עריכת הדף "פני יהושע/בבא קמא/קד/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

<big>גמרא אין</big> '''משלחין מעות בדיוקני וכו' אמרי לשמואל מאי תקנתא.''' ויש לתמוה דמאי מקשה מאי תקנתי' דהא יש תקנה לעשות שליח בעדים דאסיקנא לעיל דמהני ואף אם נאמר דמשמע דשמואל פליג נמי אשליח שעשאו בעדים מ"מ הא איכא מיהא תקנתא כשא"ל שלח לי על ידו דמשמע לעיל דכו"ע מודו בהא ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דמדקאמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני אפי' ע"י עדים צ"ל דטעמא דידיה משום דסבר שיכול המשלח לבטל השליחות וא"כ חיישינן שמא כבר ביטל הלכך אין משלחין ואף לדעת הפוסקים שאף אם ביטל נפטר הלוה דהמלוה איהו דאפסיד אנפשיה י"ל דהיינו למסקנא אבל שמואל גופא י"ל דס"ל כיון דבכל מקום קי"ל דהמשלח יכול לבטל השליחות א"כ ה"ה הכא ויותר יש לתקן שלא לשלוח כלל ממה שנאמר לעשות תקנה לשלוח ושלא יוכל הלה לבטלו דהא בלא"ה אין שום תיקון העולם בשליחות דהא אם ירצה הלה שלא ליתן רשאי דמצי א"ל לאו בעל דברים דידי את ובזה הסכימו כל הפוסקים אלא דס"ל דאם נתן נפטר בכך אף אם ביטל הלה ולפמ"ש י"ל שפיר דשמואל סובר דמצי הלה לבטל כמו בכל השליחות ומה"ט אין משלחין כל עיקר ואם כן מקשה הש"ס שפיר ולשמואל מאי תקנתי' כיון דלפ"ז לא שייך כלל לשלוח מעות ע"י שליח מה"ט גופא דשמא ביטל כן היה נ"ל לולי שלא ראיתי לשום קדמון שיפרש כך וצ"ע:

<big>בתוס'</big> '''בד"ה ור"י וכו'.''' ואע"ג דשמואל קאי כרבה עכ"ל.''' אבל רוב המפרשים כתבו דדיוקני גרע משליח שעשאו בעדים ושמואל גופא מודה דמהני שליח שעשאו בעדים עיין ברי"ף שכ"כ להדיא וכן בבעל המאור ובספר המלחמות וכן מ"ש התוספות וה"ה דלגבי שמואל הלכה כר"י וכוונתם דהלכה כר"י דמשלחין בדיוקני כתב הרי"ף ג"כ להיפוך ועיין מ"ש מזה בסמוך:

<big>גמרא</big> '''א"ל רבא בריה מי כתב לך התקבלתי וכו'.''' ויש לדקדק דכיון דרבא לא אסיק אדעתיה עדיין דדלמא שכיב ר' אבא וא"כ למה שאלו אי כתב ליה התקבלתי והצריכו לחזור שיכתוב לו התקבלתי וא"ל דרב ספרא לא היה לו כלל שום ראיה שהוא שלוחו של רבי אבא ולכך הוצרך לחזור וממילא א"ל רבא שיעשה על צד היותר טוב שיכתוב לו התקבלתי דמהני לכ"ע דזו אינה סברא כלל דאטו רבי אבא ורב ספרא לאו דינא גמירי ומסתמא מעיקרא היו עושין איזה דבר שמועיל לדעתם בשליחות לכך נראה דודאי רבי אבא ורב ספרא הוי סברי כהנהו אמוראי דלעיל דשליח שעשאו בעדים מועיל או ע"י דיוקני אבל רבא היה חושש שמא ביטל רבי אבא השליחות וכמ"ש בסמוך לכך הצריכו שיחזור ויכתוב לו רבי אבא התקבלתי נמצא דמכאן ראיה גמורה לדברי הראב"ד וסייעתו הובא בטוח"מ סי' קכ"ב שיכול לבטל השליחות מיהו לדברי החולקים צ"ל דר"ס מעיקרא הוי שליח ע"י דיוקני וס"ל כרבי יוחנן ורבא ס"ל כשמואל דאינו מועיל ולעולם לאו מטעמא דביטול אלא מאינך טעמי שכתבו המפרשים ומה שלא א"ל שיחזור ויעשנו רבי אבא שליח בעדים או באינך גווני שכתבו התוספות לעיל דמועיל די"ל כיון שכבר הוצרך לחזור א"ל רבא שיעשה עצהי"ט דהיינו התקבלתי נמצא לפ"ז מוכח מיהא ממ"נ דרבא ס"ל כשמואל דאין משלחין בדיוקני ובזה נתיישב דעת הרי"ף וסייעתו שפסקו כשמואל ואף על גב דבשאר דוכתי קי"ל כר"י לגבי שמואל מ"מ כיון דחזינן דקאמר רבא מעיקרא מי כתב לך התקבלתי משמע להדיא דר"ס היה שליח ע"י דיוקני וסבר רבא דאינו מועיל א"כ קאי ליה רבא בריה דר"י בר חמא בשיטתיה דשמואל דאיהו סתם רבא הנזכר בכל דוכתא דקי"ל כוותיה דבתראה הוא א"כ פסק הרי"ף עולה יפה אבל אין לדחות דר"ס מעיקרא שליח שעשאו בעדים הוי ולכך הצריכו רבא לחזור דס"ל דאינו מועיל דהא כבר כתבנו דשליח שעשאו בעדים עדיף מדיוקני לדעת הרי"ף ושמואל גופא מודה דמהני ולכך פסק הרי"ף דמהני אע"כ צ"ל כמ"ש מיהו לדברי התוספות שכתבו דבין בשליח שעשאו בעדים ובין בדיוקני קי"ל דתרווייהו מהני א"כ ודאי קשה למאי דקאמר רבא מעיקרא מי כתב לך התקבלתי וצ"ע ודו"ק:

<big>שם</big> '''ורמינהו עדיין אני אומר אימתי וכו' בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו עכ"ל.''' ויש לתמוה דאי כשלא נשבע לא הוא ולא אביו אמאי איצטריך קרא לפוטרו מחומש דהא על גזל עצמו נמי לא מצינו חיוב חומש אלא כשנשבע והודה וראיתי שבעל קרבן אהרן הרגיש בזה סוף פ' ויקרא ותירץ דסד"א דאף ע"ג דבגזל עצמו אינו חייב אלא כשנשבע הכא כיון דמית ליה הו"ל כנשבע ונ"ל כוונתו דבעודנו בחיים כ"ז שלא נשבע עדיין לא נגמר הכפירה דהא יכול לחזור ולהשיב הגזילה וא"כ לא שייך למקנסיה בחומש אבל כיון שמת ועמד בכפירתו הרי ע"כ עבר בלאו דלא תגזול להכי שייך לקונסו בחומש אף על גב דלא נשבע כנ"ל בישוב דבריו אלא דבסוגיא דשמעתין א"א לפרש כן דאי ס"ד שיש צד חיוב בגזל אביו יותר מבגזל עצמו א"כ כדמשני בסמוך כאן שלא הודה ומקשה אם כן קרן נמי לא משלם ומוקי בשינויא דחיקא ומאי קושיא דלמא איירי שנשבעו שניהם ולא הודו אלא שבאו עדים שנשבע לשקר וסד"א דאף ע"ג דבגזל עצמו לא מחייב חומש ע"י עדים אפ"ה יש לחייבו על גזל אביו וקמ"ל דלא אע"כ דלא שייך בשום סברא להחמיר בגזל אביו מבגזל עצמו ואף שיש ליישב קצת מיהו בלא"ה המחבר הנ"ל עצמו כתב שנ"ל דוחק והנלע"ד בזה משום דברישא דת"כ מייתי קרא דאשר גזל לפטור מחומש על גזל אביו ומייתי נמי ריבויא דהגזילה לחייבו בקרן אלא דאפ"ה מייתי לבתר הכי מיעוטי טובא לפטור מחומש והיינו מהני בבי דמייתי כגון שנשבע אחד מהם ועוד מיעוט כשנשבעו שניהם וכן להיפך כמה ריבויי לחייבו בקרן בכל הנך בבי א"כ יהיה המשך הל' כך ועדיין אני אומר כו' פי' דאי לא הוי כתיב אלא חד מיעוט הייתי אומר דבא למעט דוקא כשלא נשבע שום אחד מהם וכוונתו דבהאי בבא הייתי אומר שבא למעט נמי מקרן דלחומש לא איצטריך ואף דהוי כתיב נמי חד ריבויא הייתי אומר דהריבוי הוא להיכא שנשבע הוא ולא אביו וע"ז מסיק דאכתי אי נכתוב תרי מיעוטי הייתי אומר דאידך למעט נשבע הוא ולא אביו והיינו מחומש והריבוי שכנגדו להיכא שנשבע אביו וכו' ומסיק דמש"ה איצטריך כולהו מיעוטי דאפי' נשבעו שניהם פטור מחומש ואיצטריכו כולהו ריבויי לחייב בקרן אפי' בלא שום שבועה ולפ"ז הא דמעיקרא קאמר אימתי אינו משלם חומש היינו משום גררא דאינך בבי אבל בבא קמייתא דליכא שום שבועה כוונתו לפוטרו נמי מקרן וכדכתיבנא כנ"ל ברור עפ"י לשון הת"כ ועוד יש לי דרך אחר ואין להאריך כאן יותר:

<big>שם</big> '''אי לא הודה קרן נמי לא משלם וכ"ת ה"נ דלא משלם וכו'.''' כאן יש לתמוה יותר דמאי ס"ד כלל לאוקמי בהכי דאם כן אמאי צריך קרא לפטור אפי' מקרן כיון שלא הודה כלל ומהיכא תיתי לחייב ועוד דמאי קאמר אימתי כשלא נשבע וכו' נשבע הוא ואביו מנין ומאי גריעותא יש כשנשבעו שניהם אדרבא כיון שנשבעו שניהם כדי לפטור יותר יש להם לפטור כיון שלא באו עדים להכחיש השבועה ולא הודו נמי דע"כ בהכי איירי עכשיו ונלע"ד דהא דקאמר כאן בשלא הודה ס"ד עכשיו דאיירי כגון שלא הודה האב כלל והבן נמי לא הודה שהניח אביו גוף הגזילה לפניו אבל הודה מיהא לאחר שנשבע שהגזילה היתה ביד אביו ומעיקרא נשבע ג"כ שלא גזל אביו מעולם וא"כ סד"א דבכה"ג חייב הבן כיון שנשתרש בחטא ונשבע לשקר ויהיה חייב לפרוע חוב אביו אע"פ שלא הניח גוף הגזילה לפניו וקמ"ל דפטור וע"ז מקשה שפיר דא"כ קרן נמי לא משלם כדקיי"ל בפשיטות וע"ז קאמר שפיר וכ"ת ה"נ דלא משלם דהא גופא קמ"ל מקרא דבכה"ג פטור מקרן וע"ז מסיק דאיירי שהודה הבן וכגון שאין הגזילה קיימת ופירושו שאין הגזילה קיימת בשעה שנשבע אבל מ"מ הודה שהניח אביו גוף הגזילה לפניו ואכלה אחר מותו דבכה"ג נמי קי"ל דפטור בריש פרק הגוזל בתרא וכשאכלה אחר יאוש כ"ע מודו דפטור והכא כיון דאשתבע אבוהון ודאי מייאש ובלא"ה צריך לפרש כן לקמן מדקרי ליה הודה הבן משמע מיהא דעביד מלתא דאיסורא כיון שאכלו וכן נראה מלשון רש"י בד"ה כשאין גזילה קיימת דמייתי ראיה ממתני' דלקמן והתם קתני בהדיא והניח לפניהם אלא דבגמרא מוקי לה שאכלום לאחר מיתת אביהם ולכך מקשה דאם כן קרן נמי לא ליחייב ודו"ק:

<big>שם</big> '''יתיב רב הונא וכו' א"ל יש תלמוד קאמינא וכו' עכ"ל.''' לכאורה אין זה נמשך ללשון הקושיא ולזה נראה שכיון רש"י דה"ג יתיב רב הונא וכוונתו דלא גרסינן ויתיב דהוי משמע שכל זה לשון המקשה ובאמת בלא"ה מקשה שפיר לכך כתב דגרסינן יתיב ואגב גררא בעלמא מייתי לה ולולי זה היה נראה לי לקיים הגרסא ויתיב והוא מלשון המקשה דבלא"ה לא הוי מצי לאקשויי לפמ"ש בסמוך דהא דקאמר כשלא הודה היינו שאין הגזילה קיימת ואם כן מאי מקשה מהאי ברייתא דלמא הכי איירי מגזילה קיימת עדיין לכך מחייב ליה בקרן אבל כשאינה קיימת לעולם ממעטינן ליה מברייתא קמייתא ומקראי דמייתי אבל לבתר דאמר רב הונא דיש תלמוד אם כן מוכח דבשאין גזילה קיימת איירי דאל"כ קרא ל"ל וכמו שתמהו התוס' ולרש"י א"ש נמי למסקנא דלא גרסינן כשעמד בדין וא"כ לא שייך תמיהת התוס' אבל מדגריס רש"י יתיב משמע דבלא"ה מגופה דברייתא משמע דקתני סיפא דומיא דרישא אלא דרישא פוטרו מחומש ובכה"ג גופא מחייבו בסיפא קרן ודו"ק:

<big>גמרא</big> '''אמרי מאי לא הודה האב והודה הבן.''' ולפ"ז צ"ל דאידך בבא דנשבע אביו ולא הוא נמי מיתוקמא כשלא הודה האב והודה הבן על שבועת אביו וסד"א דבכה"ג שייך חיוב חומש קמ"ל דלא ודו"ק:

<big>שם</big> '''בגמרא וניחייב בנו חומש אשבועה דידיה.''' וא"ל דגזירת הכתוב הוא דפטור בכה"ג דהא לא כתיב בקרא בהדיא דפטור אלא מדיוק דאשר גזל ילפינן על גזל שלו הוא מוסיף חומש ולא על גזל אביו וא"כ כשנשבע הבן והודה לא שייך למעטו מהאי דיוקא דבכה"ג לא גזל אביו מיקרי אלא אשר גזל קרינן ביה דהא בהאי שבועה ממונא כפר ליה ואי משום דמעיקרא בהיתירא אתי לידיה הא בגזל עצמו נמי זימנין דבהתירא אתי לידיה כגון בפקדון או בהלואה ואפ"ה חייב דעיקר החומש על השבועה שיש בה כפירת ממון וק"ל אלא דאכתי קשה מאי ענין האי קושיא לשקלא וטריא דשמעתין דהא למאי דקס"ד מעיקרא דברייתא איירי שנשבע הוא ואביו והודו שניהם אם כן כ"ש דקשה ניחייב בנו חומש אשבועה דידיה ויש ליישב דלמאי דס"ד מעיקרא הוי מצי למימר דאין ה"נ דחייב בנו חומש אשבועה דידיה אלא עיקר המיעוט שפטור מחומש שכבר נתחייב אביו וקמ"ל דלא תימא דדוקא כשלא נשבע הבן חס רחמנא עליו לפוטרו מחומש אביו אבל כשנשבע לשקר ונשתרש בחטא לא חס רחמנא עליו ויתחייב נמי בחומש שנתחייב אביו כבר וקמ"ל דפטור מהאי חומש אבל דידיה אה"נ דמשלם א"נ דמעיקרא ס"ד שהודה האב ולא הודה הבן אלא שבאו עדים על שבועת הבן ועיקר הרבותא דפטור מחומש של הודאת אביו וכדכתיבנא אבל עכשיו דמוקי לה כשלא הודה האב והודה הבן וא"כ לא איצטריך קרא לפוטרו מחומש אביו אלא מחומש שבועת עצמו וא"כ מקשה שפיר דלא שייך לפוטרו ודו"ק:

<big>בפרש"י</big> '''בד"ה לא צריכא וכו' ואמרינן לקמן וכו' חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם עכ"ל.''' וכן בד"ה וכי איכא וכו' לא גרסינן חדא דהא תני התם וכו' עכ"ל. והקשה מהרש"א בתמיה קיימת דהא לקמן לא אמרי' לטעמא דכבוד אביהן אלא למאי דבעי למימר מעיקרא דבהניח גזילה בעין בדבר המסויים איירי כברייתא דרבי אבל למסקנא דמוקמינן כברייתא דר' אושעיא דבהניח אחריות נכסים איירי ומפרש"י שם דטעמא משום דאשתעבוד נכסי דאבוהון מחיים עכ"ל מהרש"א ע"ש. ונלענ"ד ליישב דאף ע"ג דרש"י עצמו פי' שם הטעם משום שיעבוד נכסים היינו למסקנא משום דקי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשים בכל דוכתי או מדאורייתא או מדרבנן א"כ מוקמינן מתני' דהגוזל התם נמי מה"ט גופא אבל בסוגיא דהכא לא שייך לפרש כן משום דק"ל לרש"י תמיהת התוספ' דכיון דאמרינן יש תלמוד ומריבויי דקרא ילפינן א"כ קשה ממ"נ אי ס"ל בכל דוכתי מע"פ גובה מן היורשים והיינו משום דשיעבודא דאורייתא כדילפינן בסוף ב"ב מדכתיב יוציא אליך את העבוט ע"ש א"כ קשה הכא בגזל ל"ל קרא יתירא לחייבו בקרן דמ"ש משאר חוב ואי קי"ל דשיעבודא דרבנן וקיי"ל בכל דוכתי דאינו גובה מן היורשים מן התורה א"כ כ"ש דלא מתוקמא סוגיא דהכא כוותיה דא"כ תקשה אמאי לא נילף באמת מהכא דגובה בכ"מ מן היורשים מדגלי קרא בגזילה אי הוי מפרשינן טעמא משום שיעבוד נכסים ומכ"ש דלמ"ד דאינו גובה כלל אפילו מדרבנן ומוקי למתני' דהגוזל כשעמד בדין כמ"ש התוס' פשיטא דלא מיתוקמא הסוגיא דהכא כוותיה משום דלפרש"י לא שייך כלל לאוקמי הסוגיא דהכא כשעמד בדין וכמ"ש רש"י בעצמו ויתבאר בסמוך בטוב טעם בעזה"י ומלבד דגוף הקושיא במקומה עומדת דאי כשעמד בדין אכתי ל"ל קרא דמ"ש משאר חוב וכמ"ש התוספות בעצמן לכך כתב רש"י דהסוגיא דהכא מיתוקמא כברייתא דרבי דקאמר לקמן טעמא דמפני כבוד אביהם ואף על גב דעיקר הטעם שם היינו בהניח גוף הגזילה בדבר המסויים סובר רש"י דבהניח אחריות נכסים נמי שייך ה"ט לרבי וא"כ מיתוקמא הסוגיא דהכא שפיר כמ"ד מע"פ אינו גובה מדאורייתא מן היורשים ואיצטריך קרא דבגזלן חייב הבן לשלם כשיש אחריות נכסים מפני כבוד אביו ולהכי לא ילפינן מיניה בשאר דוכתי ובזה נתיישב היטב מאי דכתב רש"י דל"ג כלל הקושיא והא מלוה על פה היא וכו' דהא אדרבא מוכח מהכא טפי דבכל דוכתי אינו גובה מדאיצטריך קרא והכא שאני מפני כבוד אביו כנ"ל ודו"ק:

<big>תוספות</big> '''בד"ה מלוה ע"פ כו' ליכא למיפרך ליה מידי דאיהו מוקי לה מדרבנן כדי שלא תנעול דלת עכ"ל.''' ואף ע"ג דהכא בגזלן קיימינן דלא שייך טעמא דנעילת דלת אין לדקדק בכך דהתוס' לישנא דגמ' דסוף ב"ב נקטי דר"פ גופא קאמר דמה"ט גובה מן היורשים וכתבו שם התוס' דלאו דוקא דה"ה בכל דיני ממונות הדין כן ע"ש ומה שלא כתבו התוס' דבגזלן הטעם משום כבוד אביו כמ"ש אליבא דרש"י לעיל בסמוך משום דהתוס' ס"ל דה"ט לא שייך אלא כשגוף הגזילה בעין בדבר המסויים כדאיתא לקמן וק"ל:

<big>בא"ד</big> '''ומה שהקשה בקונטרס וכו' י"ל בעמד בדין לאחר שבועה ע"פ עדים עכ"ל.''' ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י שמחק הגירסא והעיקר משום האי קושיא משום דא"א לאוקמי כשעמד האב בדין ע"י עדים דא"כ מאי האי דקתני שנשבע הבן דשבועה זו מה טיבה דכל שעמד בדין ע"י עדים מסתמא נתנו לו הב"ד פסק דין ואדרכתא שיגבה מנכסיו אפילו ממשועבדים כדאיתא להדיא במסכת ב"מ והלכה מרווחת היא דכל שהוחזק כפרן הב"ד כותבין ונותנין אפילו שלא מדעתו וגם אינו יכול לטעון פרעתי וכ"ש הכא שנשבע לשקר וא"כ שהפס"ד בידו ממילא גובה אחר מותו מהאחריות נכסים שהניח דבהכי עסקינן ותו לא שייך כלל להשביע את הבן ואם נשבע שבועת ביטוי בעלמא היא ועוד דאפי' לא כתבו לו הפס"ד הדבר פשוט שהאב אינו יכול לטעון פרעתי ונכסי בחזקת הנגזל קיימי אפי' משועבדים דכל שעמד בדין אמרינן דאית ליה קלא אפילו אם לא נכתב כמאן דכתיב דמי אלא דבזה י"ל שהבן טוען פרעתי לאחר מיתת אביו ואפילו בכה"ג יש להסתפק אם יכול לטעון כן כיון דאמרינן להדיא מעב"ד כמאן דנקט שטרא בידיה דמי ואפי' בדלא כתיבי איירי כמ"ש הפוסקים ועיין בש"ך סי' ע"ט וא"כ נראה דאפילו היתומים אינן נאמנים לומר פרענו וצריכין לפרוע בעדים דוקא ויש לי ראיות ברורות ע"ז ואין כאן מקומו להאריך ועוד שכבר כתבתי דמסתמא הב"ד עשו כדין ונתנו לו פס"ד להציל העשוק מעושקו וא"כ פשיטא דאפילו הבן א"י לומר פרעתי ולא שייך שום שבועה גביה אבל אי הוי מוקמינן לה כשהודה האב מעצמו ולא עמד בדין כלל הוי א"ש שכפר הבן אח"כ ונשבע ובזה צדקו היטב לשון דברי רש"י ולשון התוספות יש ליישב ויתבאר בסוף הסוגיא ודו"ק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}