עריכת הדף "פני יהושע/ברכות/מב/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''בא"ד''' מיהו ר"י ור"ת כו' והשתא יין פוטר כו' והלכך פת פוטרתן כו' עכ"ל. כבר כתבתי שמהרש"א ז"ל כתב שדבריהם כאן סותרים למה שכתבו לעיל דאין הלכה כר"ח דיין פוטר מיהו לענ"ד יש ליישב דודאי לעיל שכתבו דלכאורה מיירי ביין בלא סעודה דאי בהדי פת ת"ל דפת פוטרת והיינו כמ"ש כאן דפת פוטר' אפילו שאר משקים אם כן לפ"ז כתבו שפיר דאין הלכה כר"ח דאמר יין פוטר כל המשקים אפילו בלא סעודה והיינו כדפרישית לעיל דמשמע להו כיון דאין הלכה כר"ח בפת כ"ש ביין מה שא"כ בדבריהם כאן שעיקר דבריהם שרוצין להוכיח הך מלתא גופא דפת פוטר' שאר משקים א"כ מייתי שפיר ראיה דכיון דלר"ח מיהא על כ"פ יין פוטר כל מיני משקים שבתוך הסעודה והיינו כדפרישית בסמוך שבתוך הסעודה שאר משקים הוין טפלים ליין משום שאין דרך לשתות יין לבדו וא"כ כיון דהוין טפילים ליין שבתוך הסעודה והיין גופא אמרינן דהוי טפל לפת אי לאו דגורם ברכה לעצמו א"כ כ"ש דשאר משקים הוין טפלים לפת כן נ"ל נכון ליישב דברי התוס' שלא יהיו כסותרים זה את זה ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק"א ודו"ק:

'''בגמרא''' ר"ה אכל תליסר ריפתא כו' ולא בריך. ופירש"י ורוב המפרשים דפת הבא בכסנים הוי ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דקאמר לא בריך היינו שלא בירך בה"מ אבל ברכה מעין שלש היה מברך וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו להדיא ע"ש ולכאורה יש לתמוה דלשון ולא בריך לא משמע הכי ואדרבא טפי הו"ל למימר דלבתר דשמע ר"נ שרוצה לברך ברכה מעין ג' א"ל עדי כפנא מיהו לפרש"י דלעיל במימרא דר"ש דהא דקאמר שאין לך דבר כו' אלא פת הבא בכסנים בלבד היינו דבכל ענין אין צריך לברך לאחריו מעין ג' כיון דתבלין עיקר ואפילו שלא בשעת הסעודה ולפ"ז ודאי א"ש הא דקאמר הכא ולא בריך דנהי שצריך לברך בנ"ר ההיא לאו ברכה מיקרי כדפרישנא לעיל בהא מילתא גופא וכדתנינא נמי לעיל דף ל"ז באורז ודוחן דלבסוף אין מברך כלום אע"ג דמברך בנ"ר כן נ"ל וקרוב הדבר לשמוע מה שפרש"י כן לעיל במימרא דר"ש שהוציא כן מסוגיא דהכא:

'''מיהו''' שיטת החולקים על רש"י והרשב"א ז"ל מכללן צ"ע טובא ואף את"ל ליישב בדוחק דמדקאמר ולא בריך ולא קאמר ולא בירך משמע דאבה"מ קאי ומלבד שזה דותק גדול דנראה דבריך לשון ארמי הוא אלא דבר מן דין קשה הרי בה"מ לא נוכר כלל בשמעתין דהכא ובסוגיא דלעיל מיניה ועיין בסמוך:

'''בפרש"י''' בד"ה אמר ר"נ כו' ורבותינו פירשו תליסר ריפתי מפת שלנו כו' וכך פי' ר' יהודאי בעל ה"ג ואין נראה לי כו' עד סוף הדיבור. באמת שגם בה"ג שלנו המיוחס למהר"ש קיירא ג"כ פי' כן ומסיים בדבריו דסבירא ליה לר"ה דהך דרשא דואכלת ושבעת לענין כזית וכביצה אסמכתא בעלמא היא כו' ע"ש ויש לתמוה על דבריו דנהי דקושטא דמילתא הכי הוא דכזית וכביצה שיעורים דרבנן נינהו כדאמרינן לעיל בפרק מי שמתו {{ממ|ברכות דף כ' ע"ב}} בהא דבן מברך לאביו ע"ש אלא דאכתי הקושיא במקומה עומדת דמה בכך דהוי מדרבנן דמ"מ אמאי לא בריך ר"ה. וכבר עלה בלבי ליישב דהא דאמרינן הכא ולא בריך היינו לאו למימרא דלא בריך כלל אלא שהיה אוכל בסעודה עם רב נתמן וחביריו ובדין היה שר"ה יברך להוציאם אי משום דר"ה גדול מר"נ הוי או משום דעיקר שבסעודה הוי דאכל י"ג ריפתא או משום דאורח הוי אלא לפי שהיה דומה בעיני ר"ה שלא אכל כדי שבעו ולא הוי אלא שיעורא דרבנן ומשום הכי לא רצה לברך להוציא אחרים דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא כדאמרי' לעיל בפרק מי שמתו בהך מילתא גופא ולכך היה רוצה שיברך אחר מאן דהוי חיובא מדאורייתא ויוציא אותו ידי חובתו כך היה נ"ל לכאורה ביישוב שיטת בעה"ג ורבותיו של רש"י אלא דכל כי האי לא הוי ליה לבעה"ג לסתום אלא לפרש לכך נראה לפרש דבריו כפשטיה דר"ה הוי סבר דכיון דקרא ואכלת ושבעת לענין כזית וכביצה לא הוי אלא אסמכתא בעלמא משום הכי דרשינן לה לכולא דהא דמחייבינן בכזית וכביצה מדרבנן היינו בענין שאין רוצה לאכול יותר וסגיא ליה בהכא או כגון שקובע עיקר סעודתו על ליפתן או בשר שעם הפת ובכה"ג נהי דאפ"ה פטור מדאורייתא דכדי שביעה מלחם לחוד אמר רחמנא אפ"ה חייב מדרבנן משא"כ מי שעדיין הוא רעב לאכול לחם שלא אכל כדי שבעו כגון ר"ה מש"ה הוי סבר דפטור אפילו מדרבנן ואין מברך אלא בנ"ר כן נ"ל נכון ליישב שיטה זו:

'''מיהו''' בעיקר פירושם של בעה"ג ורבותיו של רש"י שנדחקו לפרש כן ולא מפרשו לה בפת הבא' בכסנים דאיירי בה בשמעתין לעיל במימרא דר"ש ובסמוך נמי מייתי עליה עובדא דר"י דאייתי לקמייהו פת הבא בכסנים כבר אפשר דאדרבא מה"ט גופא דבהנך דלעיל ודלקמן מפרש להדיא לשון פת הבא' בכסני' משא"כ הכא בדר"ה דנקיט לישנא ריפתא סתמא משום הכי משמע להו דלא איירי אלא בפת שלנו וכדפרישית אמנם לפי מה שפירשתי כאן בלשון הגמרא יתיישב יותר שיטה זו משום דלא הוי מצי לפרש האי דהכא בפת הבא' בכסני' משום האי קושיא גופא דאם כן מאי האי דקאמר ולא בריך דנהי דלא בירך בה"מ אפ"ה היה צריך לברך ברכה מעין ג' דמ"ש רש"י ז"ל לעיל במימרא דר"ש אפילו ברכה מעין שלש אין צריך לא משמע להו להנך רבוותא לפסוק כן אלא כשיטת רוב הפוסקים שפסקו דלא כרש"י ולכך הוצרך לפרש דאיירי בפת שלנו:

'''ואף''' דלפ"ז אכתי יש להקשות א"כ מאי שייך האי עובדא דפת שלנו לסוגיא דהכא אלא דגם בזה יש ליישב דכיון דעיקר פלוגתא דר"ה ור"נ היינו אי משערינן שיעורא כדי שביעה בדידיה כל אדם לפי מה שהוא או בדאחרינא כדמסיק ר"נ כל שאחרים קובעים א"כ דמיא הך מילתא נמי לסוגיא דלעיל דאיירי בדברים הבאים בתוך הסעודה או לאחר הסעודה דפסיק ר"פ הלכתא דלאו בדידיה תליא מילתא אם רוצה לאכול הליפתן ופירות ללפת הפת או שלא ללפת את הפת אלא דמשערינן באותן הדברים אם רגילין לבוא בתוך הסעודה ברוב בני אדם או לאחר הסעודה כדמשמע מפרש"י והתוס' והפוסקים במימרא דר"פ כן נ"ל נכון ודוק היטב:

'''בגמרא''' א"ל לא סבר לה מר גמר אסור מלאכול ופרש"י בד"ה אסור מלאכול עד שיברך בה"מ ויחזור ויברך כו' עד סוף הדיבור. ומשמע לפ"ז דה"ה וכ"ש במאי דא"ל רב פפא סלק איתמר היינו נמי בכה"ג דאסור לאכול עד שיברך וכן בעובדא דר' זירא בסמוך דא"ל כו' סלק אסור מלאכול היינו נמי בכה"ג אלא שהתוס' בד"ה ר' זירא לא אכל משמע שמפרשים דאסור למשתי בלא ברכה שלפניו וממילא שמעי דאם רוצה לברך לפניו אין צריך לברך בהמ"ז והיינו דקשיא להו אמאי לא אכל כו' ונראה שהכריחו לפרש כן דאזדו לטעמייהו שכתבו לעיל בד"ה לאחר הסעודה דדין זה דר"פ היינו דוקא בזמניהם שהיו רגילין למשוך ידיהם מן הפת והיינו לפי שדרכן היה לסלק השלחן כמ"ש גם כן כאן בד"ה סלק איתמר ואם כן לפ"ז תו לא מצי לפרש כפרש"י דלאחר סילוק השולחן אסור לאכול עד שיברך בה"מ דא"כ תקשי דר"פ אדר"פ דהא דאמר לעיל לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם היכי משכחת לה ות"ל דהא בלא"ה כיון דלאחר הסעודה היינו שסילקו השולחן וממילא דאסור לאכול לגמרי אפילו ע"י ברכה לפניהם ולאחריהם עד שיברך בה"מ תחלה וא"כ לאחר בה"מ פשיטא שצריכין ברכה לפניהם ולאחריהם לכך הוצרכו לפרש כן דה"נ ע"י ברכה מותר אפילו בלא בה"מ ועיין בזה בחידושי רבינו יונה ז"ל. מה שאין כן לפרש"י כאן שמפרש דאסור לאכול לאחר סילוק השולחן עד שיברך בה"מ היינו נמי לשיטתו דגריס לעיל במימרא בתרייתא דר"פ דברים הבאים לאחר הסעודה ומפרש שם דהיינו דברים הרגילים לבוא כו' וא"כ לא איירי כלל לעיל בסילוק השלחן ומש"ה שפיר קאמר ר"פ דטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם ואין צריך לברך בה"מ משא"כ בהאי דהכא דאמר ר"פ סלק איתמר יפה כתב רש"י ז"ל דהיינו שאסור לאכול עד שיברך בה"מ כן נ"ל נכון בע"ה לישב שיטת רש"י והתוס' כל א' לפי שיטתו ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

'''בתוס'''' בד"ה ר"ז לא אכל תימא לפי מה שמפרשים העולם הב לן ונבריך כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך יש לדקדק בלשונם לפי מה שמפרשים העולם ות"ל דלפי שיטתם לעיל ע"כ צריכין אנו לפרש כן דע"י ברכה מותר לאכול קודם בה"מ כדפרישית ולפ"ז לא הוו צריכים נמי לאתויי הכא האי דהב לן ונברך דבלא"ה משמעתין גופא הו"ל לאקשויי אמאי לא אכל כו' ואפשר משום דלעיל בד"ה לאחר הסעודה לא כתבו בפי' ל' סילוק השולחן מש"ה לא פסיקא להו להקשות דאפשר לאחר הסעודה לחוד וסילוק השלחן לחוד לכך הוצרכו לפרש כאן מה שמפרשים העולם בהאי דהב לן ונבריך ומשמע להו דממילא ה"ה בסילוק השלחן דהכא דדמי לגמרי להב לן ונבריך כן נ"ל בכוונתם ודו"ק:

'''בגמרא''' ולית הלכתא ככל הני שמעתא אלא כי הא כו' ופרש"י אין סיום סעודה תלוי לא בגמר ולא בסילוק כו' כל זמן שלא נטל מים כו' ומשנטל אסור לאכול עכ"ל. הדבר מבואר מדקאמר הש"ס הכא ולית הלכתא אלא כי הא היינו דנטילת מים אחרונים לרב הוי לגמרי כמו סילוק לר"פ והיינו לשיטת רש"י בתרוייהו אסור לאכול בלא בה"מ ולשיטת התוס' ע"כ בתרוייהו מותר לאכול ע"י ברכה קודם בהמ"ז כמ"ש להדיא בד"ה תיכף לנט"י כו' דמ"ש עד שיברך ע"כ לאו אברכת המזון קאי אלא שיברך ברכה הצריכה לו ואח"כ יטול ידיו שנית ויברך בה"מ וע"כ דהכי הוא דאלת"ה אמאי קאמר בגמרא ולית הלכתא ככל הני שמעתין אלא כי הא דאמר רחב"א א"ר כו' ות"ל דשפיר מצ"ל דהא דקאמר רב תיכף לנט"י ברכה היינו שאסור לאכול לגמרי קודם בה"מ אפילו ע"י ברכה אבל בהא דקאמר ר"פ סלק איתמר והיינו שאסור לאכול בלא ברכה אפשר דרב נמי מודה בהא אע"כ דלשיטת התוספות פשיטא להו לתלמודא שאין לחלק בכן כך היה נ"ל לכאורה אלא דלפ"ז יש לתמוה טובא דא"כ למאי דמסקינן הכא ולית הלכתא והיינו דאין הלכה כר"פ דאמר סלק איתמר אלא כל כמה שלא נטל ידיו מותר לאכול אפילו בלא ברכה לפניו ולאחריו א"כ ממילא דאין הלכה נמי כר"פ בהאי דאמר לעיל הלכתא כו' לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם והא ליתא דכל זמן שלא נטל ידיו אין צריך ברכה א"כ לפ"ז האיך כתבו התוס' לעיל בד"ה לאחר הסעודה כו' דקיי"ל כפסק דר"פ אלא דעכשיו אין לנו דין זה דאין מנהג שלנו כו' משמע להדיא דלפי דין הגמרא ודאי הלכה כר"פ אפילו בהאי דלאחר הסעודה וקשיא הלכתא אהלכתא. לכך חוזרני לפרש בדרך אחר דמ"ש התוס' כאן בד"ה תיכף לנט"י כו' דאסור לאכול עד שיברך מסתמא משמע דהיינו בה"מ כדמשמע פשטא דלישנא תיכף לנט"י ברכה ומדלא הזכירו ג"כ שיטול ידיו שנית נמי הכי משמע דעד שיברך שכתבו היינו בה"מ ולזה נתכוונו במ"ש וה"ה אם אמר הב לן ונבריך והיינו לענין שאסור לאכול ולשתות עד שיברך בה"מ ולאפוקי ממה שכתבו לעיל בד"ה ור"ז לא אכל שהעולם מפרשים דהב לן ונבריך מותר ע"י ברכה שלפניו וכדפרישית דממה שכתבו לפי מה שמפרשים העולם משמע דהתוס' גופייהו אינן מפרשין כן אלא כמ"ש כאן ולפי' העולם נמי לא תקשה מהאי דר"פ לעיל לפי שהם סוברים דבאמת אין הלכה כר"פ לעיל בהאי דלאחר הסעודה אפי' לדין הגמרא והיינו מדאמרינן הכא ולית הלכתא ככל הני שמעתין אדלעיל נמי קאי דדא ודא אחת היא במימרא דר"פ או שנאמר דלפי מה שהעולם מפרשים סוברים בהאי דר"פ לעיל כגירסת רש"י דגרסינן דברים הבאים לאחר הסעודה וכדפרישית כן נ"ל נכון ונתיישבו בזה כמה שיטות ולשונות מהפוסקים. אמנם התמיה קיימת על מרן הב"י שכתב בתחלת סי' קע"ט בפי' דברי הטור שיש לחלק בין הב לן ונבריך ובין נטילת מים אחרונים לענין בה"מ דבהב לן ונבריך מותר לאכול קודם בה"מ ע"י ברכה משא"כ בנטילת מים אחרונים אסור לאכול עד שיברך בה"מ והיינו מהטעם שמפרש שם לחלק ביניהם ע"ש ולמאי דפרישית א"א לפרש כן דא"כ לא א"ש הא דקאמר הכא ולית הלכתא ככל הני שמעתא אלא כי הא דאמר רחב"א א"ר כו' ולפי שיטת הב"י ודאי מצ"ל דרב נמי אית ליה האי דר"פ ודר"ז אלא דרב דאמר דבנט"י תליא מילתא היינו דאסור לאכול קודם בה"מ אפילו ע"י ברכה ולעולם אימא לך דבהא דס"ל לר"פ ורבא ור"ז דסילק אסור מלאכול היינו שאין לאכול בלא ברכה שלפניו ולאחריו דבהא רב נמי מודה אע"כ דלא כב"י וצ"ע ליישב ע"ש בט"ז ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק"א אי"ה ודו"ק:

'''שם''' דא"ר חייא ב"א אמר רב ג' תכיפות הן כו' ובירושלמי מסמיך להו אקראי והובא בלשון הרי"ף והרשב"א ז"ל משמע מהתם דה"ה לענין נטילה לפני הסעודה נמי בעינן תכף אלא דהכא בשמעתין מייתי לה לענין נטילת מים אחרונים שהוא לאחר הסעודה דאיירי בה לעיל. ושיעור תכיפה זו כתבו התוס' בסוטה פרק ואלו נאמרין {{ממ|סוטה דף ל"ט}} שהוא שיעור מהלך כ"ב אמה והביאו ראיה מסוגיא דזבחים דף ל"ג דמייתי התם ברייתא דבאשם מצורע לא היתה השחיטה סמוך לסמיכה ומוקמינן לה התם כר' יוסי בר"י דאמר מרחק צפון לפי ששחיטת אשם היה צריך להיות בצד המזבח ממש והסמיכה דאשם מצורע היתה בשער ניקנור שהיה הפסק כ"ב אמה ביניהם ממילא שמעינן דשיעור כ"ב אמה הוי הפסק זהו לשון התוס' שם ע"ש וכן הוא בש"ע א"ח סימן קס"ו אלא דבעל מג"א שדא בה נרגא והקשה דמהאי סוגיא גופא משמע להיפך דנהי דלמאי דמוקמינן לה כריב"י לחד לישנא משמע הכי מ"מ כיון דע"כ לסברת המקשן דהתם דבעי למידק דביאה במקצת שמה ביאה מהך ברייתא דאי ס"ד דלא שמה ביאה ליעייל ידיה וליסמוך א"כ משמע דלמ"ד שמה ביאה א"ש דלא הוי תיכף שחיטה סמוך לסמיכה לפי שסמיכה היתה צריכה בשער ניקנור ממש וכיון דלמאי דס"ד השתא דיכול לשחוט בעזרה מיד סמוך לשער ניקנור ואפ"ה לא הוי תיכף אלמא דבכל דהו נמי הוי הפסק ובהא אפשר דאף למאי דמוקמינן לה כריב"י ואפ"ה איתא להאי סברא דבכל דהו הוי הפסק ובכה"ג גופא איכא למידק נמי מאידך אוקימתא דהתם דאמרינן איכא דאמרי כל הסומך ראשו ורובו מכניס כו' ע"ש. וקושיא זו הקשה ג"כ הגאון מהר"ץ אשכנזי בתשובותיו וכתב שם שהקשה כן בפומבי גדולה של חכמים ונלאו כל חכמי לב ליישבו ע"ש:

'''אמנם''' לענ"ד נראה לי ליישב בפשיטות דדיבור התוס' והש"ע שרירין וקיימין ותוכן הענין דנראה דודאי לכ"ע עיקר שחיטת אשם וקדשי קדשים תחלת מצותן בצד המזבח ממש במקום הנכנסין אלא דפלוגתא דהנך תנאי דמייתי ביומא ובזבחים היינו לענין דיעבד או שעת הדחק נמצא דלפ"ז ודאי אי הוי מצינן לקיים מצות סמיכה דאורייתא באשם מצורע שפיר הוי מהדרינן לקיים המצוה כראוי והיינו דליעייל ידיה ולסמוך למ"ד לא שמה ביאה ולישחוט שם סמוך לשער במקום סמיכה ממש משא"כ למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה וא"כ א"א לעייל ידיה אלא שהסמיכה היתה בשער ניקנור ממש וזאת הסמיכה לא מיקרי סמיכה מן התורה כלל דכתיב לפני ה' וסמך דבעינן סמיכה לפני ה' ושער ניקנור לא נתקדש וכמ"ש התוס' שם להדיא בדף הקודם וא"כ לפ"ז דסמיכת אשם מצורע לא הוי אלא מדרבנן משום נחת רוח בעלמא כדאמרינן בחגיגה ס"פ אין דורשין מש"ה לא איכפת לן בהך סמיכה להצריכה תכף לשחיטה ולישחוט שלא במקום עיקר מצות שחיטת אשם דמוטב לקיים מצות שחיטה דאורייתא כראוי במה שיש למקום שחיטה עיקר מן התורה ממה שנקיים תיכף לסמיכה בדבר שאין סמיכה זו עיקר מן התורה כלל ומה"ט גופא כ"ש דא"ש נמי לאיכא דאמרי דהתם דכיון דכל הסומך ראשו ורובו מכניס ובאשם מצורע לא אפשר לעשות כן אלא בהקפת ידים שאין זו סמיכה כלל אלא משום נחת רוח כדאיתא להדיא שם בפרק אין דורשין לענין סמיכת נשים מש"ה לא איכפת לן להצריכה תיכף לשחיטה ויותר טוב לשחוט במקום עיקר שחיטתה בצד המזבח. אבל מהך אוקימתא דמוקי לה כריב"י דבעי לאוקמי כמ"ד לא שמה ביאה ומצי ליעייל ידיה לעזרה ולסמוך דהוי סמיכה לפני ה' ולהך אוקימתא נמי לא בעינן סמיכה בכל כחו וא"כ הוי אפשר לקיים באשם מצורע סמיכה דאורייתא ממש ולהצריכה תיכף לשחיטה שהיא ג"כ מן התורה כדמסיק התם ואפילו הכי עקרינן תיכף לסמיכה זו וע"כ היינו משום דא"א לריב"י והיינו משום דבשיעור מהלך כ"ב אמה הוי הפסק כן נראה לי נכון וברור לקיים שיטת התוספות והש"ס בלי גמגום ובמסכת ביצה דף כ' יבואר יותר באריכות ובראיות ברורות מהאי סוגיא דזבחים שא"א לפרש בענין אחר ע"ש ודוק היטב:

'''במשנה''' ברך על היין כו' ופרש"י נוהגים היו להביא קודם אכילה כו' כדתניא לקמן כיצד סדר הסבה כו' עד סוף הדיבור. ולפ"ז משמע דהאי שלפני המזון דקאמר הכא היינו אפילו קודם שנטל ידיו לאכילה כדמשמע להדיא בהך ברייתא גופא דלבתר דקתני בא להם יין כו' מסיק התם עליו הסבו ובא להם מים כו' א"כ משמע להדיא שמה שהביאו לפניהם יין דמייתי רש"י הכא היינו קודם נט"י לאכילה ואפ"ה אותו יין פוטר אף שלאחר המזון וכגון שלא ברך ברכה שלאחר היין כיון שכן היה דרכן תמיד ולא הוי נט"י הפסק ואין צריך ברכה אחרונה וכמ"ש התוס' ג"כ לענין יין קידוש ומה שיש לדקדק בדבריהם לענין הבדלה יבואר לקמן:

'''אלא''' דלפ"ז לכאורה לא שייך לפרש כן בהאי דפרפרת שלפני המזון דהוי ג"כ קודם נט"י והמוציא דהא לעיל דף ל"ט בעובדא דבר קפרא משמע מלשון רש"י דפרגיות הללו באין בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה וא"כ היינו לאחר נט"י והמוציא מיהו לפי מ"ש לעיל בהאי עובדא יש ליישב דהתם ודאי הוצרך לפרש כן כיון שנתן בר קפרא רשות לאחד מהם לברך להוציא כולם וכדפרישית ע"ש מיהו בעיקר פירושו בענין הפרפרת שמפרש רש"י דפרפרת שלפני המזון היינו כגון פרגיות ודגים ופרפרת שלאחר המזון היינו כגון כיסנא ולחמניות וא"כ יש לתמוה היאך אפשר דברכת הפרגיות ודגים שהיא שהכל תפטור מברכת הכיסנא ולחמניות שהיא במ"מ והנלע"ד בזה דרש"י לשיטתו דמשמע מפירושו דלעיל בפלוגתא דר"ה ור"נ ור"ש ובהלכתא דרב פפא דהכל בטפילה תליא מילתא וא"כ לפ"ז מצ"ל שפיר דכיסנא ולחמניות לפי שאינן אלא דבר מועט כמו שפרש"י לעיל בד"ה פת הבא בכיסני' ומש"ה אע"ג דפת אינו פוטר אותן שלאחר המזון כיון ששוב אין להם שייכות להפת אפ"ה הוו טפילי לגבי הפרפראות שלפני המזון. ובכך היה נ"ל ליישב גם כן שיטת הרמב"ם בפי' המשניות ובחיבורו שמפרש ג"כ לשון פרפרת כפרש"י שהם מיני תבשיל ופירות וכבר הקשו חכמים גדולים במה שכתב בחיבורו דברך על הפרפרת פוטר מעשה קדרה והכ"מ נדחק שם מאד בפירושו כמו שאבאר בק"א ולמאי דפרישית יש ליישב שיטת הרמב"ם ג"כ על זה הדרך:

'''אמנם''' כן לפי מה שראיתי שהרמב"ם ז"ל השמיט לגמרי דין זה דברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון לכך נ"ל לפרש בדרך אחר בשיטת רש"י והרמב"ם דודאי לשון פרפרת כולל כל הדברים שמביאין קודם המזון ולאחר המזון כשאינן באים ללפת את הפת ופרגיות ודגים וכיסני' שכתב רש"י היינו לדוגמא בעלמא כיון דאיירי בהו בשמעתין דלעיל לפי שהן דברים המצויים בעניני סעודה ומש"ה ה"ה לשאר מינים כיוצא בהם ולפ"ז א"ש דהא דקתני ברך על הפרפרת שלפני המזון פוטר את הפרפרת שלאחר המזון היינו כשברכותיהן שוות דווקא דומיא דמתניתין דלעיל דקתני היה לפניו מינים הרבה ומוקי לה עולא כשברכותיהן שוות דוקא ומש"ה השמיט הרמב"ם ז"ל דין זה לפי שלא הוצרך לכתבו דמילתא דפשיטא היא ובמשנתינו נמי לא קתני לה אלא איידי דקתני רישא דיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון והסעודה לא הוי הפסק מש"ה קתני נמי להך בבא בכה"ג גופא או משום דבעי למיתני סיפא ברך על הפת פוטר את הפרפרת כו' כנ"ל נכון ביישוב שיטת רש"י ורמב"ם ז"ל וכן נראה מלשון הרב מברטנורה בפירוש משניות ע"ש ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

'''בתוס'''' בד"ה ברך על הפת כו' ורש"י פי' פרפרת מיני דגים ופרגיות וק"ק א"כ מאי קמ"ל כו' עכ"ל. מיהו לענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דהא ודאי איצטריך מתני' לאשמעי' דברכת פרגיות ודגים שהיא שהכל לא פטרי לברכת המוציא אע"ג דתנינא לעיל ועל כולן אם ברך שהכל יצא וקיי"ל דאפילו בפת ויין נמי יצא וא"כ סד"א דמש"ה אם כבר ברך שהכל על פרגיות ודגים ניפטר מברכת המוציא קמ"ל דלא דדוקא אם ברך בטעות על אותו מין עצמו שהכל הוא דיצא אבל כשברך על מין אחר שברכתו שהכל אינו פוטר ברכות אחרות ול"ל דהא נמי מילתא דפשיטא היא הא ודאי ליתא דהא אשכחן לעולא לעיל בדף הקודם דאשמעינן הך מילתא גופא דבאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה והיינו לאפוקי מהך סברא כמ"ש רש"י ז"ל להדיא שם במקומו וכתב ג"כ דמה"ט לא גרסינן פשיטא ע"ש שדקדק כן מדברי המקשה דקאמר מיתיבי היו לפניו צנון וזית כו' ע"ש מיהו יש ליישב קצת קושיית התוס' דקשיא להו אליביה דר"ה דאמר לעיל דבפת ויין לא יצא אפילו בדיעבד בברכת שהכל אפילו אם נתכוון לאותה ברכה בטעות וא"כ תקשי ליה מתני' דהכא מאי קמ"ל דברך על הפרפרת לא פטר את הפת אלא דגם זו אינה קושיא דאפשר דהא גופא אשמעי' ר"ה דלא נימא דפירוש פרפרת היינו כפי' התוס':

