עריכת הדף "פני יהושע/בבא מציעא/סב/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''בגמר' ור' יוחנן האי וחי אחיך כו' עד שבא ר"ע ולימד.''' ונראה דר' אליעזר דס"ל דוחי אחיך אתיא להשבון ריבית נמי לא פליג אדר"ע אלא דס"ל תרתי שמעת מיניה דאי להשבון לחוד עמך ל"ל ואי כולה לדר"ע אמאי כתב האי קרא גבי ריבית דווקא אע"כ תרתי שמעינן ובהכי אתי שפיר הא דדחיק בסמוך לאוקמי פלוגתא דר"י ור' אלעזר כתנאי ולא מוקי לפלוגתייהו בפלוגתא דר"א ובן פטורא אלא ע"כ כדפרישית וק"ל:

'''בפרש"י בד"ה בדין הוא כו' כר' יוחנן דהאי וחי אחיך עמך לכדר"ע עכ"ל.''' הלשון תמוה דמה הוצרך לפרש כן כיון דבעי לאוקמי ברייתא כר' יוחנן ממילא ידעינן דהיינו משום דדריש וחי אחיך לכדר"ע כדמפרש הש"ס להדיא ונ"ל דכוונת רש"י בזה לאלומי למילתא של התרצן והיינו דכיון דלר' יוחנן קאי וחי אחיך לכדר"ע א"כ אדרבא ממילא מוכח מהאי ברייתא דאבוהון נמי אין חייב להחזיר שאם אביהם היה חייב להחזיר משום השבת גזילה ממילא היו הבנים ג"כ צריכין להחזיר דמ"ש הוא ומ"ש בניו כיון דלית ליה דרשא דוחי אחיך דמיניה ילפינן דבניו לא מיחייבי לאהדורי ודו"ק:

'''בתוספות בד"ה תנאי היא וא"ת דבהגוזל משני כו' וי"ל דה"ק כו' ודלא כפי' ריב"ן דפירש לעיל למורא ניתן כו' עכ"ל.''' ולפי' ריב"ן צ"ל דאינך אמוראי דמפקו טעמיה דר' יוחנן מקראי אחרינא נמי מודו דחייב לצאת ידי שמים והיינו דכיון דהא דריבית לא ניתן להשבון לאו קולא הוא לגביה אלא משום חומר שהחמירה עליו תורה לחייבו מיתה או במה שהקישו לשופכי דמים אם כן לא שייך לפוטרו מממון בידי שמים דלא עדיף מחייבי מיתות ב"ד דקי"ל דפטור מתשלומין משום קלב"ם ואפ"ה חייב לשלם בבא לצאת ידי שמים כדמסקינן פ' הפועלים דף צ"א גבי חוסם את הפרה ובכמה דוכתי ולשיטת התוס' יש ליישב ועיין בלשונם פרק הגוזל ומ"מ צריך ליישב שיטת ריב"ן שהיא גם כן שיטת הר"ן ז"ל ממה שהקשו התוספות כאן לשיטתם דאם כן אמאי לא משני הכא דמחזירין דנקיט בברייתא היינו לצי"ש נלע"ד ליישב דאדרבא סוגיא דהכא נמי אסוגיא דהגוזל סמיך דמוקי לה לצאת ידי שמים ואפ"ה מקשה שפיר משום דקשיא ליה מאי לצי"ש שייך בהחזרתו כיון שחכמים תקנו דאין מקבלין ממנו ובשלמא אי אמרינן דהשבת הריבית היינו מדינא כעין השבת הגזילה אם כן לא סגי בלא"ה לצי"ש כיון שהגזילה תחת ידו אלא צריך להחזירו לנגזל וללוה וכשאין מקבלו הימנו הרי הוא כאילו מוחל לו עכשיו ובזה יוצא ידי השבת גזילה כמבואר בהגוזל דף ק"ג. אבל אי נימא דריבית אינה יוצאה בדיינים והיינו ע"כ משום דלאו גזל הוא לגביה כלל כיון דמדעתיה יהיב ליה ואם כן ע"כ אף אי נימא דחייב לצי"ש היינו כדי דלא ליתהני מאיסורא ואם כן כיון שחכמים תקנו דאין מקבלין ממנו תו לא שייך לומר מחזירין לצי"ש דקמי שמיא גליא כנ"ל נכון ודו"ק ועיין בספר ים של שלמה שם בריש הגוזל ועוד נ"ל דעיקר קושית המקשה מדקתני גזלני' מאי ניהו מלוה בריבית שמעינן להדיא דמלוה בריבית גזלן הוא וא"כ ממילא ע"כ חייב להחזיר מדינא כמו גזלן ואף ע"ג דלפ"ז תקשה נמי לר' אלעזר למאי דפרישית לעיל דטעמא דידיה נמי לאו משום גזל הוא אלא כיון דר"א לא קאמר הכי בהדיא אלא מדיוקא שמעינן מש"ה לא מקשה אלא לרבי יוחנן דקאמר בהדיא אינו יוצא בדיינים ודו"ק:

'''בפרש"י בד"ה פוטרין את המלוה ואת הערב מן לא תעשה ומלקות עכ"ל.''' וצ"ע מה שכתב דפטורין אפילו מלאו ובכמה דוכתי משמע דכל הלאוין דאמרינן בהו אין לוקין אפ"ה עובר מיהא בלא תעשה ויש ליישב דרש"י ז"ל סובר דשאני הכא כיון דגלי לן קרא דטעמא דאיסור ריבית היינו משום וחי אחיך עמך ולא משום גזל כיון דמדעתיה יהיב ליה וא"כ אם מחזיר לו הריבית ליכא אפי' לאו גרידא לגביה ועי' מ"ש בסמוך בלשון הרמב"ם:

'''בתוספות בד"ה לא מאי קום עשה כו' וקשה דמעיקרא פריך כו' כ"ש דא"ל שפיר טפי עכ"ל.''' איברא שיש ליישב קושייתם בזה לפי שיטת התוספות לעיל דרבי יוחנן פוטר אפילו לצי"ש אם כן למאי דדחי עכשיו דכולהו תנאי סברי דריבית לא ניתן להשבון מדינא מדמחייבי ליה במלקות ע"כ דלא ניתק לעשה ואם כן תקשה ברייתא דקתני מחזירין אע"כ דהאי מחזירין היינו לצאת ידי שמים ואם כן קשה לר"י דפטר ליה אפילו לצי"ש כן נ"ל ליישב שיטת רש"י וכוונתי בזה לדברי המגיד קיקיון דיונה ואפשר דהתוספות חושבין לסברא פשוטה דלא שייך כלל חזרה לצי"ש גבי ריבית למאן דפטר ליה מדינא וסובר דלא שייך איסור גזילה כיון דבהתירא אתי לידיה והתורה נמי לא חייבתו להחזיר א"כ מהיכי תיתי יתחייב לצי"ש כיון דלאו בממונא תליא מילתא דאיסור ריבית לרבי יוחנן אלא מילתא דאיסורא הוא בין במלוה בין בלוה ואם כן אם נאמר דמשום האי סברא כתבו התוספות לעיל דלר"י פטור אף לצי"ש אם כן תו לא מצינן למימר דמחזירין דברייתא היינו לצי"ש כי היכי דתיהוי תיובתא לר"י שאם נפרש בברייתא לצי"ש כמו כן נוכל לומר דר"י נמי מודה דחייב לצי"ש כן נראה לכאורה אלא דממה שכתבו התוספות לעיל בד"ה רבא אמר דרבא ס"ל כרבי יוחנן ולרבא וודאי יש לנו לומר מסברא דחייב מיהא לצי"ש דהא שמעינן ליה לעיל בדף הסמוך דמסיק בהצד השוה דריבית גזל מיקרי אע"כ דאפ"ה סברי התוספות דפטור אפילו לצי"ש ולאו מסברא אלא דהכי משמע להו קראי דלמיתה ניתן ולא להשבון וכמו שכתבו להדיא בפרק הגוזל דף צ"ה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא למה דחו בכאן פרש"י דהא מצינו למימר דהשקלא וטריא דהכא איירי לענין דשמעינן מיהא מברייתא דמחייב ליה מיהא לצי"ש וקשיא להני אמוראי דמפרשי טעמא דרבי יוחנן מהני קראי שמשמעותן דאפילו לצי"ש פטור וצ"ע ודוק היטב:

'''בא"ד והמקשה לא הבין יפה כו' עכ"ל.''' דבריהם מבוארין שזה נמשך דווקא לדבריהם הקודמים דבשלמא לפרש"י דעיקר התירוץ הראשון במאי דקאמר קום עשה לקרוע שטרא היינו אליבא דר"נ וראב"י דאף ע"ג דבאינך לאוין מודו דחייבים מלקות אפ"ה ס"ל דמלאו דלא תשימון פטורים דניתן להשבון לקרוע שטרא וא"כ נראין הדברים דהיינו משום דלאו דלא תשימון אינו אלא בשעת הגוביינא וע"ז מקשה דא"כ מ"ט דרבנן והדר משני דרבנן ס"ל דשומא גרידא מילתא היא אבל לפירוש התוספות דתירוץ הראשון נמי היינו ליישב טעמייהו דרבנן דאף ע"ג דבאינך לאוין דריבית מודו דניתן להשבון אפ"ה ס"ל בלאו דלא תשימון דלא ניתן להשבון ולא מצינו שום טעם לדבר הזה אם לא משום דשומא גרידא מילתא היא כדמסיק בסמוך אלא שהתרצן הראשון לא הוצרך לפ' כן דממילא מישתמע הכי וא"כ ע"כ צ"ל דהמקשה לא הבין טעמו וק"ל ומהר"ם האריך בזה ובכלל דבריו דברי ע"ש:

'''בא"ד ואי לאו כגבוי דמי אמאי חייב לרבנן עכ"ל.''' וכ"כ רש"י ז"ל בד"ה לא עביד כלום ומאן פליג עלייהו עכ"ל. וקשה לפירושם דאם כן מאי קשיא ליה ודלמא בהא גופא קמיפלגי דת"ק סובר דכגבוי דמי ור"נ וראב"י ס"ל דלאו כגבוי דמי דהיינו לרש"י ולהתוספות כל חד כדאית ליה ולולי פירושם היה נראה דכולה אדראב"י מקשה כדמשמע פשטיה דלישנא מאי קסבר דממ"נ אי כגבוי דמי הא עבדו איסורייהו ואי לאו כגבוי דמי הא לא עביד ולא כלום פירוש דהמקשה ס"ד דאי לאו כגבוי דמיא ליכא שום איסור ריבית אלא בשעת הגוביינא ואם כן קשיא ליה אמאי קאמרי מפני שיש בו קום עשה לקרוע שטרא ותיפוק ליה דאפילו לקרוע השטר אינו צריך דשטר זה אינו מעלה ואינו מוריד אלא בגוביינא תליא מילתא וכיון דאיירי שעדיין לא גבו ממילא לא שייך שום חיוב שאם לא יגבה בו ממילא פטור ומשני דשומא מילתא היא ומש"ה אף לר"נ וראב"י צריך לקרוע השטר דהשומא תלויה ביה וצ"ע למה לא פירשו כן ודו"ק:

'''בא"ד וא"ת והיכי ס"ד מעיקרא דפליגי באל תקח כו' עכ"ל.''' לכאורה קושייתם אינו מובן כלל דהא מצינן למימר שפיר דמעיקרא ס"ד דבכולהו לאוין פליגי דהיינו במלוה בין בלא תקח בין בלא תשימון ובערב בלא תשימון לחוד ואם כן מייתי שפיר כתנאי אלא שיש לפרש דבריהם דהכי קשיא להו דמסוגיא דשמעתין משמע דמעיקרא הוי ס"ל דשומא לאו מילתא היא ומש"ה היה צריך לאוקמי פלוגתייהו בלא תקח דבלא תשימון כ"ע מודו דפטור ואם כן מקשה שפיר היאך אפשר לומר כן דהא בערב לא שייך אלא לא תשימון ומדאיצטריך לר"נ ולראב"י למימר דפטור מכלל דת"ק מחייב והיינו ע"כ משום דשומא מילתא היא. ועכ"ז יש ליישב המשך דבריהם ואין להאריך ודוק היטב:

'''בא"ד וא"ת ואמאי לא דחי דכ"ע ס"ל וכו' ופליגי אי חייב על לאו הניתק לעשה כו' עכ"ל.''' וקשיא לי טובא שהרי א"א לומר דת"ק דמחייב ליה מלקות ס"ל כר"א דיוצאה בדיינים משום עשה דוחי אחיך ואפ"ה לוקין משום דלאו הניתק לעשה לוקין עליו דאף מ"ד לוקין היינו היכא שהעשה אינו מענין התשלומין אבל הכא שהעשה היא בתשלומין הא קיי"ל דאין לוקה ומשלם וכיון שהתורה חייבה בפי' מלוה בריבית לתשלומין האיך אפשר שילקה אם לא שנאמר דכוונתם לומר דת"ק ס"ל כר"מ דס"ל לוקה ומשלם בכ"מ וק"ל:

'''בגמרא אלא לאו ש"מ דשומא מילתא היא ש"מ.''' ראיתי להזכיר כאן מה שנראה תימה בעיני בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד מהל' מלוה וז"ל אף ע"פ שהמלוה והלוה עוברין בכל אלו הלאוין אפ"ה אין לוקין עליהם מפני שניתן להשבון כו' עכ"ל. וכוונתו מבואר דאף בערב ועדים שכתב לפני זה שעוברים בלאוין נמי ס"ל דאין לוקין דמ"ש ערב ועדים מלוה ועוד שבפי"ח מהל' סנהדרין הביא במספר ובמנין כל הלאוין שיש בהם מלקות ולא יש בהם שום לאו מלאוין דריבית אלא ע"כ ס"ל דבכולהו ליכא מלקות וקשה שפוסק דלא כמאן דהא משמע בשמעתין דר"נ וראב"י גופייהו לא פטרי אלא המלוה והערב משום שיש בהם קום עשה לקרוע השטר לפטור מלא תשימון וכן אם גבה להחזיר הממון לפטור מלא תקח למאי דקי"ל כר"א דריבית קצוצה יוצאה בדיינים אבל בלוה ועדים אפילו ר"נ וראב"י מודו שיש בהם מלקות דבדידהו לא הוי ניתק לעשה וכ"ש לת"ק דמחייב אפילו במלוה וערב מיהא בלאו דלא תשימון למאי דמסקי' דשומא מילתא היא מיהא בהא מצינן למימר שפיר שפוסק כר"נ וראב"י משום דמשנת ראב"י קב ונקי וכתבו הפוסקים דאפילו בברייתא נמי הלכה כמותו אבל מהלוה ועדים קשיא לי מסוגיא דשמעתין וכן קשה מצד הסברא מהיכי תיתי לפטרו בשלמא בלוה אפשר שסובר דלאו דידיה נמי ניתן להשבון כיון שבידו לתבעו ולהוציא ממנו בדיינים אבל בעדים לא נמצא שום טעם לפטרם. והנלע"ד ליישב דבריו דלא תקשה מסוגיא דשמעתין משום דבלא"ה יש לדקדק אהא דקאמר הש"ס תנאי היא כו' מכלל דת"ק סבר לאו בני אהדורי נינהו וכיון שעיקר כוונתו בזה לתרץ אליבא דר"י דמקשינן עליה מברייתא וקאמר דס"ל כתנא קמא דר"נ וראב"י ואם כן היה לו להביא דברי הת"ק בפירוש דמחייבי מלקות אע"כ דבאמת לא נזכר בדברי הת"ק שום חיוב מלקות אלא שעוברין בלאוין כלישנא דמתניתין דסוף פירקין ואלו עוברין בלאו ואפשר דתנא דמתניתין גופא היינו חכמים דפליגי עליה דר"נ וראב"י ואם כן מדברי הת"ק לא מוכח מידי דס"ל אינו יוצאה בדיינים מדמחייב