עריכת הדף "פני יהושע/חולין/ט/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''איתיביה ראה ציפור המנקר כו' חוששין שמא במקום נקב נקב א"ל מי קא מדמית איסורא לסכנתא כו' עד סוף הסוגיא.''' לכאורה יש לתמוה טובא בזו הסוגיא דמעיקרא מאי ס"ד דר' אבא לאותביה לרב הונא מסכנת' לאיסורא דהא מלתא דפשיטא הוא דטובא מפלגינן בין סכנתא לאיסורין שבתורה דהא בכל איסורין שבתורה אזלינן בתר חזקה ובתר רובא משא"כ בסכנתא מחללין השבת ולא מהני לא רובא ולא חזקה ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אפי' את"ל דהכא לאו סכנת נפשות ממש הוא כדמשמע בל' הרמב"ם ופשטיה דש"ע שעיקר איסור גילוי אין לך אלא חששא בעלמא שלא יבא לידי סכנה מ"מ מילתא דפשיטא היא שאין לאדם להכניס עמו לכתחילה במלתא שיוכל לבוא לידי סכנה וכ"ש דקשה טפי בהא דאמר ליה רבא לר' אבא מ"ש ספק סכנתא לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא דהא מילתא דפשיטא היא דהא דקי"ל ספק איסורא לחומרא אפי' לשיטת רש"י והתוס' ורוב הפוסקים דס"ל דספק השקול אסור מן התורה היינו היכא דליכא חזקה משא"כ הכא דאיכא חזקה כדאמר ר"ה להדיא נשחטה בחזקת היתר עומדת ולא אשכחן מאן דפליג עליה בהא א"כ לא שייך בכה"ג לישנא דספק איסורא לחומרא דהא בכל דוכתא אזלינן בתר חזקה אפי' מדרבנן זולת באיזה מקומות שאמרו חכמים בפירוש ומה"ט גופא קשה נמי עליה דאביי דמהדר ליה ולא שני לך בין סכנתא לאיסורא ומייתי לה מספק טומאה בר"ה ולא אסיק אדעתיה דהלכתא גמירי לה דהא חזינן דברה"י ספיקו טמא וא"כ מאיזה טעם שיהיה אין לדמות טומאה לשאר איסורין וטפי ה"ל לאביי לאתויי מכמה משניות וברייתות דאזלינן בתר חזקה וכה"ג יש לדקדק בכל השקלא וטריא עד למסקנא דעיקר השקלא וטריא אינו אלא אי דמיא איסורא לסכנתא אי לא ובפשיטות הוי שייך טפי למישקל ולמיטרח דליחזי אנן אי יש לחוש לספק איסור הנודע לאחר שחיטה במקום חזקה או לא דהא בכמה דוכתי במכילתא אשכחן דשקיל וטרי הש"ס בענין זה לענין חוששין לספק דרוסה וחששא דשמא הבריא ואי תלינן היכא דממשמשי ידא דטבחי ולא אשכחן בשום דוכתא דמדמי לסכנתא והנלע"ד בזה כשנדקדק עוד דמעיקרא מאי האי דבעא מיניה ר' אבא מר"ה אי חוששין שמא במקום נקב נקב אמאי לא פשיטא ליה לר' אבא מהך ברייתא גופא דראה צפור המנקר דהא איהו גופא מקשה לר"ה מהך ברייתא וכה"ג מקשו התוס' בכמה דוכתי ועוד יש לדקדק דכיון דר' אבא גופא דבעא מיניה מר"ה נקט במילתיה האי לישנא מי חיישינן שמא במקום נקב נקב א"כ ה"ל לר"ה לאהדורי סתמא דאין חוששין ומאי האי דמסיק ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב דהוא מיותר וכן דקדק התורת חיים לכך נראה לפענ"ד ליישב חדא