עריכת הדף "פלתי/יורה דעה/קי"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}
{{OCR|קישור=https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8189&st=&pgnum}}
{{עוגןמ|א}} שהוא וכו' ועיין ש"ך ואחרונים דימכור הכל לא"י חוץ מדמי איסור שבו וכתב הרשב"א הביאו הטור דאין צריך לומר לא"י הריני מוכר לך חוץ מדמי י"ינ שבו אלא רשאי למוכרו סתם עכ"ל ונראה דצ"ל דא"י אינו יודע מהשער דמוזיל גבי' דאי יודע אם כן הא הא"י מחזיק לו טובה וזו הנאה גמורה והרי נהנה מאיסורי הנאה ומ"ש דנותן לא"י במתנה או דמוזיל גבי' אמת דמשום חשש דלא תחנם לא תתן להם מתנת חנם אין לחוש דאין כוונתו לכך אף דרשב"א נתן טעם דאסור לשחרר עבדו משום מתנת חנם אף על פי שמתכווין שיהיה לו יו"ד להתפלל מכל מקום שאר מחברים לא פירשו כרשב"א לכן נראה ברור דצריך לומר דא"י אינו יודע מהשער כלל ומאמין לישראל כל מה שהוא אומר אם רב אם מעט אם כן אף דמבליע דמי האיסור מכל מקום אין הקונה מרגיש בזה ואין כאן החזקה טובה ודוק: 

{{עוגןמ|ב}} והנה במ"ש הש"ך דהרבה חולקים אהראב"ד וסוברים דלא מהני השלכת דמים לים המלח רק בע"ז שתופסת דמיה ולענ"ד גם דעת הראב"ד כך דהרמב"ם שם הלכות מ"א פרק ט"ז הלכה וי"ו כתב ב"ח חשובי' ולא בטלים כגון שור הנסקל וכו' ופטר חמור שנתערב באלף חמורים כולם אסורים וכתב הראב"ד פטר חמור קיימ"ל כר"א ורשב"ג דיוליך הנאה לים המלח. ויש לדייק למה העמיד הראב"ד דבריו אפטר חמור ולא על כל ב"ח המוזכרים בפתיחת דברי רמב"ם ב"ח וכו' כגון שור הנסקל וכו' אלא דסבירא ליה להראב"ד כל היכי דדמיו נתפסים באיסור שייך בי' יוליך הנאה לים המלח דאיסור קביר בי' אבל כל היכי דדמיו מותרים לא מהני הליכתו לים. ואולם הרמב"ם פסק בהלכות בכורות דאם מכר פטר חמור דמיו אסורין בהנאה וע"ש בראב"ד דתמה וכי פטר חמור תופס דמיו. וע"ש בכ"מ דכתב דצ"ל דהשגת הראב"ד אינו על הרמב"ם רק על הגמרא דגמ' ערוכה היא אם שיהי' הדין אמת שדמי פטר חמור אסור ואיסור פ"ח עליו והוא גמרא ערוכה ולכך ס"ל להראב"ד דמועיל הליכתו לים והעמיד השגתו על פ"ח אבל באינך מודה כיון דאין כאן תפיסת דמים ודוק: 

{{עוגןמ|ג}} וחביות סתומות גדולה ואפילו ביין נסך דאוסר במשהו וכ"כ הרמ"א לקמן בסימן קל"ד ס"ב בהגהה וזהו שלא כדברי הרשב"א בת"ה דף ק"ז דכתב הא דיש הבדל בין לח ליבש ה"מ בדבר שהם בנ"ט אבל בערלה ותרומה כי היכי דבלח אוסר יותר מס' אף ביבש אוסר יותר דמ"ש לח ומ"ש יבש הא לא תליא בנ"ט כלל ולכך בערלה וכדומה דלח אינו אסור במשהו אף ביבש בטילים אם לא בדבר חשוב שאינו מתבטל אבל חמץ בפסח וכדומה דאוסר בלח במשהו אף ביבש אוסר במשהו וא"צ דבר חשוב וא"כ ביי"נ אין צריך חביות החשובים דהא בלח אוסר במשהו וכ"כ בחמץ בלח במשהו אף ביבש לא אמרינן חד בתרי בטל. והקשה הפ"ח בא"ח נראה מדברי רמ"א דסתם כדיעה ראשונה בש"ע סי' תמ"ז דחמץ ביבש ביבש לא אמרינן חד בתרי בטל ואלו כאן ביי"נ סותם דלא כהרשב"א דצריך דוקא חביות סתומה דבר חשוב ואם לאו בטילים: 

{{עוגןמ|ד}} ונראה כי שורש הדברים הללו נובע מגמר' דע"ז דף ע"ד אלו אסורין ואוסרין בכל שהוא ייך נסך וע"ז ועורות לבובין וכו' ופריך הגמרא תנא מה קחשיב אי דבר שבמנין לתני חתיכות נבילה ואי איסורי הנאה לתני חמץ בפסח ומשני תנא תרתי אית ליה איסורי הנאה ודבר שבמנין. וכתב הרא"ש לא דהך פליג אדין חר"ל דלא בטלה אלא דלא חשיב האי תנא מידי דלית ביה תרתי ולבסוף הוכיח הרא"ש דחמץ בפסח ביבש אילו אוסר במשהו דאמרינן תנא תרתי אי' ליה איסירי הנאה ודבר שבמנין ואע"פ שחמץ אוסר בהנאה כיון שאין דבר שבמנין בטל ברוב וכו' עכ"ל. ויש להבין דבריו דהא כבר פי' אע"ג דאמרינן דבעי' תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה דבר שבמנין לבד אוסר רק תנא לא קחשיב רק מידי דאית ביה תרתי וא"כ אף להיפוך נימא חמץ אוסר דאית ביה אסורי הנאה רק התנא לא קחשיב רק מילתא דאית ביה תרתי אבל לדינא חמץ דאית ביה אסורי הנאה אוסר וצ"ל בשלמא דבר שבמנין יש לומר כנ"ל דלכך לא קחשיב כי אם בצירוף אסורי הנאה ולא קשה הא גופא קשה דלמה לא קתני תנא רק מידי דאית ביה תרתי ולמה לא קתני אפי' מילתא דלי' ביה תרתי מלבד דיש לומר דליכא למיטעי דסמוך אמשנה דחולין חתיכת נבילה לא בטלה דהוי חה"ל אף היא גופא קמ"ל דלא תימא הא דדבר חשוב לא ביטל היינו איסור אכילה אבל איסור הנאה בטל כס"ד קצת מחברים קמ"ל במתני' תרתי דבר חשוב ואיסורי הנאה דלא בטילה אפי' איסור הנאה שבו אבל בזה ל"ל דלא חשיב רק תרתי אבל באמת איסורי הנאה לבד אינו בטל דהא גופא קשיא למה לא קחשיב איסורי הנא' לחודא דזה לא מצינו בשום משנה וגם ממנו נלמוד דאסורי הנאה דלא בטלי אף לענין איסור הנאה לא בטלי וע"כ צ"ל לית ליה. ולרשב"א דס"ל חמץ אוסר אפי' בלי דבר חשוב קושיא הנ"ל במקומו למה לא תנא לי' וצ"ל בפשוט כי תנא מה דבלח בטל קמ"ל הואיל דבר חשוב נא בטל כמ"ש אבל במה דבלח לא בטיל במשהו פשיטא דגם ביבש לא בטיל דמ"ש לח מן יבש וכמ"ש הרשב"א לכך לא קתני חמץ כיון דגם בלח אוסר במשהו וכל אלו דקתני הם אינו אוסר בלח ואוסרים ביבש משא"כ חמץ אך קשה הא יין נסך בלח במשהו וא"כ אף ביבש בחביות פתוחות לא בטל והא תנא לי' ( ועיין בת"ה לרשב"א בענין שכתב במקום דבלח במשהו אף ביבש במשהו וכתב נ"מ לחמץ ולא כ' נ"מ ליין נסך) ולכן נראה דביי"נ לא שייך מ"ש לח מ"ש יבש דיש טעם לחלק בין לח ליבש דהתוס' כתבו כמה פעמים הא דאמרו דוקא מיך במינו לא בטיל משום דסמכו אר"י דס"ל מין במינו לא בטל ולפ"ז הא לר"י צריך להיות דוקא בלח ועיין מ"ש התוס' דאף דרבנן דס"ל עולין ל"ל ג"כ לח בלח וא"כ כל מקום שקבעו במינו לא בטל סמכו אר"י או ארבנן בעולין וא"כ צריך דוקא לח ולא שייך טענת רשב"א רק רשב"א אמור למילתיה אחמץ דאין הטעם משום דר"י דהא אפי' אין מינו אוסר והטעם משום חומרא דחמץ ושפיר הקשה מ"ש לח ביבש וא"כ גבי יין נסך צריך סתומות אבל בחמץ א"צ דבר חשוב וא"ש ולק"מ ואין כאן סתירה מן חמץ ליין נסך ודוק: 

{{עוגןמ|ה}} ככרות של בעה"ב והוא בתרומה וערל' ובחמץ תלי' במחלוקת הרא"ש ורשב"א דלרשב"א כיון בלח במשהו אף ביבש במשהו ואם כן ככרות של ב"ב וה"ה נחתום וא"כ קשה ליה הא דפריך בע"ז דף ע"ד וליתני ככרות של ב"ב לענין חמץ בפסח הא לפסח אין צריך ככרות של ב"ב ואפילו פרוסה לא בטל והא תנא לא חשיב רק מידי דאית ביה תרתי דכך משני על קושי' ולתני חמץ בפסח וצ"ע לכאורה והנה גם לרמב"ם ור"ן דס"ל דחמץ קרוי דבר שיש לו מתירין יקשה מאי פריך הגמרא ולתני ככרות של בעה"ב משום חמץ הא חמץ בלא"ה אסור במשהו אפי' ככרות של נחתום כי לא תליא בחשיבות כלל רק מחמת דשיל"מ. ואולי י"ל כי הם מפרשים המשנ' על פטר חמור כפירש"י והרע"ב דאיירי דחי ואסור בהנא' עד שיפדה ולא מוקי ליה לאחר מיתה משום חה"ל דאפשר ס"ל דחמור אפי' נתבטל אינו ראוי להתכבד לאורחים או דקשה תו למה לי ולכך פי' מחיים וא"כ דמיירי מחיים ע"כ ר' יהודא היא דס"ל פ"ח מחיים אסור בהנאה ומכ"ש לר' יוחנן דס"ל בבכורות דף יו"ד ע"ב דאף במותם פ"ח אינו מותר בהנא' לר"ש וע"כ ר"י היא וכיון דמתני' אתיא כר"י ור"י ס"ל חמץ אחר פסח אסור בהנאה ד"ת ולא קרי דשיל"מ כמ"ש הר"ן להדיא ע"ש. ופריך שפיר ולתני ככרות וכו' לענין חמץ ודוק. (ובאמת הא גופי' קשיא למה נתנו טעם בפטר חמור משום ב"ח ולא הטעם משו' דשיל"מ דיש לו תקנ' ופדיון ומצו' פדיה קודם. וכ"כ הוי ברי' דאוסר מתחלת ברייתו ואולי הואיל ויכול לפדותו לא מיקרי אסור מתחילת ברייתו אבל הא ודאי קשיא מה ענין פ"ח לדבר שבמנין הא ה"ל דשיל"מ וע"כ לאחר מיתה איירי וצ"ע ודוק): 

{{עוגןמ|ו}} ומה שנ"ל ליישב הך קושיא שכתבנו הא חמץ דבלח בלח במשהו ביבש א"צ לדבר חשוב דיש לדקדק בגמ' דמשני מאן שמעת ליה וכו' ר"ע הא תני ליה התם ר"ע מוסיף אף ככרות של ב"ב. ויש להבין מה ביקש הגמ' בזה מאן שמעת לי' ר"ע הא תנא לי' וכו' ה"ל לתרץ בקצרה הא תנא לי' התם וכו' ומה לי ר"ע או אחר לכך נראה דלשיטת הרשב"א הקושי' ולתני קאי על ע"פ מחצות עד הלילה דבטל בס' כמבואר בא"ח סי' תמ"ז וא"כ דבלח בס' ביבש חד בתרי בטל זולת דבר חשוב ופריך שפיר לתני לענין חמץ היינו ע"פ אחר חצות דמחמת חשיבות ככרות לא בטל אף דבלח סגי בס': 

{{עוגןמ|ז}} והנה הרא"ש בפ"ב דפסחים הביא דעת מחברי' דס"ל מן חצות עד הלילה ד"ת מותר בהנא' דאף זה בכלל תשביתו והיינו השבתה ע"ש. וברז"ה ובמלחמו' אמנם ר"ע דס"ל בפ"ק דפסחים אך ביום הראשון בעי"ט דכתיב תשביתו ואין ביעור אלא שריפה והבער' אב מלאכה ואסור בי"ט וכו' ש"מ דס"ל תשביתו היינו שריפה וכן כתב הרא"ש ריש פ"ק דפסחים להדי' לר"ע תשביתו היינו שריפה וא"כ פשיט' דאסור מתור' בהנאה. וזהו דברי הגמ' הנ"ל דודאי המקשן דפריך וניתני ככרו' לא הי' נעלם ממנו דכבר תנא לי' התם וכי לא ידע סיפא דמתניתין דרישא דמתני' ידע דמשנינן לי' כבר הא תנא לי' התם וסיפא לא ידע אלא כיון דתנא תרתי קחשיב אסורי הנא' ודבר חשוב יש לומר ה"מ איסורי הנאה דאורייתא אבל דרבנן לא קחשיב (דלענין ביטול דבר חשוב יש הבדל בין דאוריית' לרבנן כדאמרינן ביבמות שאני שונה עיגול בעיגולין עולה היינו דרבנן) לכך פריך ולתני ככרות של ב"ב לענין חמץ בפסח והיינו ע"פ אחר חצות דאז בעינן דבר חשוב כיון דבעינן ס' ולא שמעינן אפי' איסורי הנאה דרבנן ומשני הגמ' מאן תנא דככרו' וכו' ר"ע ואליביהו הא תני לי' התם וליכא למימר דה"ל למיתני לאשמועינן אפי' באיסורי הנאה דרבנן דהא לר"ע ע"פ אחר חצות מדאוריית' אסור וא"כ הא תנא לי' התם וא"ש ודוק: 

