עריכת הדף "פלתי/יורה דעה/ד"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}
{{OCR|קישור=https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8189&st=&pgnum}}
{{עוגןמ|א}} שחט סתם כתב הש"ך משמע מדברי הטור אם שחט בפי' לשם מצות שחיטה אעפ"י דאח"כ זרק או הקטיר לע"ז לא מיפסל ש"ך ואמת שכן משמע לשון הטור דכתב שחט סתם משמע הא שחט בפי' לשם מצות שחיטה לא מפסל. #(א אלא דלא הבנתי מה בכך דהא הוא חושב לזרוק או זרק לע"ז א"כ חזינן דעתו היה שלא לשחוט לע"ז רק לזרוק היה אז דעתו והוכיח סופו על תחילתו וא"כ מה יועיל ששחט בפי' לשם שחיטה לבטל מחשבת סופו אם כך היה מחשבתו מתחיל' וצ"ע לכאורה. #(ב ומה שנראה כי דעת הטור הוא כדעת התוס' בכמה דוכתי כי מחשבת פגול אינו במחשבה בעלמא רק צריך דיבור גמור להוציא בפה עיין תוס' סוף פרק המפקיד ובאסיפת זקנים והארכתי בזה במ"א. עכ"פ דעת תוס' דבעי דיבור ולפ"ז המחשב בשחיטה לזרוק דם לע"א צריך ג"כ דיבור ולא סגי במחשבה דהא הא דמחשבין מעבודה לעבודה ילפינן חוץ מבפנים וכמו בפנים צריך דיבור כן בחוץ צריך דיבור אך ה"מ במחשב מעבודה לעבודה. אבל השוחט וחושב בעת השחיטה ששוחט הבהמה לע"ז זהו עיקר שחיטה לע"ז בזה לכ"ע א"צ דיבור דהיא היא דעושה מעשה גמור דשוחט לע"ז וזהו לא ילפינן חוץ מבפני' כלל וא"צ דהיא עיקר עבודה לע"ז ועיין גמ' דף ל"ט אלא זביחה דע"א וכו' ועיין תוס' שם וזה פשוט וברור: וא"כ קשה הא דאמרינן בחשב בשעת זריקה הוכיח סופו על תחילתו דהיה מתחילה דעתו כך מה בכך דהיה דעתו לכך נהי דחישב להדיא הא מחשבה בלי דיבור אינו מועיל וכי נאמר הוכיח סופו על תחילתו דדיבור מתחילה מה שהיא לא דיבר כלל ואין אומר ואין דברים בלי נשמע קולו. וזה ודאי אינו ולא דמיא כלל להך עובדא דרשב"ג דהורה הוכיח סופו וכו' דאמרינן מחשבתו היה מתחלה כך אמר אבל לומר דיבור מתחלה זו לא מסתבר כלל. וצ"ל דהא דאמרי' הוכיח סופו על תחילתו הכוונה דמתחילה היה דעתו כשהי' שוחט במחשבתו לשחוט לשם ע"ז ובזו לכ"ע א"צ רק מחשבה וא"צ דיבור כמש"ל. ולא דהיה דעתו לזרוק לע"ז דזה אינו מועיל דהיה מחשבה לבד. וא"כ אם שחט בפי' למצות שחיטה אזלא הך חשש דהיה דעתו לשחוט לע"ז ולזרק לע"ז דהא אינו אוסר במחשבה: ולפ"ז לפי דעת הרבה מחברים דאף בפגול סגי במחשבה בעלמא וכן נראה דברי רמב"ם בפי"ד מהל' פסולי מוקדשין דכתב אין מחשבה הולכת אלא אחרי עובד אפי' שמענו שהבעלים פגלו וכו' מדכתב אפי' ש"מ דסתם פגול הוא מחשבה בלי שמיעה. א"כ גם מבחוץ דינא הכי א"כ יש לפקפק על דינו של טור כמ"ש דמה בכך דשחט למצות שחיטה דלמא אז היה מחשבתו על זריקה כהנ"ל. וא"כ יש להחמיר אם לא נאמר הך דינא גופי' חומר' בעלמא דקי"ל כרבנן דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו וצ"ע: 