מגו חדא דודאי רבי אבא גופא נמי פשיטא ליה דיש לחלק בין האי דראה צפור דטעמא משום סכנתא ואיסור' מסכנת' לא ילפינן אלא דבלא"ה קשי' ליה לר' אבא אהא דמהדר ליה ר"ה אין חוששין שמא במקום נקב נקב דא"כ קשיא לר"ה דידיה אדידיה הא אדרבה אשכחן לר"ה דמחמיר טובא בספיקא היכא דאיתרע חזקתו דהא בהשוחט בסכין ונמצאת פגומה קאמר ר"ה להדיא דאפי' בשיבר בה עצמות כל היום אפ"ה פסול' אע"ג דעיקר מימרא דר"ה בסכין בדוק איירי וא"כ אמאי לא מוקמינן הסכין אחזקתה דמעיקרא ואי משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה מ"מ כיון ששחט בסכין בדוק אזלא לה הך חזקה לגמרי דהא הבהמה לא איתרע וא"כ הרי ידע במה נשחטה אע"כ דהא דלא מוקי הסכין בחזקת בדוק היינו משום דנמצאת עתה פגומה והרי פגומה לפניך ואיתרע חזקת הסכין דמעיקרא אע"ג ששיבר בה עצמות ועצם ודאי פוגם אפ"ה מחמיר ר"ה דכיון דנמצאת פגומה איתרע לה מיהא הך חזקה דמעיקרא ומש"ה מחמיר בה ר"ה א"כ כ"ש הכא דבהמה גופה איתרע לה חזקת היתר טובא כיון שנמצא נקב בפועל ובהמה גופה איתרע מש"ה אע"ג דאיכא למיתלי הך נקבים בזאב אפ"ה יש לאסור במכ"ש דסכין פגומה וכה"ג גופא אשכחן בר"פ דאלו טריפות דף מ"ג אמימרא דעולא דקאמר ישב לה קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא ומקשה עליה סתמא דתלמודא מ"ש מסכין ונמצאת פגומה ולכאורה נראה ברור דהא דמקשה התם מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה היינו אפילו למאי דקי"ל כרב חסדא דמכשר בשיבר בה עצמות א"כ כ"ש דקשה אר"ה טפי דאוסר אפי' בשיבר בה עצמות וע"כ היינו משום דהסכין איתרע כדמשני הש"ס התם בפ' אלו טריפות א"כ כ"ש הכא דבהמה גופא איתרע וכ"ש למאי דפרישית לעיל דשיטת כל הפוסקים דריא' נמי בכלל בני מעיי' היא וא"כ הך אבעי' דר' אבא היינו אפי' בריאה דשכיחי בה נקבים א"כ היאך קאמר ר"ה סתמא דאין חוששין דמשמע נמי דאפילו בריאה הוי נמי דינא הכי אע"כ דמשמע ליה לר' אבא דלר"ה אה"נ כל היכא דאיתרע חזקתיה יש לאסור ואפילו היכא דאיכא למיתלי בהיתר טפי כגון בהאי דסכין פגומה ולפ"ז ודאי דלר"ה חיישינן נמי לספק דרוסה ובקוץ בוושט חיישינן נמי שמא הבריא וא"כ ע"כ הא דפשיטא ליה לר"ה בזאב דהכא דאין חוששין הינו משום דהך חששא דשמא במקום נקב נקב לא חשיב ליה ספיקא כלל דלא איתרע חזקתיה בהכי ואפילו כמיעוטא דמיעוטא לא חשיב לה והשתא א"ש טובא הא דמסיק ר"ה במילתיה אין חוששין שמא במקום נקב נקב דלאו יתור לשון הוא אלא טעמא יהיב למילתא דדוקא הך חששא הוא דאין חוששין משא"כ בשאר חששות אע"ג דאיכא למיתלי טפי בהתירא אפ"ה חזקה קמייתא מיהא איתרע וחשבינן לה כפלגא ופלגא אי מדאורייתא או מדרבנן כמו שיבואר א"כ לפ"ז