עריכת הדף "פני יהושע/כתובות/צו/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

<big>בגמרא</big> '''אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר ופרש"י דאיכא לאוקמי הא דשמואל באינה ניזונית והקשו בתוספות על זה דאי באינה ניזונת פשיטא.''' ונראה שהבינו מלשון רש"י דהא דמוקמינן מילתא דשמואל באינה ניזונת היינו שכבר סילקו לה כתובתה ומש"ה קשיא להו כל הנך קושיות שהקשו:

<big>אמנם</big> '''לענ"ד הקלושה נראה שמעולם לא עלה כן על דעת רש"י ויש ליישב דבריו בפשיטות ותחלה אבאר דמה שהוכרח רש"י לפרש כן בשיטת בעל האיבעיא דמיבעיא ליה אי סתם תנא כאנשי גליל או כאנשי יהודא וכן דמה שפירש בלשון הפשטן הכל מוכרח לשיטתו דא"א לרש"י לפרש כפירוש התוספות דהא רש"י לעיל בפרק נערה דף מ"ז מפרש להדיא דאיבה דמציאה היינו נמי משום איבה דמזונות כמו איבה דמעשה ידיה וא"כ ע"כ הא דמסקינן בסמוך הכא תיהוי לה איבה ואיבה היינו משום דבע"כ מיתזנא וא"כ משמע להדיא דהיכא דבע"כ מיתזנא לא שייך כ"כ טעמא דאיבה כמו היכא דמדעתייהו מיתזנא ולפ"ו תו לא מצינן למימר דבעל האיבעיא הוי משמע ליה איפכא ועוד דקשיא ליה לרש"י נמי קושית הרשב"א לעיל פ' נערה דף מ"ג דמסוגייא דהתם נמי משמע דהיכא דבע"כ מיתזנא לא שייך כ"כ טעמא דאיבה וליכא לפרש נמי שיטת בעל האיבעיא איפכא דאי ניזונת תנן דמעשה ידיה שלהן אע"ג דבע"כ מיתזנא א"כ כ"ש בהניזונת דלאו בע"כ אבל אי הניזונת תנן אפשר דבניזונת דאנשי גליל כיון דבע"כ מיתזנא אין מעשה ידיה שלהן הא נמי ליתא דא"כ מאי ס"ד דהפשטן למיפשט בסברא הפוכה דבניזונת אפילו מציאתה הוי טפי ליורשים מהניזונת לכך הוכרח לפרש לשון בעל האיבעיא לענין אי סתם תנא דמתניתין כו' ובעי למיפשט שפיר מדשמואל דבשלמא אי הניזונת תנן אתי שפיר שלא תקנו חכמים כלל מעשה ידיה ליורשין כמו לבעל אלא דדוקא קתני בהניזונת ממש שיהא מעשה ידיה ליורשין תחת מזונות וא"כ כל היכא שאינה ניזונת כגון שאמרה איני ניזונית ואיני עושה או שאמרו לה היורשין צאי מעשה ידיך במזונותיך והמותר נשלים ועדיין לא באו כלל לחשבון או שלא אמרו כלום והיא ניזונת מעצמה במעשה ידיה שפיר איצטריך שמואל לאשמעינן דאפ"ה מציאתה לעצמה ואע"ג דבבעל אפשר דבכה"ג זוכה בכל ענין במציאתה כמ"ש הרא"ש ז"ל בר"פ מציאת האשה דלא כרבינו מאיר הלוי ז"ל ע"ש אפ"ה ביורשין כ"ע מודו דלא דמי כלל לבעל שהרי אין כאן תקנה קבוע' אלא אי אמרת ניזונת תנן שתקנו לגמרי מזונות ממש כמו מבעל גופא וכן מעשה ידיה ממש כמו לבעל וא"כ ניהוו לגמרי כבעל דס"ל להפשטן כדס"ל לבעל האיבעיא בפ' נערה דף מ"ג דיורשין במקום אביהם קיימי לגמרי אף לענין מציאה דבת הניזונת וה"ה באלמנתו כדאיתא התם והיינו דקאמר ניהוו כבעל וע"ז מסיק הש"ס שפיר דאפילו אי ניזונת תנן לא הוי כמו בעל דשאני בעל דמדידיה מתזנא משא"כ ביורשים דלא מדידהו מיתזנא והיינו כאידך סברא דפ' נערה כדאיתא התם וכמו שפירשתי שם דנהי דלענין מזונות מסתמא התחייב עצמו הבעל שיורשין יתנו לה מזונות כדי שיהיו מעשה ידיה שלהן דעיקר מזונות תחת מעשה ידיה כדמסקינן התם דבאלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה משא"כ לענין מציאה לא שייך לומר כן דלא שכיח וכדפרישית התם בטוב טעם ע"ש ותמצא נחת דסוגיא דהכא מסייעא לי לפי שיטת רש"י ודוק היטב.''' ומ"ש רש"י דאי ניזונת תנן ליכא אלמנה שאינה ניזונת היינו דכולהו אית להו דין מזונות כנ"ל:

<big>בתוספות</big> '''בד"ה תא שמע כו' דהא אינהו כבעל ולא סגי דלא יהבי לה עכ"ל.''' לכאורה משמע דכיון דלא סגי דלא יהבי לה והוי כבעל שתקנו לו מציאתה משום איבה וקס"ד דהיינו איבה דמזונות דשייך טפי בכה"ג כמ"ש התוס' בדבור הקודם וע"ז מסיק הש"ס דבבעל גופה לא תקנו מציאתה משום איבה דמזונות אלא משום איבה דקטטה כמ"ש התוספות פ' נערה דף מ"ז ומש"ה לא שייך האי איבה גבי יורשין אלא דלפי זה עיקר התירוץ בגמרא חסר מהספר כיון דהמקשה נמי אסיק אדעתיה טעמא דאיבה לכך נראה בכוונת התוספות דהפשטן מעיקרא לא סליק אדעתיה כלל שתקנו מציאה משום איבה אלא מטעמא אחרינא אלא טעמא הוא דקיהבי למילתייהו כיון דלא סגי דלא יהבי לה אלמא שתקנו דהיורשים חייבין בכל מה שהבעל חייב א"כ ניהוו כבעל שיזכו בכל מה שהבעל זוכה אפילו במציאתה אלא דגם זה דוחק דהא קמן דבלא"ה לא הוו לגמרי כמו הבעל לענין פירות ולהיפך לענין חיוב פרקונה וקבורתה והנראה בזה דהמקשה ס"ד דמציאה בכלל מעשה ידיה הוא כדאמרינן לעיל בר"פ מציאת האשה דמציאתה כהעדפה שע"י הדחק הוא וא"כ כיון דניזונת מהיתומים בחיוב כמו מהבעל בדין הוא שיזכו בכל מעשה ידיה כן נ"ל בכוונת התוס' ולשיטת רש"י כ"ש דא"ש טפי ודו"ק:

<big>בגמרא</big> '''אמר ר"א אלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה מה שתפסה תפסה.''' לפי מה דמשמע מדברי התוספות דסוגייא דהכא שייכי בפלוגתא דרבי עקיבא ור' טרפון א"כ איירי דוקא שתפסה מרשות הרבים או מסימטא ולא מרשות היורשים כדאיתא לעיל פ' הכותב דף פ"ד וכ"כ הר"ן ז"ל בשמעתין שכן אמרו משמו של רש"י ז"ל ע"כ ונראה דהיינו הא דמייתי המרדכי בשמעתין דברי רש"י ז"ל בתשובותיו ופירשן רבינו ברוך ומהר"ם ז"ל בענין זה וכמו שאבאר. אלא דלפ"ז קשיא לי טובא א"כ מאי מתקיף מר בר רב אשי מאי שנא כתובה ממזוני וכן נדחקו התוספות והר"ן ושאר מפרשים למצוא טעמא לחלק בין כתובה למזוני למאי דקי"ל כרבינא ומאי קושיא הא טעמא רבה איכא לחלק דהא ר' עקיבא גופא לא קאמר דלא מהני תפיסה דלאחר מיתה אלא משום דכולהו בעל חוב וכתובה צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה כדאיתא שם במשנה דפ' הכותב וא"כ במזונות האשה דלא שייך האי טעמא לשיטת רוב הפוסקים החולקין על הרמב"ם ז"ל ופסקו דלמזונות אין צריכה שבועה וכמ"ש התוספות להדיא לקמן דף צ"ח ע"ש וא"כ שפיר מהני תפיסה דלאחר מיתה אפילו לר' עקיבא במזונות אע"ג דלא מהני בכתובה מיהו מצינן למימר דמר בר רב אשי ס"ל כשיטת הירושלמי שהביא הרא"ש ז"ל בההיא דפ' הכותב דהא דקאמר ר"ע שכולן צריכין שבועה לאו עיקר טעמא הוא דהגע עצמך שפטרן משבועה זו תורה וזו אינה תורה וכמ"ש שם בחידושינו אלא דהתוס' לא נחתו לההיא דירושלמי וכתבו להדיא שם פ' הכותב בד"ה ולר"ע לא מהני תפיסה דהכל תלוי בשבועה וכ"כ עוד התוספות בפרק מי שהיה נשוי דף צ"א ע"ב בד"ה ראובן שמכר ע"ש וא"כ למה הוצרכו כאן לדחוק בטעמא דרבינא ומסקי נמי בשם רבינו חננאל והלכות גדולות דדוקא בתפיסה מחיים איירי ותיפוק ליה דאפי' בתפיסה דלאחר מיתה אתי שפיר ויש לחלק ביניהם דמהני שפיר במזוני לר"ע. לכך נראה לענ"ד דלשיטת רש"י ותוס' איירי כולה שמעתין אף בתפיסה מרשות היורשין מדקאמר סתמא וכן במעשה דכלתו של ר' שבתאי דנראה דוחק לומר שהדסקיא מלאה מעות היה מונח ברה"ר או בסימטא אלא שתפסה מרשות היורשין ולכך הוצרכו התוס' לדחוק למצוא טעם לחלק בין כתובה למזונות ולפרש ג"כ דאיירי בתפיסה מחיים או דמר בר רב אשי לאו לדינא פליג כמו שאבאר בלשון התוספות:

<big>ומתוך</big> '''מה שכתבתי יש לי ליישב ג"כ לשון רש"י בתשובותיו שהביא המרדכי במה שכתב דלכתובה לא מהני תפיסה לאחר מיתה וצריכה להחזיר ליורשין וכתב שם שרבינו ברוך והר"מ ז"ל תמהו על פסק זה דהא האידנא לאחר תקנת הגאונים גובין אף מטלטלי דיתמי ותירץ דאיירי שתפסה מרשות היורשים דלא מהני אף לר"נ מדינא דגמרא וה"ה עכשיו לפי התקנה ולכאורה יש לתמוה טובא דלמאי דקשיא להו לא משני מידי דהיא גופא תיקשי כיון דלאחר תקנת הגאונים גובית ממטלטלי דיתמי אף מרשות היתומים א"כ למה פסק רש"י דצריכה להחזיר ליורשין ובס' גידולי תרומה בשער מ"ט חלק י"ז תמה ג"כ בענין אחר על תירוץ זה דא"כ למה פסק רש"י דלמזונות מהני תפיסה אף מרשות היורשין ע"ש באריכות ולמאי דפרישית א"ש דהמעיין בלשון זה תשובת רש"י שהביא המרדכי דרש"י לא פסק שלא תגבה מאותן המטלטלין שתפסה אלא לענין שצריכה מתחילה להחזיר המטלטלין ליורשין ואח"כ תשבע על כתובתה ותטול דהגאונים לא תקנו אלא שתגבה ממטלטלים לאחר שתשבע אבל כל זמן שלא נשבעת הוי המטלטלין ברשות היורשין והיינו כדמסיק ר"ב והר"מ מילתא בטעמא כיון שתפסה מרשות היורשין דמודה ר"ט לר"ע מדינא דגמ' דכל זמן שלא נשבעת לא מהני תפיסה מרשות היורשין ומדקאמר ר"ע שכולן צריכין שבועה אע"ג דתפסה אע"כ דלא מהני תפיסה דלאחר מיתה להא מילתא וקרינן בה שפיר הבא ליפרע מנכסי היתומים לא יפרע אלא בשבועה וקודם שבועה ברשות יתמי קאי כמ"ש רש"י להדיא שם בפרק הכותב א"כ ה"ה והוא הטעם אף לאחר תקנת הגאונים דהכל בחזקת יתמי קיימי עד שתשבע וכמו שפסק רש"י משא"כ לענין מזונות דלא שייך שבועה גבה כדפרישית סובר רש"י דמהני תפיסה דלאחר מיתה אף מרשות היורשים כדמשמע הכי בשמעתין אף לדינא דגמ' כ"ש לאחר תקנת הגאונים כן נ"ל נכון ביישוב פסק רש"י וכתירוץ ר"ב והר"ם דלא כמ"ש הר"ן ז"ל בשיטת רש"י דלמזונות נמי לא מהני לדינא דגמרא התפיסה מרשות היורשין והנלע"ד כתבתי:

<big>ובכך</big> '''יתיישבו ג"כ שיטת רש"י ורבינו יוסף טוב עלם שהביא המרדכי ס"פ הכותב דאפילו תפיסה דמחיים בעינן דוקא דתבעינהו ולא אהדרינהו ואע"ג דהתם נמי לאחר תקנת הגאונים איירי ולמאי דפרישית א"ש דלהא מילתא דאיירי שם לענין דאין לה קודם שבועה שום זכיות אין לחלק בין אחר תקנת הגאונים ובין דינא דגמ' אלא דוקא בתבעינהו מחיים ולא אהדרתינהו דהו"ל כמייחד לה מטלטלים דאין צריכה שבועת המשנה כנ"ל נכון בעזה"י לפי שיטת רש"י ותוס' ובסמוך אפרש עוד ליישב סוגיא דשמעתין בענין אחר ודוק היטב:

<small>קונטרס אחרון</small>

גמרא אמר ר"א אלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה כתבתי ליישב לשון רש"י בתשובה שהביא המרדכי במה שכתב דלכתובה לא מהני תפיסה וצריכה להחזיר ליורשין ורבינו ברוך והר"מ תמהו עליו דהא מתקנת הגאונים גובין אף ממטלטלי דיתמי וכן בגידולי תרומה בשער מ"ט חלק י"ז הקשה על תשובת רש"י הנ"ל בענין אחר ומתוך מה שכתבתי נתיישב הכל לנכון בעזה"י ודלא כמו שכתב הר"ן בשיטת רש"י ז"ל עיין בפנים עוד כתבתי שם פירוש אחר בלשון הגמרא דהא דאמרינן דאלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה היינו דוקא היכא שהניח בעלה קרקעות דמשתעבדי למזונות אלא שהיא רוצית יותר במטלטלין מש"ה מה שתפסה תפסה ולא בע"א וכן נ"ל בכוונת בעל התרומות שער מ"ט חלק י"ז ודלא כמו שהבין הש"ך בח"מ סי' ק"ז:

<big>בתוספות</big> '''בד"ה אלמנה כו' פירש הריב"ן כו' וא"ת מ"ש דלמזוני כו' עכ"ל.''' ובתחלת העיון היה נ"ל ליישב קושית התו' בפשיטות דשאני כתובה שהורע כוחה אצל מטלטלים דאפילו מיניה דידיה נמי לא משתעבדי מטלטלים לכתובה כדאיתא לעיל בפ' האשה שנפלו ובכמה דוכתי משא"כ במזונות. אח"ז מצאתי שכ"כ הר"ן ז"ל בשמעתין. עוד כתבתי בפ' נערה דף נ' ע"ב בענין אחר דחיוב מזוני עיקר תנאי ב"ד הוא על היתומים משא"כ בכתובה דמתחלתה נתקן מחיים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכמו שדקדקתי לעיל בפ' נערה מלשון רש"י ז"ל ע"ש:

<big>בא"ד</big> '''י"ל משום דמזוני לא טרפי ממשעבדי כו' עכ"ל.''' והר"ן ז"ל ביאר יותר כיון דהיורשים מצי לאפקועי שיעבודיה אפי' מקרקעי ולמכור לאחרים דלא טרפי מינייהו ולא ידעתי למה הוצרך לכך לכאורה בכה"ג לית לה פסידא כ"כ שתוכל לחזור על היתומים ולגבות מדמי המכירה ואף את"ל דס"ל להר"ן ז"ל כשיטת הפוסקים דלא גביא מיתומים אפי' מדמי המכירה דהא מילתא תליא באשלי רברבי בח"מ סי' ק"ז ובא"ע סי' צ"ג אלא דאכתי אמאי לא מפרש בפשיטות לפי שהורע כחה אצל משועבדים שמכר הבעל בחייו משא"כ בכתובה ולכאורה היה נ"ל לומר דמשמע ליה להר"ן ז"ל דלא שייך לומר דאלמוה רבנן למזונות אמטלטלי דיתמי אלא היכא שיש לה להאלמנה חיוב מזונות על היתומים כגון שירשו קרקע משא"כ היכא שלא ירשו שום קרקע דלא רמיא חיוב מזונות עלייהו לא שייך לומר דמהני תפיסה דמטלטלים אלא דמסתימת לשון הר"ן ז"ל לא משמע כן אלא דלא פלוג רבנן כיון דאשכחן בשום פעם שיכולין היתומים להפסידה אף מקרקעי תקנו לה שתועיל לתפיסה דמטלטלים לעולם אלא הא דלא מפרש לענין קרקע שמכר האב היינו משום דניחא ליה האי טעמא יותר כיון דעיקר חיוב המזונות מתנאי ב"ד על היתומים כדפרישית כן נראה לי ועיין מה שאכתוב בסוף הדבור ודו"ק:

<big>בא"ד</big> '''ואומר רבי דלעולם כרשב"א ודוקא לבנים מן הבנות מוציאין אבל מן האשה לא עכ"ל.''' ותמיה לי טובא דאכתי היא גופא תיקשי מ"ש דתיקנו למזונות האשה ולא תיקנו למזונות הבת הא אידי ואידי תנאי ב"ד נינהו ואידי ואידי לא טרפי משועבדים והדרא קושיא קמייתא לדוכתא וליכא למימר דלא קשיא להו מעיקרא אלא מכתובה אמזונות דקי"ל תנאי כתובה ככתובה ואלימא להו לאקשויי מאלמנה אאלמנה משא"כ לענין מזונות הבת אע"ג דהוי נמי מתנאי כתובה אפ"ה אין מדמין תקנות חכמים זו לזו כדאשכחן דמפלגינן בכמה דוכתא לענין אלמנתו עדיפא ליה מבתו ואשכחן נמי איפכא אלא דהא ליתא דהא הקשו בתוס' מעיקרא אפילו מלוקח שלא באחריות. לכאורה היה נ"ל ליישב דלענין פלוגתא דרבי ורשב"א דפליגי בעיקר התקנה דתנאי ב"ד לא שייך לאקשויי כלל דתקנות חכמים אין דומות זו לזו אלא הא דקשיא להו מעיקרא היינו דוקא אפלוגתא דרבינא ומר בר רב אשי דמשמע להו דלאו בתקנתא פליגי אלא בסברא פליגי וכדמשמע מאתקפתא דמר בר רב אשי דמקשה מ"ש ובהא הוא דמתרצי דכיון דלא טרפא ממשעבדי והוא ג"כ מתנאי ב"ד מהני בה תפיסה אלא דגם זה נראה דוחק דמה סברא הוא זו דבתחילה לא תגבה כלל ממטלטלי דיתמי אע"ג שהוא תנאי ב"ד ואינו גובה כלל נמי ממשעבדי ובדיעבד אי תפסה נאמר דמהני בה האי סברא ולכאורה מסתבר איפכא כיון דמדינא לא רמיא שיעבודא עלה דיתמי למה יועיל תפיסה דלאחר מיתה שתפסה דבר שאין לה שום זכות בהן כלל וצ"ע ליישב שיטת התוס' בזה דהדרא קושיא קמייתא לדוכתיה כיון דע"כ בתקנתא גופא פליגי:

<big>בא"ד</big> '''דהא אדר"ע לא פליג כו' עכ"ל.''' הלשון אינו מדוקדק דהא שפיר מצי סבר כר' טרפון דפליג אדר"ע וכדס"ל נמי התם לר' יוחנן מעיקרא מקמיה דפליג ר"ל עלה והכי ס"ל נמי לר"פ ולרב הונא בריה דרב יהושע שם וכבר כתבתי בזה שם. אלא דאפ"ה משמע להו בשמעתין דוחק דמר בר רב אשי לא ס"ל כר"ע מחבירו ולמאי דפרישית בל' הגמרא דהכא בשמעתין איירי שתפסו מרשות היתומין א"ש טפי דבהא לא פליג ר' טרפון ודו"ק. מיהו לולי דמסתפינא מרבוותא קדמאי ובתראי היה נ"ל לפרש סוגייא דשמעתין לגמרי בענין אחר דהא דקאמר ר"א אלמנה שתפסה מטלטלים למזונותיה מה שתפסה תפסה היינו דוקא היכא שירשו היתומים קרקע מאביהם שחל חיוב המזונות על היורשים אלא שהאלמנה אינה רוצית לטרוח ולמכור מקרקעי בכל פעם וליטול מזונות א' לששה חדשים כדלקמן דטריחא לה טובא ולכך תפסה מטלטלים למזונות שהיא תיזון מהם כל ימי חייה ובהכי מהני לה התפיסה דאף ע"ג דבשאר בע"ח וכתובה לא מהני בכה"ג תפיסה כיון שאין עיקר דינה על המטלטלים אלא על הקרקע וכדאיתא בח"מ סי' ק"ז שהיורשים מצו לסלקה במקרקעי אף לאחר תקנת הגאונים וכמ"ש שם הש"ך דאפילו תפיסה לא מהני אפ"ה לענין מזוני מהני תפיסה בכה"ג כיון דהיתומים לא מפסדי מידי וכמו שמצינו שיפו כחה לענין מזונות דאפילו תפסה ככר זהב לא מפקינן מינה וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשם הירושלמי דאפילו חוי מה שבידך לא אמרי' לה כ"ש שיש לייפות כחה במה שתגבה מטלטלים שתפסה כיון שירשו היתומים קרקע כדי מזונות. וכמו שכתבתי נ"ל להדיא מל' בעל התרומות שער מ"ט חלק י"ז שכתב אם יש לו קרקע והש"ך הבין מזה בח"מ סי' ק"ז דלאו דוקא אלא לרבותא בעלמא כתב כן דאפילו תפיסה היכא דאיכא קרקע נמי לא מהני. והשיג בזה על הב"ח. ולענ"ד נראה יותר דבעל התרומות מפרש לכולה שמעתין כדפרישית דבהא לחוד מפלגינן בין כתובה למזונות לרבינא ולמר בר רב אשי אפילו בכתובה נמי דינא הכי משא"כ היכא שלא ירשו שום קרקע אין שום סברא לומר דמהני תפיסה דלאחר מיתה במטלטלים כיון שאין לה שום חיוב על היתומים כלל והכי משמע שפיר לישנא דמה שתפסה תפסה וכן באתקפתא דמר בר רב אשי אלא מאי דתפסה תפסה ולא קאמר אלא כיון דתפסה תפסה ולפירושינו א"ש דעיקר פלוגתייהו דרבינא ומר בר רב אשי לא איירי מענין התפיסה היכא דמדינא לית לה אלא היכא דמדינא אית לה ועיקר הפלוגתא לענין שתוכל לגבות ממה שתפסה ממש ולישנא דר"א גופא נמי הכי דייק מדקאמר שתפסה מטלטלים במזונותיה משמע שתפסה על מזונות הראויין לה מדינא דאל"כ הו"ל למימר שתפסה מטלטלים למזונות כן נ"ל נכון בעזה"י לישב כל הסוגיא שהביאו התוספות בשמעתין ולעיל בפרק הכותב לולי שהקדמונים לא פירשו כן אלא לפי דלא נ"מ מידי לדינא השתא בתר תקנת הגאונים לכן לא נמנעתי לכתוב כן ויש לי סיוע מלשון בעל התרומות דמשמע מלשונו להדיא דמ"ש אם יש לו קרקע היינו לדינא דגמרא לפי סדר לשונו משא"כ לפירוש הש"ך בל' בעל התרומות מ"ש אם יש לו קרקע קאי אלאחר תקנת הגאונים וזה דוחק גדול למי שמעיין היטיב בל' בעל התרומות ותו לא מידי ודוק היטב:

<big>בגמרא</big> '''בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתננו כו' ופירש"י נתננו דמי מזונות לשנה הבאה עכ"ל.''' ולקמן ע"ב בד"ה מאי לאו נראה מפירוש רש"י דלענין מזונות דלהבא נמי שייך האי ספיקא לכן נראה דלענין דינא דא ודא א' הוא דאי נכסי בחזקת יתמי קיימי מהימני אפי' אשנה דלהבא שסובר רש"י ז"ל דעיקר חיוב מזונות היינו שיתנו לה תמיד מתחילת השנה לצורך כל השנה שלא תצטרך לזלזל עצמה בכל יום וכדאמרינן לקמן להדיא מוכרת א' לי"ב חודש והכי מסתבר שהיורשים נותנין לה תמיד מזונות דלהבא כיון שאין אוכלת עמהם על שלחנם א"כ מהיכן תתפרנס מיד אחר מיתת בעלה היכא שאין לה שום נכסים. ולפ"ז אין מקום לקושיית התוספות דמה הועילו חכמים בתקנתן אם יהיו היורשין נאמנים דודאי הועילו שפיר שתבא לב"ד מיד בתחלת השנה דאז אינן נאמנין לכ"ע ודוקא למחר וליומא אוחרי מבעיא ליה לר' יוחנן ולא קודם לכן דקי"ל אין אדם פורע קודם זמנו וה"נ במתחיל שתא זמנא הוא כן נ"ל נכון ועיין בס' מג"ש למ"ז זצ"ל:

<big>בתוספות</big> '''בד"ה יתומים אומרים כו' אבל מזונות דלהבא כו' דאי מהימנא מה הועילו חכמים בתקנתן כו' מידי דהוה אכתובה כו' עכ"ל.''' כבר כתבתי בסמוך ליישב אלא דבלא"ה לא ידענא מאי קשיא להו דבשלמא בכתובה דעיקר התקנה היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ קאמר שפיר מה הועילו דבשביל כתובה לא ימנע לגרשה ויאמר שפרע לה דמי כתובתה אם אינו רוצה ליתן לה כתובתה וכן אם רוצה ליתן לה דלאו ברשיעי עסקינן אלא שאין לו עכשיו אכתי לא ימנע לגרש ולאשתמוטי עד דליהוי ליה זוזי ופרע לה משא"כ לענין מזונות לא שייך לומר כן דשפיר הועילו תקנתן בעיקר דין המזונות דלאו ברשיעי עסקינן כדאמרינן בכמה דוכתי וכ"כ מהר"י מטראני ז"ל בחידושיו שני התירוצים בשיטת רש"י ז"ל ובעיקר דברי התוספות בפירוש רבי יבואר בסמוך:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}