עריכת הדף "פני יהושע/ביצה/ה/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''בתוספת''' בד"ה נתקלקלו וכו' והקשה רבי פרץ וכו' ותירץ דאפילו לא באו וכו' מ"מ המוספין קריבין דהיכא דלא אפשר שאני עכ"ל וכתב מהרש"א ז"ל דשם בפסחים אין הסוגיא כן וכתב שיש ערבוב וחסרון בל' התוס' וצריך להגיה דעיקר התירוץ דמעלה ומלינה בראש המזבח ע"ש באריכות. ולענ"ד קשה בעיני להגיה בזאת לחסר ולייתר ולחלף ועוד דעיקר פירושו של מהרש"א ז"ל תמוה בעיני וכאן לא שייך לפ' כלל דמעלה המוספין ולנין בראש המזבח דאכתי אין לך קלקול גדול מזה שרוב קרבנות מוספי ר"ה היו עולות שכולן כליל ואין מהם לכהנים כלום וא"כ שהיה מלין בראש המזבח לא נעשו עיקרי המוספין כמצוותן ועוד דכל כמה שלא הקטירו אברי מוספין לא היו יכולין להקריב המנחות ולא נסכים השייכין למוספי הרגל ומוספי דר"ח וא"כ זה הקלקול גדול הרבה יותר מקלקול השיר שהרי השיר לא היו אומרים אלא על הנסכים. ועוד דבהדיא אמרינן בפסחים דחביבה מצוה בשעתה וילפינן מהקטרת אימורין אף שכשירין כל הלילה אפ"ה הקטרתן דוחה שבת וי"ט ואין ממתינין עד הלילה. נמצא שהדברים ק"ו כיון דמשום מצוה בשעתה דוחה הקטרתן שבת וי"ט דחמיר טובא ואין מלינין הקטרתן בראש המזבח עד הלילה כ"ש דמשום עשה גרידא דהשלמה לא נמתין להקטיר למחר אלא ודאי מקטיר היום דחביבה מצוה בשעתה להקריב קרבנות הרגל ביומן דוקא ודוקא במחוסר כיפורים אמרינן שפיר דמלין לה דהתם לא שייך חביבה מצוה בשעתה דלאו חובת היום נינהו וכל עיקרן לא מייתי להו אלא לאשתרויי באכילת קדשים או לאכילת פסח וסגי בזריקת הדם לחוד אבל להקטיר א"א משום עשה דהשלמה. וא"כ לפ"ז אין צריך להגיה ואתיין דברי התוספת כפשטן דהכא כיון דלא אפשר כיון שלא באו העדים עד לאחר שהקריבו התמיד תו לא איכפת לן בעשה דהשלמה דמקטיר להו אחר התמיד כדי לקיים מצוה בשעתה ומייתי ראיה ע"ז דמצינו סברא זו דהיכא דלא אפשר שאני מדאמרינן בפסחים גבי מחוסר כפורים בע"פ דאע"ג דאמרינן התם דטעמא דמחוסר כפורים היינו משום דפסח עשה שיש בה כרת ודחי עשה דהשלמה דאין בה כרת היינו למאי דס"ד מעיקרא דאכילת פסחים תליא בהקטרת אימורי חטאת של מחוסר כפורים דכל כמה דלא הוקטרו אימורי חטאת לא מצו הכהנים אכלי בשר וכל כמה דלא אכלי הכהנים לא נתכפרו הבעלים מדכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם וכיון דלא נתכפרו מיקרי מחוסר כפורים ואסור בפסח אם כן מיקרי עשה שיש בה כרת אבל למאי דמסקינן אכילת פסחים לא תליא בהקטרת אימורים אלא בזריקת דם לחוד נתכפרו ואישתרו הכהנים לאכול הבשר דכיון דלא אפשר להקטיר מלין האימורים ואכלי הכהנים הבשר ולא איכפת לן בעשה דואכלו אשר כפר כיון דלא אפשר שאני נמצא דכולה מלתא משום דלא אפשר הוא וקושטא דמלתא אפילו עשה דהשלמה לא שייך כיון דלא אפשר אלא דמשמע לתלמודא דעשה דהשלמה חמור מעשה דואכלו הכהנים כיון דמצינו בנטמאו בשר האימורים או שנאבדו דלא שייך נמי העשה דואכלו מ"מ מצינן מיהא היכא דלא אפשר לא איכפת לן והא דמייתו תוספת ממחוסר כפורים בע"פ ולא מייתו ממח"כ בשאר ימות השנה היינו משום דהתם פליגי רבנן עליה דרבי ישמעאל בן ר"י בן ברוקה אבל בע"פ כ"ע מודו כנ"ל ליישב לשון התוס' דכאן:

'''אמנם''' אח"ז עיינתי שהתוספת בפרק בתרא דר"ה כתבו בלשון וכי תימא דמלין להו בראש המזבח וכו' ע"ש. ולענ"ד צ"ע דאכתי אין לך קלקול גדול מזה מטעמא דכתיבנא שהרי אף שבת וי"ט דוחה הקטרת אימורין ולא אמרינן מלין בראש המזבח משום דחביבה מצוה בשעתה ובודאי זה הקלקול חמור טובא מקלקול השיר מלבד שאר דקדוקים שיש לדקדק בזה והנלע"ד כתבתי והמעיין יבחר:

'''בגמרא''' ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו מקבלין. אין לתמוה דמשום קלקול השיר היו דוחין כל המועדות מקביעתן האמיתי שהרי נראה חודש בזמנו אלא דגדולה מזו מצינו שאפילו משום חיבוט הערבה שאינו אלא מנהג הנביאים דחינן כל המועדים דלא ליקלע ערבה בשבת והיינו משום דמועדים מסורים לב"ד דכתיב אתם אפילו מזידין:

'''בתוס'''' בד"ה הא לן וכו' וא"ת לר' יוסי וכו' והא ר' יוסי בא"י הוי עכ"ל. ולענ"ד אין דבריהם מובנים לי דכ"ש דהא דאמרינן הא להו לאו אכל בני א"י קאי דע"כ בני א"י נמי אף לאחר התקנה עושין ב' ימים ר"ה מפני הספק שהרי א"א לשלוחים לצאת עד לאחר י"ט נמצא שאף אם לא באו העדים עד י"ט שני ע"כ היו עושין ב' ימים שיום ראשון היה להם לעולם בספק והא דאמרינן הא להו היינו למקום הוועד לחוד שהם לעולם אין עושין אלא יום אחד שאם באו העדים קודם מנחה היו גומרין אותו יום ולמחר חול ואם לא באו עד סמוך לערב שאין שהות היו יודעין דהאידנא חול ומותרין בעשיית מלאכה למאי דס"ד עכשיו דמתקנת ריב"ז ואילך לא היה עושין היום ולמחר קודש עד לבסוף דמסקינן מי לא מודה ריב"ז ואף אם נאמר דמסתמא היה רבי יוסי בבית הועד כדאמרינן אחר ר' יוסי לצפורי מ"מ היה מורה הלכה לשאר בני א"י וצ"ע:

'''שם''' ותניא כרם רבעי היה עולה לירושלים וכו' אע"ג דמתני' היא והו"ל למימר ותנן מ"מ כיון דעיקרא דמלתא דצריך מנין אחר להתירו לא מוכח מההיא מתניתין אלא מברייתא דכרם רבעי היה לו לר"א לכך קאמר לשון ותניא. ונראה שזה כוונת רש"י בד"ה ותניא נמי דצריך מנין אחר להתירו עכ"ל ונתכוין למ"ש ליישב הא דקאמר ותניא ולא קאמר ותנן והיינו כדפרישית אלא דבאמת בלשון המשנה שלנו איתא להיפך אילת מן הדרום ועקרב מן הצפון אם לא שנאמר שטעות סופר הוא באחד מהם או שזו ברייתא בפני עצמה היא ופליגא אמתני' וא"כ י"ל דהא דמייתי הברייתא ולא מייתי המשנה היינו משום דבאותה ברייתא גופא מסיק הא דכרם היה לו לר"א אלא שהפסיק בדברי עולא כדי לפרש טעם הדבר דמאותו טעם מוכחינן דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אע"פ שנתבטל הטעם וק"ל:

'''אבל''' קשיא לי דאמאי הוצרך כלל להביא הברייתא דכרם היה לו לר"א ומדייק מיניה טעמא דנמנו ותיפוק ליה דכולא מלתא הוי מצי לאתויי ממתני' דמעשר שני דהכי איתא שם להדיא כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד וכו' ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה ותנאי היה בדבר שאימתי שירצו יחזור לכמות שהיה רבי יוסי אומר משחרב המקדש היה התנאי הזה ותנאי היה בדבר שאימת שיבנה בה"מ יחזור לכמות שהיה עכ"ל המשנה. נמצא דבין לת"ק ובין לרבי יוסי הוצרכו לתקן לפדות סמוך לחומה כדי לבטל התקנה ראשונה אע"ג דבלא"ה לא היה שייך הטעם הראשון כדי לעטר דהא רבו הפירות וכן לר"י כשחרב הבית אע"כ דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו נמצא דממשנה עצמו מוכח כן ואמאי הוצרך להביא ברייתא ול"ל משום דלדברי הת"ק לא מוכח מידי משום דבמה שרבו הפירות לא נתבטל הטעם דכדי לעטר ירושלים דאכתי אף שרבו הפירות יש לעטר יותר ויותר ומש"ה הוצרכו לבטל בפירות להתיר הא ליתא דא"כ אכתי מאי מייתי מברייתא דר"א ומאן לימא לן דההיא עובדא דכרם היה לו לר"א היה לאחר חורבן דלמא קודם חורבן דידוע הוא דר"א היה גדול בשעת חורבן ולמד לפני ריב"ז כדאיתא בעובדא דאספסיינוס ובכמה דוכתי וא"כ לפ"ז מ"ש שרצה להפקירו לעניים שהיה סובר דאע"ג שרבו הפירות אכתי באיסורייהו קיימי ואמרו לו תלמידיו שכבר נמנו והתירוהו והיינו מטעמא דרבו הפירות כת"ק דר"י שהתירו אף בזמן הבית ובזה הוי מיושב נמי קושית התוספות מה שהקשו בד"ה ורצה להפקירו לעניים כיון שנאמר דהאי עובדא היה בזמן הבית. ול"ל דמה שהוצרך להביא מברייתא היינו משום דבברייתא אמר בהדיא לשון נמנו עליך חבריך דמשמע שצריך מנין אחר משא"כ ממתני' לא משמע לשון מנין אלא דליתא דהא מאי דמייתי מקראי דבמשוך היובל וכו' נמי לא משמע אלא שצריך להתיר בפירות ומדקאמר וכ"ת ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן לא ת"ש כרם רבעי ולא קאמר דמייתי מרבעי לאשמעינן דבעו מנין אע"כ דלא איכפת לן בזה ועוד דלשון והתקינו נמי משמע שתקנו במנין אע"כ דאפ"ה מוכח הש"ס שפיר דמשום טעמא דרבו הפירות נמי לא היו צריכין להתיר בפירות כיון שעיקר הטעם לא היה אלא כדי לעטר ומשרבו הפירות תו לא צריכין לעטר עוד יותר ומדהוצרכו להתיר בפירוש ע"כ היינו משום דבר שבמנין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דממשנה עצמה היה יכול להוכיח הכל כדכתיבנא ומלבד שצריך ליישב לשון התוספות בד"ה ובקש להפקירו כדפרישית. והנלע"ד בזה דממשנה גופא לא מצי לאוכחי מידי דאיכא למימר דמה שהוצרכו לתקן לפדות סמוך לחומה לא שהוצרכו לתקן לבטל התקנה הראשונה דלעולם אימא לך דאין צריך מניין אחר כיון שנתבטל הטעם לת"ק כדאית ליה ולר"י כדאית ליה אלא שהוצרכו לתקן לאידך גיסא שאינו רשאי להעלות הפירות עצמן לירושלים אלא צריך לפדות דוקא כמ"ש התוס' י"ט דכיון שרבו הפירות היו חוששין שלא יזלזלו מקח הפירות לגמרי וכן לר"י כיון שחרבה ירושלים ונתנה ביד עובדי כוכבים היו גוזרין שלא לעטרה ומוכח לה בעל תי"ט ממה שאמרו שם ותנאי היה בדבר