שפיר איתיבי ר' אבא לר"ה מהך ברייתא דראה צפור שחוששין שמא במקום נקב נקב הרי לפנינו כיון דזימנין מיהא דאיתרמי חיישינן לה אע"ג דהתם קודם שהיה מנקר באבטיחים היה הפירי בחזקת היתר גמור לגבי חששא דנחש א"כ ה"נ אמאי קאמר ר"ה דאין חוששין ומהדר ליה ר"ה דאפ"ה יש לחלק בין סכנתא לאיסורא דבחששא כל דהו חיישינן לסכנתא ומ"ה מקשה ליה רבא מ"ש ספק סכנתא לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא והינו משום דבלא"ה פשיטא ליה לרבא דבאיסורא כה"ג נמי תלינן לחומרא מהא דקי"ל חוששין לספק דרוסה ומשמע נמי בפ' אלו טריפות דמה"ט חוששין נמי שמא הבריא והיינו משום דכל היכא דאיתרע חזקת היתר בשום ענין ה"ל כפלגא ופלגא ואפשר דמדאורייתא אסור ואפי' את"ל דלא הוי ממש כפלגא ופלגא אפ"ה מדרבנן מיהא אסור וא"כ ה"נ כיון דאשכחן בשום דוכתא דאיכא למיחש שמא במקום נקב נקב ממילא דיש לאסור בבא זאב ונטל בני מעיים וכ"ש בריאה דשכיחי נקבים כדפרישית ומהדר ליה אביי ולא שאני לך בין איסורא לסכנת' והיינו משום דמשמע ליה לאביי דבכל ספק דאיתרע אפ"ה היכא דאיכא למיתלי הך ריעותא במידי דשכיח תלינן להיתיר' ולא אמרינן בכה"ג ספק איסורא לחומרא אפילו מדרבנן ופשיטא ליה לאביי הכי מספק טומאה ברה"ר דאע"ג דלענין טומאה יש להחמיר טפי מבשאר איסורין מדאשכחן בספק טומאה ברה"י דחשבינן ליה כודאי ולא מוקמינן לה אחזקת טהרה והטעם מבואר בברייתא בסוטה בפ' כשם שהמים בודקין דכיון דאשכחן שעשאה התורה כודאי ולא אזלינן בתר חזקה אע"ג דאיסור סוטה קיל משאר טומאות שהרי לא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון ומסיק התם דמכאן אתה למד לכל ספק טומאה שהיא ברה"י דכודאי חשבינן להו מהאי ק"ו גופא שהרי עשה בהו שוגג כמזיד ואונס כרצון ואפ"ה אשכחן דברה"ר ספק טהור לגמרי ואפי מדרבנן לא חיישינן להחמיר והיינו כדאמרינן התם להדיא בהך ברייתא גופא וממקום שבאתה מה סוטה ברה"י טומאה נמי ברה"י ולא ברה"ר וא"כ אכתי קשה נהי דמק"ו מסוטה לא מצינן למילף שיהי' ספק טומאה ברה"ר כודאי אפ"ה ה"ל למימר דמספיקא מיהא לא נפקא דהא איתרע חזקת היתר דמעיקרא ועכ"פ מדרבנן היה להם להחמיר אע"כ דהיכא דאיכא למיתלי טפי בהיתר לא איתרע חזקתיה דמעיקרא ואפילו מדרבנן לא מחמירין וכיון דאפילו בטומאה דחמירי שעשה בה אונס כרצון אמרינן הכי כ"ש בשאר איסורין וממילא דע"כ הא דמחמירין גבי צפור המנקר היינו משום דחמיר סכנתא טובא ומעיקר תקנת' דספק מים מגולין מוכח הכי דליכא בהו ריעותא כלל ורוב המים בחזקת היתר עומדין ואיכא ספיקי טובא והיינו דשני אביי בלישנא ואילו ספק מים מגולין אסורין ולא מייתי לישנא דברייתא דראה צפור המנקר ולמאי דפרישית א"ש ואהא משני ליה רבא