{{עוגןמ|ב}} הרי זה ספק וכו' עיין ט"ז ס"ק ה' דהביא בשם רש"ל דיש להתיר בהנאה כרבינו ירוחם והב"י אוסר בהנאה דנמשך אחרי רמב"ם דפוסק כרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו. ולענ"ד אף להרמב"ם אין כאן איסור הנאה דלא ימלט מידי ספק וא"כ אוקי אחזקה בשלמא באכילה ספק בשחיטה דאם יש כאן מחשבת ע"ז הרי כאן שחיטת זבחי מתים וכל ספק שבשחיטה להחמיר דבהמה בחזקת איסור עומדת אבל לענין הנאה הבהמה בחזקת היתר עומדת ואם יש ספק אמרינן אוקי אחזקה ובחזקת היתר עומדת. וצדקו דברי רי"ו #יג) ואין לדקדק הא בגמ' אמרינן הטעם דלכך ס"ל לרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו דאמרינן הא דדא צווח מתחילה דסבר כי לא אתא לידי מה אצווח. ובזה לא שייך זו א"כ למה שתיק ולא חישב תיכף וע"ש חולין תוס' ד"ה כי לא וכו' ועיין ח"מ סי' קמ"ה דמחלק המחבר בין מתנת ש"מ למתנת ברי נראה ג"כ מהך טעמא דבש"מ לא שייך לא אתא לידו כי הכל יודעים דברי ש"מ ככו"מ והוי אתא לידו. וצ"ל דזהו סברה עושה דחשב רשב"ג לודאי ולא לספק דאמרינן ודאי היה מוחה רק דשתק מטעמ' הנ"ל אבל במקום דלא שייך הא טעמא ספק הוא. ואף פה מודה רשב"ג דהוא רק ספק זבחי מתים ולא ודאי וא"כ דאף לרשב"ג ספק פשיטא דיש להקל: אני מספק ובא אם אין עדים שחשב לזריקה רק הוא אומר שחשב כן והוא אומר שלא חשב כן בשעת שחיטה אם אינו נאמן במגו דלא חשבתי כלל. #ד) או נימא כיון דהוכיח סופו על תחילתו הוי כמגו במקום חזקה. וצ"ע כי לא מצאתי מזה למחברים דבר: 

{{עוגןמ|ג}} לא אוסרה עיין ש"ך ס"ק ה' ו' דלא קיי"ל כדעת האומרים אין אדם אוסר שאינו שלו אפי' במעשה רק קיי"ל אדם אוסר אפי' במעשה זוטא אם לא שיש לומר לצערו. ואמת שכן העלה בתור' הבית וכן משמע ברמב"ם בהל' עכו"ם ודעת העט"ז הוא רק מדרבנן ובשאר אחרונים משמע דאוריית' ולהיות כי נ"מ טובי בי' כנודע אמרתי לברר כל הדברים. #ה) וצריך אני להתלמד בדברי הרא"ש כי בגמ' אמר ר"ה אעפ"י שאין אדם אוסר שאין שלו עשה בו מעשה אסרו והדר קאמרי ר' נחמן ור"ע ס"ל אפי' מעשה אין אדם אוסר ופרקינן ושנינן לבסוף קאמר ר"נ אפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאין שלו ה"מ ישראל ונכרי אבל ישראל לחברי' לצעורי קמכוון וכו' ע"ש בגמ'. והרא"ש הביא דעת ר"ח דר"נ וסייעתו מודים במעשה רבה אוסר שאינו שלו והרא"ש הכריע כרש"י דאף במ"ר אין אוסר וקשה מה נ"מ בהכרעה זו דהא פסק לדינא נכרי מומר אפי' במעשה כל דהו אוסר וישראל וחבירו אין אסור משום לצעורי קמכוון אפי' במעשה רבה וא"כ מה נ"מ בין מ"ר למעשה זוטא. ובדברי רמב"ם בהל' שחיטה שכ' שאין אדם מישראל אוסר דבר שאין שלו שלא כיון אלא לצערו הוא כמעט סתירה מיניה ובי' פתח דאין אדם אוסר וסיים שלא כיון אלא לצערו מורה להדיא דיכול לאסור רק לא כיון לכך והסמ"ע ח"מ סי' שפ"ה כ' ג"כ לשון שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו פירש שאין דרכו של אדם לאסור דבר שאינו שלו ולכך אמרינן לצעורי מכוין והדוחק מבואר. #ו) ועיקר קושיא שיש בזה הוא כיון דר"נ דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו פי' מטעם לצעורין אבל זולת זה מודה לר"ה דאוסר אפי' במעשה זוטא כהנ"ל א"נ מה דמקשה ר"ן מן ברייתא השוחט חטאת וכו' ליקשה לנפשי' דהא לא שייך לצעורי הא בשלו קשחט הוא ולמי יצער והוא בא לב"ד ושאל כמה חטאת נתחייב במחשבה הזה. וא"כ הא אף ר"נ ס"ל כן ובת"ה משמע דאמת מתחילה הי' דעת ר"נ אפי' במעשה לא אסור אפי' מומר