עריכת הדף "פני יהושע/גיטין/ל/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''גמרא ופוסק עמו כשער הזול ואין בו משום ריבית ופירש"י ז"ל דנהי דבשאר פוסקין בעינן שיצא השער כאן לא בעינן שיצא השער ואפ"ה אין בו משום ריבית והתוספות כתבו דההיא דאין בו משום ריבית ענין בפני עצמו הוא דאפילו פסק הרבה פחות משער הזול אפ"ה שרי וכן השיג הרשב"א ז"ל בחידושיו על פירש"י ז"ל.''' ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל דלפסוק פחות משער הזול ודאי אסור דהכא המלוה מעות קתני דהיינו הלוואה גמורה וא"כ אם פוסק בשעת הלוואה שיפרע לו בפירות בפחות משער הזול הו"ל ריבית קצוצה ולא מהני ה"ט דקיהיב בגמרא כיון דלית ליה לא יהיב ליה כו' שזה הטעם לא מצינו אלא לענין אבק ריבית כגון במילתא דזביני שהוא דרך מקח וממכר שאסרו חכמים בכל דבר שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד וכן סאה בסאה דאפילו דרך הלוואה אינו אלא אבק ריבית משום קרוב לשכר וא"כ כיון דאי לית ליה לא יהיב ליה נמצא שהוא קרוב להפסד כמו לשכר ומש"ה שרי ואע"ג דרב אוסר בפרדיסא התירו כאן משום תקנת חכמים כמו שפירשו התוספות בסמוך משא"כ לענין ריבית קצוצה לאו בקרוב לשכר תליא מילתא ולא שייך ה"ט דחזי ביה תיוהא ואע"ג דלענין משכנתא בלא נכייתא כתב רש"י בפ' איזהו נשך דף ס"ז להדיא דבכרם ושדה דשייך ביה תיוהא איכא למ"ד דשרי לגמרי ואף למאן דאוסר אינו אלא אבק ריבית מיהו שאני התם כיון דהלוהו על אותו שדה וכרם א"כ כמכורה לו דמיא שהרי המלוה מוחזק בשדה ויורד לתוכו לעבדה ולשמרה כמ"ש התוספות שם בדוכתי טובא וכבר הארכתי למעניתי שם בחידושי דרש"י נמי נחית להאי סברא דטעמא דמשכנתא היינו משום דכמכורה לו דמיא משא"כ הכא דלא שייך כלל ענין מכירה שהרי הלוה מוחזק בשדה והפירות הם דבר שלא באו לעולם א"כ סובר רש"י ז"ל דהוי ריבית קצוצה לפסוק בפחות משער הזול ומש"ה הוכרח לפרש דההיא אין בו משום ריבית אפוסק כשער הזול קאי ולענין דלא בעינן יצא השער דהא עיקר מילתא דסאה בסאה אינו אלא מדרבנן אפילו בהלוואה והכא כיון דאי לית ליה לא יהיב אפילו לכתחלה שרי כנ"ל נכון לשיטת רש"י אבל סברת התוס' והרשב"א ז"ל דאע"ג דדבר שלא בא לעולם הוא מ"מ כיון דעשו את שאינו זוכה כזוכה הדר הו"ל דרך מקח וממכר וכיון דאי לית ליה לא יהיב שרי לכתחלה אפילו פחות מהשער. אבל אכתי קשיא לי נהי דלא הוי אלא אבק ריבית כמ"ש התוספות בעצמם בסמוך אליבא דרב דאוסר בפרדיסא אלא שכתבו דמשום תקנת הכהן התירו היאך אפשר לומר דהתירו לפסוק אפי' בפחות הרבה משער הזול דהא הו"ל ככהן המסייע בבית הגרנות ונהי דבדיעבד מהני מ"מ לא שייך תקנת חכמים בזה להתיר אבק רבית במילתא דאיסורא לכהן המסייע בבית הגרנות וכי עבדי רבנן תקנתא לרשיעי. ולענ"ד שיטת התוספות והרשב"א ז"ל צ"ע ויש ליישב כיון דמסקינן בסמוך דהכהן יכול לחזור בו לעולם וא"כ אין כאן משום מסייע בבית הגרנות שאין כאן טובת הישראל כלל כיון שאם יתייקר יחזור בו הכהן אבל לענין ריבית מקשו התוספות שפיר מפרדיסא ולא ניחא להו בה"ט דלענין ריבית לאו בהכי תליא דכמה דיני ריבית יכול הפוסק לחזור בו ואפ"ה יש בו משום ריבית כל כמה דלא הדר ביה ודו"ק:

'''שם א"ר פפא לא שנו אלא בעל הבית בכהן ופירש"י ז"ל שהרי כספו בידו וזה לא היה לו למשוך ממנו כלום עכ"ל וכ"כ התוספות.''' וקשיא לי למה הוצרכו לכך כיון דהכא המלוה מעות קתני ע"מ להיות מפריש עליהם נמצא שבשעת הלוואה התנה שיגבה הפרעון מתרומה ומעשרות פירותיו וא"כ פשיטא שאין בע"ה יכול לחזור בו דכל תנאי שבממון קיים שע"מ כן הלוהו שלא יהא לו פרעון אלא מזו ואף אם נשתדפו שדותיו אח"כ בענין שמפסיד הלוה מעותיו לגמרי אפ"ה הא קי"ל בעלמא בעושה שדהו אפותיקי מפורש שא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו ושטפה נהר שאינו גובה משאר נכסים ול"ל דשאני אפותיקי דכמכורה לו דמיא כמ"ש התוס' בכמה דוכתי משא"כ הכא לא שייך לומר דכמכורין לו דמיא שהרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הא ליתא דהא קי"ל נהי דאין אדם מקנה דשלבל"ע אפ"ה יכול להתנות בדבר שלב"ל וה"נ הו"ל כאילו התנה בפירוש שלא יהא פרעון אלא ממה שיבא לידו מדבר שלא בא לעולם דמילתא דפשיטא היא דמהני דהו"ל כמחילה דבדברים בעלמא סגי. ויש ליישב דודאי הכא לא התנה בפירוש שלא יהא לו פרעון אלא מזו והא דאמרינן כי לית ליה לא יהיב ליה היינו מתקנת חכמים ואם כן סובר רש"י ז"ל דלא שייכי תקנת חכמים כה"ג לומר אע"ג דלא התנה כמאן דאתני דמי דהיא גופא תיקשי מי מתקני רבנן מילתא דליתא דכוותיה דנהי לענין פוסק כשער הגבוה אמרינן בשמעתין אף ע"פ שלא פסק כמי שפסק דמי היינו משום דבלא"ה מילתא דסברא היא לפסוק כשער הגבוה שיכול לומר תן לי כזה או תן לי מעותי כמ"ש התוספות משא"כ הכא היכא שנשתדפו שדותיו ולא מצא בע"ה מקום לגבות חובו מה סברא יש בזה לומר דהו"ל כאילו התנה שלא יהא פרעון אלא מזו דאדרבה קי"ל לא שדי אינש זוזי בכדי אע"כ דטעם תקנת חכמים בזו היתה שעשו הלואה זו כמו מכירה שפוסק על השער ומש"ה הוצרכו רש"י ותוספות לאהדורי אטעמא דאשכחן מכירה כה"ג דמהני כנ"ל נכון ודו"ק:

'''שם אבל כהן בבע"ה חוזר דתנן נתן לו מעות כו'.''' הא דלא פשיטא ליה דבלא"ה הכהן חוזר בו משום דאין אדם מקנה דשלב"ל שכבר כתבתי דבהלוואה אדם משעבד דשלב"ל ואף לשיטת הסוברים גבי דאקני דאפילו לענין שיעבוד יכול לחזור בו קודם שבא לעולם מ"מ ניחא ליה לאתויי מההיא דנתן לו מעות לענין דאפילו משבאו לעולם יכול לחזור בו ועוד נ"ל דאפילו במכירה גמורה בדשלב"ל קי"ל דאע"ג דיכול לחזור אף משבאו לעולם אפ"ה אם שמיט הלוקח ואכל לא מפקינן מיניה וה"נ הרי הפירות ברשות הלוקח הן שהוא בע"ה מש"ה הוצרך לאתויי מההיא דתנן נתן לו מעות ולא משך אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה דאכתי מאי מייתי דהא מסקינן שם פ' הזהב דהא דמעות אינו קונה היינו כדי שלא יאמר נשרפו חיטך בעלייה ומה"ט אמרינן