שפיר דהתם הלכת' גמירי לה מסוטה והיינו לענין דברה"ר דטהור לגמרי דלענין רה"י מק"ו מסוטה ילפינן וא"כ לפ"ז כיון דהלכתא לטהר לגמרי ברה"ר אתא תו לא שייך להחמיר אף מדרבנן ולפ"ז אתי נמי שפיר הא דמותיב רב שימי משרץ בפי חולדה וקס"ד דרב שימי דהא דדבר שאין בו דעת לישאל ברה"י לא מהלכתא גמרינן לה אלא כדרב גידל בפ' כשם דיליף לה מרומיא דקראי אהדדי כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש תשרף דמשמע דוקא בודאי טומאה ולא בספק טומאה ובאידך קרא כתיב והבשר כל טהור יאכל בשר והיינו בטומאת הגוף דודאי טהור הוא דיאכל אבל ספק לא יאכל וע"כ היינו טעמא דספק בטומאת בשר הוי שאין בו דעת לישאל וטומאת הגוף יש בו דעת לישאל אלמא דאין בו דעת לישאל טהור אף ברה"י א"כ כל שכן בשאר איסורין והוי תיובתא דרבא וע"ז משני הש"ס שפיר דהתם נמי הלכתא גמירי לה מסוטה דאיצטריך הלכתא לדבר שאין בו דעת לישאל דטהור לגמרי דאי מקראי ה"א דבאין בו דעת לישאל נהי דלא נעשה כודאי אפ"ה ספק מיהא הוי וא"כ לפ"ז תו לא שייך למילף מיניה שאר איסורין דהא מהלכתא לא גמרינן ומוקמינן להו אדינייהו דהיכא דאיתרע חזקה הוי ספק איסורא לחומרא או מדאורייתא או מדרבנן וכמו שאבאר בל' התוספות כן נראה לי נכון בישוב לשון סוגי' הגמרא וכן נראה לי מדקדוק לשון רש"י ז"ל:

'''בתוספות ד"ה התם הלכתא גמירי לה מסוטה תימא דמשמע הכא דהא דמטהרין ספק טומאה ברה"ר מסוטה גמרינן לה וקשה דבפ' ב' נזירין כו'.''' המשך לשון התוס' דהכא מבואר היטיב בל' מהר"ם ז"ל בחידושיו ודבריו ברורים למבין ולהמעיין בל' התוס' בכמה מקומות דבר"פ שני נזירין ג"כ כתבו התוס' ד"ה באומר ראיתי שנזרקה טומאה ביניכם דקשיא להו א"כ כל א' יביא קרבן טומאה ואי משום דלא גמירי מסוטה אלא דבר שאפשר להיות א"כ מאי פריך מעיקרא כמו שהקשו כאן ותירצו בקצרה דהמקשה דהתם סובר כמסקנא דהכא והיינו כמו שהקשה מהר"ם ז"ל אלא דמאי דמסקו התם ובמקום אחר מפורש באורך היינו במ"ש בריש מס' נדה ודבריהם שם ממש כמו שפירש מהר"ם ז"ל כאן ולכך לא רציתי להאריך בהמשך לשון התוספות וכאן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש בעיקר דברי התוס' שכתבו בתחלת דבריהם תימא דמשמע הכא דהא דמטהרין ספק טומאה ברה"ר מסוטה גמרינן לה וקשה מפ' ב' נזירין ומאי משמע הכא שכתבו דהא בריית' ערוכה היא דספק טומאה בין ברה"י ובין ברה"ר מסוטה גמרינן לה דברה"י מק"ו מסוטה ולאו מהלכתא אלא משום דכיון דבסוטה טומאה קריי' רחמנא היינו משום דבא ללמד על כל ספק טומאה ברה"י דטמא ודאי מק"ו ומסיק עלה ממקום שבאתה מה סוטה רה"י אף כל ברה"י ולא ברה"ר כדפרישית דאמרינן דיו אלא שכבר כתבתי בסמוך דמטעם דיו ה"א דנהי דברה"ר