ולבסוף הדור בי' וס"ל דאוסר במקום שלא שייך לצעירי'. וא"כ י"ל דהך קושיא קודם חזרה לא הקשה רק לר"ה ובתר דשמע התי' מר"ה חזר. אבל לא כן משמע פשטא דסוגי' דש"ס וביחוד דברי תוס' ד"ה ר"נ וכו' דכתבו לס"ד דר"נ ס"ל אין נכרי יכול לאסור יקשה מר"נ דהא עובד' שם דנכרי ניסך וכו' הרי דחשבו רק לס"ד דאנן טעינן בהבנת ר"נ אבל ר"נ בעצמו לית ביה חזרה דכתבו ס"ד וגם אין קושי' כלל מעובדא דשם היה קודם חזרה אלא ברור דס"ל לתוס' דכך היה דעת ר"נ מתחילה ועד סוף וא"כ תקשי ה"ל לר"נ להקשות לנפשי' מהך ברייתא ובחדושי ופלפולי הישיבה טרחתי ליישבו בכמה אנפי. אבל הם רחוקים מאמת (ואולי הי' זה להרב ט"ז לחומה וסברא ברורה כי דאף דר"נ מודה דישראל מומר ונכרי אוסרין בעשה מעשה היינו במעשה רבה אבל לא במעשה זוטא כי לא מצינו דר"נ יסבור כן וכן מורה רהיט' דשמעת' דאין לעשות פלוגתא רחוקה ריב"ב ס"ל אפי' במעשה רבה אין נכרי אוסר נימא דת"ק אפי' במעשה זוטא אוסר מהכ"ת לעשות פלוגת' רחוקה. ובזה אפשר ליישב מה שעמדנו בו מה ביקש הרא"ש בהכרעה זו בין רש"י לר"ח הא קיי"ל לצעורי דיש נ"מ דלר"ח צ"ל ניסוך קרוי מעשה זוטא כמ"ש הרא"ש ור"נ אוסר מ"מ בנכרי ש"מ דאף מעשה זוטרא אסור אבל לשיטת רש"י דניסוך קרוי מעשה רבה וא"כ י"ל במעשה זוטרא אף נכרי אין אוסר לר"נ וא"ש כל הנ"ל ולכך יפה תי' על קושי' הב"ח דמה בכך דאותו שוחט היה מין הא הבהמה אינו שלו ובעי מעשה רבה. ואם כי הוא אמרה לרשב"א ורשב"א ס"ל דאף במעשה זוטרא אוסר. מ"מ אין כ"כ השגה עליו כאלו טעה בדבר בדבר משנה וצריכין אנו לחוש לכבודו של אותו זקן): איברא לפי שיטת הפוסקים דאף במעשה זוטרא מודה ר"נ דנכרי אוסר קושי' הנ"ל במקומו עומד. גם יש להבין טעם של רש"י דס"ל ביש לו שותפות לא אמרינן לצעורי למה כמ"ש התוס' מה נ"מ בשותפות אם כוונתו היה רק לצער. וגם על דברי הרא"ה דס"ל דאף שכוון לצערו מ"מ שחיטתו אינו מועיל וה"ל נבלה וטען רשב"א בתורת הבית הא לא אתכוון לכוונה זרה רק לצערו בעלמא יש ליישב: ונראה דהא בע"ז דף נ"ז אמרינן מנלן דאוסר שאין שלו בקעביד בי' מעשה ואמרינן דילפינן מכלים דאחז דהוצרכו להפריש אחרים תחתן אף שהיה קדשים ולאו שלהן היה אלא דקעביד בהו מעטה ולכך אסרו ובדף נ"ב ע"ב ד"ה ברוך כתבו תוס' להדיא דלא אסרו כלים דאחז רק מדרבנן וכ"נ מדברי רש"י שם. וא"כ לפ"ז ממקום שבאת כיון דכל ילפותא מן הכלים וכלים גופא רק דרבנן אף בעלמא במעשה דאוסר הוא רק דרבנן. #ח) וא"כ קשה מה פריך לר"ה דאמר עשה מעשה אוסר מהך בריית' דחטאת דשוחט לע"ז כיון דשוחט פורתא אפרה ואיך יתחייב משום שחוטי חוץ הא דס"ל לר"ה אוסר היינו מדרבנן כמ"ש אבל שם לענין שחוטי חוץ כיון דמהתור' אינו אסור וראוי לבוא בפנים קרינן בי' וחייב משום שחוטי חוץ. ודוחק לומר עכשיו דתקנו חז"ל לאוסרו אין ראוי לבוא בפנים קרינן בי'. דזה דוחק (ועיין גיטין דף נ"ה גנב והקדיש וכו'. וב"ק גבי גנב וטבח בשבת): הנה ודאי לפי דברי תוס' חולין ד"ה ר"ש דכתבו דכלים דאחז לא נעשו בם שום שינוי רק שימוש בעלמא ומיני' להדיוט במעשה ע"ש א"כ י"ל כך יליף הגמ' בשלמא אי בעושה מעשה אוסר ד"ת א"כ ראוי חז"ל לקנוס