{{עוגןמ|ח}} וי"א דכל דבר שבמנין ובעל התרומ' פסק כל שדרכו למנות כתנא דליטרא קציעות ואני הבאתי ראיה דהלכה את שדרכו וכו' דהתוס' פ"ב דחולין הקשו הא דאמרינן בנזיר האב מדיר את בנו בנזיר וקאמר ר"ל כדי לחנכו במצות ופריך הגמ' א"כ הקרבנו' הם חולין ומייתי חולין בעזרה ומשני חולין שנשחטו בעזר' לאו דאורייתא ופריך הגמ' הא אוכל נבל' דמליקה ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התור' והקשה התו' א"כ רבי דס"ל נמי כדי לחנכו במצות ע"כ ס"ל אין שחיט' לעוף מהתור' ורבי סבר להדי' כאשר צויתיך וכו' דיש שחיטה לעוף מהתורה ותירץ התוס' דחוק והקושי' לכאור' עצומה ונראה דלכאור' מה פריך הגמרא דאכיל מליקה ונבילה מה קו' בבית המקדש ודאי לא היה זה עוף לבד אצל הכהנים אלפים הי' בכל יום מקיני זבים וזבות יולדות וכדומה וא"כ כשמולק הכהן זה עוף הי' מערב אותו עם שארי עופות וחד בתרי בטל וחזר איסור להיות היתר ואין כאן איסור כלל. וליישב זאת צ"ל אמת דאסורי דרבנן לא חששו דהן אמרו והן אמרו כדי לחנכן וכו' אבל להתיר תרי איסורי דרבנן בשביל לחנכו לא אמרינן וכאן יש תרי איסורי' ראשון מבטלין איסור תחלה ושנית הא אף דנתערב מ"מ לא בטל רק מתורה בטל רק הא בפ' התערובות פריך הגמ' ולבטל ברובא אף מדרבנן וע' תוס' דחה"ל לא הוי וביחוד בציפרים קטנים ולא מצא הגמ' תי' או תנא דלטרא קציעות דסבר כל שדרכו למנו' ור"א תירץ ב"ח חשיבי ולא בטילי וא"כ אף פה בנזיר דאמרינן דמדרבנן לא בטל קושי' הגמ' דאף דרבנן נתבטל ותי' דב"ח חשיבי לא שייך כאן דאנן. אמרינן אחרי מליקה יערבו ויבטלו ובטלה חשיבות דב"ח ואין לנו רק אי נימא כתנא דליטרא קציעות כל שדרכו לא בטל וציפרים הוי כל שדרכו וא"כ אתי שפיר הקושי' בגמ' לר"ל דסבירא ליה כל שדרכו למנות וא"כ הוי לי' תרי דרבנן וא"א לומר דמערבו ברוב כשרי' וצ"ל אין שחיטה לעוף וכו' אבל לרבי לק"מ דדבי ס"ל דבר שבמנין בטל וא"כ יתכן דמבטלו בין הציפרים הכשרים ולק"מ ונשמע מזה דרבי דהלכ' כמותו סבר את שדרכו למנות: 

{{עוגןמ|ט}} ואזלינן בספיקא להקל וכו' דע דהרשב"א בת"ה דף קט"ו הקשה על ר"י דס"ל ס"ס ספק א' בגופו וספק א' בתערובות לא אמרינן מהא דתנן במס' ערלה הצובע מלא סיט מקליפה ערלה וארגו בבגד ר"מ אומר ידליק הבגד וכו' ואלו נתערב באחרים לא קתני ש"מ אם נתערב באחרים לכ"ע מותר משום ס"ס וי"ל דההיא בשנחתך מלא סיט מן הבגד ואינו יודע אם מלא סיט איסור נחתך או לא דה"ל תרי ספיקא בענין שתי תערוב' עכ"ל. ולהבין דבריו צריך לדעת דהך מלא סיט אוקמינן ליה בגמ' בצפורת' שהוא דבר חשוב ולא בטל ומפרש הרשב"א במשנה דאיירי שארג בבגד ציפורתא ומסופק אם מאותו צמר הנצבע מערל' ארגו או מצמר אחר וא"כ כשחז' ונתערב הבגד. בבגד אחר הרי כאן ס"ס ספק לא היה הך ציפורתא מצמר הנאס' בערלה וא"כ ממילא בטיל ואת"ל שהיה ואוסר הבגד דלמא לאו הך בגד הוא והוי ס"ס והקש' בזה הרשב"א לר"י הא הוי ס"א בגופו וס"א בתערוב' וע"ז תי' רשב"א דודאי ארג מן צמר האיסור ציפורתא אבל יש בבגד יותר צפרים מן צמר של היתר ואין מכיר רק ציפור אחד חתך והשליכו וא"כ כשזה הבגד נתערב באחר יש כאן ס"ס ספק אין כאן איסור כלל דהשליך הציפורתא האסורה ואת"ל לא השליך ועדיין בתוך הבגד דלמא אין זה הבגד כלל ע"כ דבריו. ויש להבין בקושיא שלו דס"ל דהספק הראשון אולי לא נטוה בצמר ההיא הך ציפורתא דהוא דבר חשוב א"כ הוי ספיקא דרבנן ולקולא ולא שייך למימר כמ"ש בשם או"ה דאם ספק קרוי חה"ל דאסור דשם הספק מחמת חסרון ידיעה אבל כאן אין ספק בציפורתא דהוי דבר חשוב וצ"ל דגם זה מיקרי ספיקא דרבנן כיון דדבר חשוב לפנינו ה"ל כאתחזק איסורא ודוק. כי דין גדול נשמע מזה דרך משל אם נתערב חביות י"נ בין הרבה חביות הכשירות ואחד מהם חביות גדול וסתום רק לא נודע אם חביות ההיא של יי"נ היא או של כשר אסור דאמרי' אולי י"נ וחביות סתומים לא בטל כמו בציפורתא דמחזקינן בשל ערלה: 

{{עוגןמ|י}} שאינה ראויה להתכבד הקשה ב"ח הא כבש בעורו ותרנגולת בנוצתה אינה קרויה חה"ל. ותי' הש"ך ופר"ח דהוא לשון מושאל שלא יהיה דבר שבמנין. והדבר דחוק בלשון רמ"א. ולי נראה דאף דלא אזלינן בתר ידיעה בזה יש להחמיר ואזלינן בתר ידיעה דהנך טריפו' שנתערבו ע"כ איירי כמ"ש בפרק התערובות בטריפ' אי אתה מוצא תערוב' רק בדרוס' או נפולה דלאחר שחיטה יש בדיקה לבדוק אם כשר או טרפה וא"כ היה יכול להתברר הטריפות וכל דבר דיכול להתברר לא שייך ביטול ואימת חל הביטול כשכבר הוציאו בני מעיים ולא נודע מאיזה הם הבני מעים שבהם הטריפות א"כ אז חל הביטול ואז הוי חה"ל דכבר הופשט וא"ש גם י"ל דאם הם גדולי' א"כ הלב והכבד אינ' בטילים דהא הם חה"ל ואעפ"י דגוף תרנגולת אין חה"ל דנוצתה פוסלתו מ"מ אין נ"מ בזה לאיברים פנימים יוכל להניח התרנגול' בנוצה ולהוציא מתוכה האיברים פנימים כאשר נעשה מעשה בכל יום וא"כ לא בטילי ואין כבש ותרנגול מערב ולכך הצריך ב"ח קטנים שגם איברים פנימים לרוב קטנותם אינם חה"ל ונזרק: 

{{עוגןמ|יא}} שכל קבוע וכו' הוכיחו מהך משנה דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב דאל"כ בנמצא למה אזלינן בתר רוב נחזי אם קרוב למקום מוכרת טריפ' או לאינך אלא ש"מ דהולכין אחר רוב. ויש לדקדק בלקח מן הקבוע דאסור אם הוא עומד ובשרו בידו סמוך לחנות מוכרת בשר שחוטה אם לא מתירין דהא קורבא דאורייתא ורובא דאוריית' רק רובא עדיף מקורבא ובקבוע דלית בי' רובא וא"כ הדרן לקורבא דקורב' דאוריית' ומן הקרוב לקח וממשנה אין כאן ראיה דקתני ספיקו נהחמיר דמיירי דליכא קורבא ונמצא במקום הקרוב לשלשתן. אמנם מגמר' דנזיר פ"ב יש קצת ראי' דקתני התם האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל נשים שבעולם ואמרינן הטעם דה"ל קבוע דהדרא לקביעות ע"ש וקשה אותו עיר שהשליח שוכן בה יאסרו הנשים ואידך יהיה שרי דהא הם קרובים לשליח משארי נשים שבעיירות אחרו' ואזלינן בתר קורבא דקורב' דאורייתא ועכצ"ל הואיל דחדית לן רחמנא דקבוע דוחה רוב ורוב עדיף מקורבא אף לקורבא דוחה ולא אזלינן בתר קורבא כלל ומידי ספיקא לא נפקא ודוק: 

{{עוגןמ|יב}} אי נמצא ביד נכרי יש להבין לפי מה שכתבו רוב מחברים הטעם במקום שאין מכריזין אסור לקנות מהנכרי ולא אמרינן ניזל בתר רובא דודאי כשרים היו וא"כ אם יזדמן טריפות לישראל לא יהיה יכול למכרו לנכרי דילמא יזבן אותו לישראל לכך תקנה היא מבלי לקנות מנכרי ולעומת זה מותר ישראל למכור לו ע"ש. וקשה הך דנמצא ביד א"י בט' חניות וכו' היכי מיירי אי במקום שאין מכריזין היאך קתני הנך אחר הרוב ומותר הא במקום שאין מכריזין לא אזלינן בתר רובא ומכ"ש מקום שמכריזין והוכרזו דלא אזלינן בתר רובא מטעם שכתבו המפרשים ואיך קתני מותר וא"ל שלא הוכרזו אטו ברשיעי עסקינן דהא באמת א' מוכרת בשר נבלה ויש כאן טריפות במקולין ואיך יתכן שלא הוכרזו ואם הוכרזו הא אסור ליקח מא"י וכן כפמ"ש הר"ן דלכך במקום שאין מכריזין אסור ליקח מא"י ולא אזלינן בתר רובא דחיישינן דא"י יקח מבשר טריפה דאוזלי מוזיל גבי' מבשר כשירה וקשה א"כ דט' חניות ונמצא ביד א"י אמאי מכשירין ניחוש דקני מחנות מוכרת בשר טריפה דמיזיל גבי' כמ"ש הר"ן ואמת כי דעת הרא"ה בבדק הבית (עיין פר"ח ס"ק י"ג) דאם לקח ואין יודע הוא מאיזה חנות לקח רק בשעת לקיחתו לא ידע שהוחזק טריפו' כלל שום חניות ולאחר לקיחתו נתברר באחת מחנו' טריפה הרי זה קבוע ואסור אעפ"י שלקח קודם שנודע הספ' ולכאור' אין לדבריו ראיה מנ"ל לחלק בסברו' דקות מבלי ראי' ולהשיב על הרשב"א אבל לפי הנ"ל ניחא דקשה ליה כל הנ"ל ופתר ליה דנמצא ביד א"י דהא"י קנהו קודם שהי' יודע שיש כלל טריפות במקילין וא"כ מותר ליקח הימנו דאזלינן בתר רוב ומסתמא מבשר כשר לקחו ול"ל א"כ יהיה אסור לישראל למכור לנכרי כנ"ל או כמוזיל גבי' כמ"ש הר"ן דהא בשעת המכירה לא ידע דיש כאן טריפות כלל ולכך מותר וא"ש. (ובזה מיושב גם מה שהעמדתי ב[[כרתי/{{כאן}}#|כרתי]] אות י"א וכי שרי חניו' מוכר' טריפה למכור טריפה לישראל בלי אומר לו בפי' עריפה וכו' דלפ"ז בשלשת המכירה לא ידע ושגג ונעלם) ומ"מ קתני ברישא לקח וכו' ספיקא אסור הרי דינו של הרא"ה מוכרח דבכה"ג כוי' פי' אף דלא נודע אז הספק. ולשיטת הרשב"א צ"ל בישוב דהאי דחנות המוכרת טריפה דאיירי הכל בא"י דהיינו ט' א"י מוכרים כשר והחנו' העשירי ג"כ א"י והם אינם מכריזין כלל ומ"מ בשר הנמצא ביד א"י מותר דאמרינן מרובא קא זבין והכא לא שייך הך חששא דלפ"ז ישראל יהיה רשאי למכור אז דמוזיל גבי' כנ"ל ולא ק"מ: 

{{עוגןמ|יג}} ונתערב באחרות וכו' בטלה ברוב וכו' כל האחרונים תמהו דה"ל ספק בגופי' וספק בתערובות ולא הוי' ס"ס לדעת רשב"א ומחבר כמ"ש הרמ"א ובאמת יש לדחוק דמיירי באופן שאין ניכר רק במיעוט חנות נמצא דרך משל ריאה טריפה אבל לא נודע הבהמה א"כ ד"ת חד בתרי בטל רק מדרבנן אינו בטיל וה"ל רק קבוע דרבנן ובזה לא שייך ספק בגופי' וכו' כיון דספק ראשון לאו ד"ת הוא ודוחק בסתימת לשון הש"ע והש"ך תי' דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושי' ועיי' פר"ח שהשיג עליו מסברא דמ"ש קבוע ומ"ש שאר טריפות ויפה דיבר לכאורה דאין לנו לבדות דין זה מלבינו בל ראי' אמנם נלע"ד הך דינא ננמוד מגמרא דאמרינן שם בעובדא דההוא טבחא ללישנא בתרא דאמרי' בשביל שוטה זו דלצעורי נתכוון נאסור כל מקולין ודייקינן טעמא לצעורי הא בלא"ה אסור כל מקולין הא"ר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר וכו' וכתב הרשב"א דאיירי אותן שלקחו מהמקולין שכבר נודע הטריפות במקולין והקשה הרשב"א א"כ ה"ל קבוע ופשיטא דאסור ומה פריך ממקולין וטבחי ישראל דמותר התם ליכא קביעות משא"כ בהך עובדא ותירץ רשב"א דמי יודע דהאי טבחא מכר לשארי מקולין דילמא רק לאותן מקולין שאמר מכר ע"ש וקשה הא הטבחים ה"ל קבוע כמ"ש התוס' ומהרש"א ע"ש והוא פשוט ולכך המקולין שלקחו מהם מיקרי גם כן קבוע דהא לקחו ממקום קביעות ובתוך אותן הטבחים חד הוא דמוכר טריפות הטבח הרשע הזה וא"כ המקולין הלוקחים מהטבחים יש להם ספק אם לקחו מהטבח טריפות או לא והיינו מתני' טבחים שמוכרים בשר כשר ואחד מהן טריפות ולקחו ואינם יודעים מאיזה לקחו אם מזה הטבח או לא ספיקו אסור דה"ל קבוע ואין לך דין ברור יותר מזה דמפורש במשנה דהמקולין לקחו ואינם יודעים אם ממוכר טריפות לקחו או לא וא"כ פשיטא דה"ל קבוע וצ"ל וכי המקולין שלקחו אף דנימא דלקחו מזה הטבח וכי ממנו לבד ומאותו הבהמה דאתחזק בטריפה לבד לקחו הלא מיותר הבהמות ומשאר טבחים שמוכרים בשר כשר ואינם בגדר ספק קבוע ג"כ לקחו וא"כ הרי יש כאן אף ספק בתערובות וה"ל ס"ס ספק אם זו החתיכה מאותו טבח או משארי טבחים ואת"ל מאותו טבח דלמא מן הכשירה לקחו ואמרינן דכשר. והיינו דין הנאמר בש"ע דלקח ונתערב באחר דה"ל ס"ס וזה ס"ס עדיף מס"ס הנ"ל דשם א"א להתהפך ולומר ספק כשר ספק טריפה ואת"ל מטריפה לקח דלמא לא מזה הטבח נלקח דמ"ש סוף כל סוף הוא טריפה משא"כ להש"ע שפיר מתהפך דילמא זהו מן החתיכה בשר שלא נלקח ואם תמצ' לומר זהו הנלקח במקולין דלמא מן המקולין המוכרין כשירות נלקח (ועיין לקמן קונטרס הספיקות) וא"כ דין הלזה מוכרח ולא עינו מלבן הפוסקים לומר חידוש הוא רק מדברי הגמרא ודוק היטב כי חריף הוא: 

