עריכת הדף "פלתי/יורה דעה/קיא"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}
{{OCR|קישור=https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8189&st=&pgnum}}
{{עוגןמ|א}} אפילו אם היתר שבקדירה אין רבה כ' הש"ך בשם נמוקי יוסף דכתב וז"ל ואפשר דלענין אסורי משהו החמורים לא אמרינן שאני אומר אפי' באסורי דרבנן בפחות מריבוי אבל בריבוי אמרינן שאני אומר אפי' בשל תורה והפר"ח השיג כיון דאיסור משהו אינו אלא מדרבנן בדין הוא שנתלה להקל כמו שאר איסורים דרבנן כי אף שהחמירו משהו בזה לא החמירו. ודבריו נכונים דרך כלל אבל אם באנו לדייק מה אסורי משהו יש באיסורי דרבנן כמעט לא תמצא רק בחמץ נוקשה שהוא דרבנן ומ"מ דעת הרבה מחברים לאסור במשהו וכן טבל דרבנן עיסה שלא נטלה ממנו חלה בזמן הזה ובאלו באמת יש לפקפק כי הא דאמרינן תולין בלי רבייה משום דסמכינן אספיקא דרבנן לקולא והנה טבל וחמץ עיקר אסורו ה"ל דשיל"מ כנודע ובגמ' דביצה אף דאיסור דרבנן מ"מ אמרינן ספיקא להחמיר וא"כ אף באלו דספיקא להחמיר אפשר דלא אמרינן תולין בלי רבייה וצ"ע ודו"ק: 

{{עוגןמ|ב}} וכן הדין וכו' דעת הש"ך דוקא בב' חתיכות אחת של איסור וא' של היתר וניכרת ועומדי' בפ"ע זה איסור וזה היתר ונפל א' והב' נאבד עד שאינו ידוע אם האיסור או ההיתר נפל אבל אם נתערבו החתיכות קודם נפילה פשטה איסורה בכולה חד בחד אתחזק איסורא ואיזה מהן שנפל ה"ל כנפל איסור ודחק הש"ך עצמו בכוונת הפרישה והרב הפר"ח השיג דמ"ש אף בניכר אתחזק אסורא קרינן בי' ובאתחזק אסורא הא אסקינן לעיל דספיקא דרבנן לקולא. ואני תמה הלא משנה שלימה היא מס' תרומות פרק ז' משנה ה' שני קופות אחת של תרומה ואחת של חולין וכו' ואינו ידוע איזה של תרומה ואיזהו של חולין אכל מא' מהן פטור וכו' נפלה א' מהן לתוך חולין אינו מדמעת והשני' נוהג בה תרומה וחייבת בחלה ור' יוסי פוטר נפלה שני' למקום אחר אינו מדמעת נפלה שתיהן למקום א' מדמעת וכו' ע"כ וקשה הא הני סאין אינו ידוע איזה תרומה ואיזהו חולין וא"כ ה"ל נתערבו ואתחזק אסורא כמו שכתב הש"ך ונא אמרינן גבייהו שאני אומר ואם כן למה בנפל תוך חולין אינו מדמעת הא לא אמרינן שאני אומר לתוך חולין נפלה וצ"ע: 

{{עוגןמ|ג}} אך יש להבין א"כ הוא דאף בשנתערבה בנפל בא' מהן תלינן להקל שאני אומר וכו' ובאיסור דרבנן לא בעינן רבה דבדאורייתא בעינן רבי' וא"כ קשה הא דתנן טבעת של ע"ז שנפלה לריבוא ומריבוא לשלש אסור אמאי הא הנך ריבוי יש בהו אחד של איסור ודמי' לב' קופות של איסור וא' של היתר ומעורבי' זה בזה וכשנפל א' מהן למקום אחר לשלש וכדומה הלא אמרינן היתר לתוך היתר נפל ואם יש בהיתר רוב כדתנן לשלש אף בדאורייתא אמרינן כן ול"ל הואיל וטבעת דבר חשוב דהא אף בדבר חשוב העלה הש"ך והפר"ח דאמרינן שאני אומר וצ"ע לכאורה. אם לא דנימא הואיל דהם אינם מתבטלין לעולם אפי' בריבוי אף שאני אומר לא אמרינן בי' ואם כן הן הן הדברים הנאמרים בנימוקי יוסף הנ"ל דבאיסורי משהו לא אמרינן שאני אומר: 