בכלים אפי' בשימש בעלמא אבל אי אפי' מעשה אינו אוסר ד"ת איך יחמירו חז"ל כ"כ לאסור שימוש. וא"כ א"ש אבל באמת התוס' ע"ז דף נ"ב ע"ב ד"ה ברוך כתבו להדיא דעובד' דאחז הי' מעשה זוטא הרי קראו לשמוש מעשה זוטא דבאמת וכי סגי דישתמש בכלי תמיד ולא יהא נפחת יותר מאלו חתך בסימן חתך כל דהו ולא עשהו טרפה. לא יהיה שמוש בכלים פחות מניסוך יין בין קרני בהמה דקרוי מעשה בגמ' ועיין ר"ן משמע דשמוש בכלים מעשה גמור' מיקרי. #ט) וכן גם קשיא לי לפי דברי תוס' בע"ז דילפינן הואיל מעשה זוטא לגבוה ש"מ מעשה רבה להדיוט א"כ איך אמרינן בשמעתין דחולין אי לאו דאמר עולא מעשה זוטא לא הוי הך בריית' דהכא קשיא דדילמא מה מעשה מעשה רבה. וקשה מעשה רבה מנלן דאוסר וצ"ל דילפינן מדאחז כמ"ש בגמ' וקשה קושיא התוס' הא כלים הקדש הוי וצ"ל תי' התוס' דנחית דרגא בהקדש אפי' במעשה זוטרא אסור וא"כ עדיין קשה מהך ברייתא דחטאת דעכ"פ במעשה זוטרא אין ראוי לבוא לפנים דהא הקדש הוא ואיך יחייב משום שחוטי חוץ. לכן נראה כי יש להבין במה נחלקו ר"ה ור"נ אם אמרינן לצעורי או לא וכי בסברא כזו יחלקו אלא נראה דודאי אף כבר נאמר דמעשה דאוסר רק מדרבנן מ"מ יש חולק דהקשה הר"ן בשם רמב"ם על הא דפריך הגמ' אשריהם תשרפון הא אין אדם אוסר דבר שאין שלו. והקשה הרמב"ם דילמא עשה בה מעשה אסרהו. ש"מ דס"ל דהוי תורה וגם כלים של אחז הוי להדיוט במעשה הר"ן דהי' לפדותן ולמוכרן להדיוט ע"ש. וזה סברא לצעורי אינו מוחלט כ"כ וכי לא סגי שבלב שלם עושה (ועי' מש"ל אם עושה בשוגג) ולכן תליא בזה אם זהו שיכול לאסור של חבירו במעשה אסור ד"ת א"כ ודאי לא סמכינן על סברא כזו להתיר איסור ברור של תורה ומידי ספיקא לא נפק דלמא לא כוון לצערו ואסור וזהו טעמי של ר"ה דלא ס"ל לצערו דיש כאן איסור של תורה אמנם ר"נ וסייעתו סברו מתחלה להנחה קיימת אין אדם אוסר שאינו שלו אפי' במעשה והיינו לפי ד"ת רק חז"ל אסרהו מכלים דאחז וא"כ מסתעף אידך מימרי' שהוא אפי' למ"ד אוסר והיינו מדרבנן ה"מ נכרי אבל ישראל לצעורי מכוון ואי דיש בו ספק קצת מה בכך הא מילתא דרבנן היא הן אמרו והן אמרו. #י) ומעתה לא קשי' לימא ר"נ לנפשי' מהך ברייתא דחטאת דהא ד"ת לר"נ אינו אוסר וא"כ ראוי לבוא בפנים אבל ר"ה דס"ל לא אמרינן לצעורי מכוין והיינו משום דס"ל ד"ת אסור כמש"ל וא"כ שפיר קשה מהך דחטאת דמתורה אין ראוי לבפני'. ומעתה נ"מ טובא בין רש"י ור"ח דמתחלת דבריהם של ר"נ וכו' הכל ד"ת אי אוסר או לא וא"כ לר"ח דמודים במעשה רבה אוסר ד"ת אף לצעורי לא אמרינן בהו כיון ד"ת אוסר. ולא שרינן בספק של תורה ולכך הכריע הרא"ש כרש"י ואף במעשה רבה ד"ת אינו אסור ומהני בדרבנן סברת לצעורי. וא"כ מה דהקשנו איך אמרן מעשה רבה א"כ מוכח בהקדש אפי' מעשה זוטר' לק"מ דזהו הכל למאן דס"ל דרבנן אבל ר"ה ס"ל תורה ואין לסברת התוס' מקום דנחית חד דרגא ושפיר קאמר הגמ' דלא הוי תיובתא. וגם ביש לו שותפות אי מצי לאסור חלקו של חבירו או לא בזו נחלק רש"י ותוס' רש"י ס"ל יכול לאסור כיון שיש לו יד בו לאסור לכל דבר וכ"מ בדברי רמב"ם וא"כ לא מהני לצעורי דהא אסור ד"ת אבל התוס' ס"ל דמ"מ אין לו יד ד"ת