{{עוגןמ|יד}} ולא נודע התערובות עמש"ל בשם הרא"ה והנה קשה הא דפריך הגמרא על רב דאמר בשר שנתעלם אסור מהא דתנן ט' חניות וכו' ובנמצא הלך אחר הרוב והוצרך לדחוק ביד א"י למה לא משני בפשוט בנמצא ביד ישראל וישראל לקחו קודם שנודע הטריפות במקולין וה"ל פריש וזהו בנמצא שנמצא בידו קודם לידת הספק והולכין אחר הרוב כמ"ש כאן בש"ע ובשר שנתעלם מהעין ליכא דישראל משמרו ואי אמרינן כס"ד ברשב"א דהנך תרי לישנא דרבי אי אמר סתם בשביל שוטה זה או לצעורי קמכוין פליגי בהך דינא אם פירש קודם לידת הספק אי דינו כפי' או כלקח מקבוע ניחא דלפ"ז לא מצי הגמ' לאוקמי מתני בכך דא"כ תקשי הניחא להך לישנא ללישנא אחרינא מא"ל וא"ש. ובזה יש להבין דברי הרמב"ם מה שהארכנו בו בסימן ס"ג איך כתב בנמצא ביד א"י אסור משום עילום עין וקשה מדברי גמ' נמצא ביד א"י שאני והמ"מ כתב דכן מבואר בירושלמי מ"מ קשה כמש"ל איך הניח דברי תלמוד בבלי ותפס דברי ירושלמי ולא כך היא המדה ועיין מה שכתבתי לעיל סי' ס"ג ולפ"ז ניחא דרמב"ם ס"ל ודאי דברי ירושלמי נכונים הם בסברא דא"י לא משגיח ולא משמר כלל רק המשנה דחיקי' ליה לגמרא דקתני בהדיא נמצא הולכין אחר הרוב ולית ליה פתר רק בנמצא ביד א"י ול"ל בנמצא ביד ישראל וקודם לידת הספק דא"כ תיקשה להך לישנא כנ"ל. אבל לפי דקיי"ל כהך לישנא קמא דקודם הספק מותר א"כ י"ל ביד ישראל וקודם שנולד הספק והדרן לסברת הירושלמי דנמצא ביד א"י אסור וכן פסק הרמב"ם. אמנם מדברי רשב"א בחידושיו ות"ה דף ק"ב לא משמע הכי דס"ל דתרי לישני פליגי בהך דינא אי קודם שנולד הספק קרוי פריש או לא וע"ש וא"כ קושיא הנ"ל במ"ע ולפי מ"ש לעיל סי' ס"ג דלכך קתני בנמצא הלך אחר הרוב ולא קתני מותר דהא הרוב לפנינו ט' מוכרים שחוטה אלא דקיימ"ל רובא דעלמא אם אין דלתות מדינה נעול מצטרפין ועמש"ל ולפ"ז בשלמא בנמצא בשוק או ביד א"י שפיר יש לספק דלמא בא מרובא דעלמא ע"י מוברים ושבים משא"כ אם נמצא ביד ישראל שלקח מחנות רק הואיל ולקח קודם שנולד הספק מיקרי נמצא בזה אין לספק ברובא דעלמא דהא ישראל לקחו בבירור מחנות אלו וא"כ לא יתכן הלשון הלך אחר הרוב ודוק: 

{{עוגןמ|טו}} והנה יש להבין על הרי"ף ז"ל דהשמיט הך עובדא הנאמר בהך טבחא הן לישנא קמא והן לישנא בתר' מבלי זכר לו וכי לחנם הביאו הגמרא אין לך דבר מבלי חידוש ולמה לא זכרו כלל. ובאמת אם הדברים כמ"ש די"ל דהנך תרי לישנא פליגי בהך דינא בפי' קודם הספק. אמרתי בחידושי ליישב דהא הקשה הרשב"א בפי' לאחר הספק שלא בפנינו אם הוא במקום שאין האיסור ניכר אסור גזירה שמא יקח מן קבוע א"כ אף בפי' קודם שנולד הספק נגזור דילמא יקח מן הקבוע לאחר ידיעת הספק כיון דאין האיסור ניכר. וקושי' ברורה היא כמ"ש המחברים רק כמו שאמרו במקום שהאיסור ניכר לא שייך שמא יקח מן הקבוע דכי יאכל איסור' אבל אם אין האיסור ניכר חיישינן דיקח מקבוע דיסבור האיסור נתבטל א"כ י"ל ה"מ במקום דד"ת באמת בטל רק מדרבנן דלא בטיל יש לחוש דיקל ראש אבל שמה דד"ת לא בטל וא"כ חזר ההיתר להיות איסור גמור לא גזרינן שיקח מקבוע דהרי לא נתבטל האיסור ד"ת והאיסור מונח וקיים. וראי' ברורה להך סברה לפי חד תי' בתוס' דזבחים ועיין לעיל סימן ק"ט דאפילו יבש ביבש ס"ל לר"י מין במינו לא בטל וקשה הא דפריך בפ' התערובות כל הזבחים שנתערבו וכו' אמאי ליבטל ברובא וטרח הגמרא לאוקמא אליבא דתנא דליטרא קציעות וכדומ' וקשה למה כל הטורח לימא ר"י היא דס"ל מין במינו לא בטל ועכצ"ל דא"כ יקשה הא דפריך אח"כ ונכבישנהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע וא"כ ל"ל ר"י היא דס"ל ד"ת לא בטיל א"כ הוה לי' כניכר האיסור ולא שייך שמא יקח מן הקבוע כמ"ש וא"כ ס"ל להרי"ף הא דרבי התיר במקולין הואיל ולקחו קודם שנולד הספק ולא חשש שמא יקח מקבוע הוא דרבי לטעמיה דס"ל בשיט' דטיפת חלב כר"י דמב"מ לא בטל וא"כ לא שייך שמא יקח מקבוע כנ"ל אבל לפי דקיימ"ל דלא כרבי ומין במינו בטל וא"כ אף דלקחו קודם הספק מ"מ אסור גזירה שמא יקח מקבוע ולכך השמיט הרי"ף הך עובדא דחיישינן דיקח מקבוע ודו"ק: 

{{עוגןמ|טז}} ובזה י"ל באופן אחר על הרמב"ם דפסק כירושלמי בנמצא ביד א"י דאסור והוא נגד ש"ס שלנו די"ל דקשיא ליה להרמב"ם מש"ל להר"ן איך נמצא ביד א"י מותר דמרובא קפריש הא ודאי לקח מבשר נבילה דקמוזיל גבי' כמ"ש הר"ן גבי' מקום שאין מכריזין וצ"ל דהמשנ' דט' חניו' איירי שנמצא טריפו' במקולין אחד ולא נודע בשל מי היה הטריפות וא"כ שפיר אזלינן בתר הרוב דל"ש דאזולי מוזיל גבי' דהא המוכר לא ידע שנטרפה בחנות וא"ש. אך קשה א"כ בנמצא מ"ט מותר ניחוש שמא יקח מן הקבוע דהוי האיסור אינו ניכר רק לפי הנ"ל דמין במינו לא בטיל וא"כ ד"ת אסו' וקרי' בי' מנכר איסורא וא"כ א"ש רב לטעמי' דס"ל כר"י מין במינו לא בטיל ושפיר מוקמי בנמצא ביד א"י ואזולי מוזיל גבי לא שייך דלא נודע באיזה החנות הטריפה ואי קשה ניחוש שמא יקח מן הקבוע הא ל"ק דהא רב כר"י ס"ל מב"מ לא בטיל מהתורה ולא שייך שמא יקח כנ"ל משא"כ לדידן דקי"ל בטל א"כ ליכא למימר דאין ניכר דא"כ נגזור שמא יקח מן הקבוע וע"כ דניכר וקשה נגזור דמוזיל גבי' ועכצ"ל דלא מיירי בנמצא ביד א"י ולכך פסק הרמב"ם כהירושלמי ודו"ק: 

{{עוגןמ|יז}} אלא לאחר שפיר' ואם מכרו כל הבהמות אחת לאחת עד שנמכר הכל ואח"כ נתוודע הטריפה עלה בלב בעל דרכי נועם האחרונים שלקחו הבשר אסור כי הראשונים שלקחו הכל מרובא לקחו ופירשו וא"כ נשאר הטריפה עד לבסוף וא"כ בחלק האחרונים הטריפה ואסור. ויש ראיה מהא דטען הרשב"א היכי דגזרינן בפי' שמא יקח מן הקבוע אף בפי' קודם לידת הספק נמי נגזור שמא יקח מן הקבוע ותי' הרא"ש בתשובה בין קודם שנודע הטריפות לאחר שנודע הטריפות ניכר ולא גזרינן עכ"ל ואחר זה נמשך הש"ך ופסק דקודם שנודע לא גזרינן על אחר שנודע וקשה עדיין נגזור אף בלקח קודם שנודע שמא יקח מקבוע ולא מן אחר שנודע רק מן אותן שלקחו באחרונה טרם שנתוודע דמחזקינן בהו טריפה ונגזר על כולם שמא יקח מאלו והן הכל קודם התערובת ולא שייך תי' הרא"ש ועכצ"ל דגם שלקחו באחרונ' מותר דהא כתב הרשב"א אם יכבשינהו דניידי שנים האחרונים אסורים אבל אם נעקרו כולם הכל מותר וא"כ אלו שקנה קודם שנודע הספק ולא השאירו כולם הוי כנעקרו כולם ומותר לגמרי דבשעת ידיעת הטריפות כבר נתפזר כל הטריפות ממקולין ופשוט: 

{{עוגןמ|יח}} אבל ליקח מכאן כו' דעת הב"ח לחלק בענין קבוע אם נשחטים לפנינו יו"ד בהמות ונמצא ריאה אחת טריפה ולא נודע מאיזה בהמה לא מיקרי קבוע ובטל ד"ת אבל אם כאן יו"ד חניות מיוחדים ובכל חנות הי' בהמה אחת ונתברר שא' מבהמות טריפה ולא נודע מאיזה חנות ה"ל קבוע וכמחצה על מחצה והפר"ח השיג דד"ת אין קרוי קבוע אלא אם האיסור ניכר וא"כ לדברי הב"ח צ"ל מדרבנן קרוי קבוע רק קשה אי' איפא מקום בש"ס ופוסקים קדמונים שעשאו קבוע ואסרוהו מדרבנן והנה בגוף הדין דכל שאין האיסור ניכר במקומו אין קרוי קבוע צריך חקירה כי הפר"ח בס"ק י"ג הביא דעת הר"ש בס' כריתות דכל שאין האיסור ניכר במקומו לא קרוי קבוע וכו' דאל"כ יאסרו כל השדות בזריעה מפני תערובת נחל איתן ולית בהו ביטול דה"ל קבוע אלא הואיל ולא נודע האיסור לא קרוי קבוע (ובאמת ראי' זו לא אלים כולי האי וכי ברור לן שיש בתערובת נחל איתן עד שנקרא שם קבוע עליו ואי דלא סגי בלא"ה דהיה במשך זמן ישראל על אדמתן מסתמא הביאו עגלה ערופה מ"מ דלמא הואיל ואסור בזריעה בנו על נחל איתן בתים ומגדלים וכדומה כיון דלא אתברר דיש כאן שדה האסור בזריעה פשיטא דלא קרוי קבוע ) וכן הביא הפר"ח ראיה מתוס' דנזיר דכתב להדיא כל שאין האיסור ניכר לא קרוי קבוע ולכך האומר לשליחו צא וקדש לי אשה סתם ומת השלי' דקיימ"ל אסור בכל הנשים שבעולם קנסא בעלמא היא דניזיל בתר רובא ורוב נשים בלתי מקודשת ואי דזהו דקבלה קידושי' ה"ל קבוע לאו קבוע הוא כיון שאין האיסור ניכר: 

{{עוגןמ|יט}} אך לפ"ז לפי מ"ש הפוסקים ועיין חידושי רשב"א בגיטין דס"ל לרמב"ן דמדינא אסור ולא מקנסא ש"מ דס"ל דהוי קבוע גמור אף שאין ניכר א"כ הדבר במחלוקת שנוי ואמרינן בגמרא דיבמות דף ט"ז ע"ב נכרי שקידש בזמן הזה חוששין לקדושיו דילמא מי' שבטים הוא ופריך הגמ' והא כל דפריש מרובא קפריש ומשני בדוכתא דקביעי ופירש רש"י דה"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי והא התם אין ניכר הקביעות דאטו ידעינן מי המה מ"מ ה"ל קבוע. ואמת התוס' פי' דבדוכתייהו הם הרוב אך לא מטעם זה רק דלמא אזלי אינהו לגבייהו ע"ש וממילא נשמע דכה"ג הוי קבוע וכן בסנהדרין דף פ' ע"ב דהקש' תוס' הנסקלין בנשרפין וכו' ניזל בתר רובא ותירץ התוס' דה"ל קבוע והק' וניכבשינהו דניידי ותירץ שמא יקח מקבוע עכ"ל מזה מבואר דאף דאין האיסור ניכר מ"מ קרוי קבוע ואמת לולי דברי תוס' בנזיר הייתי אומר בכל דוכתי דחד בתרי בטיל ולא שייך קבוע דהא נתבטל תיכף ושב האיסור להתיר ואי אתה מוצא רק באיסור ניכר דלא שייך בי' ביטול וכן כתבו בתוס' חולין וזבחים אבל אדם באדם לא שייך (ביטול ולכך הק' תו' בסנהדרין ניזל בתר רובא ולא הק' לבטל ברובא) וא"כ אף דאין ניכר שייך קבוע כיון דלא נתבטל וכל הטעם דבעינן איסור ניכר דאל"כ הא ה"ל ביטול משא"כ באדם דלא ה"ל ביטול וא"ש. אלא הך דנזיר קשי' לי' דמיירי ג"כ באדם ויש ליישב בדוחק והתוס' פ"ב דב"ב בשמעתין דניפל דהק' אר' חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב מאי קמ"ל מתני' היא ט' חניות וכו' בנמצא הלך אחר הרוב אע"ג דנמצא סמוך לחנות מוכרת טריפה וקשה מאי קו' הא יש לומר דמתני' איירי דנודע דחנות א' מוכרת נבילות אבל לא נודע מי הוא ואם כן איך שייך קרוב הא לא נודע חנות טריפה כלל (ועמ"ש לעיל דבזה יתיישב קו' הר"ן ע"ש) ואי דק' גזירה שמא יקח מקבוע כיון דאין האיסור ניכר הא זה שמא יקח וכו' מימרא דגמרא היא ורבא הוא דחידש לן הך תירץ בפרק התערובת שמא יקח מקבוע וא"כ לא יוכל ר"ח לסמוך ע"ז דיהי' דינו מוכח ממתני' אולי נוקמי מתני' כנ"ל ולא נימא תירץ דרבא וע"כ צ"ל דס"ל לתוספת דאם אין האיסור ניכר לא אמרינן קבוע וא"כ איך מתוקמא לקח וכו' דקבוע כמחצה על מחצה ש"מ דאיסור ניכר ושפיר יש לומר ניזול בתר קורבא ודוק: 

{{עוגןמ|כ}} מיהו רמ"א לקמן סימן קי"ד ס"י כ' אם ידוע שמקצת א"י ודאי נותנים בו ומקצתן אינו נותנין הולכין בו אחר הרוב אבל אסור ליקח לביתו דה"ל קבוע ע"ש ש"מ דאפילו באין האיסור ניכר ה"ל קבוע מיהו י"ל דע"כ ישראל ראה שא"י נותן בו יין דאל"כ מנ"ל שא"י נתן בוודאי יין הא אינו רואה וצ"ל שראה ישראל המעשה ואמר והלך לו וא"כ אף דלדידן. לא מינכר האיסור מכל מקום כיון דיש ישראל היודע רק אינו לפנינו מ"מ לענין קבוע מנכ' האיסור קרינן ליה דעכ"פ ישראל יודע ודוק וא"כ רוב מחברים ס"ל בבהמה ודאי בעינן איסור ניכר: 

