עריכת הדף "פני יהושע/ביצה/טו/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''יום''' טוב פרק שני

'''בגמ'''' מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא זכור וכו' זכרהו מאחר שבא להשכיחו ופרש"י מחמת שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת לפי כבודו והזהיר הכתוב לזוכרו וכו'. ולפ"ז משמע דשמואל אית ליה טעמא דרבא ולא כרב אשי אלא רב אשי טעמא דנפשיה מפרש. אבל קשיא לי דלפי טעמא דרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת א"כ מאי מהני הא דתקנו רבנן שכל גדול הדור מערב על כל בני עירו כדאמרינן לקמן דאבוה דשמואל מערב אכולהו נהרדעי ור' אמי ור' אסי אכולהו טבריא ושמואל גופא אמר לההוא סמיא שלא הניח עירוב תבשילין סמוך אדידי ואי ס"ד דעיקר תקנתא לשמואל לא הוי אלא כדי שיברור א"כ אכתי מאי הועילו בזה שיערב גדול הדור על בני עירו שאין זה ענין כלל לטעמא כדי שיברור מנה יפה דמאי דהוה הוה. והנלע"ד דלשמואל נמי עיקר התקנה שתקנו חכמים עירוב תבשילין היינו כטעמא דרב אשי כדי שיאמרו אין אופין וכו' דאלת"ה אלא משום כדי שיברור לחוד א"כ מה טעם יש לאסור בדיעבד לבשל מי"ט לשבת כשלא הניח ע"ת אע"כ דמשום חשש איסור נגעו בה שלא יבשל מי"ט לחול ומה"ט שייך שפיר לאסור בדיעבד אלא הא דאיצטריך שמואל ורבא לטעמא כדי שיברור היינו ליתן טעם לאסמכתא דאורייתא דטעמא דרב אשי לא שייך כלל מדאורייתא וכיון דאיכא אסמכתא דאורייתא לענין לכתחיל' משום דטעמא כדי שיברור תקנו חכמים ג"כ לאסור אפילו בדיעבד משום טעמא דכדי שיאמרו אין אופין וכו' ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש הרא"ש ז"ל דלטעמא דרב אשי מהני נמי אפי' אם הניח כמה ימים קודם י"ט וכן מי"ט ראשון של חג לי"ט האחרון של חג משא"כ לטעמא דרבא כדי שיברור בעינן דוקא מעי"ט ממש ואפשר נמי דלמאי דפרישית רבא ורב אשי לא פליגי אהדדי אלא דתרתי טעמי צריכי ואיתא להא ואיתא להא אלא מדמקשה התלמוד בשלמא לרב אשי אלא לרבא וכו' משמע להדיא דרבא לית ליה דרב אשי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לרבא מאי מהני הא דר' אמי ור' אסי מערבי אכולהו טבריא וכן הא דאמר שמואל להאי סמיא סמוך אדידי וצ"ע ודו"ק:

'''ולכאורה''' היה נראה דאיכא עוד נ"מ בין טעמא דרבא לדרב אשי לענין פלוגתא דר"ת ור"י לקמן אי בעינן פת ותבשיל אפילו לב"ה או דסגי בתבשיל לחוד ונראה דלטעמא דכדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט מש"ה בעינן פת ותבשיל כדי שיברור ג"כ מנה יפה לאפוי ולמבושל משא"כ לטעמיה דרב אשי כדי שיאמרו אין אופין דהיינו להיכר בעלמא סגי בחד מינייהו כן נ"ל לכאורה אלא דלקמן כתבו התוספות דפלוגתא דתנאי היא בירושלמי וא"כ נראה דוחק לומר דרבא סובר כרבי אליעזר וצ"ע ועיין בסמוך ולקמן בסוף הסוגיא:

'''שם''' רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול. ואע"ג דלכאורה קי"ל כרבה דאמר לקמן ובפרק אלו עוברין בפסחים דהאופה מי"ט לחול אינו לוקה דאמרינן הואיל ומשמע נמי דאיסורא ליכא מדאורייתא וכ"כ הרמב"ם להדיא דהלכה כרבה וכ"כ רוב הפוסקים. ולענ"ד נראה שהוא מוכרח מדקי"ל בפ"ק הלכתא כרב דביצה שנולדה בי"ט אסורה בשבת ומוקמינן התם דהיינו משום הכנה דרבה וכיון דאית לן הכנה דרבה אלמא דצורכי שבת אין נעשין בי"ט ודלא כרב חסדא דאית ליה בפרק אלו עוברין דצורכי שבת נעשין בי"ט א"כ ע"כ מדהתירו חכמים לאפות ולבשל מי"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין אלמא משום דמדאורייתא מותר לבשל משום הואיל כדאית ליה לרבה בפרק אלו עוברין וצ"ע בזה בתוספות דפ"ק דף ב' בד"ה והיה ביום הששי דמשמע שם מלשונם דלדידן לית לן הואיל דרבה מ"מ שיטת רוב הפוסקים ומפרשים דאית לן הואיל אפ"ה א"ש מלתא דרב אשי דכיון דמדרבנן מיהא אסור אפי' לרבה מש"ה הוצרכו לתקן עירוב תבשילין דבדרבנן נמי אשכחן בדוכתי טובא שעשו חיזוק לדבריהם והא דאיצטריך רב אשי למימר משום גזירה דמי"ט לחול ולא קאמר משום האי גזירה גופא דמי"ט לשבת דאסור מיהא מדרבנן כיון דמדרבנן לא אמרינן הואיל ומה לי שבת ומה לי חול כיון דקי"ל צורכי שבת אין נעשין בי"ט הא ליתא דכיון דמדאורייתא שרי לגמרי משום הואיל א"כ נהי דגזרו מדרבנן מי"ט לחול אבל מי"ט לשבת לא היה להם לגזור כלל דמפני כבוד שבת הו"ל לאוקמי אדאורייתא ואין כאן מקום לתקן ע"ת אע"כ משום גזירה דמי"ט לחול הוצרכו לתקן ע"ת. אבל אין לפרש דשייך האי תקנה דע"ת לרב אשי משום חשש איסור דאורייתא כגון בענין דלא שייך הואיל דרבה כגון שהוא בי"ט סמוך לשקיעת החמה דתו לא חזיא להאי יומא דא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי איריא משום יו"ט לחול הא אפי' מי"ט לשבת אסור בכ"ג כיון דמדאורייתא אין צורכי שבת נעשין בי"ט ולא שרינן אפילו ע"י ע"ת אלא משום הואיל אע"כ דלא מסתבר לרב אשי לומר שתקנו ע"ת משום חששא דסמוך לשקיעת החמה דלא שכיחא כנ"ל ועיין בספר יש"ש שהאריך בזה בענין הכנה והרבה יש לי לדקדק על דבריו ואין להאריך כאן ועיין לקמן:

'''שם''' אמר מר שמניחין חיי עולם וכו' והא שמחת י"ט נמי מצוה היא וכו' אע"ג דמצוה גופא לגבי תלמוד תורה קרינן להו חיי שעה ות"ת חיי עולם כדאיתא בשבת דף י' גבי רב המנונא הוי מאריך בצלותא וקאמר ליה רבה מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ואע"ג דרש"י פי' שם דענין התפילה לצורך חיי שעה היא מ"מ אין הדבר יוצא מידי פשוטו דתפילה נמי ודאי מצוה היא ואפ"ה קרי ליה חיי שעה לגבי תורה וה"נ אמרינן בסוטה דמצוה נמשלה לנר שאינו מגין אלא לשעה ותורה לאור שמגינה לעולם אלא דאפ"ה מקשה הכא שפיר למאי דס"ד דשמחת י"ט גלי קרא בהדיא חציו לה' וחציו לכם כר' יהושע. ולפ"ז ע"כ גלי רחמנא דשקולין הם לגמרי ומה"ט אפילו אם התחיל ללמוד צריך להפסיק דבעינן קרא כדכתיב חציו לה' וחציו לכם משא"כ למאי דמשני ר"א לטעמא דדרש או כולו לה' או כולו לכם א"ש דאע"ג דגלי קרא בהדיא שהרשות לכל אדם לעשות איזה מהם שירצה היינו לכתחילה אבל אם כבר התחילו אין להם להפסיק ולהסיר אזנם משמוע תורה דאע"ג דבשאר מצות קי"ל אם התחילו מפסיקין מת"ת לק"ש ואפילו לתפילה אם לא כגון ר"ש ב"י וחביריו כדאיתא התם פ"ק דשבת היינו משום דזמן תורה לחוד וזמן מצוה לחוד משא"כ בשמחת י"ט שגילה הכתוב דהיכי דבעי עביד כולו לה' מסתברא דאם התחילו אין מפסיקין ובהכי א"ש הא דאמרינן בברייתא התחילו פניהם משתנין ופרש"י שהיו סבורין שכועס עליהם שאיחרו לצאת ולכאורה אין מקום לטעות בזה דמ"ש אינהו מיניה דר"א גופא שנתאחר לצאת ואם היה שום איסור בזה היה לו להפסיק הדרשא ולמאי דפרישית א"ש דאינהו הוי סברי דסעודת י"ט מצוה כמו ת"ת דחציו לה' וחציו לכם ולכך היו סבורין דמש"ה כעס עליהם שאפילו אם התחילו פוסקין כמו בק"ש משא"כ ר"א גופא שלמד עם אחרים לא הו"ל להפסיק כדאשכחן האי חילוקא גופא לענין ק"ש כר"י הנשיא שהיה מעביר ידו על פניו ולא קרא אלא פסוק אחד וכתבו הפוסקים דמשום דלמד עם אחרים אין לו להפסיק ולהתבטל כנ"ל נכון וק"ל:

'''שם''' מאי לאין נכון לו א"ר חסדא למי שלא הניח ע"ת ומשמע לכאורה דקרא גופא דכתיב בעזרא דייקינן ומסקינן דאיירי לענין ע"ת ומש"ה מקשין העולם בשם גדול א' על מ"ש התוס' בפ"ק דר"ה ד' י"ט ע"ב דהא דאמרי' מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר משמע דבימי עזרא היה עיבור מדכתיב ביום עשרים וארבעה לחדש נאספו בצום ובשקים ומדלא נאספו בכ"ג בחודש אחר הרגל ע"כ שהיה מעובר וקרי ליה כ"ד לחודש אע"ג דבאמת מיום שני מנינן והו"ל כ"ג לחדש ואפ"ה קרי ליה כ"ד למילתיה מיום ראשון כן נראה שם מל' התוספות וא"כ קשה דלמאי דמוכח הכא שהניחו ע"ת אלמא דר"ה היה ביום הששי וא"כ לעולם שלא היה מעובר ומה שלא נאספו ביום כ"ג לחדש היינו משום שהיה בשבת. ובאמת אין כאן מקום לקושיא כלל דעיקר דברי התוספות שם מדכתיב ביום א' לחודש השביעי וכתיב נמי ביום השני נאספו משמע שעשו שני י"ט של ר"ה וממילא אתי להו שפיר ההיא קרא דכ"ד לחודש. אלא דבלא"ה אין צורך בזה משום דבשמעתין לאו אקרא דעזרא דייקינן דהתם בלא"ה א"ש הא דקאמר שלחו מנות לאין נכון לו כיון דר"ה היה והיו רוצין להתענות עד שאמר להם עזרא אכלו מעדנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו וכ"כ הרא"ש ז"ל בסוף מסכת ר"ה אלא הא דדייקינן בשמעתין מאי לאין נכון לו אמאי דקאמר רבי אליעזר לתלמידיו קאי וכן תירץ ג"כ הרב הקדוש חותן אחי מוהר"ר נפתלי הירץ זצוק"ל מק"ק צויזמר וכן נראה מל' מהרש"ל ביש"ש. ולענ"ד יש ליישב עוד דכ"ש אם נאמר דבימי עזרא הניחו ע"ת מההיא דשמעתין אם כן בלא"ה מוכח שהיה מעובר באותו זמן ור"ה היה ביום ה' וביום ו' דאי ס"ד דאלול היה חסר ור"ה חל ביום הששי א"כ מאי קאמר להו עזרא שלחו מנות לאין נכון לו דהא כל גדול הדור יש לו להניח על כל בני עירו כדמייתי לקמן אבוה דשמואל מערב אכולהו נהרדעי ור' אמי ור' אסי בטבריא ומסתמא היה לו להניח על כולם ומאי לאין נכון לו אע"כ שהיה אלול מעובר ור"ה היה ביום ה' וביום ו' דמעכשיו מצינן למימר דבכה"ג אין צורך להניח על כל בני עירו שהרי אף אם ישכח שום אדם להניח ע"ת יזכור ביום שני ויתנה כמו שאפרש בעובדא דהאי סמיא לקמן ולשמא ישכח שני פעמים לא חיישינן דכה"ג פושע מיקרי ואף למאי שאפרש שם דבר"ה לא שייך הכי שאין יכול להתנות דכיומי אריכתא דמי היינו דוקא מתקנת חכמים שתקנו שלא יקבלו עדות מן המנחה ולמעלה אבל מקמי הכי שהיו מקבלין כל היום אין לחלק בין ר"ה לשאר רגלים וא"כ ממילא מוכח שהיה מעובר. ולפ"ז אם נפרש ג"כ דאדר"א קאי י"ל דהתם נמי איירי בכה"ג שחל י"ט יום ה' ויום ו' אלא דבלא"ה מצינן למימר דר"א לטעמיה דאופין על האפוי ומבשלין על המבושל ומדבעי ר"א שני מינין אלמא דטעמא דר"א משום כדי שיברור מנה יפה לשבת כדפרישית לעיל וא"כ לפום האי טעמא לא מהני כלל הא מלתא שיניח גדול הדור על כל בני עירו כדפרישית לעיל ומש"ה א"ש הא דקאמר שלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת ודוק היטב:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}