לאסור של חבירו רק מכח תערובות אוסר וא"כ שפיר אמרינן לצערו קמכוון ודו"ק. וגם דברי הרא"ה נכונים כיון דשורת הדין לאסור באכילה כמ"ש הר"ן דבזה לא שייך אין אדם אוסר א"כ תו לא מהני לצעורי דבאיסור תורה לא סמכינן על זה וא"ש וכן באמת יש להחמיר וכמו שאכתוב אח"כ. ולק"מ ולכך יפה כתב הרמב"ם אין אדם אוסר שאינו שלו דזהו יתד שהתירו לצערו קמכוון תלוי בו ודו"ק: הא דכתב הרמב"ם בהל' שגגות והעתיק הך ברייתא דמביא שלשה חטאות וכתב או בחטאת עוף וקנה פגום או באומר בגמר זביחה עובד' #יא) אע"ג דס"ל אין אדם אוסר ד"ת כמ"ש י"ל דס"ל ואזיל לשיטתו כר"י הגלילי דשלמים ממון בעלים הוא ואוסר שלו כמ"ש הגמ' התוס': ובזה יובנו ד"ת שם חולין ד"ה כיון דכתבו הא דאמרי' בזבחים על קושי' נעבד אסר שהקדיש הא אין אדם וכו' לר"ה דלאינך הא חטאות דידי' וכו' #יב) וקשה הא במסקנא כולם ס"ל אוסר רק לצעורי וצ"ל אליבהו ג"כ כמ"ש לר"ה וסוגי' דזבחים אתיא למסקנ' ונ"ע לכאורה. אבל למ"ש ניחא דאף למסקנ' לית להו דברי ר"ה דד"ת אין אדם אוסר וא"כ עדיין קשה לתני חטאת בהמה וצ"ל חטאת כדידיה דמי ודו"ק. ובטחתי שדברים אלו יש להם פנים בהלכה וה' יאיר חשכי ואעפ"כ יצא לנו ד"ת אין אדם אוסר כלל רק מדרבנן ונ"מ טובי בין איסור של תורה לרבנן וגם נ"מ טובי בין ר"ח לרש"י. לענין תורה ויפה הכריע הרא"ש: 

{{עוגןמ|ד}} דגם בזה בח"מ סי' שפ"ח סותם מחבר כרמב"ם מנסך יין ויש לו שותפות אוסר ולא אמרינן לצעורי מכוין ותמהו כל אחרונים למה סתם שם כרמב"ם מבלי זכר דעת הרא"ש ותי' הסמ"ע שם ביין ביש לו שותפים אלו נתכוון לצער חבירו הי' לו ליתן חלק חבירו בכלי בפ"ע ולסכו ולהציל שלו משא"כ בשחיטה א"כ לחלק וכתב הש"ך ותימא שהוא נגד ש"ס דחולין דף מ"א. ופי' לדבריו דהגמר' הקשה מן מטמ' ומנסך הא אין אדם אוסר וכו' ותי' דאי' לי' שותפות ואח"כ אמרינן ר"נ אמר לצעורי מכוון ופריך הגמ' מן הך המטמ' ומנסך ומשני בישראל מומר ולא משני דאי' לי' שותפו' כנ"ל ומזה הוכיחו תוס' גבי שנים שוחטין וכו' דלא פוסל שותפות ומ"מ יכול לומר לצעורי וכו'. ואין זה כ"כ קושיא בשלמ' על הך קושי' שני' שוחטין יפה דייק התוס' לשנוי ביש לו שותפות כדלעיל בגמ' אבל על הך מטמא וכו' ליכ' לאוקמי דאי' שותפות דהא ר"י ס"ל וכן קיימ"ל היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק רק חכמים תקנו שלא יהיה כל א' הולך ומפסיד לחבירו וא"כ אם במנסך לית אתה מוצא דיאסור רק בדאית ליה שותפות וזולת זה לא תנא כלל ומה תקון צריך בזה מי הוא השוטה שנסמך יינו שיש לו בשותפות להרע לחבירו מה שמפסיד לעצמו ג"כ ועיין תוס' ב"ב ד"ב ד"ה חיי' וכו' דכתבו להדי' במקום שמפסיד שלו ג"כ לא שייך הך קנס' שלא יהי' כו' ופשוט ולכך בלישנ' קמא דמוקי לי' הך דנזיקין בשותפות ע"כ כחזקי' מוקי לי' דד"ת חייב דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק ולא לר"י דר' יוחנן בלא"ה ס"ל כר"ה דמעש' אוסר אבל למסקנ' דאתי' כר"י דמעשה אסרה רק לצעורי הוצרך הגמ' לומ' אוקימת' דאתי' במסקנ' כר"י ולא יתכן בשותפות בי' כלל. רק משני בישראל מומר דבי' תקנו תקנה מחמת שלא יהיה כל אחד הולך וכיון דתקנו לשל' אף ביש לו שותפות חייב לשלם כיון דכבר תקנו קנס' קנס לא זז ממקומו כלל ואף בשותפות יחייב ודוק כי דברי סמ"ע ברורים: 