{{עוגןמ|כא}} שאין וכו' וכתב הטור במטבחי' דיש חתיכות ראוי' להתכבד ויש אינן ראוי' להתכבד הכל אסור שאין הכל בקיאין בין חה"ל ובין אינו ר"ל וכ"כ הרשב"א וכתב הטור דמדינא אסור דהא ה"ל קבוע וטרחו האחרונים לפרש דבריו דמאי קבוע יש כאן כיון דאין האיסור ניכר והב"ח כתב דס"ל לטור אף שאין האיסור ניכר ה"ל קבוע וכבר כתבנו בזה אמנם הרב הט"ז העתיק חתיכה שנחתכה לשנים א' ראוי להתכבד והא' אר"ל וא"כ אם אנו דנין כרשב"א דחה"ל אסור ושאר מותר א"כ יהיה חתיכה חצי מותר וחצי אסור וא"כ שורת הדין לאסור הכל ולא לומר חצי חתיכה כשרה וחצי טרפה ולזה נתכוון הטור במטבחיי' יש חתיכות אין ר"ל הלא נחתכה מן החתיכה ר"ל וכמו דזהו אסורה אף זהו אסורה והפר"ח השיג דאין ממש בדברים הללו דמה בכך אם חצי מותר וחצי אסור כך הדין זהו נתבטל וזהו לא נתבטל ע"ש. והנה נראה לכאורה ראיה לדינו של הט"ז מהא דפרכינן בריש פרק התערובות ליבטל ברובא והקשה התוספ' מי גרע שור הגדול כו' דהא ה"ל חהר"ל וק' מאי קושיא דילמא קושית הגמרא למה ימותו דהא בזבחים קיימא לן אם נאבד ונשרף הבשר ואין שיור רק חלב ואימורים קצת יזרוק הדם וא"כ אף דאירע שנתערב באיסורי מזבח וא"א לאכול הבשר דלא נתבטל מ"מ החלב ואימורים בטל דחלב אינו קרוי חהר"ל והדרא דכנתא וקורקבן וכרכשתא הכל אין ר"ל ובטלה וראוין ליקרב וא"כ דיקרבו אף הדם יזרוק והבשר ישרף וא"כ קו' הגמרא למה ימותו שפיר ודוחק לומר דס"ל לתוס' דוקא אם לאחר שחיטה וקודם זריקה קרה הפסד לבשר יזרוק הדם אבל קודם שחיטה יחסר מה שיחסר אפילו בשר בעלמא לא ישחט לכתחילה דמנ"ל לתו' זו ולהקשות כן אלא דס"ל לתוס' לסברא קיימת דלא יתכן בחתיכה א' וגוף א' חצי יתבטל וחצי לא יתבטל וא"כ כיון דגוף הבהמה היתה חהר"ל לא בטל אף החלב וקרביים לא יתבטלו ודוק. כן המלצתי בעד הט"ז אבל לדינא הנכון כדעת פר"ח: 

{{עוגןמ|כב}} והנה הרב בית הלל העתיק עובדא דנמצא צלע אחד אשר חצי נלקח הימנו קודם שנודע הטריפות וחצי לאחר שנודע ופ' בעל ח"מ והגאון מוהר"ר העשיל ז"ל להתיר שניהם והגאון מהרש"ק בעל בה"ז והוא הרב ב"ה פסקו לאסור שניהם והפר"ח מתיר מה שנלקח קודם ואוסר מה שנלקח לאחר שנודע הטריפות. והנה באמת לכאורה מסתברין דברי הגאונים מוה' העשיל ובעל ח"מ דאם אנו מכשירין חצי צלע מה שלקחו קודם לידת הספק מטעם דכל דפריש מרובא קפריש א"כ אנו מחזיקין להך צלע דמרובא קפריש ובאה מבהמה כשרה כי כך הקבלה מרובא קפריש והוי כאילו אלו' מעיד זהו מן הכשרה וא"כ איך נימא אח"כ לאסור חצי השני מה שכבר נתברר עפ"י חזקת התורה דצלע מן בהמה כשרה. אך עמיתי הגאון החסיד מוהר"ר אברהם פאסילבורג ז"ל טען הא בהך דינא להכשיר מה שלקחו קודם לידת הספ' טענו התו' דילמא אתי ליקח הקבוע ותירץ הרא"ש בין מה שנלקח קודם ובין מה שנלקח אח"כ לא טפי וזהו הכל במה שניקח קודם לידת הספק אבל אם באנו להכשיר לאכול חצי צלע שהוא לאחר לידת הספק בזה שפיר יש לחוש דיקח מקבוע ותירץ הרא"ש לא שייך דהא הוא באמת לאחר שנולד הספק וכי כל העולם יבחין שחצי הצלע השני הוא פריש מקודם וכו' ובזה ודאי גזרינן ודפח"ח: 

{{עוגןמ|כג}} ואני יגעתי ומצאתי דליתא למ"ש בממ"נ דבספר אסיפת זקנים לב"מ כתב אהך דקפץ אחד מהמנוים לתוכו פטור מהמעשר והקשו התוס' ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ונזכר בס' הנ"ל תי' בשם הרא"ש דהא דכל דפריש מרובא פריש לאו ודאי הוא ומידי ספיקא לא נפקא דאולי לא קפריש רק התורה התירה זה הספק מבלי לאסור וא"כ דספק הוא לא שייך במעשר דנימא מרוב' קפירש וחייבת במעשר דמעשר ודאי אמר רחמנ' ולא מעשר ספק עכ"ל. ולפי זה דהך כל דפריש מרובא קפריש אין עושה ודאי רק ספק לק"מ מש"ל דצלע הנלקח קודם שנולד הספק מותרת דמרובה קפריש. ולא שזה ודאי מן הכשרות רק ספק אמנם התורה לא אסרה ספק זה הנ"ל משא"כ מה שנשאר עד לאחר הספק הרי היא ג"כ בספ' כמקדם ובאותו הספ' לא התירה התורה כלל ואם כן אין כאן קושיא כלל. ולכן הנכון כדברי הפר"ח דחצי צלע הראשונה מותרת וחצי השני' אסורה: 

{{עוגןמ|כד}} בעלי חיים וכו' להיות כי שיטה זו ונכבשינהו דניידי וכו' האריכו בו תו' בזבחים ובסנה' וכבר כתבנו לעיל סי' נ"ז בטור שהעתיק בעובד' ר"ת דהתיר בהמה דרוסה מטעם כל דפריש כו' והטור בסי' זה פסק כרא"ש כל מקום שהאיסור ניכר אסור ולא אמרינן כל דפריש וכו' דגזרה שיקח מן קבוע ואלו למעלה בסי' נ"ז בעובדא דר"ת בספק דרוסה שנתערב דדעת הסמ"ג להתיר מכח ס"ס וכתב הטור דיש היתר אפילו לודאי דרוסה דנכבשינהו דניידי וכו' ותמהו על הטור דסותר דבריו והב"י כתב דהטור כתב כן בשיטת הסמ"ק בדרך ממ"נ אם אתה רוצה להקל כר"ת דהוי ס"ס צא והקל כר"ת דמחלק בין חולין לקדשים וס"ל כל דפריש וכו' עד כאן לשונו וכבר כתבתי לעיל סי' נ"ז בפלתי דגם זה יפלא מי קשר אלו דינים להדדי עד שנימא אם דין זה של ר"ת אמת וצדק גם הב"י אמת וצדק היפלא דבר אם הסמ"ג בענין ב' ספיקות ס"ל כר"ת ובענין נכבשינהו וכו' לא פם' כר"ת ועמש"ל בפלתי ונראה עוד דכבר כתבתי לעיל דיש לתמוה על ר"ת דמתיר בפי' ולא גזרינן שמא יקח וכו' משום דמחל' בין חולין לקדשים דהא קשי' ליה מתוס' זבחים דף ע"א ד"ה אפי' הקשה על ר"ת מהך דטבעת של ע"ז שפירשו מ' למקום אחד וס' למ"א ונפל אחד מן מ' לאחרים פליגי רב ושמואל ובא' מס' לכ"ע אסור ואמאי נימא מרובא פריש ותירץ התוס' דיש לחלק בב"ח כיון דאפשר ע"י תקנתא דנכבשינהי דניידי וכו' ע"ש וקשה א"כ ט' חניות דג"כ א"א בתקנתא למה מותר וצ"ל דשם האיסור ניכר ולא חיישינן דיקח מקבוע ולפי זה דמוכרחים אנו לומר אף הך סברה ומנ"ל לחלק בין חולין לקדשים כיון דמהך בנמצא הלך אחר הרוב לק"מ וצ"ע: 

{{עוגןמ|כה}} ובחידושי אמרתי לחדד התלמידים וקב"ה חדי בפלפולא ונראה דמהך ברייתא דסנהדרין דף ע"ו דקתני בהמה הנוגחת ולדה אסורה נתערב ולדה באחרים ואחרים באחרים כולם כונסין אותם לכיפה וכו' וי"ל למה נקט זאת על ולד הנוגחת דוקא ולא על הנוגחת בעצמה אם נתערב באחרים וכו' ומה טיבו שבחר בולדה. ולכן נראה דס"ל לר"ת לחלק בין חולין לקדשים שמא יבואו י' כהנים בב"א ויקחו מן קבוע ויש להבין בחולין נמי דילמא יבואו בב"א וישחטו ויאכלו ויחזור לקביעותא וצ"ל כיון דד"ת כבר נתבטל חד בתרי רק חז"ל אסרו בשביל חשיבותן א"כ אף שיבואו יו"ד וכו' מ"מ תו ליכא חשש איסור תורה דכבר נתבטל ולא גזרו זולת בחומרא דקדשים. ולפ"ז כפי מ"ש מהרי"ל לעיל סי' ק' מתוס' ריש ב"מ גבי קפץ וכו' משמע דברי' לא בטל ד"ת ועמש"ל דעכ"פ צ"ל דעשאוה כשל תורה מבלי להתבטל ע"ש וזה ולד הנוגחת האסור מתחלת ברייתו וא"כ ה"ל בריה ואין נתבטלת וא"כ שוה הדין לשל קדשים ולא אמרינן נכבשינהו וכו' ולכך הברייתא דקתני נתערבה באחרות וכו' וקשה לכבשינהו דניידי ולכך קתני ולד הנוגחת דהוי בריה ולא שייך ביה כבישה גזירה שמא יקח וכו' וא"ש. ודברי ר"ת מוכרחים. אך עדיין י"ל דלכך נקט ולד הנוגחת משום דקשה כמ"ש התוס' בנתערב באחרות ואחרות באחרות הא ה"ל ס"ס בתערובות אבל ולד הנוגחת הוי בריה ובריה מן התורה לא בטל א"כ ספ' ראשון אסור ד"ת והשני בתערובות לא אמרינן. ולכך קתני ולד הנוגחת וא"כ דברי הטור בממ"נ על הסמ"ג דפוסק בדרוסה ס"ס כאלה אף שספ' הראשון ד"ת מ"מ מיקרי ס"ס וא"כ קשה למה נקט ולד נוגחת ולא נוגחת בעצמה דמה בכך שספ' הראשון מדאוריית' ועכצ"ל טעמא אחרינא דזולת נוגחת הוי מועיל דכבשינהו וכו' ולפ"ז גם בעובדא דסמ"ק תקנה זו במקומו לכבוש וכו' ודוק. עכ"פ יש כאן מקום מאין הוציא ר"ת דינו לחלק בין חולין לקדשים. אמנם הא דלעיל קשי' ליה לר"ת דמחלק בין חולין לקדשים אם כן הא דקתני בע"ז אלו אוסרין בכל שהוא ע"כ איירי דא"א למכבשינהו דהם מתים וכדומה וכמ"ש התוספת אבל גבי כל הזבחים אף דאפשר למכבשינהו מ"מ אסור שמא יקח מקבוע א"כ הא דפריך בגמרא שם גבי כל הזבחים דהדיוט נמי הא תנא ליה אלו אסורין ואוסרין בכ"ש ומשני הגמרא אי מהתם ה"א דוקא להדיוט אבל לגבוה אימא לא נפסיד נכולהו וכו' וקשה מה צורך לצריכותא הא טובא קמ"ל דלא מועיל כבישה לגבי' גבוה משא"כ בהדיוט דמועיל וא"כ דינו של זה לא כשל זה ופשיטא דאיצטריך למיתני וקמ"ל טובא וצ"ל דבלא"ה קשה מה פריך הגמרא ונכבשינהו הא כל כמה דלא כבשינהו ופירשו הכל אסור למזבח וא"כ נדחה מן המזבח ויש דיחוי אצל קדשים ומה מועיל דנכבשינהו. ודוחק לומר הואיל ובידו לכבוש לא קרוי דיחוי דעכ"פ מעיקרא לא חזי ובהדס אעפ"י שבידו ללקוט ענבים כל שהוא מ"ש קרוי דיחוי ע"ש בסוכה. ועוד קשה מה פריך תוס' בחולין ובזבחים אמאי ירעו הא כיון דפריש ממילא מותר הא יש דיחוי אצל קדשים דכי בידו שירעה הבהמה ותפרוש וצ"ל דקושי' הגמרא למ"ד אין ב"ח נדחין וא"כ תיקשי ונכבשינהו וכו' אבל למ"ד ב"ח נדחי' לא מקשי הגמרא מידי וא"כ י"ל דקושי' הגמרא מהך דע"ז וצריכותא דקעביד למ"ד ב"ח נדחין וא"כ לא שייך ונכבשינהו וכו' ושפיר פריך. ועוד י"ל דודאי הא דפריך הגמ' תנינא היינו על המתות או שור הנסקל אבל אאינך פסולי המזבח ואינם איסורי הנאה לא פריך דזה לא משמע מהך דע"ז דשם איסורי הנאה קחשיב דלא בטילי אבל טריפה ושארי פסולי מזבח לא משמע כלל מהתם וע"כ קושי' הגמרא דליתני אנו רק אינך קמייתא ה"ל להשמיט וע"ז קעביד הגמרא צריכותא ואם כן ל"ל דקמ"ל דלא אמרינן נכבשינהו דהא הך דטריפה ויוצא דופן ה"ל למתני לכבשינהו וכו' וצ"ל בקדשים החמירו ואם כן כ"ש רישא ודו"ק: 

{{עוגןמ|כו}} אבל אם פי' ממילא שרי זהו דעת הרשב"א. והקשה מהא דאמרינן מ' למ"א אינם אוסרין וס' אוסרין ולא אמרינן מרובא קפריש דהא פירשו ממילא ותי' הרשב"א בת"ה דאיירי דפירשו בפנינו ולדעת התוס' דפירשו בפנינו הוי קבוע דאורייתא וא"כ אם פירשו בפנינו הוי קבוע גמור וקבוע חידוש הוא והוי מחצה על מחצה וא"כ איך אמרינן לחלק בין מ' לס' דאיסורא ברובא איתא הא קבוע כמחצה על מחצה ושניהם נלקחים מקבוע ומה לנו ברב או מעט דגזירת הכתוב דיהיה כמחצה על מחצה וזהו הטעם דהקשו התוס' מהך דטבעת וכי לא הרגישו די"ל פריש בפנינו וכמ"ש בפסחים אלא דס"ל דהוי קבוע דאורייתא והרשב"א ס"ל דלא הוי קבוע דאורייתא והפר"ח דעתו בס"ק י"ט דרשב"א ס"ל דהוי קבוע דאורייתא וליתא כמ"ש: 