שם אם היה עלייה של מוכר מושכרת ללוקח דלא שייך ה"ט דנשרפו חיטך קי"ל דמעות קונה א"כ ה"נ הרי הפירות מונחים ברשות הלוקח בשלמא לשמואל דאוקי במזכה ע"י אחר א"כ א"ש דברשות המוכר הם אבל לרב ועולא קשיא ע"ש שהאריך. ולענ"ד נראה ליישב דודאי רב ושמואל ועולא לא פליגי אלא לענין אוקימתא לישנא דברייתא אבל לדינא כולהו אוקימתי אליבא דהלכתא נינהו וא"כ ע"כ דבלא"ה מילתא דר"פ לא איירי אלא במזכה לו ע"י אחר דאל"כ היאך יוכל הכהן לחזור בו ולהחזיר לבעה"ב מעותיו דאטו בשופטני עסקינן שהרי אם יחזור בו הכהן לבטל התנאי א"כ הבע"ה יחזור ויתן התרומה לכהן אחר דבמה זכה הכהן בתרומתו של בע"ה ליטול ממנו בע"כ הא קי"ל דטובת הנאה לבעלים ופשיטא לרב דמוקי במכירי כהונה א"כ אין כאן צד זכות לכהן ליטול שלא ברשות בעה"ב אלא אפילו לעולא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה נראה דהיינו לענין מצות נתינה בלבד דכיון דבעה"ב גופא ודאי גמר ומקני ליה מש"ה עשאוהו כזוכה כאילו בא לידו אבל להפקיע כוחו של בע"ה אם הכהן מבטל התנאי לא מסתבר לומר דעשאוהו כזוכה ליטול בע"כ דהא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו אע"כ דמילתא דר"פ איירי במזכה ע"י אחר ומילתא דפסיקא נקט דבע"ה לעולם לא יוכל לחזור אבל כהן בבע"ה יכול לחזור והיינו היכא דשייך חזרה כגון במזכה ע"י אחר כך נ"ל. אבל ראיתי לרש"י ז"ל שכתב בד"ה אבל כהן חוזר בו דכיון דעשאוהו כזוכה יכול לטעון כו' עכ"ל נראה מזה שהודה במקצת דלא מיתוקמא מילתא דר"פ אליבא דרב דאמר במכירי כהונה כדפרישית אלא דאליבא דעולא מיתוקמא ליה שפיר ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתו בזה אם לא שנאמר דמה שהלוה לו להיות מפריש עליהם היינו כדי שיהיה בטוח במעותיו וא"כ מעיקרא אוקמינהו ברשותיה דכהן רק שיהא בטוח במעותיו ולא במקח גמור ואני הנלע"ד כתבתי ונתיישבו כמה קושיות בענין זה ואין להאריך ועיין בחדושי הרשב"א ז"ל באריכות ודו"ק:

'''שם נתייאשו אין מפריש עליהם פשיטא כו'.''' ותמיהא לי טובא מאי ענין יאוש לכאן דנהי שאמר ווי לחסרון כיס הא לא מהני שום יאוש לענין הלואה כדאיתא בטוח"מ סי' כ"ח וכן לענין גוף הפירות נראה דלא הוי כהפקר בכהאי גוונא כמו שכתבו התוספות פ' מרובה דייאוש לא הוי כהפקר גמור ואף את"ל דהוי כהפקר מ"מ כיון שחזר בע"ה וזכה בו הרי היא כאחת משדותיו אם לא שנאמר דאה"נ דמאותן השדות שקנה הבע"ה לאחר הלוואה אינו יכול להפריש כ"א מאותן השדות שהיה לו בשעת הלואה מפריש אבל דבר תימה הוא וכ"ש דמאי דמקשה הש"ס פשיטא אין לו מקום לפ"ז. ועיקרא דמילתא הא דקתני לפי שאין מפרישין על האבוד אין מובן לי כלל. ולכאורה היה נ"ל דהא דקתני נתייאשו הבעלים היינו נתייאשו בשעת הפסיקה וא"כ מסתמא לא הוי דעתו עליה וכדאמרינן בעלמא שאין דעתו על מה שהפקיר בנדרים בפ' אין בין המודר אלא דמל' רש"י ז"ל בשמעתין לא משמע כן וצל"ע:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}