עריכת הדף "פני יהושע/ביצה/ז/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''ע"ב''' מ"ט דב"ש א"כ לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא מה חמץ שאין חמוצו קשה וכו' וקשיא לי הא קי"ל אין מזהירין מן הדין ולכאורה היה נראה דלענין איסור בל יראה ל"ש לומר כן דלית ביה מלקות כדאמרינן בפסחים פ' מי שהיה דלאו הניתק לעשה הוא ועוד דלא שאין בו מעשה הוא אלא דא"א לומר כן דא"כ דלית ביה מלקות מאי פליגי ב"ש וב"ה בשעורין הא קי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה ולא נאמרו שיעורין אלא לענין מלקות וקרבן והכא לא שייך תרווייהו. מיהו בהא מצינא למימר דחצי שיעור אסור לא שייך אלא באיסור אכילה דנהי דהנאת מעיו ליכא הנאת גרונו מיהא איכא משא"כ לענין בל יראה י"ל דכל שהוא פחות מכשיעור לא חשיב כלל והוי כמו פירורין דממילא בטלי ולא עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו אלא דהרמב"ם ז"ל כתב להדיא דאיכא מלקות בבל יראה וע"כ צ"ל דלא חשיב ליה לאו הניתק לעשה כיון דכתיב אך ביום הראשון ממילא תשביתו מעיקרא משמע והא דקאמר בפסחים בפ' מי שהיה לא איירי לענין מלקות אלא דדמי מיהא לנותר שהוא לאו הסמוך לעשה ולא הוי ניתק לעשה גמור דהיינו לגי' מהרש"א בפסחים וכן גרסות כמה נוסחאות דגרסי להדיא דעל בל יראה לא לקי משום לאו שאין בו מעשה. ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דחייב מלקות וכמ"ש דמצינו ביה לאו שיש בו מעשה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי פריך ב"ש לב"ה לא לכתוב שאור ונילף מק"ו הא קי"ל אין מזהירין מן הדין. והנראה בזה דהכא לאו מטעמא דק"ו איירי אלא משום דשאור גופא בכלל חמץ הוא דאטו משום דחמיצתו קשה לא הוי בכלל חמץ ומשו"ה הוצרך לומר דס"ד דשאור שאינו ראוי לאכילה לא הוי בכלל סתם חמץ ולפי זה יהיה מההכרח לומר דהא דקאמר ואי כתב שאור אגב גררא נקטיה אלא דמלשון הסוגיא ולרש"י לא משמע כן וצ"ע:

'''בתוס'''' בד"ה דאמר רבי זירא וכו' וא"ת ל"ל הצריכותא דלעיל וכו' עכ"ל. עיין במהרש"א אלא שקיצר במובן וכך נ"ל פירושו דכיון דלב"ה אית ליה הא דר"ז דשאור וחמץ אחת הן א"כ תו לא שייך הצריכותא דלעיל דהא חזינן דרבי רחמנא שאור לבל ימצא וא"כ ה"ה לבל יראה דבכלל חמץ הוא אע"כ דלקושטא דמלתא כל הני קראי ללאוי יתירי אתי א"כ ל"ל לתלמודא הצריכותא דשפיר איצטרכי לעבור בג' לאווין בין בשאור בין בחמץ ונהי דמעיקרא לא ה"מ לאוקמי ללאו יתירי דכל היכא דאיכא למדרש לא מוקמינן ללאוי יתירי אבל עכשיו להא דר"ז ע"כ ללאוי יתירי אתי ומקשה שפיר וא"ל דאכתי איצטריך לומר צריכותא דלא תקשי אמאי שני קרא בלישנא לכתוב אידי ואידי חמץ או אידי ואידי שאור שכבר כתבו התוס' בריש פרק איזהו נשך דכל היכא דכתיבי לאוי טובא ניחא למכתב בשני לשונות ע"ש וק"ל:

'''בגמרא''' אמר רבה ה"ק השוחט שבא לימלך כו' לקמן דף ט' ע"ב כתבו התוספות לשיטת רש"י נראה דוחק להעמיד פלוגתא דרבה ור"י הכא אליבא דב"ש ע"ש וכבר קדמני מ"ז הגאון בס' מג"ש ובתחלת עיוני בסוגיא דהכא כוונתי לדבריו דנ"מ נמי אליבא דב"ה דשרו באפר כירה אף לכתחלה ופליגי רבה ור"י אם מותר להביא אפר כירה ליתן למטה דלרבה אסור דחייש לאימלוכי ובאפר כירה לא התירו לטלטל אלא משום מצות כיסוי או שמחת י"ט אבל לא שלא לצורך כדאמרי' לקמן אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק כ"ש שלא לצורך כלל ושייך שפיר לאימלוכי והוספתי עוד דמשמע לקמן דבאפר כירה שייך נמי איסור גומא אלא דמותר כדר' אבא ולשיטת התוספות דבסמוך משמע דמ"מ פטור אבל אסור ולא התירו אלא משום שמחת י"ט ועיין מג"ש נמצא דלשיטת התוספות מיהא שייך חששא דאימלוכי אף אליבא דב"ה מ"מ עיקר פלוגתא דרבה ור"י אליבא דב"ש כפרש"י כאן ואין להקשות א"כ אמאי קאמר ר' יוסף אליבא דב"ש דלא חיישינן לאימלוכי משום שמחת י"ט והא חזינן להדיא דב"ש לא חיישי לאימלוכי לקמן דף י"א גבי אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה דשאני התם דאפשר בתקנתא משא"כ הכא אי לא שרית ליתן עפר למטה ודאי אתי לאימנועי בע"כ משמחת י"ט וכן להיפך אין להקשות למאי דפרישית דאליבא דב"ה נמי פליגי אמאי חייש רבה אליבא דב"ה לאמלוכי הא התם לא חיישי לאמלוכי דשאני התם דלא שייך כלל שום חשש איסור אלא טרחא שלא לצורך ומש"ה לא חיישי משא"כ הכא דאיכא חשש איסור גמור וטלטול מוקצה וק"ל והר"ן כתב בדרך אחר:

'''בפירש"י''' והא קעביד כתישה לר' יהודה פריך וכו' אלמא דטעמא דמתני' לאו משום דאתי עשה עכ"ל ואע"ג דמ"מ אף בלא דר"י הוי מצי לאקשויי לב"ש דשרי לכתחלה בשוחט שבא לימלך והתם לא שייך לומר דטעמא דידיה משום דאתי עשה דוכסהו ודחי דקודם ששחט אין כאן עשה דלא לישחוט ולא לכסי מ"מ הא לא קשיא ליה לרש"י דודאי ניחא למסדר הש"ס למיקבע האי שקלא וטריא אליבא דב"ה מלמקבע אליבא דב"ש דאינה משנה מיהו למסקנא דמוקי לה בעפר תיחוח וכדרבי אבא ה"ה דלב"ש נמי איירי בכה"ג אבל בהא דקבע הש"ס לקושיא דהא קעביד כתישה בתר מלתא דר"י דוקא הוצרך רש"י לפרש דבלא"ה הו"א משום דאתי עשה דוכסהו ודחי והוצרכתי לכל זה לפי שראיתי לבעל הט"ז בא"ח סימן תצ"ח שדקדק מלשון רש"י דלקושט' דמלתא מאן דמתיר לכתחילה היינו משום דאתי עשה ודחי ל"ת עפ"ז כתב דלר"ת שכתב לקמן דמוחלפת השיטה היינו האי דהשוחט וא"כ ב"ה שרי אף לכתחילה היינו משום דאתי עשה ודחי ל"ת ע"ש באריכות. וכבודו הגדול במקומו מונח שדבריו מתמיהין מאד דלענ"ד פשוט דלא שייך כלל לומר אתי עשה ודחי ל"ת אלא לאחר שכבר שחט אבל בשוחט שבא לימלך לא שייך ה"ט כלל דאמרינן ליה לא ישחוט ולא ליכסי אלא עיקר טעמא דקודם שחיטה למאן דשרי היינו משום שמחת י"ט ולאחר שחיטה משום מצות כיסוי ובהכי ריהטא כולה שמעתא דאמרינן לקמן בכל הסוגיא דמוחלפת דקשיא ליה מההיא דהשוחט דגבי שמחת י"ט ב"ש לקולא ואף מאן דדחי קאמר ע"כ לא קאמרי אלא משום דאיכא דקר נעוץ ולא קאמר ע"כ לא קאמרי ב"ש אלא משום מצות עשה דכיסוי אע"כ כדפרישית. ועוד דנהי שהתוס' כתבו דאיכא למימר דהכא לא ס"ל די"ט עשה ול"ת הוא מ"מ כיון דרב אשי דבתראה הוא מסיק די"ט עשה ול"ת הוא א"כ מה ראה בעל הט"ז לכתוב סברא זו דעשה דוחה לא תעשה לפסק הלכה או ליישב שיטת רבינו תם ז"ל בזה. ועוד נ"ל דבלא"ה לא שייך כלל אליבא דב"ש ה"ט דאתי עשה ודחי ל"ת לשיטת רש"י שכתב בכמה דוכתי דלב"ש דפוטר סדין בציצית היינו משום דלא דריש סמוכין דגדילים תעשה לך וא"כ דאפילו בציצית גופא סובר ב"ש דלא אתי עשה ודחי ל"ת כ"ש בכל דוכתי דהא בשום דוכתא לא ידעינן ליה אלא מקרא דגדילים תעשה לך בפ"ק דיבמות. והאמת יורה דרכו ששגגה יצאה מלפני השליט בעל הט"ז בזה ומה שהביאו לזה היינו שהיה ר"ל דלמאי דכתב ר"ת דמאן דשרי לכתחלה בבא לימלך לא מצריך הכנה דהיינו דקר נעוץ הבין הט"ז דה"ה עפר תיחוח נמי לא בעי והא ליתא דנהי דלא חייש ר"ת לאיסור טלטול דרבנן מיהא לאיסור כתישה שהוא מדאורייתא ודאי חייש דל"ש כלל אתי עשה ודחי ל"ת אע"כ בעפר תיחוח איירי ובלא"ה יש להקשות על בעל הט"ז בזה כמה קושיות ואין כאן מקומו רק משום שדקדק כן מלשון רש"י שלפנינו הוצרכתי להאריך מיהו בסמוך אפרש פירוש נכון בענין דלא תקשי כלל על לשון רש"י ז"ל עיין עליו מיהו בעיקר פרש"י יש לתמוה טובא דאי ס"ד דשייך אתי עשה ודחי ל"ת א"כ אכתי לא היה מקשה מידי דנהי דבכתישה דחינן ל"ת היינו כדמסקינן לקמן דבהדי דכתיש קא מכסי משא"כ לענין חפירה לא שייך לומר בהדי דחפיר קא מכסי דהא מחוסר כתישה ודו"ק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}