{{עוגןמ|כז}} אבל אם נתפזרו כולם וכו' זהו דעת רבינו שכנא לתרץ הטור והש"ך בס"ק ל"ז ביקש להביא ראיה מדברי רשב"א ושם לא נזכר רק בפירשו כולם ממילא אלא שהיו בפנינו בזה כתב רשב"א הואיל ולא נשאר קביעות הוי כשלא בפנינו אבל לענין שמא יקח מקבוע נא מצינו ברשב"א הבדל אי נעקרו כולם או נשארו קצת ונתחדש מפי רבינו שכנא ז"ל ודמוהו למ"ש בא"ח הלכות שבת דאם בחצר א' רוב א"י וישראל א' ופירש א' ונפל עליו הגל מפקחין אם פירש כולן ובשעת פרישתן פי' אחד ונפל עליו הגל אין מפקחין והש"ך בס"ק ל"ז כתב דאין הנדון דומה לראי' וכן נראה לכאורה דלא דמי' כלל אבל יש לומר באמת ר"ש כתב כן ליישב דברי הטור והרא"ש דפסקו לעיל סי' ס"ו גבי אוא"ב דמהני כבישה וס"ל לחלק כי גזרינן שמא יקח מקבוע היינו דבלא"ה לא בריר לן דבהך שפיר ליכא איסורא וכבר כתבתי לעיל בשם הרא"ש כל דפריש וכו' מידי ספיקא לא נפקא רק התורה התירה ובזה ראו חז"ל לגזור שמא יקח מקבוע דבלא"ה בחזקת ספק אבל אי בריא לן דודאי שרי' שרי ולא גזרינן שמא יקח מקבוע ולכך בנעקרו כולם דליכא כאן מקום קביעות כלל וא"כ אין כאן ספק דאוריי' לא גזרינן שמא יקח מקבוע וכן שם בשבת בפי' מקצתן הדבר ספק כמ"ש הרא"ש רק התורה התירה ובפקוח נפש אזלי' להקל משא"כ בנעקרו כיון דודאי מרובא פריש ודאי עכו"ם הוא ואין כאן ספק כלל ואין מחללין שבת ולמד מהר"ש דינו של תערובות מה' שבת וא"ש ודו"ק: 

{{עוגןמ|כח}} אלא שיש קצת תימה על רמ"א דהעתק דברי ר' שכנא מה שתי' בטור דלא יהיה סתירה בין מ"ש בסי' ק"י ובסי' י"ו ובטור שפיר יש לומר דינו של רבינו שכנא מוכרח דהא מהך דטבעת מוכח דגזרינן שמא יקח מקבוע ואלו בסנהדרין קאמר ר"ל שור שנגח שנתערב בשוורים שנגמרו דינם וכו' ואלו בשוורים מעלי' לא קתני משום דאי' תקנתא דנכבשינהו וכו' ע"ש תוס' ומהרש"א ורש"ל ש"מ יש תקנה בכבישה ולא גזרינן שמא יקח ולכך ס"ל לטור לחלק בנעקרו כולם לא גזרי' שמא יקח וכו' והתם בשור שנתערב בשוורים מעלי' איכא תקנתא דעקירו כולן וא"ש וזהו תי' של ר"ש ואי קשה אף בזבחים נכבשינהו ויעקרו כולן ולא שייך שיקח מקבוע דיש לחלק בין קדשים לחולין ואי קשה א"כ מנלן כלל הך דינא לחלק בין נעקרו כולן למקצתן הא בשור הנסקל בסנהדרין איירו בחולין ובהו לא גזרינן שמא יקח מקבוע דא"א לומר כן דהא טבעת חולין אסור בפי' וע"כ שמא יקח מקבוע וקשי' הך דשור הנסקל וצריך לחלק בין נעקרו כולן למקצתן והך דזבחים יש לחלק בין קדשים לחולין ודברי הטור ניחא. אבל רמ"א דלא הגיה כלום על דינו של מחבר לחלק בין פי' ממילא למתכוין אם כן קו' הנ"ל במקומו עומדת אם ס"ל לחלק בין חולין לקדשים א"כ מנלן כלל דבחולין נעקרו מקצתן לא מהני והא דלא מהני בקדשים האיש לחלק ומטבעת ע"ז לא קשה לי' דבלא"ה קשה הא הוי פי' ממילא דמותר וצריך לומר כרשב"א בת"ה דשם הוי פי' בפנינו ואי לא ס"ל לחלק קושי' הט"ד במקומו יהי' נעקרו כולם בקדשים דהא אין לחלק וצ"ע ודאי דא"א כמש"ל דהא דפריך הגמרא ולכבשינהו ולא אמרינן יש דיחוי אצל קדשים משום דבידו לכבוש ולניידן ואין כאן דיחוי כלל אם כן זה יש בידו לניידן אבל לעשות שיעקרו כולם כמ"ש רבינו שכנא אין בידו ברור פעמים יזדמן ופעמים לא יזדמן וא"כ א"א לעשות בזה אופן דב"ח נדחים ודוק ולא קשה קו' הט"ז : והיה נראה לומר דיש ראיה לדינא של ר"ש מגמרא דפריך ונכבשיינהו וכו' ומשני שמא יבואו עשרה כהנים פי' רש"י והדרי לקביעותן וקשה מאן מכריח לו שיקח כל תערובת שור איסור שנתערב באלף ויקח ממנו רק תשעה מאות ויכבשינהו דניידי וכל דפריש מרובא פריש ואין בו שור איסור דתו ליכא למיחש דיקחו עשרה ויחזרו לקביעותן דאף דיחזור ספק אם איסור בתוכו דהא אין כל תערובות ביחד וצריך לומר דודאי זה הדין היה ידוע להן דשמא יקח מקבוע אסור רק ה"מ בנעקרו מקצתן אבל בנעקרו כולן מותר א"כ הא דפריך ונכבשינהו וכו' ידע שמא יקח מקבוע רק הקו' ונכבשינהו שיעקרו כולם ועל זה משני הגמרא לעקרו כולם דלמא יבואו עשרה וכו' דהדרא לקביעותן דהא איירו בנעקרו כולן ופריך הגמרא אטו וכו' ומשני הגמרא שבאמת אף בנעקרו כולם בקדשים חיישינן שמא יקח מקבוע דבקדשים החמירו וא"ש ודינו של רבינו שכנא מוכרח בגמ' ודוק ומיושב קושי' הט"ז : 

{{עוגןמ|כט}} שנים אחרונים אסור נראה הטעם משום דהוי מבטל איסור אם יהיה כל התערובות מותר וזהו ע"י מעשה שלו הרי מבטל איסור אבל כשמניח שני' לאסור אין כאן מבטל איסור דעכ"פ שנים אסורים. ובזה יש להבין דברי תוס' בזבחים הנ"ל דהקשו לר"ת דמחלק בין קדשים לחולין א"כ נתערב בחטאת המתות או בשור הנסקל אמאי ימותו מ"מ כולן ירעו עד שיסתאבו ויהיה נפרדים ויכבשינהו וכו' דתו קרוי חולין ומהני כבישה ויוכשרו דכל דפריש מרובא פריש וכו' וקשה לקשי' לנפשי' בגמרא דעביד צריכותא דאי תנא בזבחים ולא בע"ז ה"א ה"מ קדשים אבל בהדיוט לא וכו' וקשה איך אפשר לטעות למה ימותו ירעו עד שיסתאבו ויפדו והוי הדיוט ובטלים ומותרים דברובא בטלים. וי"ל דלכאורה יש לתרץ קושי' התוס' דאימת יכבשינהו אי קודם פדי' הא ה"ל עדיין קדשים דעדיין לא נפדו ולא שרינן כבישה לר"ת ואי לאחר פדי' שכבר יצא לחולין קשה הא אף דיכבשינהו מ"מ ב' צריכים להיות אסור משום מבטל איסור וכמ"ש וא"כ הוא שפודה קודם כבישה ואינו יודע מי יהיה באחרונה ע"כ צריך לפדות הכל ועכ"פ יש בתוכן שנים דנשארים באיסורין א"כ איך מצי לפדות הא אין פודין קדשים להאכילן לכלבים ובזה פודה שנים דודאי ימותו וזהו אסור ואסור לפדותן ואין מקום לקושי' התוס' אך זהו אם הטעם דמחלקין בין חולין לקדשים משום קדושת קדשים וא"כ אף דהומם כל כמה דלא נפדה קדושת קדשים עלייהו אבל בר"ת מבואר בתוס' דהא דמחלק בין קדשים משום דבקדשים חיישינן שמא יבאו עשרה כהנים ע"ש א"כ כשכבר הומם ורק מחוסר פדי' לא שייך האי טעמא וא"כ שפיר מצי לכבוש דלא שייך שמא יבאו וכו' דהא הוא בעל מום וא"כ שפיר הוקשו דיכבוש ויפדה ושנים אחרונים לא יפדה ואין כאן אין פודין וכו' ושפיר הקשו. אבל בצריכותא בגמ' מחלק להדיא בין הקדש להדיוט משום חומרא דקדשים וא"כ יש לומר הא דאמרינן דהדיוט לא אין הפירש שיתבטל להדיא רק הכוונה דנכבשינהו דניידי. וכן צ"ל דאיך סלקא דעתך בהדיוט בטל הא מתני' היא חתיכת נבילה וכו' אינו בטל דה"ל חהר"ל וא"כ איך סלקא דעתך דיתבטל ע"י כבישה א"כ ל"ק למה ימותו ירעה ואח"כ יתבטל דממ"נ קודם פדיה לא יתבטל כלל ואי לאחר פדיון הא אין פודין וכו' וא"ש ודו"ק: 

{{עוגןמ|ל}} האחרונים וכו' זהו הכל ליישב דלא יהיה סתירה בטור אבל הש"ע דלא עשה חילוק זה א"כ קשיא דכאן אוסר בפי' במתכוין ובסי' ט"ז באותו ואת בנו שנתערב פסק דנכבשינהו דניידי ובזה תירץ המהרש"ל ופר"ח דהואיל או"ב הוא דבר שיש לו מתירין לא שייך שמא יקח מקבוע דהא מחר הכל מותר ומה"ת יעשה כן בשביל יום א' מה דמחר שרי' לגמרי ויש לעיין במ"ש בא"ח סי' תקנ"ז בביצים שמביא נכרי למכור בי"ט אעפ"י שרוב בצים מעי"ט מ"מ אסור דאין הולכין בדשיל"מ אחר הרוב כ"כ הר"ן וקשה מ"מ נכרי המביאין למכור בשוק מביתו ובביתו רוב בצים דאתיילדא מעי"ט לימא כל דפריש מרובא קפריש ואי דה"ל קבוע הא אינו ניכר וצ"ל גזרינן שמא יקח מקבוע וקשה הא בדבר שיש לו מתירין לא חוששין דיקח מקבוע וא"כ זה סותר לסברתו ויש לדחוק דגבי ביצה בלא"ה איכא חזקה השתא דילדה ולכך לא מקילין לסמוך אפריש וכו' כיון דחזקה סותרת. ויש ראיה לסברא זו של מהרש"ל מהא דאמרינן בביצה זימן שנים ומצא שלשה אסורים וקאמר הגמרא בממ"נ אי אחרינא נינהו אסורים ואי לאו הא איכא חד וכו' וי"ל למה נקט הגמרא כלל הך חששא דאחרינא נינהו דזה תליא בפלוגתא דר' ורבנן הניח ט' ומצא עשר ר"א מנה מונח מנה מוטל הכל ורבנן אומרים חולין והא יש כאן איסור ברור דנתערב בו חד דאינו מוכן (ועיין ר"ן ויש"ש דכתב במשנה רק הך טעמא דמעורב) וצ"ל אי ליכא רק הך דמעורב בו חד האיסור קשה איך קתני אסורה לכבשינהו דניידי וכל דפריש מרובא קפריש ולכך קאמר הגמ' עוד טעם דכולא אחרינא נינהו. רק קשה איך אפשר למכבשינהו וכו' הא יש גזירה שמא יקח מקבוע וע"כ צ"ל גבי דשיל"מ לא גזרינן כך והדבר מוכרח: 

{{עוגןמ|לא}} הביצה מותרת וכו' הש"ך העתיק בשם הת"ח דביצה הוי פירש ולא גזרינן שמא יקח מקבוע דמביצה לגבי תרנגולת לא גזרינן עכ"ל והוא ללא צורך דהת"ח כתב זאת לשיטת הפוסקים דאפילו פריש ממילא גזרינן שמא יקח מקבוע אבל לפי פסק המחבר והרמ"א לא הגיה בפי' ממילא לא חיישינן שיקח מקבוע בלא"ה בביצה לית חשש דהא הוי פירש ממילא: 

{{עוגןמ|לב}} ונאכל וכו' דעת ת"ה דאם אכלה בשוגג לא שייך למיגזר שוגג אטו מזיד דכי יאכל איסורא. והש"ך והט"ז השיגו דנגזור דיאכל אותו לא"י וכלב וזהו אין קושיא כ"כ דהפי' שוגג אטו מזיד דיעשה הדבר במזיד ויאמר שוגג אני יפיל לים במזיד ואמר שוגג אני וא"כ כאן באכילה איך נימא דיאכל בכוונה ויאמר שוגג וכי נחשוד דיאכל איסור במזיד ואם יאכל לעכו"ם במזיד ויאמר שוגג אני זהו באמת שרי דה"ל נאכל אבל באוכל הוא בשוגג ליכא חשש דיהיה מזיד ויאמר שוגג אני וא"ש. אלא הא דקתני המבשל בשבת פלוגתא דר"מ ור"י אי גזרינן שוגג אטו מזיד לא הבנתי לדברי הת"ה הא לא אתי לבשל בשבת במזיד וכמו דלא חיישינן דיאכל איסור איך אפשר לחשש דיעשה אב מלאכה בשבת לבשל בידים. וכל סוגיא דשמעתין בגיטין סובב על זה. וצ"ל דודאי אי שורת הדין לחשש ולקנוס שוגג אטו מזיד בכל גוונא חוששין אף דיעשה עבירה בידים הן קלה הן חמורה. ואזלא סוגי' הגמרא על נכון אבל אנן פסקינן גבי בישל איסור דלא גזרינן שוגג אטו מזיד רק הב"י כתב בנפל לים חוששין ביותר וגזרינן שוגג אטו מזיד וע"ז דעת הת"ה כיון דשורת הדין דלא לגזר כלל רק אנן מחמירין די דנחמיר היכי דאיכא חשש דמ"מ ישמר חוקת התורה אבל בזה אם יעבור במזיד יאכל איסור כולי האי לא עבדינן דנגזור שוגג אטו מזיד ומ"מ יש לחוש לדברי האחרונים לאסור כי האי בחומרא בעלמא ולק"מ בשום צד: 

{{עוגןמ|לג}} אחד מהם וכו' נראה דאם בישל בכלי ונאכל והכלים עדיין קיימים אסור דהא אנו באים לדון מה טיבן של כלים אם בעי הגעלה בכלי שטף וחרס שבירה דבישל בו האיסור א"כ הרי אנו דנין עליה וחזר הדבר לידי ספק והכל בכלל הספק וזהו פשוט. ואי קשה הא דפריך בפרק התערובות על רב דאמר טבעת של ע"ז שנתערב בק' טבעתים ונפל א' לים הותרו כולם ופריך הגמ' כל הזבחים שנתערבו בחטאת המתות ושור הנסקל כולן ימותו אמאי ימותו כולן וכו' וקשה מאי קשי' אף על אותו בהמה שמתה צריכין אנו לדון מה טיבו של העור והאפר אי אסורה בהנאה וכיון שאנו צריכי' לדון הכל בכלל הספק הא לא קשי' דהא נתערבה אסורה הנאה בקדשים וגם קדשים שמתה הוי כשור הנסקל וכולן אסורי בהנאה ככל קדשים שמתו ואין אתה צריכ' לדון עליו כלל: 