לא הוי כודאי טומאה אפ"ה ספק מיהא הוי מש"ה איצטריך הלכתא דטהור לגמרי וכ"ש דאיצטריך נמי הלכתא לטהר ברה"ר אפי' כי האי דשני נזירין וא"כ בזה נתיישב' כל הסוגיות בפשיטות דהא דמקשה התם בפ' ב' נזירין מעיקרא למאי דס"ד דהאי דשני נזירין ברה"ר איירי אמאי מייתי קרבן טומאה דבין אם נאמר דאתיא מדינא ובין אם נאמר דאתיא מהלכתא כדמשמע הכא אפ"ה יש לנו לומר דשניהם טהורים דהא אדרבה עיקר הלכתא להכי אתא דברה"ר בכל ענין טהור וע"ז משני הש"ס התם שפיר דהא דשני נזירין מביאין קרבן טהרה וקרבן טומאה מספק היינו באומר שראיתי טומאה נזרקה ביניכם והוי ספק טומאה ברה"י ולאו מהלכתא אתי' דטמא אלא מק"ו מסוטה כדאמרינן בפ' כשם וכיון דילפינן לה בק"ו מסוטה תו לא שייך לומר כלל דשניהם טמאין דהא בסוטה לא אשכחן כה"ג וכל זה לא כדברי התוס' דהכא דמשמע מדבריהם בכל זה הדיבור דלקושטא דמילתא כל ספק טומאה בין ברה"י בין ברה"ר תרווייהו הלכתא נינהו וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ולדבריהם צ"ע גדול דבסוגי' דפ' כשם מבואר להדיא בל' הברייתא דספק טומאה ברה"י מתורת ק"ו ילפינן לה ואפשר דמשמע להו הכי מלשון הסוגיא דלקמן ר"פ אלו טריפות מהא דאמר עולא אין חוששין שמא הבריא ומקשינן עליה מ"ש מספק טומאה ברה"י דספיקו טמא ומסיק עלה ולטעמיך מ"ש מספק טומאה ברה"ר אלא התם הלכתא גמירי לה מסוטה דמשמע לכאורה דאתרווייהו קאי ובאמת אין זה מוכרח כמו שאבאר במקומו אי"ה ועוד דנהי דהלכתא לטהר ברה"ר לחוד אתיא מ"מ אטו לא שמעינן מינה ממילא דברה"י ספק טומאה מיהא הוי וא"כ א"ש הסוגיא דפ' אלו טריפות דכולה מלתא לענין ספיקא לחוד איירי אי חוששין שמא הבריא או לא ודוק היטב:

'''בא"ד. וא"ת היאך מצי למילף מסוטה הא סוטה אית לה חזקת טהרה.''' ולכאורה דבריהם תמוהים בזה דכיון שכל דבריהם בזה הדיבור משמע להו דספק טומאה ברה"ר הלכתא גמירי לה וא"כ מאי פירכא שייך אהלכתא דהא כל הל"מ אמרינן בכל דוכתא שאין טעם לדבר ונראה דמשמע להו הכי מדמסיק הש"ס בהאי לישנא דהלכתא גמירי לה מסוטה ולא קאמר סתמא דהלכתא גמירי לה כדאמרינן בכל דוכתא אלא דבאמת משום הא לא איריא דכיון שיש כמה חילוקי דינים בין ספק טומאה ברה"ר וברה"י ואין בו דעת לשאול והרבה כיוצא באלו לענין טומאה למפרע מזמן לזמן מש"ה נאמרה הך מלתא בל' קצרה דהא כל דיני ספק טומאה בכלל כמו ספק טומאה דסוטה לכל פרטיהם מיהו התוס' פ"ק דנדה הקשו ג"כ קושיא זו דהיכי ילפינן לה מסוטה אלא דלשונם דהתם משמע דאסוגיא דפ' כשם קאי דיליף לרה"י בק"ו מסוטה וא"כ יפה הקשו דהאי ק"ו אית ליה פירכא משא"כ בל' התוספות דהכא אי אפשר לפרש כן וצ"ע ודו"ק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}