עריכת הדף "פני יהושע/ברכות/לה/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''במשנה''' כיצד מברכין על הפירות על פירות אילן כו' ועל פירות ארץ כו' ויש לתמוה אמאי שביק לברכת בורא מיני מזונות ואפשר דלא נקיט הכא אלא ברכות כלליות שכוללות מינין הרבה ולאפוקי מדרבי יהודה ואיידי דנקיט כלליות נקיט נמי פרטים דחוץ מיין ופת ואפ"ה לא תקשי מדלא קאמר חוץ מן הפת ומיני מזונות דהא קי"ל אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ וק"ל:

'''בגמ'''' מנה"מ לכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי ס"ד כלל דהנך ברכות דמתניתין דאיירי בברכות שלפני אכילה דהוה מדאורייתא וכי אפשר לומר כן דהא תנינן להדיא במתניתין דפרק מי שמתו דבעל קרי מברך לאחריו ואין מברך לפניו ואין שום טעם לחלק ביניהם אלא לפי שברכת המזון מדאוריית' משא"כ לפני המזון שהוא מדרבנן כדמסקינן להדיא שם בגמרא וא"כ דאפילו ברכת הפת הוי מדרבנן מכ"ש באינך ונראה בזה דהשתא הוי ס"ד דע"כ האי תנא דמתניתין דהכא סובר דהנך ברכות הוי מדאורייתא דאל"כ קשה תנא היכא קאי כקושיית תוס' דהא השתא לא הוי ס"ד דמתרצים תוס' בתירוץ ראשון ולא הוי ניחא נמי למימר דקאי אמתני' דמ"ש דקתני מברך לאחריו ואינו מברך לפניו דא"כ הוי ליה לפרש כיצד מברכין לאחריו ועוד דלפניו מיהו הוה ליה למיתני תחלה על הפת הוא אומר כיון דעל המזון דהתם קאי דמיירי בפת אע"כ דתנא אקרא קאי משום דכולי ברכות דקתני הכא הוי מדאורייתא ואף ע"ג דמתניתין דפ' מ"ש סובר דברכות שלפניו לא הוי אלא מדרבנן מ"מ בלא"ה הך מתני' דהתם לא אתיא אליבא דכ"ע דהא איכא כמה תנאי בפרק שלשה שאכלו {{ממ|ברכות דף מ"ח ע"ב}} דסברי דברכת המזון שלפניו הוי מדאורייתא וא"כ מקשה שפיר אתנא דמתני' דקתני כיצד משמע דהוי מדאורייתא ומנה"מ ועוד י"ל דקס"ד השתא דאין שום סברא לומר בעניני ברכת הנהנין דהוי מדרבנן כיון דקיי"ל כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ולא דמי לברכת התפלה דרחמי נינהו אע"כ דכולהו ברכות הנהנין הוי מדאורייתא חוץ מברכת הפת וזיי"ן מינים כיון דכתיב בקרא להדיא ואכלת ושבעת כו' דהוי ברכה שלאחריו מש"ה אין חיוב מדאורייתא לברך לפניו למאן דלית ליה ק"ו ומש"ה לא הוי אלא מדרבנן ולא שייך כאן לומר משום ברכה שאינה צריכה כיון דגלי קרא מיהא שחייב בברכה דלאחריו ואשכחן נמי בשאר מיני פירות דחייב בברכה שלפניו תיקנו ג"כ בפת שמברך גם כן לפניו ובהכי הוה אתיא ליה שפיר נמי הא דלא קתני במתני' ברכה שלפניו דבורא מיני מזונות דחמשת המינים אבל לפי הסברא דהשתא א"ש משום דלא קחשיב אלא הנך ברכות דהוי מדאורייתא לפום הך שקלא וטריא דבסמוך משום דברכת פירות האילן דכתיב באורייתא קודש הילולים למאן דתני נטע רבעי ופרי האדמה דרשינן נמי מקרא דחטה ושעורה והיינו נמי מק"ו דלאחריו מברך לפניו לכ"ש משא"כ בברכת מזונות לא אשכחן שום ילפותא דקרא דחטה ושעורה לא איירי אלא או בלחם גמור או כשאכלו בעיניה ועדיין צ"ע. ועוד י"ל דהא דמקשה מנה"מ היינו מדאשכחן כל הנך ברכות מבוררות דוקא בהנך דקתני במתני' ומאי טעם לומר כן אי בתר חשיבות הוה להו ג"כ לתקן בבשר שהוא חשוב יותר מכולם מש"ה מייתי הן שקלא וטריא דבסמוך דבזה יש טעם לכל א' לומר לפי חשיבותא דקרא דבחטה ושעורה איירי בברכת שהכל ובפה"א דהא בקמחי דשערי לכ"ע מברך שהכל ובחטה בפה"א ובפירות האילן כיון דאע"ג דכתיבי גבי שבעת המינים ואפ"ה כתיב קרא דקודש הילולים אלמא דהיינו דצריך לברך בהו ברכה מבוררת יותר שהוא בפה"ע כמבואר ובפת נמי משום דאיכא חשיבות דאיקרי לחם ואית בהו ברכת המזון וביין נמי איכא חשיבות קידוש והבדלה ואומרים עליו שירה כנ"ל וכה"ג א"ש נמי לפי המסקנא כיון דסוף סוף כל הני קראי אסמכתא בעלמא נינהו כמ"ש התוס' א"כ מש"ה שייך שפיר בכל א' וא' מהם ברכה מבוררת כנ"ל נכון:

'''שם''' וחד דאמר רחמנא אחליה והדר אכליה. כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו לא שהאותיות מתחלפות ה"י בחי"ת אלא שהחילול גופא זה הוא הילולים. ולענ"ד נראה להוסיף על דבריו דמלבד מצות החילול שייך ביה עוד הילול של ברכת מצות החילול כדאיתא להדיא בפוסקים וכן מבואר ג"כ להדיא בירושלמי בשמעתין דיש סמך לברכת המצות מן התורה מקרא דואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה ונקיש מצוה לתורה מה תורה טעונה ברכה אף מצוה טעונה ברכה ואם כן מקשה הכא שפיר דנהי דאשכחן חילול של ברכה בנטע רבעי היינו משום ברכת המצות שהם חיי עולם הבא ואכתי ברכת הנהנין של חיי עולם הזה לא אשכחן ובזה ממילא נתיישב קושיית התוס' ודו"ק:

'''בתוס'''' בד"ה ולמאן דתני כרם רבעי וכו' מיהו בכרם נוהג כו' דקיי"ל כל המיקל כו' עכ"ל ועיין מה שאכתוב לקמן בזה בסוגיא דצלף בח"ל:

'''שם''' בגמרא הניחא אי יליף גזירה שוה דתניא רבי אומר כו' לכאורה יש לתמוה מה הניחא שייך כאן דהא בפשיטות משמע למאן דתני כרם רבעי היינו מהך ג"ש דרבי דאטו כעורה זו מה ששנה רבי כ"ש הכא דרבי שמעון ברבי ורבי חייא אמרי בה מהיכי תיתי נאמר דתרווייהו לית להו דרבי. ונלע"ד ליישב דהשתא משמע ליה לתלמודא דודאי מאן דתני כרם רבעי לאו מג"ש דרבי יליף לה אלא מדבר הטעון חילול דאי מג"ש דרבי הוה לן למימר תרווייהו נוהג אף בכרם זית דאיקרי נמי כרם כדאיתא בסמוך ונהי דכרם סתמא לא איקרי אפ"ה אית לן לרבויי נמי כרם זית לענין רבעי דהא ילפינן רבעי קודש קודש ממעשר שאינן נוהגות בכל הפירות מדאורייתא חוץ מיין ושמן לשיטת רש"י ותוס' וסייעתן כדאיתא בכמה דוכתין אלא משום דאפ"ה דהך ג"ש דתבואת תבואת מכלאים עדיפא ליה ובכלאים פשיטא לן דאינו נוהג אלא בענבים בלבד מש"ה קאמר שפיר הניחא כנ"ל נכון ודו"ק:

'''שם''' בגמ' ואי נמי יליף ג"ש אשכחן לאחריו לפניו מניין. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו לאחריו בכרם למה ליה מהילולים הא בהדיא כתיב ואכלת ושבעת וברכת והא גבי שבעת המינין כתיב ותירץ דאי מהתם משמע ביין דוקא ולא בענבים ואיצטריך קרא דהילולים לענבים ובשם רש"י ז"ל כתב להיפוך ועיין מה שאפרש בזה בסמוך:

'''שם''' בתוס' ד"ה לפניו לא כ"ש לאו ק"ו הוא דאם כן תהא ברכה דלפניו מדאורייתא וכו' עכ"ל. ע"כ דכוונתם בזה דנהי דלמאי דס"ד השתא דכולהו ברכות דמתני' הוי מדאורייתא אם כן ודאי בעי למימר ק"ו גמור הוא אפ"ה למסקנא דשמעתין דאמר אלא סברא ומשמע דכל הברכות לבר מברכת המזון מדרבנן נינהו א"כ ע"כ צ"ל דלאו ק"ו גמור אלא דבאמת סתמו דבריהם בזה דמעיקרא מאי קסבר דהוי ק"ו ולבסוף מאי קסבר דלא הוי ק"ו. ועוד שכבר כתבתי דבפ' שלשה שאכלו משמע להדיא בברייתא דק"ו גמור הוא ולפ"ז תו לא תקשה הך מתני' דלעיל דבעל קרי אין מברך לפניו כיון דהאי ק"ו גופא פלוגתא דתנאי היא והא דאסקי' לעיל בפרק מי שמתו לדרב יהודא בתיובתא היינו למאי דבעי רב יהודה למימר דברכת המזון שלפניו מן התורה מק"ו דת"ת בהא שפיר איתותב ממתני' דבעל קרי דהא בהך קל וחומר דת"ת לא אשכחן פלוגתא דתנאי דלא פליגי אלא לענין ק"ו דמזון גופא לפניו מלאחריו כנ"ל נכון ודו"ק:

'''מיהו''' בעיקר פלוגתא דתנאי לענין האי ק"ו גופא לפניו מלאחריו נראה לי לפרש לפי סוגיא דהשתא דשייכי בהך פלוגתא דכרם רבעי ונטע רבעי דמאן דתני כרם רבעי ויליף לה ג"ש דרבי ואית ליה נמי דרשא דהילולים לברכת היין וע"כ היינו לברכה שלפניו דלאחריו משבעת המינין נפקא א"כ אכתי קשה לפניו למה לי נילף מק"ו מלאחריו אע"כ דקרא גופא לא איצטריך אלא לגלויי דבעלמא לא נדרש האי ק"ו כדאשכחן בש"ס כהאי גוונא טובא משא"כ האי תנא דלקמן בפ"ג שאכלו דאית ליה האי ק"ו היינו משום דלא יליף ג"ש דרבי אי משום דתני נטע רבעי או משום דיליף כולה מילתא בכרם רבעי מקרא דהילולים ולפ"ז לעולם אימא לך דסברא פשוטה היא דהוי קל וחומר גמור כן נראה לי נכון ודו"ק:

'''שם''' בגמרא מה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים. לכאורה יש לדקדק דהוי מצי למימר קמה תוכיח והיינו כוסמין ושבולת שועל ושיפון דלאו בני ביכורים נינהו ואפ"ה טעונין ברכה דבכלל לחם נינהו דילפינן לחם לחם מחלה ואי פרכת מאי להנך שכן חייבים בחלה שבעת המינין יוכיח וחזר הדין מיהו אפשר לומר דאכתי הוה מצי למיפרך מה להנך דאית בהו צד מתנות כהונה דהא חלה וביכורים שניהם לכהן וכ"ש יין ושמן דשייך בהו תרומה משא"כ בשאר מינין אפילו במידי דבר נטיעה לא שייך שום צד מתנות כהונה מדאורייתא אלא מדרבנן והיינו לשיטת רש"י ותוס' שכתבתי לעיל דסבירא להו דכל מעשר פירות לבר מזיתים וענבים הן מדרבנן ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דסבירא ליה דתרומות ומעשרות נוהגים בכל הפירות מדאורייתא א"כ הדרא קושיא לדוכתיה אפילו למאן דתני כרם רבעי אפ"ה מצי למילף כל מידי דבר נטיעה במה הצד מקמה ומשבעת המינין וצ"ע ועיין בסמוך:

'''תוס'''' בד"ה דבר שאין גידולו מן הקרקע כגון בשר וחלב וא"ת מאי איריא בשר אפילו ירקות כו' עד סוף הדיבור מה להנך שכן חייבים בפאה. ולכאורה יש לתמוה דהא איכא תאנים שהוא בכלל שבעת המינים וטעון ברכה אע"ג דלא שייך ביה פאה כדאיתא להדיא במתני' דפאה דכלל אמרו בפאה לקיטתו כאחת למעוטי תאנים וכ"ש דקשה טפי לשיטת ר"ת בפ' מקום שנהגו {{ממ|פסחים דף נ"ג ע"ב}} שכתב דשאר אילנות נמי לא הוי אלא מדרבנן ויש ליישב בדוחק והשתא מיהו א"ש מ"ש בתחילת דבריהם דאיכא למימר קמה תוכיח משום דלא פסיקא להו הך פירכא מה להנך שכן חייבים בפיאה ומהאי טעמא גופא כדפרישית:

'''גמ'''' אלא סברא אסור לו לאדם כו' משמע מלשון כל הפוסקים דלפום הך מסקנא דהכא כל ברכת הנהנין הן מדרבנן לבר מברכת המזון לחוד ולרשב"א ברכת ז' מינין דלאחריו נמי מדאורייתא אבל בשאר ברכות מודה ולענ"ד לכאורה יש לתמוה דהא בכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי מדאורייתא ואדרבה מקשה הש"ס הא למה לי קרא סברא הוא ובאמת מלשון התוס' אין הכרע דאפשר דמה שכתבו וקרא דנסיב לעיל היינו אסמכתא בעלמא אפשר דנתכוונו לזה הענין עצמו דכיון דסברא הוא תו לא איצטריך קרא. מיהו נראה לענ"ד דאפילו את"ל דסברא זו הוי נמי מדאורייתא אפ"ה אתי שפיר הא דקיי"ל דספק ברכות להקל משום דלא שייך להחמיר דכיון דאסור לברך ברכה שאינה צריכה מש"ה ממילא אזלה לה הך סברא ומהאי טעמא גופא נמי א"ש דבעל קרי על המזון אינו מברך לפניו דכיון דלא מחייב אלא מסברא והוא מונע עצמו משום כבוד השם אינו שייך הך סברא. ועוד דעל המזון מברך מיהו לאחריו אם כן אינו נהנה מן העולם הזה בלא ברכה כנ"ל ועדיין צ"ע ועיין בק"א:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}