{{עוגןמ|ד}} גם בזו תולין וכו' הרב הש"ך וכן הפר"ח עמדו דאין הדמיון מהנך בבות הנזכרים שוה דלבבבא דרישא דיש כאן ב' נפילות של היתר ושל איסור אפי' האיסור רבה על ההיתר מועיל. ולי נראה דלא ס' להטור ולהמחבר כן ואף דהרשב"א אמרה היינו גירסה שהי' לו מתוספתא גרם לו דקתני ב' מדוכות א' של חולין וא' שלתרומה ונתן מא' מהן ואינו ידוע מאיזה מהן נתן הריני אומר משל חולין נתן מדקתני סתם ונתן ולא ביאר תוך הקדירה ש"מ דאין קפידא יתנו לאיזה מקום שירצה אפי' כלי קטן שבקטנים וא"כ האיסור רבה ומ"מ אמרינן שאני אומר ומזה יליף הרשב"א דינו אבל מגירסת שלפנינו דקתני ב' מדוכות ונתן א' מהן לתוך קדירה ואינו ידוע כו' וא"כ אורחא דמלתא דהקדירה רבה על נתינת התבלין ממדוכה ושפיר י"ל עכ"פ בשרבה האיסור להחמיר דאין כאן ראי' להקל. ואפשר עוד לומר דהרשב"א ס"ל כהגהות אשר"י דהביא הש"ך לעיל סי' ק"מ איסור שנתערב בהיתר אפילו חד בחד מותר לשני בני אדם וא"כ אף בזה היקל אבל לדידן דלא קיימ"ל כהגהת הרא"ש יש להחמיר. ואין לדייק להגהת הרא"ש דבדרבנן חד בחד בטל ואין צריך רוב וא"כ מה צורך גבי קופות לומר שאני אומר לו יהי' ודאי דנפל איסור לתוך היתר כיון דהוא מחצה ה"ל חד בחד ומותר די"ל דאמת בכל אסורי' חד בחד מותר אבל בתרומה אפילו רבה נמי לא בטל תרומה ומכ"ש חד בחד לכך איצטריך לומר שאני אומר ודו"ק: 

{{עוגןמ|ה}} של האיסור רבה וכו' זהו דעת הרשב"א דס"ל כחד שנוי' בגמ' דיבמות אבל הרא"ה השיג דס"ל אפילו האיסור רבה ולכאורה יש להרא"ה ראי' מוכרעת מהא דאמרינן בפ"ק דפסחים ב' קופות אחד של חמץ ואחר של מצה ולפניהם ב' בתים א' בדוק וא' אינו בדוק ואתא עכבר ושקל ונכנס לתוך הבתים ואמרינן היינו ב' קופות וחמץ לתוך אינו בדוק נכנס ומצה לתוך בדוק נכנס וקשה הא לא דמיא דהא אמרינן היתר לתוך היתר נפל היינו דאין האיסור עודף על ההיתר אם כן אף דאיסור לתוך היתר נפל ה"ל מחצה על מחצה ומקילין משא"כ כאן בחמץ אם החמץ בא לתוך בית בדוק הרי כולו איסור ואין כאן היתר נגדו ולמה מתירין אותו וע"ש בגמ' דפסחים דכתבו התוס' ג"כ אי איירי בלא ביטל והוי דאורייתא לא יתכן לר' יוחנן דבעי רביה וא"כ אף זה כמוהו וצ"ע לכאורה. ואולי י"ל הא דבעינן דלא יהי' האיסור רבה על היתר דאז אזל חזקת היתר מההיתר דהא איסור רבה עליו ויש לו חזקת איסור וא"כ זה לא שייך בבתים דבית בדוק ודאי אית ליה חזקת היתר ועוד י"ל דלכך מצריכינן שלא יהיה איסור רבה על ההיתר דכשהם שוים מחצה על מחצה ואוכל מקדירה שנפל שם הקופה יש כאן ב' ספיקות ספק לא נפל כלל מהאיסור ואת"ל נפל דילמא הך דאוכל הוא ההיתר (וע"ש תוס' פסחים דאיירי הכל ביבש ביבש ע"ש ועיין מ"ש לעיל סי' ק"ט באריכות) משא"כ אם נפל רוב איסור ל"ל דילמא האי דאכל הוא היתר הא איסור הרוב וכל דפריש מרובא קפריש ואוכל ודאי האיסור ולכך אסורה דעל ספק זה שאני אומר לא סמכו ובלא נפל אסור דודאי אוכל ממה שנפל כיון דהוא רוב ומרובא קפריש ולכך החמירו משא"כ גבי בתים דלא שייך כן וא"צ רוב ודו"ק: 

