עריכת הדף "פלתי/יורה דעה/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}
{{OCR|קישור=https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8189&st=&pgnum}}
{{עוגןמ|א}} אפי' אינו עובד עכו"ם וכו' הרמב"ם כתב בפ"ד מה"ש הל' י"ב גדר גדול גדרו בדבר שאפי' נכרי שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבילה. ומזה למד הכ"מ דנכרי שאינו עובד ע"ז שחיטתו אסורה רק מדרבנן אבל הש"ך בס"ק ב' כתב דגירס' נכונה ברמב"ם בכותי אבל עכו"ם אסור ד"ת והביאו ראיה מן רמב"ם סוף פ"ב מהלכות אבות טומאה וכן מגמר' דאמרינן מכם להוצי' מומר דאפילו ישראל מומר לכל התורה חוץ משבת ועכו"ם אינו עובד ע"ז. והפר"ח חולק עליו. ואני אומר ראיה מן גמ' אינו דפשיט' בזה ישראל חמור מן עכו"ם דמה מומר שייך תו בעכו"ם אם אין עובד ע"ז. והרמב"ם בהל' מעשה קרבנות פ"ג כתב דעולת עוף מקבלין מעכו"ם אפי' עובד ע"ז ובהלכה ג' כתב שמומר ישראל אין מקבלין וא"כ קיל ליה עכו"ם מישראל. ובפ"ב מהלכות שאר אבות טומאה אין הכרח. והא דכתב וא"ת הלא היא אסורה באכילה מהתורה וכו' י"ל דקאי על עובד ע"ז גמור דאעפ"כ ס"ל לרמב"ם דטומאתו מדרבנן ולכך מחלק וכו'. וברמב"ם ס' היד החזקה אין הכרע אבל בפי' המשנה כתב להדיא הטעם אסור בנכרי משום סתם מחשבת עכו"ם לע"ז ע"ש הרי בעכו"ם שאינו עובד ע"ז מהתורה מותר רק חז"ל אסרו משום לא פלוג. והדברים מבוארים דלא כש"ך. ועיין כה"ג לי"ד שהבי' בשם גדול קדמון שדעתו ג"כ כמ"ש וכן נכון. ויש קצת ראי' לדברי תוס' ורא"ש מהא דאמרינן במומר לע"ז שחיטתו פסול פריך הגמ' דף ה' והעורבים הביאו לחם ובשר מביא טבחא דאחאב ותי' עפ"י הדיבור שאני והקשו התוס' לס"ד צריכין נמי מפ"י הדבור דבשר שנתעלם מעין אסור ותי' זה ידע עפ"י הדבור שאין מביאי' מנכרים אבל זה לא ס"ל שבא הדיבור להתיר האיסור שחיטת טבחים דאחאב עכ"ל ועדיין קשה דלמא עפ"י הדיבור ידע דטבחי' השוחטים אף דהמה מומרים לע"ז מ"מ בעת שחיטה נא היה מחשבתם לשם ע"ז ואין כאן היתר האסור ועכצ"ל דאין הטעם משום מחשבת ע"ז רק כיון דפורק על לאו בר זביחה מיקרי ומכ"ש עכו"ם. (ומהרש"א הקשה דלמא הי' ע"פ הדיבור דבא משחיטת עובדיה ואינו קושי' דעובדיה לא הי' שוחט קבוע לאחאב כנזכר מקרא (ואמת בקושי' התוס' יש לפקפק הא בשר שנתעלם מהעין הוא רק גזירה בעלמ' ובימי אליהו אפשר עדיין לא גזר. וצ"צ דס"ל כמ"ש הפוסקים בפ"ב דמציע' בחזינן עוף דשקיל לכ"ע אסור ובאליהו עורבים הביא). וא"כ אין כאן קושי' לרמב"ם אי לא ס"ל הך: ולדברי רמב"ם יש ראיה מהא דאמרינן גיד הנשה דף צ"א וטבוח טבח פרע להם בית שחיטה והכן טול ג"ה וע"ש תוס' ד"ה כמ"ד דנזהרו אז בשחיטה אף דלא נצטוו וקשה וכי יודעי' שיוסף וביתו ישראלים הם הלא חשבו לעכו"ם ומה יועיל ששחט האיש אשר על הבית הלא שחיטת נכרי נבילה ולאו בר זביחה ועכצ"ל דיודעים היו כי יוסף וביתו אינה עובדים עבודה זרה ומהתורה שחיטתן כשירה. ועי' במהרש"א שפירש מחמת קושי' זו פרע להם בית שחיטה שהם ישחטו וזהו אין לשון פרע סובל. ולתוס' והרא"ש צ"ל כתי' השני לאו דוקא בית שחיטה אלא נחירה ע"ש: 