{{עוגןמ|לד}} הותרו כולן וכו' יש כאן מקום שצריך תלמוד ולכן הוצרכתי להאריך במקצת וכבר כתבנו בפ' התערובת אמר רב טבעת של ע"ז שנתערב בק' טבעתים ונפל א' מהם לים הותרו כולן ופריך הגמ' כל הזבחים שנתערבו כו' כולן ימותו אמאי ימותו כולן כיון דמת א' מהן הותרו כולן משני הגמ' הוא דאמר כר"א דאמר אם קרב הראש של א' מהן יקרבו כל הראשי' והמתני' כחכמים דאסרי אפי' לא נשאר אלא א' יצא לבית השרפה והק' המפרשי' וכן הראב"ד על הרמב"ם דפ' כרב וכן הש"ע דנפל א' מהן לים הותרו כולן ופסק סתם משנה כל הזבחים וכו' כולן ימותו וקו' גדולה לרמב"ם והש"ע איך פסקו להדיא נגד סתם משנה וכן חכמי' לקמן דפסקו דלא כר"א דשמותי היא וצ"ע והנה הארכתי בחידושי ואלקוט בקיצור ואכתוב כי הכ"מ כ' בשם הר"י קורקוס דוקא נפל אבל הפילה בידי' אסור וכאן נאמר ימותו היינו בידים לכך כולן ימותו ואין לתלות בהאי שמת ולפ"ז אין מקום לקושית הגמר': והגאון מהרו"ש קודנוויר הקשה קושיא זו ונראה דהנה בסנהדרין פרק הנחנקין על המשנה רוצח וכו' מוקי ר"ל המתניתין בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורי' אחרים שנגמר דינם כולם פטורים שאין גומרי' דינו של שור אלא בפני שור ורבא מוקי בשור רוצח שנתערב בשוורים דעלמא סוקלין כולם. מ"ש ולפ"ז לר"ל אפי' נתערב בשוורים הח"מ מ"מ פטור דהוי גומרין דינו שלא בב"ד וא"כ מכ"ש שור א' העומד לסקילה שנתערב בשוורים אחרי' מעליא דאין ממתין אותו וא"כ צ"ל הא דקתני שור הנסקל ימותו היינו מניחין עד שימות דבב"ד א"א דהא אין גומרין וכו' . אבל לרבא דאמר שור רוצח שנתערב בשוורי' מעליא הורגין אותו מכ"ש בקדשי' שנתערב סוקלין אותו ופשוט. והנה מימרא דרב טבעת של ע"ז וכו' ומימרא דר"ל בזבחים חביות של תרומה שנתערבה ונפל אחד לים הותרו כולן וא"כ כמו הקושי' לרב בטבעת כן הקושי' לר"ל על חביות ופשוט ואם כן ליכא לשנויי כתי' רי"ק דימותו בידי' דהקושי' לר"ל ג"כ ואליבי' א"א לומ' כן דהא ר"ל ס"ל דלא כרב' רק דימותו היינו ממתיני' שימותו כמבואר בהנ"ל וא"כ אף דלרב ניחא ק' לר"ל דגם הוא אמר דינו דרב אבל לרב' ע"כ במשנה הפי' ימותו בב"ד ולכך כתב הרמב"ם דפסק בהל' נ"מ שור שנגמר דינו שנתערב בשוורים מעליא סוקלין אותו ואם כן דמשמ' בידי' לק"מ כתי' הרי"ק ואין כאן קושי': אמנם נראה דמהרש"ק גרר בתר רש"י בסנהדרין דלכך סוקלין כולן דאסורי הנאה נינהו ומה נ"מ יסקלו לקיים ובערת הרע מקרבך ולפ"ז אם כקושי' הגמרא לרב ודאי דאין להמיתן בידים דהא יש תועלת בזה דאם לא ימותו בידי' וימות אחד מעצמו יותרו כולן ואין לך תועלת גדול מזה ואם כן קושית הגמרא שפיר למה ימותו בידי' ובזה ימותו כולן לא ימותו רק יניחן למות מעצמן ואז יותרו כולן וא"ש: 

{{עוגןמ|לה}} והנה לכאורה קשה על הא דמשני הגמ' על הך קושי' דרב דאמר כר"א דשמותי היא לימא מתני' ר' יהודא היא דס"ל התם בשמעתי' דטבעת דאפילו ס"ס אסור וא"ה הך דינא דרב בנפל ליתא דכל הטעם כמ"ש התוס' משום ס"ס שמא האיסור נפל ואת"ל ההיתר דלמא לא זו האיסור ולפי זה לר"י דאוסר הס"ס גם זה אסור א"כ לוקמי מתני' ר"י היא ועוד דלפי דעת הבה"ז דימותו ממילא וז"א בידו וקודם שמת א' מהן כולן אסורי' לימא מתני' כתנא דס"ל ב"ח נידחין וא"כ קודם שמת א' היו כולן אסורים דנדחה ואין חוזר ונראה וצ"ל דרבא דאמר הכא הך תירץ ר"א היא ורבא מוקי למשנה פרק אלו הנחנקין חסורי מחסרא והכי קתני שור שנגמר דינו בשוורים אחרים מעליא סוקלין אותו רבי יהודא אומר כונסין לכיפה וא"כ גם קושי' זו דמקשה הגמרא על משנה דזבחים קשה ג"כ על משנה דסנהדרין למה יסקלו כולן כיון דנסקל אחד מהן הא הותרו כולן ול"ל דיש דיחוי אצל קדשים דהא בחולין איירי שם ומה דיחוי שם ול"ל ר"י היא דמחמיר ס"ס הא קתני רבי יהודא אומר כונסין לכיפה ומדסיפא ר' יהודא רישא לאו ר"י היא ולכך תירץ רבא תי' ר"א ורבנן פליגי ומיושב כל קושי' בחדא מחתא. ולכך נראה ר"ת דס"ל דשם רגלים לדבר בהנך שורים ע"ש ולדידי' לא קשה על הך דסנהדרין מן נפל אחד לים וא"כ הקושיא במקומה ולכך פי' ר"ת דאף לר"י ס"ס מותר רק ברימוני בדן החמירו ולא קשה מידי וא"ש: 

{{עוגןמ|לו}} באופן אחר י"ל דהתו' דייק איברי תמימים בבעלי מומין וכו' ודייקי התוס' למה לא בטילי ואי דאין עולין בטילין הא אינו עולין וגם כמו לר"י דאמר מין במינו לא בטל דוקא לח בלח ה"ה לרבנן. והנה על דברי התוס' יש לפקפק וי"ל דרמב"ם לא ס"ל דמ"ש התוס' הא בעלי מומין לא הוי עולין אין כאן ראי' דתוספ' ס"ל עולין הכל צריך להיות עולין המבטל והמתבטל כמו דם פר ושעי' ששניהם עולין אבל הרמב"ם מכרש המתבטל אם הוא עולים מחמת חשיבות לא בטיל דכבר כתבו התוס' שחהר"ל אף דהוא עכשיו איסורי הנאה מ"מ אם יתבטל יהי' חר"ל אף עכשיו לא בטיל וכן הדבר בעולין אם יתבטל יהי' הכל בחזקת תמימין וירצו למזבח אף עכשיו קודם שנתבטל הם נדונים ע"ש סופו וקרוי עולין ולא בטילי כמו חר"ל. וגם דחי' שנית אין דחי' דלגבי מין במינו יש הבדל בין לח ויבש דאין קרוי מב"מ כ"א בנבלל היטב וזה לא שייך בעולין ואי דקשה א"כ מאי פריך הגמ' על המשנה כל הזבחים ולבטל ברובא הא אלו יתבטל יהיו עולין ועולין אינו בטילים י"ל כוונת המקשן למה ימותו ירעו עד שיסתאבו ואז יתבטלו כולם והכל מותר דהא ליכא עולין ושפיר פריך הגמ' אך על רב דפריך מהא דנפל אחד אמאי ימותו קשה די"ל כי התירו רבנן בטבעת וכדומה חביות דהכל נתבטל ד"ת רק מדרבנן אסור אמרינן בי' להקל תולין דאיסור נפל אבל אי מהתורה לא נתבטל וא"כ א"א לומר תולין דבשל תור' לא אמרינן תולין וא"כ מה פריך מכל הזבחים דהא ד"ת לא בטילי דעולין אינו בטילים ול"ל כהנ"ל למה ימותו ירעו עד שיסתאבו ואז אינם בגדר עולין ואח"כ כשימות אחד נתלה לו כמאמר רב הא לא מילתא דירעה עד שיסתאב על ספק אולי לא ימותו וכחול ירבה ימים. וכן נראה מתוך דברי תוס' דוק שם. וא"כ לכאור' אין מקו' לקושי' הגמ'. אמנם הגמר' פריך לרב דס"ל מב"מ לא בטיל א"כ ליתא להך דינא דעולין כלל וא"כ הוי משנה רק מדרבנן דמב"מ לא הוי דהוא יבש ביבש. וכיון דלא בטילי רק מדרבנן מחשיבות דב"ח שפיר פריך נימא שאני אומר ולכך הקים רבא קו' שלו על מילתא דרב ולא גם על מילתא דר"ל דאמר ג"כ דינו של רב בטבעתי' ובחביות בתרומ' ולפי הנ"ל דר"ל לא ס"ל מב"מ לא בטל וא"כ י"ל עולין לא בטילי ולק"מ כהנ"ל ודוק. וצדקו דברי הרמב"ם דפסק עולין אינו בטלין ולק"מ: 

{{עוגןמ|לז}} ועוד י"ל בדרך פשוט והוא דלפי דהעלו התו' ומחברים בנפל א' מהן לים דהותרו כולן מ"מ אין לאוכלן בב"א דתו ליכא רק חד ספיקא ולכאור' קשה מאי פריך הגמרא על רב ממתניתין דקתני ימותו הא בהך קושי' דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא קפריש תירץ הגמרא שמא יבואו י' כהנים ויקחוהו בב"א ופריך הגמרא במגיסי דאסורי וכו' ופירש"י כיון דכבר נתבטלו איך יחזרו לאיסורי' ולפ"ז בזה דמת אחד מהן דנתלו האיסור בו בזה שפיר יש לומר דיקריבו כהנים בב"א כמבואר בגמ' ואטו מגיסי דאסורי לא שייך דמה בכך דמותר מ"מ לאכול בב"א אסור והא פה יהי' נקרב על המזבח בב"א ופשיטא דאסור ואין מקום לקושי' הגמרא: וצ"ל הא בלא"ה הקשו תוס' על ר"א דס"ל אם קרב ראש אחד דיקריבו כל ראשים (ומזה למד רב דינו כמבואר בגמ') ואמרינן בגמ' דיליף לה מקרא מום בם לא ירצו הא ע"י תערובות ירצו. והקשו התוס' הא ד"ת בכל אסורין חד בתרי בטל ול"ל קרא מום בם. ותי' התוס' דקמ"ל אפילו תערובו' חד בחד ירצו ואנן מחמירין בחולין להצריך חד בתרי וזה דחוק לדעת רוב הפוסקי' דחד בחד לא מיקרי תערובת כלל. אבל י"ל דתערובת בעלמא חד בתרי לאדם א' בב"א אסור כמו דאמרו נבלה בשחוטה במגע לא מטמא דאין נוגע וחוזר ונוגע אבל במשא מטמא דנושאין כא' ומ"ה לאדם א' ובפעם א' הוה כמו משא דהוה בפעם א' וא"כ כתבה התורה מום בם הא ע"י תערובות ירצו להקריבן על המזבח בפ"א ומזבח קרוי אדם א' מ"מ גילה לנו התורה דירצו וא"ש. ולפ"ז מיושב קושי' הנ"ל ושפיר פריך הגמ' לרב ול"ל דשמ' יבואו יו"ד כהני' כהנ"ל דהא לגבי מזבח אפי' בכה"ג ירצו וקוש' הגמר' לרב דס"ל כר"א דיליף מן מום בם וכו' ומשני הגמ' רב הוא דאמר כר"א אבל המשנה כרבנן: אך אי אמרינן עולי' אינן בטילים וכמש"ל א"כ ל"ק קושי' התוס' ל"ל מום בם הא בלא"ה חד בתרי בטל דעולי' אינו בטילים וקמ"ל דמ"מ אם קרב א' מהם ירצו ולק"מ וא"כ א"ש רב ס"ל כר"י מב"מ לא בטל וא"כ אין מדם פר ושעיר ראי' דעולי' אינו בטילים רק דם פר לא מבטל לדם שעיר היותו מב"מ אבל עולין מבטלין וא"כ קשה קושי' התוס' ל"ל מום בם וצ"ל כהנ"ל דקמ"ל דירצו אפילו למזבח דהוי כאדם א' בפעם א' ושפיר פריך מן ימותו דקתני במתני' דאף דיבואו י' כהנים וכו' לית לן ביה אבל אנן קיי"ל דלא כרב וכן ר"ל מב"מ לא בטל וגבי דם פר וכו' משום דאין עולין מבטלין וא"כ איצטרך מום בם כהנ"ל לגבי חד בתרי בטל ולא להתיר אפילו בפעם א' וא"כ תו לא קשי' ליה מן משנה די"ל שמא יבואו י' כהנים ולכך פסק רמב"ם כמשנה דס"ל עולין אין מבטלין ודוק: 

{{עוגןמ|לח}} שתים שתים במשנה אמרינן איברי בעלי מומין באיברי תמימין אם קרבו ראש א' מהן יקרב כל הראשים וח"א אפילו אם קרבו כולם חוץ מא' יוציא לבית שריפה ואמרינן בגמר' לא התיר ר"א אלא שנים שנים ופריך בגמ' ח"א אפי' לא קרבו כולם חוץ מא' וכו' ומשני הגמ' מאי א' זוג א' עכ"ל ופי' רש"י פשיטא דצריך להקריב או לאכול הנשאר שנים דאיכא בחד היתירא ודאי אבל א' אסור פריך הגמרא שפיר מאי קאמר רבנן אפי' א' הא בא' ר"א נמי אוסר ומשני זוג א' דר"א מתיר והרמב"ם מפרש לא התיר ר"א אלא שנים דצריך להיות נקרב וכן נפל לים שנים דמינכר בהו נפילתן וטענו עליו א"כ מאי פריך הגמ' דח"א אפילו לא נשתייר רק א' וכו' דמשמע לר"א מותר פשיט' דמותר דר"א לא מצריך רק דנפילה יהי' שנים לניכר נפילתן אבל בהנשאר אין נ"מ אפי' א' ותי' הרא"ם דקו' הגמ' א' האמור בדברי ר"א וא' האמו' בדברי רבנן חד מובן יש לו וא"כ אם אתה מפרש הא דקאמ' ר"א אם קרב ראש א' פי' דאחד זוג א' א"כ אף א' הנאמר בדרבנן אפי' לא נשתייר אלא א' ג"כ פירושו זוג א' וקשה למה הא אפילו אין שיור רק א' ממש תצא לשריפה לחכמים ויפה פירש הרא"ה בקושי' הגמ' אבל בתירץ הגמ' דמשני זוג א' לא מתרצי דהיא גופא קשי' מה צורך שיור זוג אפי' א' נמי מכ"ש זוג. ונראה ליישב דיש כאן ב' סברות לפמש"ש דלכך בנפל תלינן משום ס"ס כר"ל שמא איסו' נפל ואת"ל היתר דלמא לא זו האיסור וא"כ בנפלה כולן או נקרבו כולן ואין שיור רק א' בזו ליכא ס"ס דאין כאן ספק השני ואת"ל לא נפל האיסו' דלמא זו לאו האיסור דהא אין כאן רק א' וא"כ י"ל דאסו' או י"ל כנראה מסתימת הפוסקים דבנפל כולם חוץ מא' אין צריך לס"ס רק בלא"ה מתירין דאמרינן אסורה ודאי ברובא איתא ומהן הן הנופלין היה האיסו' וזו ס"ל להמקשן וא"כ יפה הקשה הא דתנן ברבנן אפילו לא נשתייר אלא א' פי' א' ממש דליכ' למימ' זוג א' דהיא גופא קשי' דלמה נקט זוג ולא א' ממש דהא גם זה תצא לשריפה ול"ל לא מיבעי א' ממש אף ר"א מודה דאסור דלמה הא תלינן בנפיל' דאיסורא ברובא איתא וא"כ ע"כ א' ממש ופריך מיניה לר"א דגם אחד אצל ר"א פי' א' ממש ומשני הגמר' לא כי דלא אמרינן הך סברא ברובא אית' רק אמרינן ס"ס ולכך אם אין בנפילה שיור רק א' ממש אף ר"א מודה כיון דליכ' ס"ס דתצא לשרפה וא"כ לא מצי החכמים לומר דאפילו לא נשאר רק אחד ממש מה אפי' הא בזה אף ר"א מודה ולכך קאמרו אפילו זוג א' דזה לר"א כשר דיש ס"ס מ"מ לרבנן ישרוף דלא אמרינן ס"ס וא"ש ודברי הגמר' והרמב"ם מבוררים. או יש ליישב בקצרה דקשי' לפי דפוסקים דאדם א' אין לאוכלו משום דאצלו לא הוי ס"ס איך יקרבו כולם לר"א על מזבח הא מזבח הוי כאד' א' צ"ל או יקרבו כולם לר"א לאו דוקא דכולן רק מניחין א' דלא יקרבו וא"כ ליכא חשש דאין כאן אכילת כולן או יש לומר כמ"ש לעיל גזירת הכתוב מום בם דע"י תערובת ירצו היינו למזבח כא' והן הן דברי הגמר' דס"ד דבאמת להקריב כולן ג"כ מותר מגזירת הכתוב מום בם וא"כ שפיר פריך רבנן דאמרי אפילו לא נשתייר אלא א' ל"ל זוג א' הא גופא קשי' הא אפילו בשיור א' ממש נמי בעי שרפה ול"ל דבא' ממש אף ר"א מודה דישרוף דז"א דבס"ד ס"ל גזיר' הכתוב להתיר וא"כ דא' האמו' ברבנן ממש ה"ה א' האמו' בר"א ממש ושפי' פריך ומשני מאי א' זוג א' דלא מרבינן מגזרת הכתוב כלל וא"כ אף לר"א א' מכל תערובת אסור להקריב כנ"ל וא"כ מוכרחים רבנן לומר דזוג א' דא' ממש אף ר"א מודה שנשרוף וא"כ אף רישא כן וא"ש ולק"מ: 