{{עוגןמ|ו}} הי' ההיתר רבה על האיסור וכו' דין זה צ"ע. וביחוד על הרשב"א דאמרינן בגמ' שתי קופות א' של חולין וכו' אנו אומרין חולין לתוך חולין נפל ופריך הגמ' ולמ"ד כזית בכא"פ דאורייתא היאך אמרינן שאני אומר ומשני בתרומה דרבנן והקשו התוס' בחולין הא איירי במינו ומב"מ מהתורה ברוב בטל ור' יוחנן מוקי לה ביבמות הך ברייתא בשרבה האיסור על ההיתר ול"ל באינו מינו בלי בכא"פ הא טעם כעיקר דאורייתא וע"כ במב"מ ומשני התוס' דכך פריך הגמ' אי ס"ד דכזית בכא"פ דאורייתא באינו מינו אף במינו ה"ל לרבנן לגזור ולאסור אטו א"מ וכו' עכ"ל: 

{{עוגןמ|ז}} ולפ"ז אנן דקיימ"ל עכ"פ דאורייתא וע"כ לתרץ קושיא התוס' צ"ל כמ"ש התוס' דאי כזית בכא"פ דאורייתא אף במינו יש לגזור וע"ז משני הגמ' תרומה דרבנן הא דאורייתא גזרינן ואם כן איך פי' הש"ע באיסור דאורייתא בדאיכא רוב אמרינן שאני אומר הא באינו מינו כזית בכא"פ דאורייתא אף במינו הוי ליה לגזור וצ"ע. ואפשר לדחוק ולומר דהש"ע בחר בתירוץ אחר על קושי' התוס' דה"מ למימר ולטעמיך וכו' אך מה נאמר בדברי הרשב"א דהוא גופי' הביא קושי' תוס' הנ"ל תי' הנ"ל ואיך ספק דאמרינן באורייתא בדאיכא רובא שאני אומר וצ"ע. ורב המופלא עמיתי מהו' שלום ר"ב ז"ל תירץ דכי צריכין אנו לתירץ של תוס' הנ"ל היינו אם אמרינן טכ"ע דאורייתא וא"כ קשי' דליכא למימר בא"מ הא טכ"ע דאורייתא וצ"ל דאיירי במינו וק' הא ברוב בטל וצ"ל דרוב לא מהני דגזירה אטו א"מ וכו' אבל א"א טע"כ לאו דאורייתא וא"כ י"ל דאיירי בא"מ וא"כ שפיר ק' דכזית בכא"פ דאורייתא הוא איך יבטלו הרוב וא"צ התי' דתו': 

{{עוגןמ|ח}} והנה הך פלוגת' דרבוותא אי טכ"ע דאורייתא או לא כתב הרשב"א הואיל והוא בשל תורה דינו להחמיר משמע היכא דליכא של תורה לא אזלינן להחמיר א"כ לפ"ז דיש כאן ס' א"כ אי טע"כ דאורייתא ע"כ מוכח מקום התוס' הנ"ל דיש לגזור לענין כזית בכא"פ מינו אטו אינו מינו אבל אי טכ"ע לאו דאורייתא אין כאן קושי' ואי אנו אחראין לתירוץ התוס' דיש לגזור וכו' ולפ"ז הך סברא דיש לגזור הוא רק גזירה דרבנן ובדרבנן אזלינן אחר המקיל ואמרינן טע"כ לאו דאורייתא ולא גזרינן כלל וזהו כוונת המחבר ולק"מ מ"כ דברי פי החכם חן. ולי נראה דיש להבין למה במין בא"מ אינו בטל ברוב ומב"מ בטל ברוב ולא גזרינן במינו אטו א"מ וע"כ צ"ל דבזה ליכא למיטעי דהכל יודעים דמב"מ ראוי' להיום בטל ברוב דהא איכא רובו היתר וחד מינו אבל בא"מ לא שייך ביטול ברוב כיון דאינו מסוג א' וזה פשוט ומוכרח. אך לפ"ז קשה איך ס"ד לאסור בכדי א"פ במינו גזירה משום א"מ בשלמא באינו מינו אין כאן ביטול ברוב ושפיר אסרינן כזית בכא"פ אבל מין במינו דאיכא רוב לא אמרינן כזית בכא"פ וברוב גופי' לא שייך למימר אטו אינו מינו כמ"ש דלענין רוב אין לדמות זה לזה או לטעות ולכאורה אין מקום לתירוץ התו' רק ה"מ באיסורי' דעלמא דבאמת מב"מ ברובא בטל ומותר לאוכלו ובא"מ אסור וא"כ איך נגזר כזית בכא"פ מינו אטו אינו מינו זה רובא אסור וזה מותר אבל לתי' התו' בתרומה דאף מב"מ לא בטל ברוב וצריך מאה ומ"מ בכזית בכא"פ מקילן ואמרי' שאני אומר יש לחוש אף באינו מינו נטעה ונקיל וא"ל דשאני מינו דמותר ברובו ומינכר ההבדל דהא גם במינו ברובו אסור ובעינן מאה רק מחמת שאני אומר מקילן יש לחוש דגם בא"מ נקיל וא"ש דכל תי' התו' הכל לענין תרומה אתמר אבל באיסורים דעלמא לא שייך תירוץ התוס' דליכא למיגזר וזה הוא הדין של הש"ע ולק"מ ודו"ק היטיב: 