{{עוגןמ|ב}} אוכל נבילות לתיאבון (מסופק אני אם שוחט בחנם בלי טובת הנאה והחזקת טובה כלל אם לא יש להתיר אף דלא בדק סכין דמהכ"ת יעבור על לפני עור לשחוט בסכין פגום מה דלית לי' הנאה כלל מיני' ואינו אוכל מיניה ואין אדם חוטא ולא לו ומכ"ש בזה שכל קלקולו הוא בשביל תאות זמני ובהא ליכא תאוה ולכן צ"ע כי לא מצאתי למחבר בזה כלל: 

{{עוגןמ|ג}} ולכך יש לאסור והוא שיודעים בו וכו' זהו דעת הר"ן ורמב"ם אבל הטור כתב בשם רשב"א דא"צ לידע דגם הוא בכלל רוב מצוין וכו' (באמת לפי מ"ש התוס' ג' ע"ב ד"ה בודק דהקשו וכו' למה לא נימא דמסתמ' אינו שוחט בסכין פגומה דמירתת שיבדקנו ותי' דאינו מירתת דמהכ"ת יבדקו אחריו הלא ישראל גמור הוא לדעתו ולפ"ז ברוב מצוין מומחים שפיר י"ל כיון דהוא עומד לשחוט מסתמ' בקי ואי דקיל ליה האיסור הא מירתת דיבדקו אותו ואי דאין חושב שיבדקו זה לא שייך בדיני שחיטה דאפי' כל ישראל שלא הוחזק למומחה אע"ג דרוב מומחין מ"מ לדעת הגאונים צריך בדיקה עכ"פ אחר שחיטה וא"כ מירתת. ולדעת הר"ן צ"ל כשישראל עע"ג דחשיב הואיל ועומד דפה יאמר תן סכינך לבדוק מירתת אבל באין עומד פה אע"ג דמחייבים לבדוק מכל מקום לאו מירתת כולי האי וזה דוחק: ולכאורה יש ראיה לדברי הרשב"א דהא רב אשי מוקי למתני' הכל שוחטין אפי' מומר אוכל נבילות לתיאבון וכו' וקאמרינן כר"א לא אמרי משום קושיא וכולן ששחטו דל"ל על מומר קאי אי דלית לסכין אחרים עע"ג מה מהני ואי דאיתא מה צורך לאחרים. וקאמר ר"א לא קאמר כרבינ' דס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין וקשה לוקי המשנה כך הכל שוחטין אפי' ישראל מומר (ומסכין לא איירי המשנה כמו עכשיו דלא איירי המשנה דצריך להיות מומחה רק מיירי דהוא מומחה כן י"ל דלא איירי מסכין דאית ליה סכין כשר רק איירי המשנה מענין מומחה) והוא דיודע הלכות שחיטה ואי אינן יודעין דיודע הלכות שחיטה ושחיט בודקין אותו אח"כ וכולן ששחטו וליתא קמן למבדקיה ואחרים רואין אותו כשר ומסכין לא קמיירי דאיירי דסכינו בדוק וכשר ובזה מיושב הכל ויכולים כולם לומר כר"א וגם ר"א יאמר כן ולא יקשה הקושי' מן וכולן #(ג וזה ראיה לרשב"א דהשת' דקיימ"ל רוב מצוין וכו' אף מומר כנ"ל בכלל ויש ליישב בדוחק. מכ"פ יש לעשות סברת הפוסק ורשב"א סניף אם יש עוד דבר אחר להקל ואולי י"ל בפירוק קושי' הנ"ל דודאי הנך אמוראי דפליגי ארבינא וס"ל רוב מצוין אלא שחיטה מומחין: גם בזה ה"ל מומחין כמ"ש הרשב"א בטעמי. רק כיון דרבינ' חולק וס"ל בכל אדם דאיני בחזקת מומחין רק אנן לא ס"ל כוותי' (ויש מחברים דפסקו כוותי') אבל להא מילת' דרבינא דהוה בתראי לגבי מומר פוחז כזה מבלי לומר בי' רוב מצוין ומבלי להחזיקו למומחה ובזה יש להחמיר כרבינ' כיון דהוא מחמיר בכל אדם וא"כ קושיא הנ"ל מיושב דאמוראי גופי' לא מחלקי בינו לשארי בני אדם ודו"ק: 

{{עוגןמ|ד}} ואומר שביפה שחיט יש להתבונן הרשב"א שכתב בח"ה לשון זה ויש להבין מה צורך לאמירה דיליה וצ"ל דכל מה דנוכל לברר מבררינן לשאלו אם בזו שחט וגם שכ' אח"כ שאומר מן מומחה נשחט טען הבדק מה צורך לאמירה וכי אמירה דיליה אית ביה הימנותא: ותי' במשמרת הבית דאמר מומחה פלוני דמרתת. ע"ש יקשה גבי סכין יפה מה תי' ואם דצריכין לברורי כמש"ל א"כ אף במומחה יאמר כן וא"צ להגיה כת"ה. #(ד ונראה דודאי ביש לו סכין יפה מילתא פשיט' הוא דהיינו בודק סכין ונותן לו לשחוט בו דמהני אף שיש לו בביתו כמה סכינים פגומים דלא שביק וכו' ומ"ש דנותן לו או דיש לו מוכן סכין יפה. דהא ע"כ איירי בידוע שהי' הסכין בידו בעת השחיט' ולא אח"כ. וצ"ל דבסכין אתא להורות דוקא ביפה שחט אבל אם אומר ששחט בסכין שלו והיה ג"כ יפה והוי אמינא דמהימן במגו דהיה אומר דשחט בזה היפה קמ"ל דמגו אתרעי כיון שהוא לפנינו וצ"ל ביפה שחט: וזה לא שייך ביש מומחה בעיר ואמר שהוא שחט לומר דנאמן במגו דמומחה שחט דמירתת דישאלו למומחה ויאמר לא שחטתי וק"ל: 