{{עוגןמ|לט}} שתים עיין מש"ל והנה בגמ' אמרינן על מילתא דרב מתיר בנפל לים דאמר כר"א אם קרב ראש של א' מהן יקרבו כולן ופסקו הפוסקים כר"א אף דשמותי הוא וחכמים פליגי עליו כיון דרב דאמר כר"א ולכך מצריכין נמי שנים כר"א ועל הרמב"ם לכאורה תמי' דפסק כרב בנפל הותרו כולם ופסק כמשנה ימותו כנ"ל ופסק כחכמים דלא כר"א דאפילו אם נשאר רק א' יצא לבית שריפה והדבר סותר את חבירו והלח"מ לא מצא פתרון כראוי . ונראה לפי הנ"ל דודאי לא דמו הך דרב להך דחכמים דשם מן התורה אינה בטל דה"ל עולין כהנ"ל ובשל תורה לא אמרינן שאני אומר אבל במקום דבטל מהתור' רק מדרבנן בזה מודים חכמים דבטל והיינו במילתא דרב וגם כרמב"ם פוסק כרב ופוסק כחכמים דס"ל עולין אין אין בטלי' והוי דאורייתא ולא אמרינן שאני אומר משא"כ מילתא דרב דרבנן מחמת ע"ז או דבר חשוב אמרינן שאני אומר והגמ' הקשה לרב דס"ל מב"מ לא בטלי כר' יהודא ויליף לי' מן דם פר לדם שעיר וא"כ ליכא למימר עולין אין מבטלין ובטילין דבר תורה כמו שארי אסורין ושפיר קאמר הגמ' דרב ס"ל כר"א ולא כחכמים דאליבייהו ליכא הבדל משא"כ לדידן דלא קיימ"ל כר"י ודו"ק): 

{{עוגןמ|מ}} להתיר ס"ס הקשה הש"ך דלקמן סימן ק"מ בטבעת של ע"ז וכו' מתיר הרמב"ם אפילו בב' ספיקות וכאן מצריך ג' ספיקות. ותי' הש"ך בשם מהר"מ גאון אשכנזי דקשי' בגמ' דרב ס"ל גבי טבעת של ע"ז ס"ס לחודא מותר ואמרינן דס"ל כר"ש והא ר"ש מצריך דוקא שלש ספיקות לדעת הרמב"ם ופירושו בגמ'. ולכך ס"ל לרמב"ם לחלק בין דבר שאין בו שייכות לאכילה רק הנאה כמו טבעת וכדומה התירו בשני ספיקות אבל דבר שיש בו אכילה כמו רמוני בדן בעינן ג' ס' לכך בסימן זה דאיירי באכילה בעינן ג' ספיקות משא"כ לקמן סימן ק"מ דלא שייך בי' אכילה סגי בב' תערובות עכ"ל. והרבה דברים יש לפקפק בתירץ זה דהא בהלכות יו"ט ביצה שנתערב ביו"ט דהוי דשיל"מ שנתערב באלף אסורה ואם ספקא נתערב מותר' ע"ש מ"מ דהוא גורס ואם נתערב באלף אסורה אוודאי ולא אספק ע"ש והא לא הוי רק ב' ספיקות ואפי' ספק ראשון מגופו ומ"מ מתיר הש"ע ולמה אוסר פהוהוא מידי דאכילה. ועוד מנ"ל לשמואל לומר בטבעת ס"ס לא מהני מר' יהודא דאוסר ברימוני בדן בספק דלמא התם הוי אסורי אכילה ואפילו לר"ש בעינן עכ"פ ג' ספיקות בזה מחמיר ר"י דאין ס"ס מועיל אבל באסורי הנאה כמו טבעת דאפילו ג' ספיקות לא בעינן לר"ש מהכ"ת נעשה פלוגתא רחוקה ונימא דלר"י ס"ס אפילו אלף לא מהני כלל וא"כ מנ"ל לשמואל לאסור כל ס"ס אפילו בטבעת. ועוד קשה הא דמשני וא"א ר' אליעזר היא ופירשו בו שני פרושים וקשה לרמב"ם מכל הני דל"ל כפירוש ראשון דלכך נקט שלשה ולא שנים כדי שישארו שנים כי בנשארו בעי שנים דהא רמב"ם לא ס"ל כן ופירש שנים שנים אנפילה דמנכר אבל בתערובת יכול להיות נשאר אחד. ואי כפי' השני דר"א דפת היא דלא סגי בב' תערובת הא התם דבר אכילה ואם נאמר דשם בפת יש רק שבח עצים והנאה בעלמא לא מיקרי כמ"ש התוס' או י"ל דקאי על ארג הבגר וכו' הא לשיטת הרמב"ם דיש חילוק בין תרי ספיקות לשלשה ספיקות ליכא לשמואל ראי' כלל מר"א דס"ס עד עולם אסור דלא מצינו לר"א רק בתרי ספיקות ועדיין י"ל בשלשה ספיקות ר"א מודה ומחמיר משום חומרא דע"ז בתרי ספיקות אפי' במילתא דהנאה לבד אסור כמו בשאר איסורי אכילה. ובאמת כי בחדושי בדרך פלפול אמרתי ליישב בזה הא דאמר כר"א לשיטת הרמב"ם והוא דקתני מריבוא לשלש ומשלש לשנים ודייק הגמ' למה קתני לשלש ולא ג"כ לשנים רק י"ל בנפל משלש לשנים דהותרו אלו שנים עם הא' שנפל לתוכן ומותר לאוכלן ברשות ב"ד א"כ ס"ד דגם שלשה ראשונים יהיה מותרים דהא זהו שפירש לתוך שנים ונאכל הוי כנפל לתוך הים ויותר טוב מאלו נאכל בשוגג דהותרו כולן מכ"ש זה דנאכל ברשות וגבי ימותו במשנה דמדמה בגמ' לנפל לים וכתב רי"ק אף דממיתין אותו בידים כתב מהרש"ק הואיל ונעשה במצות ב"ד הוי ליה כנפל ממילא וא"כ אף זהו כמוהו דהא הותר לאכול והוי כנאכל בשוגג וא"כ אף אלו מותרים וקמ"ל בברייתא דמ"מ אסורים ולא הותר רק אחרונים וטובא קמ"ל דלא מיקרי ולא דמי לנאכל וכו' דהא אנו מתירין לאוכלו דתולין היתר הוא ואיך נימא תו איסור פריש וטובא קמ"ל וזהו השתא דנאמר דנפל אחד לג' וא"כ בתערובת ד' טבעתים ור"א ס"ל שנים שנים פי' דצריך נפילה להיות שנים לפירש רמב"ם ואם כן אלו קתני נפל לשנים וסך הכל שלשה ה"א דבאמת בנאכל הוי כנפל לים וכולם הותרו אבל בזה א"א דהא צריכא שנים ליפול וא"כ אין בתערובת השני שיור רק אחד יאיך יוכשר דהא ליכא ס"ס כמש"ל דאיך נימא ספק נפל איסור או לא ואת"ל האיסור לא נפל דלמא זו לאו איסור דהא ליכא רק חד וא"כ ה"א בנפל לג' באמת הותרו הכל לכך קתני לשלשה ומ"מ לא הותרו כולם וא"ש תירץ הגמ' לשיטת הרמב"ם: 

{{עוגןמ|מא}} אך עם כל זה קושי' התוס' במקומה עומדת ולכך נראה דהתוס' שם דף ע"ב ד"ה נתערבו כתבו דעת ר"ת דהא דס"ל לר"י דס"ס לא מהני היינו דוקא בדבר חשוב כמו רמוני בדן. אבל בשאר דברים שאינו מתבטלין אף לר"י מהני ספק ספיקא ולכך נקט ר"י רימוני בדן. והקשו הא בברייתא קתני לר' יהודא רימוני בדן למה נשנו וכו' ה"ל לשנויי לכך נשנו דלא מהני ביה ס"ס ע"ש. והנה הרמב"ם קשיא ליה למה נקט רימוני בדן ואי דוקא רימוני בדן יקשה התוס' לימא דלכך נשנו ולכך ס"ל לרמב"ם ודאי לר' יהודא דלא מהני ספק ספיקא כלל בכל התורה ודאי אין הבדל לרימוני בדן ושארי דברים ולכך לא מצי ר' יהודא לומר דרמוני בדן לכך נשנית לענין ספק ספיקא דלר"י אין הבדל אבל ר"ש דס"ל לשיטתו דבעי ג' ספיקות דוקא בזו דוקא בדבר חשוב החמירו ולא בשארי דברים שאינו מתבטלים ולכך נאמר הברייתא רימוני בדן לא בשביל ר"י רק בשביל ר"ש ולכך טבעת של ע"ז דאינו בטל הוא מחמת חומרא דע"ז כנראה מדברי רמב"ם ופי' המשניות ס"ל לרב תרי ספיקות כר"ש דודאי יש חילוק בין דבר חשוב לאין דבר חשוב דאל"כ רמוני בדן למה נשנו בברייתא אבל שמואל ס"ל כר"י ולדידי' בכל דברים ספק ספיקא אסור דאל"כ ה"ל לר"י לומר דלכך נשנו כקושי' התוס': 

{{עוגןמ|מב}} ובזה יש ליישב קו' התוס' שהקשו לפירש"י דאמר כר"א באפה הפת הא גם חביריו חכמים ס"ל כן דלכאורה יש להקשות דלמא כי ס"ל לר"א דס"ס לא מהני היינו בדבר חשוב כמו דס"ד דר"ת לר"י אבל בטבעת דליכא כ"כ דבר חשוב מודה ר"א וסייעתו דמהני ס"ס ושמואל דקאמר בטבעת אין לו סייעת' אך לפי דאמרינן גבי ששה דברים מקדשין ור"ע מוסיף אף ככרות של ב"ב ואלו אף ר"א ס"ל עכ"פ היה לו לומר ר"א ור"ע מוסיף דר"א מוקדם ורבו של ר"י וע"כ צריך לומר דלא ס"ל לר"א ואם כן א"ש דמדרבנן דר"א ליכא ראי' דה"א מאן חכמים ר"ע וא"כ הפת דבר חשיב ושפיר קשה כנ"ל מנ"ל לשמואל בטבעת ולכך קאמר כר"א דלא ס"ל ככרות של ב"ב חשובים הן רק מחמת חומרא דע"ז וא"ש ודו"ק: 

{{עוגןמ|מג}} דגם הך דביצה מיושבת דביצה אינה בטילה לא מחמת חשיבות רק מחמת דשיל"מ ולכך לא מודה בי' הרמב"ם דמהני בי' ס"ס גרידא. ובזה יש ליישב מה שהקשתי ריש סימן להרמב"ם דס"ל חמץ ה"ל דבר שיש לו מתירין מאי פריך הגמ' ליתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח הא אף ככרות של נחתום דלא חשיבו ומ"מ לא בטילים דמ"מ פריך דליחשוב ככרות של ב"ב קרוי דבר חשוב ונ"מ לענין תערובת אי בעינן שלשה וק"ל: 

{{עוגןמ|מד}} אמנם בין לתי' שלי בין לתי' הש"ך דקעביד שם הגמ' בזבחים ע"ד צריכא אמילתא דרב דאמר בטבעת מילתא דר"ל דאמר בחבית של תרומה קשה הא התוס' כ' דלכך הותרו בנפל אחד מהן לים דהוי ס"ס ולכך אסרו התו' לאכול כולם ולפ"ז אלו מילתא דרב לחוד דהוא בטבעת וסגי' לשיטת הש"ך בב' ספיקות אף בנפל מותר דהוי גם כן ב' ספיקות אבל בחביות של תרומה שהיא אכילה ולא מהני ס"ס ה"א בנפל ג"כ לא מהני קמ"ל ר"ל דמ"מ בנפל הקילו אף בס"ס גרידא וכ"כ קשה למ"ש ג"כ דה"א בטבעת דאינו דבר חשוב ומהני בי' ספק אף בנפל מהני אבל חביות דאיירי בחביות סתומות והוא דבר חשוב ה"א דלא מתירין בנפל דהא לא סגי' בס"ס. מיהו זה יש לדחות הואיל וקאמר ר"ל חביות סתם לר"ל עדיין לא ידעינן דאיירי בחביות סתומות דהוא דבר חשוב והא דאינו בטל משום דהוי כל שדרכו למנות שנינו (ומכל מקום אינו בגדר חשוב שיהי' צריך ג' ספיקות וכן משמע בתוס' דוקא ששה דברים חשיבי ובהו אינו מועיל ס"ס) ואם כן שפיר עביד צריכותא אבל על תי' הש"ך קשה ודו"ק: 

{{עוגןמ|מה}} אסור לאדם א' הש"ך והפר"ח תמה בתערובת שלישי למה לא יאכל לאדם א' ונראה דלפי הנ"ל ניחא דס"ל להרמ"א הרמב"ם דמצריך ג' ספיקות הוא משום חשיבות התערובת כנ"ל ואי אתה אומר שיאכל א' בב"א א"כ ליתא כלל רק ב' ספיקות דלמא הך דפריש לרובא היתרא וכן הך דפריש לג' היתרא אבל הך ספק דלמא הך דאכל משתי' היתרא הוא ליכא דהא אוכל כולם כא' ולכך צריך שלא יאכל כא' ויהי' ג' ספיקות. ובחידושי אמרתי למה בעי ג' ספיקות מריבוא לשלש וכו' וי"ל דאם כן ספק הראשון נפילה מריבוא או ספק דילמא לא נפל טבעת דאיסורא וספק השני דילמא האי דאכל דילמא לאו היינו שנפל מריבוא והכוונה דילמא לאו דאיסורא היא ולפ"ז הרי גם בגדר שם אונס חד ספק הראשון אם נפל מרובא טבעת האיסור וספק השני ג"כ אם זה טבעת האיסור היינו ספק הראשון אם זה טבעת איסור או היתר הוא הוא כל ספק אם הוא טבעת האיסור וי"ל אמת שכל ספיקות הוא הכל אם הוא טבעת איסור אבל אין הספיקות דומים כי הספק בנפילת להשלישי אם זה הטבעת הוא הוא דנפל אם כן אסור לאכלו כא' דאם כן אזלא לי' ספק השני אבל בנפל לשתים הרי יכול לאכלו כא' ומ"מ נשארו שני ספיקות וכיון דלא דמי אין קרוי שם אונס חד: 