{{עוגןמ|ט}} אני אומר למקום האיסור הראשון וכו' והקשה למה לי למקום האיסור הראשון הא הך קדירה נאסור וא"כ פשיטא דתלינן נפילת האיסור בהך קדירה. ותירץ הב"ח אפי' באיסור דאורייתא דלא אמרינן שאני אומר בהך אמרינן מכח הך סברא תלינן במקום שנפל הראשון וכו' והאחרונים השיגו ע"ז דגם זה הוא רק סברא בעלמא וח"ו עלי' בספק דאורייתא והם תירצו דמשום סיפא נקט והש"ך תירץ דה"א כאן גרע הואיל והי' לו חזקת היתר רק השתא הוא דנפל וזהו דוחק ולי נראה דהמחבר לשיטתו דס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים ואם כן י"ל דמיירי דהאיסור נפל בקדירה שהחזיקו רק נ"ט זתים וא"כ הרי הקדירה אסורה ואח"כ רבה עלי' עוד ב' זתים היתר וחזרה הקדירה להיתירא (ואיירי בלח בלח דלא שייך אפשר לסוחטו אסור) ואח"כ נפל חתיכה אחר ולא נודע אי ההיתר אי האיסור ואם באנו לדון הואיל והקדירה בחזקת איסור גם החתיכה זו נחזיק בחזקת איסור דבלא"ה הקדירה אסורה ז"א דהא הקדירה מותרת דרבה עלי' ההיתר וחוזרת להיתירא אבל אם באנו לדון הואיל ואתחזק בנפילת האיסור אף זה הקדירה אתחזק דנפל האיסור שם ואסור הקדרה ומה בכך שאח"כ חזרו להיתרא וע"ז נתכוון המחבר: 

{{עוגןמ|י}} מצטרפת עיין [[כרתי/{{כאן}}#|כרתי]] שהקשו דה"ל חנ"נ וע"ש מה שתירצו האחרונים בדוחק ועי' לעיל ריש סי' צ"ב ולדידי קשי' דל מהכא חנ"נ הא קיימ"ל אפשר לסוחטו אסור ואם כן עכ"פ אותה הקדירה אסור ומה יסייע הקדירה הב' לבטל ולכן י"ל דודאי אלו היה איסור דרבנן לא היה צורך לכל זה דאמרינן שאני אומר רק הכל באיסור דאורייתא ולכך בעינן ס' והא חנ"נ אפשר לסוחטו הכל מדרבנן וא"כ חזר הדבר לומר שאני אומר וא"צ צירוף ולק"מ: 

{{עוגןמ|יא}} ויש מתירין האחרונים עמדו בזה מ"ש משני שבילין א' טמא ואחד טהור והלכו שניהם א' בזה ואחד בזה דקיי"ל אי באי' לשאול בזה אחר זה שניהם טהורים ותלינן כל אחד בטהור הלך וא"כ ה"נ בב' ב"א אם באו לשאול בזא"ז נטהר אותם ולומר לכל א' דשל היתר נפל והדבר והעיקר הקושי' הוא לקמן בהלכות נדה גבי שני נשים שמצאו כתם על חלוק א' ג"כ הקו'. ועיקר התירוץ כמ"ש דבשני שבילין אם בא אחד לשאול לחכם הלכתי בדרך א' ולא ידעתי באיזה אין צורך בשאלתו להזכיר שגם חבירו הלך בא' משני דרכים אלו וא"כ החכם דנשאל רק עליו מתיר וכן לשני אבל הכא אם בא לשאול לחכם חתיכה של איסור שנפל לקדירה ודאי החכם אוסר אם לא שמזכיר גם של חבירו שיש כאן ב' קדירות ואינו ידוע לאיזה ולפ"ז דצריך להזכיר גם של חבירו הרי כנשאל עליו ועל חבירו ואסור ודו"ק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}