ליה מלקות דהא לא נזכר בדבריו מלקות ומצינן למימר דמלאוין גרידא איירי ולכך מייתי מדר"נ וראב"י דקתני פוטרין מפני שיש בהם קום עשה וזה הטעם לא שייך אלא לפטור ממלקות ואם כן ע"כ דת"ק מחייב להו במלקות אם כן מוכח שפיר דתנאי הוא. נמצא שכל זה לסברת המקשה דס"ד דאלאוין דלא תקח קאי או אכולהו אבל למסקנא דקי"ל כר' אליעזר דיוצאה בדיינים אם כן ע"כ מיבעי לן למימר דהאי עוברין דנקיט ת"ק היינו לאוין לחוד ולא מלקות כי היכי דלא ליהוי מילתא דר"א כתנאי ועוד דבהכי סלקא שמעתין דלא הוי כתנאי ואם כן דת"ק מלאוין גרידא איירי ע"כ דהאי דפוטרין ר"נ וראב"י היינו כדמסקינן דלא קאי אלא אלאו דלא תשימון וקאמרי דפטירי לגמרי אפילו מלאו דלא תשימון דאפילו איסור לאו לית בהו כשלא גבו ויהבי טעמא למילתייהו מפני שיש בהם קום עשה והיינו כפרש"י ותוספות דס"ל לר' נחמן וראב"י דלאו דלא תשימון אינו חל אלא כשבא לידי גיבוי וכשקורע השטר לא נגמר השומא כלל וממילא דאפילו איסור לאו ליכא והא דנקטי מלוה וערב היינו משום דבעדים מודו דחייבים מעיקרא באיסור לאו דלא תשימון דכיון דלאו בדידהו תליא מילתא לקרוע השטר נמצא שנגמר השומא אצלם מיד וכן כתב הרב מהר"א ששון בתשובותיו סימן קס"ב. העולה מכל זה דלמסקנא דשמעתין לא איירי פלוגתא דר"נ וראב"י וחכמים כלל מדין מלקות אלא מאיסורא גרידא ואם כן יפה פסק הרמב"ם ז"ל שסובר מסברא דנפשיה דלאוין הללו כיון שניתנו לתשלומין ולהוציא בדיינים לא שייך מלקות לא בלוה ולא במלוה והערב כדפרישית. ולענין פטור העדים ממלקות נ"ל טעם הדבר שסובר הרמב"ם דעדים פשיטא דפטירי דה"ל לאו שאין בו מעשה דלא גרע מעידי שקר דאיכא לאו דלא תענה ואפ"ה אין לוקין משום לאו שאין בו מעשה וה"ה הכא ולא מיבעיא למאי דקי"ל דלאו דלא תשימון שעוברים העדים והלוה היינו משעת הלואה גופא ולא תליא מידי בין מלוה בשטר למלוה ע"פ כמ"ש הר"א ששון שם וכן הוא בב"י ח"מ סימן ל"ד שכל הלאוין חלו מיד בשעת הלואה אם כן אין עושין העדים שום דבר אלא במה שנזדמנו להיות עדים בדבר וזה הוא לאו שאין בו מעשה גמור אלא שאף אם נאמר דהשומא אינו אלא בחתימת השטר אפ"ה מיקרי שפיר לאו שאין בו מעשה דהא בעידי שקרי נמי קי"ל דעקימת שפתיו הוי מעשה ואפ"ה פטירי ממלקות והיינו כדמסקינן בפרק ארבע מיתות שאני עדים זוממין שישנן בראיה וכפרש"י שם שעיקר העדאת עדים בא ע"י שרואין המעשה והראיה אין בה מעשה ואם כן ה"ה והוא הטעם לנדון דידן ואין להאריך יותר ודו"ק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}