{{עוגןמ|ה}} ולא לאסור הט"ז בס"ק ד' הבי' דברי הר"ן דס"ל דמ"מ שחיטתו לאו שחיטה ואוסרה מחמת נבילה והסכים מהרש"ל עמו וכן הט"ז ומישב קושי' הב"ח מב' אוחזין בסכין ויפה כ' והיינו דמיירי בסתם אפילו לא שחט הפסיל רק כל דהו וא"כ כיון שאינו עושה נביל' לא מיפסל ולא השיג הנה"כ עליו כלו' בזה #יג) אלא הקושי' שרומז עליו הש"ך בס"ק ה' מה שהקשה משמרת הבית לא תי' הט"ז כלום וכ"כ בנה"כ. ואני אומר ליישב הקושי' ושיש לר"ן ורא"ה ראיה לדונם כי קושי' רשב"א הא דפריך ר' נחמן לר"ה דאמר במעשה כל דהו אוסר איך יתחייב משום שחוטי חוץ הא בכח נאסרה משום ע"ז וקשה לימ' ר"ן לנפשי' דאין אדם אוסר מ"מ כיון ששחט ועשה בה מעשה נבילה ה"ז נבילה ואיך יתחייב אח"כ שחוטי חוץ וכן מה דהקשה הגמ' לר"נ דס"ל במעשה לא אסרה למה מוקמינן בחטאת עוף לוקמי בחטאת בהמה. מה קושי' הא צריך לאוקמי כן דבחטאת בהמה כיון ששחט סימן א' נעשה נבילה דשחיטתו כלא יחשב ואיך יתחייב משום ש"ח וקושיא גדולה הוא: ונראה דיש ליישב ג"כ הגמ' שם פריך אר"ה מבריית' דמביא שלש חטאת כוון דשוחט לע"ז אוסרה ואין כאן ש"ח. ומשני הגמ' באומר בגמר זביחה עובדה ופריך גמ' אי הכי לתני זבח ופי' רש"י ללישנ' קמא דקושי' זו אף לר' נחמן דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' במעשה נמי קשה למה קתני חטאת ולא זבח. וקשה וכי נעלם מעיני לשון ראשון דברי הגמ' ערוכה בזבחים די"ל רי"ג דזבחים היינו שלמים קדשים קלים ממון בעלים הוא והכי ס"ל כמ"ש הרמב"ם #יד). ונראה דיש כאן קושי' לפי מה שהעלו התוס' בד"ה הא דאמר להר דאע"ג דהר לא נעשה ע"ז לאסור תקרובת מ"מ העובד' חייב מיתה ע"ש. וא"כ קשה מה פריך הגמ' מבריית' דילמ' איירי בשוחט לע"ז להר וא"כ כיון דבמזיד חייב מיתה בשוגג מייתי חטאת ומ"מ אין כאן תקרובת שיאסר בהמה משום תקרובת ע"ז ופשיט' דחייב משום ש"ח וצ"ע לכאורה וליישב צ"ל דתוס' בד"ה חייב ג' חטאת כתבו הא דלא חשיב יה"כ נמי ויהיה ד' חטאות דלאו לטפוי חטאות קאתא רק קמ"ל חידוש שבת אע"פ שלא תיקן אלא להוצי' אבר מן החי כדאמרינן פסחים וכו'. ובחוץ לע"ז הוי חידוש כדמוכח בשמעת' עכ"ל. #טו) ולפ"ז אין מקום לקושיא הנ"ל דהא דאמרינן שם בפסחים מה תיקן היינו כמ"ש רש"י דל"ל שחיטה מטהרה מידי נבילה דהא מ"מ מטמאה משום ע"ז וע"ז תי' להוציא מידי אבר מהחי וזהו חידוש שרמז התוס' עליו וזהו אם בהמה תקרובת ע"ז אבל אם בהמה לא אסור בתקרובת ע"ז דהוי כהר א"כ אין מקום לקושי' במה יתוקן דתיקן ככל שחיטות לטהרה מידי נבילה דהא לא מטמאה משום תקרובת. וא"כ עדיין קושית התוס' מה קמ"ל במנין החטאות ועכצ"ל דמיירי דנאסרה בע"ז וקמ"ל תיקן אבר מן החי וא"כ פריך הגמ' שפיר ובזה יש ליישב ג"כ קושיא שקשה מה פריך לר' הונא מבריית' דשלש חטאות נימ' הך בריית' אתיא כריב"ג דס"ל בבריית' דאפי' בניסוך אין אדם אוסר שאינו שלו והוא מעשה רבה ור"ה פסק כת"ק ולפמ"ש י"ל דבריית' בעי להודיענו חידוש כמ"ש התו' דליכ' מקלקל הואיל ותיקן אבר מן