עריכת הדף "פני יהושע/בבא מציעא/סז/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''בתוספות בד"ה במישלם שניא אילין כו' תימא מה בין זה לנכייתא כו' דאם לא היה יכול לסלקו א"כ בלא נכייתא נמי שרי כו' עכ"ל.''' ואין להקשות דהיא גופא תיקש' א"כ מאי מקשה אלא צורבא מרבנן במאי ניכול ולא קאמר דניכול בדלא מסלקי זו אינה קושיא דאטו בשופטני עסקינן דכיון דאתרא דמסלקי היא והרבה מצויים להלוות בענין זה א"כ אין לך אדם שיתרצה ללוות מצורבא מרבנן בענין דלא ליסלק שהרי זה טובת הלוה שיכול לסלק המלוה בכל עת וא"כ ע"כ נמי דהא דמשני שיש תקנה לצורבא מרבנן להלוות במשכנתא דסורא היינו נמי בענין שיוכל הלוה לסלקו בכל עת. דלפ"ז לא איכפת ליה ללוה בתנאי זה וא"כ מקשים התוספות שפיר ותירצו מה שתירצו ותירוצם נראה דחוק. ולולי דבריהם היה אפשר לפרש דהאי דכתבי במשלם שניא אילין היינו דנהי דלוה מצי מסלק למלוה קודם הזמן אבל מיהא המלוה צריך להשלים תנאו ואין יכול לתבוע חובו במשך הזמן והרי זה כשכירות גמור ששכר ממנו השדה לזמן קצוב ואין עליו שם הלואה כלל אלא שבעל השדה התנה שיוכל לחזור בו תוך הזמן ונהי דבמכירה כה"ג אסור כשאומר לכשיהיו לי מעות תחזיר לי הקרקע היינו היכא שלא התנה לנכות לו עבור אכילת הפירות אבל הכא שהתנה בהדיא לחשוב לפי ערך השנים ליכא מאן דאסר כמ"ש התוספות לעיל דף ס"ג משא"כ הא דאסור לצורבא מרבנן נכייתא באתרא דמסלקי היינו שהמלוה יכול ג"כ לתבוע חובו בכל שעה שירצה וא"כ מיחזי כהלואה ולא כשכירות כן נ"ל ומצאתי כן בלשון הנימוקי יוסף בשם הרשב"א ז"ל ונתתי שמחה בלבי אלא שקיצר במובן. וכבר כתבתי בסמוך דאיכא דגרסי הכא בגמרא האי משכנתא באתרא דלא מסלקי לא ניכול אלא בנכייתא וצורבא מרבנן כו' ולע"ד יש לפרש ג"כ כמ"ש דנהי דאתרא דלא מסלקי הוא אפ"ה יכול המלוה לתבוע את הלוה בכל עת ומש"ה אסור לצורבא מרבנן אף בנכייתא ולא שרי אלא במשכנתא דסורא דשניהם צריכין להשלים התנאי והו"ל שכירות גמור ודו"ק:

'''בגמרא הניחא למ"ד קיצותא שריא כו' איכא דאמרי כל בלא נכייתא אסור כו' מאן דאסר בבתרייתא היכי שרי למיכל ע"כ.''' ונראה דהא דמקשה היכי שרי למיכל לאו אמר בריה דר"י משמיה דרבה קאי דוודאי לא ס"ל כמאן דאסר קיצותא דלישנא בתרא דהא לישנא דקיצותא אסירא משמע דלאו לצורבא מרבנן אסור אלא לכל אדם וא"כ כיון דהאי קיצותא דלישנא בתרא עדיף טובא מנכייתא גרידא דהכא הוי נכייתא עד ה' שנין ומכאן ואילך מכירה גמורה לפירותיה ואפ"ה אסור לכל אדם א"כ תו לית לן למימר דרבה סובר כן דהא איהו שרי בנכייתא גרידא לכל אדם דלאו צורבא מרבנן אע"כ דהאי איכא דאמרי קושיא בפני עצמה היא אבל אמר בריה דר"י משמיה דרבה מקשי מלישנא קמא דללישנא קמא מאן דשרי עדיף טפי מנכייתא גרידא כיון שלבסוף משלם הכל ומאן דאסר גרע טפי משאר נכייתא כיון דמעיקרא אכיל בלא נכייתא וא"כ מקשה שפיר הניחא אי ס"ל כמאן דשרי י"ל דבכה"ג מותר אף לצורבא מרבנן. אבל אי ס"ל כמאן דאסר קיצותא אף לכל אדם שמותר בנכייתא משום דקיצותא גרע טובא א"כ צורבא מרבנן במאי ניכול לא בקיצותא ולא בנכייתא. וע"ז מקשה עוד דלאיכא דאמרי קשה יותר אמאן דאסר קיצותא וכ"ש בנכייתא א"כ היכי שרי למיכל לכל אדם וע"ז משני הש"ס שפיר שני תירוצים לשני הקושיות וק"ל:

'''בתוספות בד"ה האי משכנתא כו' אע"ג דשומא הדרא כו' ולהכי נמי אוכלין הפירות בלא נכייתא עכ"ל.''' פירוש דלכאורה קשה בכל שומא ששמין ב"ד קרקע בחובו יהא אסור למלוה לאכול הפירות דכיון דשומא הדרא אכתי הו"ל כהלואה ומיחזי כריבית ואתי להו שפיר מה"ט גופא דמרישא הוא דקא זבין אבל אכתי קשיא לי דהא בבתי ערי חומה אמרינן בסוף ערכין שריבית גמור הוא ולפרש"י שם הוי ריבית דאורייתא ולפי' התוס' הוי מיהא ריבית דרבנן ואמאי התם נמי נימא מרישא הוא דקא זבין כמו בשומא ואי משום דהתם חייב להחזיר מדאורייתא משא"כ הכא דאינו אלא מדרבנן משום ועשית הישר והטוב מה לנו בכך שהרי כופין אותו להחזיר כדי לקיים מצות חכמים כמו שכופין אותו לקיים מצות התורה בבתי ערי חומה. ועוד דהתם נראה דעדיף טפי שמתחלה ירד הלוקח לתוכה בתורת מכירה גמורה ואפ"ה לא אמרי' מרישא הוא דקא זבין והוי כריבית גמורה אי לאו שהתירה התורה בפירוש ומכ"ש הכא דמעיקרא ירד לתוכה בתורת גביית חוב וגם זה על דעת הב"ד שהורידוהו לתוכו הם אמרו והם אמרו שחייב להחזירה לעולם כשיביא לו מעותיו א"כ הוי טפי משום ריבית וליכא למימר דה"נ התירו חכמים בפירוש ריבית כזה כדמצינו שהתירה התורה בבתי ערי חומה זה אינו חדא דל' התוספות לא משמע כן. ועוד דזה יתכן למאן דמפרש דבתי ערי חומה הוי א"ר וא"כ שייך לומר נמי בשומא שהתירו חכמים כיון דא"ר מדרבנן הם אמרו והם אמרו אבל למאן דמפרש דבכה"ג הוי ריבית קצוצה כמ"ש באריכות בההיא דאפיק רבינא בעובדא דאת ונוולא א"כ לא שייך לומר שיתירו חכמים ריבית קצוצה. וכן קשה האי קושיא גופא בההיא דמוכר לו שדה וא"ל לכשיהיו לך מעות החזירם לי שכתבו רוב הפוסקים דהוי ריבית קצוצה דהיינו עובדא דאת ונוולא ואמאי לא אמרינן נמי מרישא הוא דקא זבין כמו בשומא דהדרא מיהא בהא מצינו למימר דשאני התם שהתנו כן בפירוש בשעת המקח. אלא שראיתי בהגהת ש"ע י"ד סימן קע"ד שאפילו לא התנו כן בפירוש אלא שכן מנהג המקום להחזיר לו המקח כשיהיו לו דמים אמרינן דמסתמא אדעתא דמנהגא מכר לו ואסור ולא יהא מנהג כזה עדיף מתורה שלימה שלנו דשומא הדרא. ונראה לי דלק"מ דדוקא גבי שומא הדרא שייך לומר מרישא הוא דקא זבין דקודם לכן היתה לגמרי ברשות המלוה שהרי היה יכול למוכרה וליתנה במתנה וכן אם מת המלוה תו לא הדרא כדאמרי' להדיא בפרק המפקיד זבנה אורתה כו' הני אדעתא דארעא נחית ולא שייך בהו ועשית הישר והטוב משא"כ בבתי ערי חומה אין הלוקח יכול למוכרה ולהורישה לבניו תוך י"ב חדש אלא שהמוכר יכול לגאלה מיד מי שהיה אצלו וכן בההיא דכשיהיו לי מעות אחזירם איירי נמי בכה"ג שאין יכול למוכרה אלא על זה התנאי גופא וכן בהגהת רמ"א איירי נמי שהמנהג היה כן שהמוכר יכול לפדות הקרקע תוך זמן מה ובתוך הזמן לא היה יכול הלוקח למוכרה או להורישה אלא בזה התנאי גופא ומש"ה לא שייך לומר מרישא הוא דקא זבין וק"ל:

'''בגמרא ובאתרא דלא מסלקי כו' אין שביעית משמטתה.''' והקשה הרשב"א ז"ל האי אתרא דלא מסלקי דאין שביעית משמטת היכי דמי אי תוך הזמן שקבעו ביניהם שאין יכול לסלקו א"כ פשיטא דאין שביעית משמטת דכיון שלא הגיע זמנו לא קרינן ביה לא יגוש כמו במלוה לעשר שנים דקי"ל אין שביעית משמטת ובכה"ג אפילו באתרא דמסלקי נמי אין משמט ואי לאחר הזמן א"כ תו לא מיקרי אתרא דלא מסלקי דלאחר זמן יכול לסלקו ומחמת קושיא זו העלה הרשב"א ז"ל דכל היכא דמעיקרא לא מצי מסלק ליה אף לאחר כלות הזמן נמי דינו כאתרא דלא מסלקי לכל מילי הן לענין שביעית הן לענין ריבית עכ"ל הרשב"א הובא בב"י י"ד סי' קע"ב ע"ש באריכות אמנם לפמ"ש לעיל לא מוכח מידי דשפיר משכחת לה דעיקר אתרא דלא מסלקי היינו שאין הלוה יכול לסלק את המלוה תוך הזמן. אבל מ"מ המלוה יכול לכוף את הלוה בכל עת שירצה דקביעות הזמן בכה"ג לתועלת המלוה היא וא"כ קמ"ל שפיר דאע"ג דתוך הזמן קרינן ביה לא יגוש כיון שיכול המלוה לנגשו לפרוע במעות אפ"ה אין שביעית משמטתו כיון שהוא כגבוי ועומד מיהא בקרקע המשכונא דהלוה לא מצי מסלק ליה כן נ"ל. ובאמת ראיתי שהנמוקי יוסף כתב זה בשם הרשב"א ז"ל אלא דלפ"ז קשה דברי הרשב"א דלעיל שאין מכאן ראיה לנדון חידוש הדין שרוצה ללמוד מכאן ועיין בלשון הרא"ש ז"ל ודו"ק:

'''בתוספות בד"ה רבינא אכיל בנכייתא תימא דלעיל אמרינן כו' ועוד דלעיל איפליגו כו' ואפילו מאן דשרי מודה בנכייתא כו' עכ"ל.''' נראה דהיינו ללישנא בתרא דקיצותא אבל ללישנא קמא מצינן למימר נמי להיפך דמאן דאסר בקיצותא אפשר דמודה בנכייתא דמותר דאיכא סברא למימר דהאי קיצותא גרע מנכייתא כיון דמעיקרא נחית למיכל בלא נכייתא. מיהו כל דברי התוס' דהכא היינו לשיטתם דמשמע מדבריהם בכל הסוגיא דבאתרא דלא מסלקי מותר לכתחלה אף בלא נכייתא אליבא דכ"ע. אבל לפמ"ש באריכות לעיל בשמעתין דמילתא דרבינא ורב אשי לעיל בריש פירקין גבי והרי משכנתא בלא נכייתא היינו בדלא מסלקי דהוי א"ר לדידהו וא"כ לא קשה נמי קושית התוס' דהכא דיש לומר דהא דרבינא אכיל בנכייתא היינו בדלא מסלקי דנהי דמשמע דהא דרבינא מתיר נכייתא היינו אף בדמסלקי כיון דיליף משדה אחוזה דכשכירות גמורה דמי ולרב אשי דלא יליף אוסר בתרווייהו דנכייתא זו אינה מעלה ולא מוריד לענין ריבית מ"מ נראה פשוט דהיינו מדינא שרי לרבינא אבל לצורבא מרבנן יש להחמיר באתרא דמסלקי דכיון דבלא נכייתא הוי ריבית קצוצה לרבינא כמ"ש באריכות יש לו להחמיר לכתחלה אף בנכייתא כן בקיצותא נמי למאן דאסיר היינו בדמסלקי דוקא משא"כ בדלא מסלקי דהוי א"ר אף בלא נכייתא א"כ בנכייתא מותר לכתחלה אף לצורבא מרבנן וזו סברא פשוטה בכל הש"ס דשייך להחמיר יותר היכא דשייך חשש איסור דאורייתא וזה אליבא דרבינא דוקא לשיטתו לפמ"ש לעיל באריכות כן נ"ל ודו"ק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}