ע"ש באריכות וא"כ לא מוכח מידי דצריך מנין אחר להתיר דבר שבמנין אם נתבטל הטעם אבל מברייתא דכרם היה לו לר"א מייתי שפיר דנהי דר"א לא ידע שגזרו לאסור להעלותן אכתי אמאי רצה להפקירן כיון שזה פשוט שהיה רשאי לפדותו שהרי נתבטל הטעם דכדי לעטר לכל חד כדאית ליה אע"כ מדרצה להפקירו היינו משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו וכיון שר"א לא ידע שנמנו והתירו שפיר רצה להפקיר כנ"ל נכון ועיין מ"ש לקמן ישוב אחר ודו"ק:

'''ועפ"ז''' נראה לי ליישב לשון רש"י שכתב כאן בכיצד מברכין יש פלוגתא חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי עכ"ל והוא תמוה מאד מה כוונתו בזה דכמה פעמים מצינו בתלמוד כרם רבעי ולא פירש רש"י כן. ולענ"ד נראה ליישב דכוונת רש"י דמאן דתני בכל דוכתא כרם רבעי תני נמי במשנתינו דכרם רבעי היה עולה לירושלים אבל בשאר מינים לא היה נוהג כלל דין רבעי ומאן דתני בכל דוכתי נטע רבעי תני נמי במשנתינו נטע רבעי היה לירושלים וזולת שפירש כן לא הוי הש"ס מוכיח מידי דאי לאו שפירש כן היה נראה דאף דמאן דתני בכל דוכתא נטע רבעי וס"ל דרבעי נוהג בכל דבר אפ"ה גריס בההיא דהכא כרם רבעי. וא"כ לפ"ז היה צ"ל דאף דטעמא דכדי לעטר שייך בכל הפירות אפ"ה לא גזרו אלא בכרם שאין פירותיו מצויים דרובם לבצירה קיימי לעשות מהם יין כמ"ש התי"ט בשם הירושלמי ע"ש. אלא שהוא כתב שהיו עושין ממנו יין לנסכים. ולפ"ז לא שייך אלא בזמן הבית ואפשר דרש"י לא נחית לדברי הירושלמי וקס"ד דלמאי שנאמר שלא גזרו אלא בכרם ולא בשאר פירות שהרבעי נוהג בהם היינו משום שאין ענבים מצויין שעושין מהם יין לשתות וזה הטעם שייך אף לאחר החורבן. ואע"ג דעולא אמר ר' יוחנן הטעם כדי לעטר י"ל דהיינו אליבא דר' יוסי דס"ל דתליא בזמן הבית אבל לת"ק אפשר דשייך הטעם אף לאחר החורבן אלא שהם חזרו ונמנו להתיר משום שרבו הפירות דשאר מינים ולא היו חוששין עוד לענבים. וא"כ לפ"ז לא מוכח מידי בין אם נאמר דעובדא דר"א היה קודם החורבן או אף לאחר החורבן אפ"ה לא מוכח מידי דר"א רצה להפקיר שהיה סובר דאכתי באיסורייהו קיימי כיון שאין ענין הטעם תלוי בחורבן הבית וכן הטעם דרבו הפירות של שאר המינים לא היה פשוט בעיניו לבטל הטעם הראשון שיש בענבים נוסף על שאר הפירות עד שאמרו לו תלמידיו שהתירו בפירוש. לכך כתב רש"י ז"ל דליתא להאי פירושא אלא מאן דתני בכל דוכתי נטע רבעי וסובר שנוהג רבעי בנטע גריס נמי הכא נטע רבעי וא"כ ע"כ הטעם פשוט משום כדי לעטר ולמ"ד כרם רבעי היינו משום דאינו נוהג בשאר דברים כלל דין רבעי אבל מ"מ מיהא עיקר הטעם משום עיטור פירות וזה לא שייך לאחר החורבן וא"כ למה רצה להפקיר אע"כ משום דבר שבמנין הוא. ובעל תוספות יום טוב בשם הירושלמי כתב להיפך דאיכא מאן דתני בקמייתא כרם רבעי ובההיא נטע רבעי ואף לפ"ז יש לפרש ליישב לשון רש"י אלא שאין להאריך יותר ועיין עוד בסמוך:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}