החי וע"כ כר"ש אתיא דס"ל מקלקל בחבורה פטור ורש"י ס"ל במעשה אדם אוסר דשש"ל ב"ק דף ע"ט בשוחט דפטור בתשלומין ד' וה' משום דה"ל שחיטה שאינו ראוי וש"מ דאדם אוסר ע"י מעשה וכמ"ש התו' ורשב"א שם ד"ה בשלמ' ולכך פריך לר"ה דס"ל אפי' מעשה זוטא דלולי כן היינו אומרים מ"ר ודוק: אך צריכין להבין כמ"ש התוס' דקמ"ל חידוש בשחוטי חוץ כדאמרינן בשמעת' ויש להבין מה חידוש יש ואי להורות כר"ה דבשעשה זוטרא יכול לאסור וא"צ מעשה רבה זהו לא נלמוד מן בריית' זו אדרב' אי אמרי' דלא נאסר פשיט' דחייב משום שחוטי חוץ וא"צ לבדוק חצי קנה פגום וכדומה. וא"כ מה חידוש יש בזה בבריית' וצ"ל דהוי אמינא בקדשי' אפי' בלי מעשה כלל נאסר כמ"ש ברמב"ם בהל' איסורי מזבח פ"ד הלכה ו' דנאבד בקדשים אסר אף של חבירו אף בלי מעשה ועיין ראב"ד דהשיג דבעי מעשה ולשון רמב"ם מורה בלי מעשה וע"ש בכ"מ דבתוספ' משמע בלי מעשה. אך הך בריית' תיובת' דא"כ תיכף לא חזי לפנים ולית ביה שחוטי חוץ וטובא קמ"ל דבעינן עכ"פ מעשה זוטא כדעת הראב"ד וא"ש: אבל למ"ד דאינו אוסר אפי' במעשה רבה שפיר קשה מה חידוש קמ"ל בזה חטאות דשחיטת חוץ. ואי דהיא גופא קמ"ל דאינו נאסרת במעשה דהא בלא"ה צריך לידע זאת דמהך לא ילפי' רק דצריך מעשה רבה אבל דגם מעשה רבה לא יועיל לא שמענו די"ל דמועיל וע"ז וש"ח באי' כא' ובאמת אינו מועיל ועכצ"ל ממקום אחר נלמוד וא"כ אין כאן חידוש וכ"כ מהרש"א להדיא דלר"נ דס"ל במעשה רבה ג"כ אינו אוסר ל"ל דקמ"ל דאין איסר במעשה זוטא דהא אפי' מעשה רב אינו אוסר וא"כ קשה מה קמ"ל בחטאת דש"ח וצ"ל להיפוך דלעולם לטפוי חטאות קאתא והא דלא קחשיב יה"כ הך בריית' ר"ע היא דס"ל חולין דף ק"ב דיה"כ ושבת אינו חייב אלא א'. #טז) וא"כ א"ש הלשון ראשון דלמ"ד אפי' מ"ר אינו אוסר קשה ג"כ ליתני זבח דלדידיה קשיא בלא"ה מה קמ"ל בחטאת דש"ח כנ"ל ועכצ"ל לטפוי חטאת קאתא והא דלא חשיב יה"כ ר"ע היא א"כ ל"ל ריב"ג היא דהא ר"י בן גלילי מחייב שתים כמבואר בגמר' וכיון דלא אתיא כריב"ג קשיא שפיר מזבח דל"ל ריב"ג הוא דקדשים קלים ממון בעלים דא"כ ליתני יה"כ. דריב"ג ס"ל חייב שתים ואע"ג דאמרינן לקמן איפוך וריב"ג ס"ל חייב אחת ע"ש בתוס' ד"ה ר"ע דלפי מסקנ' לא צריכין תו לומר איפוך ולר"ע אינו חייב אלא אחת וא"ש: ובזה מיושב קושי' התפארת שמן אל דהקשה מה פריך הגמ' זבח ל"ל דלמ' קמ"ל דאע"ג דקרבו יחיד היא אינו ראוי בשבת לבוא לבפנים מ"מ חייב משום שחוטי חוץ כמ"ש התו' בד"ה חייב שלש. ודוחק לומר דא"כ לתני אשם ואינו קרבן צבור מעולם. #יז) ולפיהנ"ל לק"מ דלתני זבח ותמורת שבת לתני יה"כ דמ"ש הך חטאות מהך חטאות ותו ל"ל דמיירי מזבח צבור דיה"כ לא היה לו שלמי צבור כלל: ואחרי שבררנו כל זה בס"ד נראה דיש נר"ן ורא"ה ראיה לדבריהם דהא בררנו דלכך לא מוקי בעובד להר דס"ל בריית' רי"ג ולכך לא קתני זבח וקשה אי לטפוי חטאת לחשוב יה"כ א"ו דקמ"ל תיקון משום אמ"ה וש"מ דאסורה משום זבחי מתים דאל"כ לא קשה מה תיקן. וקשה לר"ג מי ניחא דס"ל אין אדם אוסר שאינו שלו אפי' במעשה רבה כמ"ש רש"י וא"כ עדיין לא קשה מה תירץ דהא ליכ' זבחי מתים דאין אדם אוסר וה"ל כשאר שחיטה