עריכת הדף "פני יהושע/בבא מציעא/ח/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''בפרש"י זאת אומרת וכו' וכשמגביה מגביה לדעת שיקנה בה חבירו חציה וכו' עכ"ל.''' נ"ל כוונתו דאמסקנא סמיך דמוקמינן דיוקא דרמי ב"ח אסיפא דמתני' דקתני בזמן שיש עדים או שמודים זה לזה וא"כ התם איירי שפיר שהגביהו שניהם כא' ומסתמא בשעת הגבהתם נתכוונו לקנות בשותפות כדי שיקנה כ"א חצייה וא"כ דמי שפיר למגביה מציאה לחבירו והיינו נמי דמדמי ליה בסמוך לשותפים שגנבו אבל הריטב"א בחידושיו האריך מאד וכתב דאע"ג דבמשנתינו לא הגביה לצורך חבירו מ"מ מדייק רמי בר"ח שפיר דאא"ב בעלמא היכא דהגביה לדעת חבירו קנה חבירו אם כן ה"נ כיון דהגביה לצרכו עשאוהו כאילו הגביה לצורך חבירו וקנה חבירו אבל אם נאמר דבעלמא אפי' הגביה לצורך חבירו לא קנה א"כ אין שום טעם לנדון דמתני' לומר שיקנה ע"ש באריכות ונדחק ליישב כל הסוגיא עד"ז ולענ"ד נראה שבחנם נדחק בכ"ז ואין לנו אלא כפרש"י וכמ"ש ואף דלפ"ז הא דקס"ד בסמוך דיוקא דרמי בר חמא מבבא דרישא הוי מצי לאקשויי דלא דמי למגביה מציאה לחבירו לפרש"י אלא כיון שאין זה מוכרח דאדרבא הוי מצי לפרש כפירוש הריטב"א משום הכי ניחא לאקשויי בפשיטות דלא דייק רמי ב"ח מבבא דרישא אלא מסיפא וכפרש"י וכמו שיתבאר בסמוך:

'''בגמרא תעשה זו כמי שמונחת ע"ג קרקע כו' ולא יקנה לא זה ולא זה.''' והיינו למאי דמוקמינן לעיל דמתני' איירי בדתפיסי בכרכשתא וא"כ מקשה שפיר דהמותר שאינו תופס לא זה ולא זה יהא כמו שמונח ע"ג קרקע וכל הרוצה יחטפנו מידם אבל במה שתופס כ"א בידו לא שייך לומר כן דודאי קנה קנין גמור כדמשמע לקמן בחמור ובית פגיה וכן משמע מל' תו' בד"ה אלא מסיפא וכן מבואר בלשון הפוסקים ופשוט הוא:

'''שם בשלמא חרש קנה וכו'.''' פי' בשלמא אם היה הפקח קונה מצד הדין לא הוי קשיא לן הא דחרש קנה משום דקמגבה ליה בן דעת ושייך מגו דזכי לנפשיה אבל אפקח גופא קשיא לן אמאי קנה וא"כ בחרש נמי לא שייך שיקנה כיון דהפקח לא זכי ולא שייך מיגו דזכי לנפשיה וכדמקשה בסמוך בפשיטות ומאי מיגו איכא וק"ל:

'''שם ומאי מיגו מיגו דשני חרשין בעלמא קנו וכו'.''' לשון הסוגיא תמוה ביותר דמאי ענין זאת המיגו דשני חרשים לענין מיגו דזכי לנפשיה וכן הא דמקשה האי מאי את"ל המגביה מציאה לחבירו כו' אין לו מובן דהל"ל בדרך קצרה דלא שייך כאן מיגו דזכי לנפשיה כיון דאיהו לא קני וכן הא דמסיק וכ"ת מ"ש משני חרשין תמוה דמאי קושיא דהא אתי ליה שפיר דהתם שייך מיגו דזכי לנפשיה והכא לא שייך וע"ק במאי דקאמר איהו לא קני לאחריני מקני ומאי קושיא דנהי דלא קני הפקח חצי הטלית מ"מ הא קני מיהו מה שאוחז בידו וכדכתיבנא לעיל בפשיטות וא"כ בהאי מקום התפיסה גופא נאמר מיגו דזכי לנפשיה אותו שפת הטלית שתופס בידו זכה נמי לחבריה אותו מקום התפיסה גופא וממילא תו לא הוי כמי שמונח על גבי קרקע דעיקר הקושיא דתעשה כמי שמונח עג"ק היינו משפתו השניה שהוא ביד חבירו אבל במאי שאינם תפוסים לא זה ולא זה ליכא קפידא כיון דמוגבה שפיר מכוחו ובשלמא למאי דכתיבנא לעיל לפרש"י דלעולם אפילו היכא דזכי לנפשיה בעינן נמי שיגבה ג"כ אדעתיה דחבריה א"כ א"ש דהכא כיון דפקח לא קני אלא מקום התפיסה א"כ מסתמא נתבטל השותפות ולא שייך לומר דמגבה ליה אדעתיה דחבריה כיון דלאו שותפי נינהו אבל לפי' הריטב"א ע"כ דעיקר הקפידא שיזכה לנפשיה ותו לא הוי כמו שמונח עג"ק דעשאוהו כאילו הגביה לצורך חבירו כיון שאוחז בשפתו לצרכו א"כ הכא בפקח וחרש נמי שייך לומר כן כיון שקונה הפקח שפת הטלית לצרכו. והנלע"ד דאפשר דה"ק מעיקרא חרש קנה ופקח לא קנה דכיון דאמרינן מיגו א"כ בשני פקחין ודאי קנו א"כ בחרש ופקח נמי קנה החרש וסובר דלגמרי תקנו חכמים שחרש לא יפסיד כלום מחמת חרשותו אלא דיינינן ליה כפקח גמור אלא משום דלכאורה יש לתמוה דמנ"ל דכפקח דיינינן ליה כיון דמסברא לא שייך ביה מיגו דזכי לנפשיה כמו בפקח והיינו דקמתמה ומאי מיגו וע"ז מסיק מיגו דשני חרשין פי' כיון דחזינן דבשני חרשין קנו אף על גב דלא שייך נמי מיגו דזכי לנפשיה דהא לאו בר זכיה הוא ונהי דתקנו לו חכמים זכיה לנפשיה מפני דרכי שלום מ"מ לא שייך לתקן כי האי דליקני ליה חבירו אע"כ היינו טעמא דלגמרי תקנו חכמים שהחרש לא יפסיד מחמת חרשותו אלא דיינינן ליה כפקח וה"ל כשני פקחין א"כ בחרש ופקח נמי לא יפסיד החרש מחמת חרשותו אלא ה"ל כאילו היה פקח והוי קונה מדין מיגו השתא נמי קנה ונהי דלגבי פקח גריעא הגבהת החרש לגבי דנפשיה מיהא ה"ל כפקח וקונה ע"י זיכוי חבירו מתקנת חכמים כמו שתקנו לו זכיה ע"י עצמו מיהו כ"ז אם נאמר שקונהו בהגבהת חבירו אעפ"י שלא נתכוון הלה לזכות לו אלא שתקנו חכמים דליהוי כאילו נתכוון והיינו כפי' הריטב"א וא"כ בחרש נמי שייך לומר כן כדפרישית וע"ז מקשה הש"ס האי מאי וכוונת המקשה לסתור סברת הריטב"א וע"ז מסיק ואזיל דאפילו את"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ע"כ היינו היכא דמגבה לו אדעתא דחבריה והיינו כפרש"י שכתבתי לעיל וא"כ ע"כ בהאי ענינא גופא קאמר רבא דקונה מטעם מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבירו והיינו דוקא כשמתכוון להגביה לצורך שניהם אבל הכא בחרש ופקח ודאי לא נתכוון הפקח לזכות לחבירו כיון דאיהו גופא לא קני ונתבטל השותפות ומסיק הש"ס דבאמת מה"ט תרווייהו לא קנו והשתא דאתינן להכי דבכוונה תליא מלתא כפרש"י ולא כפי' הריטב"א ממילא בשני חרשין נמי תו לא שייך לומר שקונין מטעם מגו דזכי לנפשיה כמו בפקחין דהא בפקחין גופא בעינן שיתכוון הלה לזכות לחבירו משא"כ בחרשין דלאו בני כוונה הם לזכות לחבירו ולא שייך בכה"ג מגו דזכי לנפשיה. ומש"ה מקשה הש"ס לנפשיה וכ"ת מ"ש משני חרשין מאי דהוי ניחא ליה מעיקרא עפ"י סברת הריטב"א משא"כ עכשיו שנדחה סברת הריטב"א לכך מסיק טעמא אחרינא דלא ליתי לאנצויי כנ"ל ליישב לשון הסוגיא ודו"ק:

'''שם וממאי דבמציאה וכו' וכ"ת אי במקח וממכר מאי למימרא איצטריך סד"א וכו'.''' וקשה אכתי בבא דמציעתא משנה יתירה היא דאף על גב דמבבא דרישא דאיירי במציאה לא שמעינן למקח וממכר כדמצריך להו צריכא מ"מ שמעי' לה שפיר מבבא דסיפא דזה אומר כולה שלי וז"א חציה שלי דאיירי במקח וממכר וממילא ידעינן דה"ה לזה אומר כולה שלי וז"א כולה שלי ול"ל דאי לאו בבא דמציעתא דאשמעינן דבמקח וממכר נמי שייך שבועה הוי מוקמינן לסיפא נמי במציאה דוקא דע"כ לישנא דכולה שלי משמע מקח וממכר דאלת"ה אמאי איצטריך למימר צריכא דאי תנא מקח וממכר לא הוי ידעינן במציאה ות"ל דאי הוי תני כולה שלי הוי מוקמינן לה במציאה דמסתבר טפי מה"ט דצריכותא דקאמר מעיקרא אע"כ דפשטא דלישנא איירי במקח וממכר ואם נפרש שם הקושיא דליתני בהדיא מקח וממכר כי היכי דלייתר בבא דרישא א"כ הדרא קושיא לדוכתא דה"נ ליתני בסיפא בהדיא מקח וממכר בבבא דחציה שלי כי היכי דלייתר בבא דמציעתא אלא ע"כ דקמ"ל המגביה מציאה לחבירו ויש ליישב דודאי צריכא בבא דמציעתא דאי מסיפא סד"א דדוקא בכה"ג תקנו שבועה כיון דבאומר חציה שלי שייך ש"ד במודה במקצת ונהי דהכא שהוא מוחזק בחציה לא שייך ש"ד מ"מ תקנו חכמים שבועה דאיתא דכוותה בדאורייתא ועוד שאינו מעיז כ"כ ולא שייך מיגו דחשיד אממונא וכיון שזה נשבע תקנו נמי שבועה לשכנגדו אבל בזה אומר כולה שלי וז"א כולה שלי סד"א דלא רמו שבועה עלייהו כיון דלא שייך הוראת היתר וא"כ אין אדם מעיז ומסתמא קושטא קאמר ואי מעיז הו"ל חשיד אממונא כמ"ש התוספות לעיל ד"ה אי חשיד אממונא מש"ה קמ"ל בבא דמציעתא דאפ"ה ישבע משום דהכא נמי מורה ואמר חבראי דמי קא יהיב ודו"ק ועיין בסמוך:

'''בתוספות בד"ה אלא מסיפא וכו' אך קשה אמאי קאמר דלמא במו"מ אפי' מיירי במציאה מצי לדחויי כדדחי וי"ל בדוחק עכ"ל.''' לולי דבריהם היה נראה לומר דבמציאה לא ס"ד למימר דליהוי כמשיב אבידה דמ"ש מכל מודה במקצת דחייב ש"ד ולא חשבינן ליה כמשיב אבידה משום דאין אדם מעיז וה"נ אדרבא מסברא היה ראוי לחייבו ש"ד אי לאו משום דמוחזק אבל במו"מ ודאי ס"ד דליהוי כמשיב אבידה למאי דמוקמינן לה בדנקט זוזי מתרווייהו וא"כ לא דמי כלל למודה במקצת דהכא ליכא כפירת ממון כל עיקר ולא שייך בכה"ג ש"ד ועוד דלא הוי העזה אי כופר בכל כיון דיהיב דמי ולא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע כנ"ל ודו"ק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}