{{עוגןמ|ה}} מומחין ואם מקולין בעיר ברוב טבחי ישראל ודאי א"צ לאמירה דילי דלא יהא אלא נכרי וטבח ישראל מותר דמסתמא ממקולין לקח כמו חמצ' של עוברי עבירה שמחליפין ואם אין רוב רק יש מקולין ג"כ מותר אבל בעוף דלא שכיח לקנות במקולין צ"ל מקולין פלוני לקחתי וזהו פשוט. כי דברי אחרונים קצת מבולבלים: 

{{עוגןמ|ו}} ולרמב"ם צריך כו' עיין ש"ך ס"ק ח' דהקשה מן הרי שגנבו גדייו עי' מה שתי' בדוחק #(ה ולא הבנתי קושי' דהרמב"ם באמת לא העתיק רק הרי שאבדו גדייו ולא התוספתא הרי שנגנבו גדיו ולהקשות מן תוספתא על רמב"ם אפשר דלא היה התוספתא מקובל אצל רמב"ם וגם לא מוקי לי' ברוב גנבי ישראל וא"כ ודאי מהם נפל והם לקחו מן הגנב שגנב ושחטהו כהוגן ולק"מ ודו"ק: 

{{עוגןמ|ז}} וגם בדקו להם סכין הש"ך תמה דתוס' כתבו להדי' בכותי א"צ סכין דמרת' אולי יבדוק ישראל הסכין משא"כ בחשוד דלא מירתת דאומר ישראל אני וכן הקשה לחם חמודות: ונראה דס"ל למחבר ודאי תוס' אזלו לשיטת ר"ת לקמן בסימן קי"ח דיותר יש להחמיר בשני חותמות כשישראל חשוד מן נכרי דהוא אינו מירתת וכמ"ש התוס' כאן אבל לדעת מחבר דלא ס"ל סברת ר"ת ונכרי תמיר א"כ אף סברא זו פה דחשוד אינו מירתת וכותי מירתת ליתא והוי כמו חשוד ולא יש חילוק כלל. לכן ס"ל למחבר שם בכותי יש תלתא מירתת או דיקח הסכין קודם שירצה לשחוט לבדקו ואז לא יוכל להשמט בעצם מפרקת נפגמה או דיקח הימנו לאחר שכבר שחט בו ויבדקנו ושלישי דיתן לו כזית בשר לאכול והוא לא יאכול דאין אוכל איסורא. משא"כ באוכל נבילות לתיאבון אין מירתת מפני זה דהא אוכל נבילות ועל הנך עניני מירתת הנ"ל לא רצה לסמוך מחבר לכך צדוקים דנחשדו על אכילת טרפות. כמ"ש מחברים לא רצה המחבר להתיר ודו"ק. גם י"ל דהחולקים על ר"ת הנ"ל מפרשי' בגמ' דפריך רבא מ"ט לא אמר כשמעת' והקשו התוס' הא קאמר באמת לקמן חד לאתוי כותי וחד לאתוי מומר ופירשו הם דקושית הגמ' דאביי לא ס"ל כלל בודק סכין דס"ל רוב סכינים בחזקת בדוק ופריך הגמ' רבא דקאמר כאביי ולא הזכיר בדיקת הסכין בכותי ש"מ דס"ל דאין חוששין לסכין פגום מ"ט לא אמר כשמעתא גבי מומר ג"כ דא"צ בדיקת סכין ומשני לדבריו דאביי קאמר ולי' לא ס"ל ובאמת לדעתו בעינן בדיקת סכין וא"כ צדקו דברי מחבר וק"ל: 

{{עוגןמ|ח}} התחיל עיין ט"ז דהביא קושי' הב"ח דאם הפסול מין. כמ"ש רשב"א וא"כ סתם מחשבת מין לע"ז א"כ אפילו לא עשה מעשה נבלה אסור וזבחי מתים והרב הט"ז ביקש לומר דמ"מ אין אוסר דבר שאינו שלו עד דעושה מעשה רבה והשיגו הנה"כ ועיין לקמן סי' ד' ובלא"ה לק"מ דאיירי דנפל סכין מן מין שלא במתכוין ושחט דכשר ואין כאן מחשבת עכו"ם לע"ז אבל מ"מ כיון דלאו בר זביחה הוא פוסל ובעינן דבר שעושה נבלה ודו"ק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}