'''אלא''' דבר מן דין יש ליישב עוד שיטת רש"י בדרך אחר דאיצטריך מתניתין לאשמעינן דאע"ג שאכל הפרפרת תחלה והן עיקר ואין אוכל הפת אלא לטפילה בעלמא וסד"א דפרפרת פוטר את הפת כדאמרינן לעיל בכה"ג בצנון וזית דכשהצנון עיקר פוטר את הזית קמ"ל הכא דבפת אינו כן דלעולם לא הוי טפילה לגבי שום דבר והיינו כדמקשינן לקמן אמשנה דהביאו לפניו מליח ופת עמו ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפילה ומוקמינן לה בפירות גנוסר דוקא לפי שאינו רוצה לאכול הפת כלל אלא כדי שלא יזיקנו המליח כמ"ש כל המפרשים כן נ"ל נכון ודו"ק:

'''בתוס'''' ד"ה הסבו אחד מברך לכולם ואנו אין לנו הסבה אלא בפת בלבד ופת מהני כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם סותרין זא"ז והנראה בזה דמ"ש בתחילה ואנו אין לנו וכו' לאו ע"פ מנהג שלנו כתבו כן אלא כוונתן דאפילו לדינא דגמרא לא בעינן הסבה או ישבו אלא בפת בלבד אבל בשאר מינין כגון פירות וכיוצא בהן לא בעינן לא הסבה ולא ישבו והיינו למאי דקי"ל כר' יוחנן וכלישנא קמא לקמן דר' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסבה ולפ"ז ממילא דבשאר מינין לא בעינן הסבה כלל והיינו כמ"ש הרא"ש ז"ל והפוסקים וכמו שנראה ג"כ שכן הסכמת הרשב"א ז"ל בחידושיו ודלא כמ"ש בתחילת דבריו בשם הגאונים והראב"ד ז"ל דהלכה כלישנא בתרא לחומרא ע"ש כן נ"ל בכוונתם לכאורה אלא דאכתי לשון ואנו אין לנו אינו מדוקדק דהאי לישנא מנהגא משמע ועוד דאי מדינא איירי למה כתבו אלא בפת בלבד דהא קיי"ל כר' יוחנן לגביה דרב ולפ"ז לתרי לישני דר"י משמע מיהא דביין נמי בעי הסבה ומהני הסבה לכך נראה לי ליישב חדא מגו חדא דכוונת התוס' ג"כ במה שכתבו ואנו אין לנו למעוטי נמי יין דלא בעי הסבה והיינו לפי המנהג שלנו דלא שייך הך מילתא דיין שבא לאחר המזון והיינו לפמ"ש התוספות לעיל בד"ה לאחר הסעודה דעכשיו אין לנו דין זה דלאחר הסעודה כיון שאין אנו נוהגים למשוך ידינו מן הפת כלל עד לאחר בה"מ כו' נמצא דלפ"ז לא שייך הסבה ביין אלא תוך הסעודה ובכה"ג ודאי לא מהני הסבה כדקתני להדיא בא להם יין בתוך המזון כל או"א מברך לעצמו וכן מבואר להדיא מלשון הפוסקים והש"ע שהשמיטו דין זה דיין לאחר המזון ומה"ט גופא השמיטו ג"כ הך דינא דיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה ור"ש אמר ע"ש כן נראה לי ברור בכוונת התוס' ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

'''בא"ד''' בגמרא משמע דמיירי בין בברכת המוציא בין בבה"מ כו' כאן קיצרו התוס' בדבריהם אבל בפרק כל הבשר {{ממ|חולין דף ק"ו}} האריכו התוס' מאוד בזה ולכאורה מדבריהם דהתם נראה שלא הכריעו בדבר זה ע"ש באריכות וכאן אין מקומו להאריך ויבואר לאחד אחד מתוך דברינו בסמוך בסוגיא דשמעתין ובריש פרק שלשה שאכלו עיין עליו:

'''בא"ד''' וא"ת מ"ש דבמוגמר אפילו לא הסבו כו' בירושלמי פריך כו' עד סוף הדיבור והקשה מהרש"א ז"ל מנ"ל להתוס' דמוגמר דמתני' איירי בלא הסבו דשפיר מצ"ל דבהסבו איירי דארישא קאי דקתני הסבו כו' ע"ש. ולענ"ד דברי מהרש"א ז"ל תמוהין בזה דודאי פשיטא להו להתוס' דמוגמר בלא הסבו איירי שהרי כתבו בסמוך בד"ה אע"פ דהא דקתני במוגמר אלא לאחר סעודה היינו שכבר ברכו בה"מ כו' עכ"ל והיינו משום דהכי משמע להדיא ממאי דאמרי' לקמן אפיסקא דוהוא אומר על המוגמר דטעמא דמילתא לפי שנטל ידיו תחלה באחרונה והיינו לברכת המזון וא"כ לפ"ז שלא הביאו המוגמר אלא לאחר ברכת המזון תו לא שייך בכה"ג הסבה כלל כיון שכבר סילקו השולחן וברכו ברכת המזון ממילא נתפרדה החבילה ובטל' הקביעות א"כ לא שייך לא הסבו ולא ישבו ולפ"ז נמשך היטב לשון התוס' דעל מה שכתבו דבברכת המוציא נמי בעינן הסבו או ישבו לדידן ועל זה כתבו ומיהו בני אדם כו' ולא ישבו כ"א מברך לעצמו וע"ז מקשו שפיר מ"ש דבמוגמר משמע ממתני' דאפילו בלא הסבו אחד מברך לכולם והיינו כדפרישית דממילא משמע דאפילו ישיבה נמי לא בעי כן נראה לי בכוונת התוס'. אלא דבאמת מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב בשם הראב"ד ז"ל דמפרש למוגמר דמתניתין שהובא בתוך הסעודה קודם ברכת המזון וכך מפרש לשון הירושלמי עיין שם והיינו כמו שכתב מהרש"א ז"ל אלא שכבר כתבתי דשיטת התוספות אינו כן כמו שכתבו בדיבור הסמוך להדיא דמוגמר לאחר בה"מ איירי ושכן מבואר מלשון הגמרא דידן דלא כהירושלמי ובאמת הקשה הרשב"א ז"ל על שיטת הראב"ד ז"ל מסוגיא דלקמן ושם יבואר ועיין עוד בסמוך:

'''בא"ד''' בירושלמי פריך ומשני כו' עכ"ל. ובאמת דבירושלמי לא פריך באותו ענין שהקשו התוספות כאן מברכת המוציא אמוגמר אלא מיין אמוגמר מקשה בירושלמי ונראה דהיינו לפמ"ש בסמוך דהירושלמי סבור דמוגמר איירי תוך הסעודה משא"כ לגמרא דידן דמוגמר דמתניתין היינו לאחר בה"מ תו לא שייך להקשות מיין אמוגמר דהא ביין כה"ג נמי אחד מברך לכולם לרבי יוחנן בהסבה והיינו משום דחשיב' הסבה דידיה משא"כ מוגמר דלא חשיב הוי כמו שאר מינים דלא בעי הסבה ללישנא קמא דר"י ועוד כיון דביין תליא בפלוגתא דרב ור"י מש"ה ניחא להו להקשות מברכת המוציא שכתבו בסמוך דאיירי בה מתני' דהכא משום הכי קשיא להו שפיר דללישנא בתרא דר"י דמשמע דבשאר מינים לא מהני אפילו הסבו ומ"ש ממוגמר דלא בעינן לא הסבו ולא ישבו כדפרישית בסמוך וע"ז מייתי שפיר תירוץ הירושלמי שמחלק בין יין שבתוך הסעודה למוגמר שבתוך הסעודה משום דבמוגמר כולם נהנים ביחד כו' אם כן מהאי טעמא גופא יש לחלק בין מוגמר שלאחר ברכת המזון לשאר דברים וכ"ש לעניין המוציא כן נראה לי בכוונת דברי התוס' כאן מה שאין כן בפרק כל הבשר מקשה התוספות בפשיטות ממוגמר איין והיינו אליבא דרב ללישנא בתרא דביין לא מהני הסבה כיון דלא חשיב' הסבה דידיה כמו בפת ואם כן מקשו שפיר דלרב תקשה מ"ש ממוגמר דהא יין ודאי חשיב טפי ממוגמר ואין להאריך כאן יותר בדברי התוס' בפרק כל הבשר והמעיין שם יראה שנתכוונו למה שכתבתי ודוק היטב ובתחילה היה נראה לי לפרש לשון התוס' כאן להיפך דמ"ש בתחלת דבריהם ואנו אין לנו הסבה אלא בפת בלבד היינו דבשאר מינים לא מהני הסבה והיינו כלישנא בתרא דלקמן וכמ"ש הגאונים והראב"ד דקיי"ל כלישנא בתרא דאיכא דאמרי אלא לפי שהתוס' בפרק קמא דעכו"ם כתבו ג' שיטות בענין פסק הלכה בכל דוכתי דאשכחן איכא דאמרי ולכל השיטות משמע דעכ"פ לא שייך לפסוק כאיכא דאמרי בשל סופרים להחמיר אלא להקל ודלא כשיטת הגאונים והראב"ד ז"ל ועוד דאכתי הוי הדרא הקושיא לדוכתא מה שדקדקתי בלשון התוס' שכתבו אלא בפת בלבד והו"ל למימר אלא בפת וביין בלבד לכך הוכרחתי לפרש כל דברי התוס' כאן כדפרישית מעיקרא ודוק היטב ותו לא מידי:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}