{{עוגןמ|מו}} דדבר שיש לו מתירין וכו' הקשה הש"ך א"כ בנפל א' מהן לים דהטעם כמ"ש התום' מתורת ס"ס דלמא איסורא נפל ואת"ל היתר דלמא הך לאו איסורא היא הא בשיל"מ לא מהני נפל דהא לא מהני ס"ס ולעיל כתב המחבר דשיל"מ דנפל לים א' מתערובות דמותר הכל והרמ"א לא הגיה. יבאמת נראה ברור דנעיל בנפל מ"ש התוס' מתורת ס"ס לאו עיקר טעמא הוא רק התוס' נתנו סמך וטעם. ובפרט להרמב"ם דמצריך ג' ספיקות בתערובות והא בנפל לית' רק תרי ספיקות מכ"ש דדוחק לומר לר' יהודא דס"ל לא מהני ס"ס א"כ יחלוק אדון של רב בנפל אחד לים ולחד לישנא ברש"י כמש"ל הוא דאמר כר"א דר"א ס"ל בפת דלא מהני ס"ס וה"ה בשאר איסורים ע"ש בתוס' וקשה איך אפשר לא מהני ס"ס א"כ יחלוק אדין של רב בנפל אחד לים ולחד לישנא ברש"י כמש"ל הוא דאמר כר"א דר"א ס"ל בפת דלא מהני ס"ס וה"ה בשאר איסורים ע"ש בתוס' וקשה איך אפשר הא ר"א סבר אם קרב ראש של א' יקרבו כולם והיינו דין נפל דרב והא ר"א ל"ל ס"ס אלא ברור דעיקר היתרא דילפינן מקרא מום בם וכו' וזהו טעמא של תוס' רק לסניף בעלמא ולכך פריך הגמ' מנ"ל לר"א ותירץ דיליף לי' מן מום בם ומה קו' ומה צריך לקרא הא ס"ס כלל הוא בכל התורה א"ו דס"ל לגמרא דלאו ס"ס גמור הוא ולכך הוצרך למילף מקרא וס"ס סניף בעלמא וא"כ אף דלא מועיל ס"ס נפל מותר דיש לן קרא מום בם. ובאמת לפי סברא זו דבשיל"מ מהני נפל וסברת מהרש"ק דמפרש הא דפריך הגמ' אמאי ימותו כולם הא הוי נפל ונתקשה מהרש"ק הא הומת בידים ותי' מהרש"ק הואיל הומת בצווי ורשות ב"ד היינו נפל ממילא יש ליישב קושי' התוס' יבמות דף פ"ב ד"ה משום וכו' דהקשו לרב אשי דס"ל תרומה הוי דשיל"מ דיכול ליתנם לכהן א"כ תרומה עולה בא' ומאה. ולא תירץ כלום. ולפי הנ"ל ניחא דהא צריך להרים סאה אחת וליתנם לכהן מפני גזל שבט והכהן אוכלה ברשות ב"ד אם כן היינו בנאכל בשוגג ומה בכך דתרומה דשיל"מ הא בזה דניטל סאה ונאכל הותרו כולם ולית לן חשש כלל ולק"מ: 

{{עוגןמ|מז}} אך לא הבנתי מה דפריך בשילהי ע"ז וליתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח דאוסרים הכל כל תערובת וכן פסק רשב"א ביבש ביבש לא בעי כלל. וקשה הא צריך לשרוף דאפילו תערובת משהו צריך שריפה ומכ"ש בנתערב ככר בין ככרות דצריכין שריפה או זורה לרוח וכיון דשורף או זורה א' הא הותרו כולם כמו ימותו כפרק הזבחים דמחויב להמית הכל ואי מת א' הותרו כולם. וכן בחמץ ולא קרוי נפל בידים כיון דחיוב עליו במצות חכמים לבערו וה"ל כימותו בתערובת דזבחים. ולכן צל"ע עכ"פ דין הנ"ל נכון בנפל אין ענין לס"ס דעלמא אף דעלמא לא קרוי ס"ס מ"מ בנפל מותר ודו"ק: 

{{עוגןמ|מח}} אין להתיר שרש דין הלזה היא במרדכי כי ר"ש שאל לר"ת הא דאמרינן ספיקה בביצה שנולדה ביו"ט אסורה ונתערבו באלף אסורה הא ה"ל ס"ס ותירץ ר"ת ס"ס בדשיל"מ לא מהני עכ"ל ותמה הפר"ח הא ר"ת ס"ל ספק אחד בגופא וספק אחד בתערובת מהני ונתערבה באלף אודאי קאי אבל בספיקא באמת מותר' מכח ס"ס והניחו בצ"ע ונראה ליישב דהרמב"ם בהלכות יו"ט השמיט הך וספיקו אסורה רק כתב סתם ביצה שנולדה ביו"ט אסורה נתערב באלף אסורה ונתן המ"מ טעם דלכך השמיטו הרמב"ם דנלמד מכ"ש דנתערבו באלף דאסורה. ויש להבין א"כ למה כתבה ברייתא וספיקא אסורה ולא נלמוד מהך דנתערבה אך לפי' ר"י דנתערבה אספיקא קאי א"כ טובא קמ"ל וספיקא אסורה. ואם נתערב באלף הך ספיקא נתערב באלף דאסורא ולא מהני ס"ס אבל אם נתערבה באלף לא קאי על ספיקא רק על ודאי וא"כ שפיר קשה ל"ל ספיקא אסורא הא נלמוד במכ"ש מן נתערב וכו' כמ"ש המ"מ רק ה"מ אם טעם נתערב באלף הוא מחמת דשיל"מ עד שתאכל באיסור תאכלנה בהיתר וגם ספיקא אסורה נמי הטעם עד שתאכל באיסור וכו' המתן עד למחר ותצא מידי ספק א"כ קשה תרתי ל"ל דהא חד טעם אית להו אבל אם הטעם דתערובת לא בטל משום דביצה דבר חשוב ודרכו למנות בשביל זה לא יחויב שהיה ספיקו אסורה כי מה יועיל חשיבות לאסור הספק ולהוציא מחזקת כשרות בהמה חשיבי ולא בטילי. ומ"מ ס"ל לרב אין חוששין לספק דרוסה וזה פשוט. וא"כ א"ש ר"ת אמר למילתי' למ"ד שם וספיקה אסורה מיירי ביצה טריפה ונתערבה באלף משום דהוי חשוב דרכו למנות ושפיר י"ל נתערב באלף אודאי קאי ולא קשה ספיקא אסורה ל"ל הא נלמוד מכ"ש וכו' דז"א דהא לא בטיל הוא מחמת חשיבות ומה ענין זה לספיקא ולכך ס"ל לר"ת אוודאי קאי אבל ר"ש שאל לר"ת להך מ"ד דביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה באלף אסורה מפני דשיל"מ וא"כ קשה ספיקא אסור ל"ל נלמוד במכ"ש כמ"ש המ"מ וע"כ צ"ל דהך נתערבה באלף על ספיקא אסורה קאי כנ"ל ושפיר טען ר"ש הא הוי ספק ספיקא ותי' ר"ת בדבר שיש לו מתירין לא שרינן בס"ס דעד שתאכלנו וכו' ולק"מ: 

{{עוגןמ|מט}} אמנם כ"ז לשיטת ר"ת דס"ל ספק א' בגופו וספק א' בתערובת הוה ס"ס א"כ יפה הקשה ר"ש וצ"ל דלא מהני ס"ס בדבר שיל"מ אבל לפי דעת הר"י דספק א' בגופו וספק בתערובת לא הוה ס"ס בלא"ה לק"מ וא"צ להך דס"ס בדבר שיש לו מתירין לא אמרינן והנה התירת הבית דף קט"ו דדייק בהא דתנן האורג מלא סיט מבגד שצבעו סיט ג"כ קשה למה לא קתני נתערבה באחרות וצ"ל ג"כ כהנ"ל דה"ל ס"ס וקשה הא במוקדשין הוי דשיל"מ כמ"ש התוס' פ"ב דפסחים והרמב"ם בפי' משנה דעומד לפדיון וא"כ הוה ליה דשיל"מ ואיך יועיל ס"ס ואפי' נאמר במוקדשין בכל שהוא מחומרא דקדשים מ"מ הא דשיל"מ נמי הוא ולא יועיל ס"ס. ויש ליישב בדוחק אבל לדינא לפי דקיימ"ל לאסור ספק בגופו וספק בתערובות אין להחמיר ס"ס בדשיל"מ: 

{{עוגןמ|נ}} משום דספק א' וכו' הקשה הש"ך כיון דמחבר ס"ל כרמב"ם דבעינן שלשה תערובת דהיינו ג' ספיקות ובזה בטריפה שנתערב הוא רק ב' תערובת דהיינו ב' ספיקות. ולפמש"ל לק"מ דוקא בדבר חשוב שאין מתבטל כלל בעינן ג' ספיקות אבל ספק טריפה הוא מדבר מתבטל ואין חשוב וסגי בב' ספיקות ולכך נתן טעם דהוי ספק א' בגופו: 

{{עוגןמ|נא}} אין להתירו ודעת ר"ת להתיר ס"ס כי האי ועיין פר"ח דף מ"ו דכתב דעת בעל התרומה מסכים לחד תי' של רשב"א אפילו ספק תערובת חד בחד ומיקרי ג"כ ס"ס לדעת ר"ת. רש לדקדק הא דאמרינן כריתות דף טו"ב בתוס' ד"ה מדסיפא כו' דכתבו ואשמועינן דאפילו בס"ס ספק שומן ספק חלב ואת"ל חלב ואת"ל חלב דלמא לא כשיעור מייתי אשם תלוי. ויש להבין למה באמת מייתי אשם תלוי הא ה"ל ס"ס ומועיל בכל התורה ואי דהך חלב או שומן הוי רק חד בחד מה בכך הא מועיל לשיטת ר"ת. וכן קשה הא דאמרינן גיטין ונזיר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ולא נודע אסור בכל הנשים דלמא קידש קרובתה וקשה הא איכא ע"ס דילמא לא קידש שליח כלל שום אשה ואת"ל קידש דילמא לאו קרובת אשה שרוצה להנשא היא. בשלמא לר"י לא דמיין הספיקות משא"כ לר"ת קשה וצ"ע: 

{{עוגןמ|נב}} אמנם אי נימא דר"ת ס"ל ג"כ דבעינן ס"ס מתהפך יש ליישב דשם בנזיר ל"ל איפכ' ספק לא קידש קרובת זה ואת"ל קידש דילמא לא קידש כלל זה א"א דהא אמרת אפילו קרובתה קידש. וכן בהך ספק אכל ג"כ י"ל בזה אופן היה כאן חתיכה שומן ואין בה זית וחתיכה א' חלב ויש בו כזית ועוד חתיכה בלתי כזית ואכל א' מג' והשאר לאבדו וא"כ כאן ספק אי אכל חלב או שומן וגם אם אכל חלב אי מאותו שיש בו כזית או אין בו כזית והוה ס"ס אבל אינו מתהפך לומר ספק לא אכל ואת"ל אכל זית דילמא שומן זה א"א דהא שומן לא היה בו כזית. וזה ס"ס שכוון עליו תוס' דמחייב אשם תלוי כיון דאינו מתהפך ומה שהקשה הב"ש בא"ע וכן מפורסם הקו' בשם הגאון מהור"ר הילמ"ן ז"ל דמו"ש מפראג מהא דאלמנת עיסה דאיירי דהי' ספק בן ט' לראשון בן ז' לאחרון דהי' חלל דמתיר ר"י משום דהוי ס"ס דילמא לא הי' כל התערובות פסולה ואת"ל דהי' דילמא מן ראשון הא ס"ס ס' בגופו וס' בתערובת צ"ל שאני דהתם אלמנה יש לה חזק' כשרות ובתה באמת פסול ואע"ג דתו' כתבו כתובות י"ד ד"ה אלמנה עיסה וכו' דלכך הבת פסול לא מדינא רק מעלה עשו ביוחסין זהו כתבו לשיטת ר"ת דמכשיר כל הני ס"ס. אבל לשיטת ר"י דחולק באמת הבת מדינא פסול דל"ל ס"ס כלל והא דס"ל לר"י בביצת ספק טריפה שנתערבה באלף דלא מהני ס"ס הנ"ל דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד וכו' אף דיש לביצה חזקת היתר דאינו טריפה. י"ל דמיירי כפי' רש"י שם דיש כאן שני תרנגולת אחת כשרה ואחת טריפה ודאי והטילו ביצה ולא ידענו ממי יצא הביצה א"כ לא שייך כאן חזקת היתר דהא לא נודע ממי נולדה אם מטריפה או מכשרה. ולפי אותו סברה שכתב רמ"א הואיל וספק ראשון מהתורה וכו' י"ל ה"מ לדעת רשב"א ור"ן דכל ספק איסור מהתורה אסור אם כן שפיר י"ל דאין לצרפו לכלל ספיקות דתערובות אבל אי אינו אסור רק מדרבנן א"כ מה בכך שספק ראשון אסור מהתורה זהו גופו לאסור הוא דרבנן. והנה הרשב"א והר"ן תירץ לדעתו דספק מהתורה אסור למה ספק ממזר ושתוקי מותר מהתורה דביוחסין הקילה התורה לפ"ז י"ל אף ספק חלל בכלל דלא עדיף מספק ממזר וא"כ דמהתורה ספיקו מותר שפיר מצטרף ספק זה לספק דתערובת וס"ל ספק ספיקא ולא דמי כלל לשאר ספיקא דספקן אסור מהתורה וק"ל: 

{{עוגןמ|נג}} ספק ספיקא והנה הפר"ח הביא דעת רבינו דס"ל באיסור דרבנן מודה ר"י לר"ת והקשה הפר"ח הא ר"י ס"ל גבי ביצה דקתני ספקו אסורה ונתערבה באלף אספק קאי ולא אודאי ומכח זה חולק על ר"ת דס"ל ספק בגופו וכו' אמרינן א"כ במסקנא דמוקמינן בנולדה ביו"ט גרידא ואינו רק איסור דרבנן. ומ"מ קתני נתערבה וכו' ש"מ דאפילו באיסור דרבנן לא אמרינן ספק בגופו וכו'. ולא ידעתי מה חרי הגדול הזה בשלמא אי איירי בספק טריפה ס"ל לר"י דלא יתכן לומר אם נתערבה באלף אודאי טריפה ודאי טריפה מאן דכר שמי' הלא אין זכר בברייתא כלל מודאי טריפה עד שיתכן עליו הלשון ואם נתערבה וכו' וע"כ עלה דקתני וספקה דהיינו ספק טריפה אסורה עלה קאי ואם נתערבה וצדקו דברי ר"י אבל אי איירי בביצה שנולדה ביו"ט שפיר י"ל ואם נתערבה אודאי נולדה ביו"ט קאי דהא הברייתא מתחיל בביצה שנולדה ביו"ט וכו' ושפיר קאי עלה דאם הך ביצה דהתחיל בה הברייתא והיינו שנולדה ביו"ט שנתערב באלף ולק"מ דעל ודאי קאי אבל בספק ה"ל ס"ס ומותר ולק"מ:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}