וטובא תיקן וא"ה עדיין לא חידש דלטפוי חטאת בלא חידוש לא אתא וקושיא עצומה ה'. #יח) ועכצ"ל כדינו של הר"ן דאין שיטה מטמא משום נבילה ומה תיקן דהא עדיין מטמ' ועכצ"ל משום אבר מן החי וזהו קמ"ל כמ"ש התוס' וא"כ דברי הר"ן מוכרחים. (ותו' בפסחים דף ע"ב הקשו הא תקרובות ע"ז אינו מטמא אלא מדרבנן. ולפ"ז ניחא דודאי לענין טומאה באוהל וכדומה אבל כאן לית שחיטה כלל וה"ל כנוחר ויש כאן טומאת נבילות כמקדם. כמו מתה מאלי' וק"ל) #יט) וכן יש ראיה מהא דאמרינן בב"ק בשוחט לע"ז פוטר ר"ש מתשלומי ד' וה' דס"ל שחיטה שאינה ראויה וכתבו התוס' אע"פ שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה אסרו יקשה א"כ ה"ל להקשות מיניה למ"ד אפי' ע"י מעשה אינו אוסר כמו דהקשו מהך דשנים אוחזין וכו' ומטמא מנסך כו' ולפי' הר"ן ניחא דאף דאין אדם אוסר מ"מ שחיטה לא הוי רק מנבל ונוחר ואין כאן תשלומי ד' וה': ומעתה גם מה שטען הרשב"א יש ליישב הקושיא ראשונה נימא לנפשי' כי מחתך בעפר דהא אין שחיטה ל"ק דוודאי ידע דמיירי בחטאת עוף מכמה טעמים שכתבו לתני זבח ואשם רק זהו חשבו לדוחק דמיירי במציאות רחוק שהיה חצי קנה פגום והוא השלימו וא"כ לדידי' אין צריך לזה דיש לומר דהיה חטאת עוף ושחט בקנה ואימת נעשה נבילה בשחט רוב קנה ואז נגמר שחיטתו בחוץ ובהדדי קאתא אבל לדידך בחתך כל שהוא ה"ל זבחי מתים ושחוטי חוץ לא הוי עד דשחיט רובא וח' כבר נאסרה ולק"מ: 

{{עוגןמ|ו}} קושיא שניה דמה פריך לוקמי בחטאת בהמה זהו א"א דהא כיון דשחט סימן א' נעשה נבילה י"ל הוא הדבר כמש"ל כיון דס"ל אפי' מעשה רבה אינו אוסר א"כ ל"ל דקמ"ל דבדעבד אינו אוסר ויש בו משום ש"ח דהא אפי' אינו אוסר וע"כ דלא אתא לחדש רק לטפוי חטאת כנ"ל וקשה א"כ למה מונה חטאת עוף דלא יתכן רק בעוף למני חטאת בהמה נמי וה"ה לשארי זבחים וכגון דאמר בגמר זביח' עובד' דלא משוי מקד' נביל' ואי דפשיטא אף בהך גוונא פשוט ואדרבא בזה קצת רבותא הואיל ואמר בגמר זביחה לא משוי ליה מקדם נבלה אבל בזה אופן אין כאן רק טפוי חטאת. (הרמב"ם בהלכות שגגת בהביאו ברייתא זו כתב כגון דאמר בגמר זביחה עובד') אלא ודאי במעשה רבה אוסר וקמ"ל דנעבד בלי מעשה לא מיתסר ומשני הגמר' דכדידי' דמי וא"כ הוי אמינא נעבד אוס' לגבי דידי' וקמ"ל דמכל מקום בעי מעשה ודו"ק: והנה אם עובד ושוחט בשוגג דאמר מותר כמו דמצינו דמביא חטאת וכדתנן מנסך בשוגג א"כ לכאורה משמע דלא שייך לצעורי דהא הוא חושב דמותר נר' דמ"מ מותר דבעל בהמה יאמר לאו כל כמינך אני אומר מזיד היתה והי' כוונתך לצעורי. וכ"כ אם בהמה בידו ויש לו מגו דלא נשחטה כלל והוא אמר נשחטה אבל לשם ע"ז ולא כוונתי לצערך ונרא' דאמרינן חזקה דהי' לצערו ומותרת: דאל"כ מה פריך הגמ' מן הי' שנים שוחטים הא המשנה לא ביקש רק להורות דינו של שנים שוחטין ואיירי בכה"ג דשחט בשוגג או באופן דיש לו מגו וצועק לא לצער נתכוונתי וכן התוספ' ורשב"א דהקשו בב"ק בגונב וטבח לע"ז הא לצעורי קמכוין ולא אוקמי בשוגג א"ו דמה בכך לצעורי אמרי' ולא מהימן לומר דשוגג הי' להפסיד לשל חבירו ודוק וצ"ע:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}