עריכת הדף "ערוך לנר/ראש השנה/כט/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף כ"ט ע"ב'''}}

'''בגמרא אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו.''' הריטב"א כתב דמזה ראיה דאיסור ברכה לבטלה הוא דרבנן דלפיכך התירו כאן לומר ברכה שאין צריך לו כדי לחנך בניו ובני ביתו דאלו היה איסור תורה לא הי' מתירין לו לעשות בידים איסור תורה משום חינוך מצות דדבריהם עכ"ל ועיין במג"א סי' רט"ו שהביא פלוגתת הראשונים בזה אם איסור ברכה לבטלה הוא מדאורייתא או מדרבנן ובשם הרמב"ם כתב שהוא מן התורה וא"כ יקשה על הרמב"ם מראית הריטב"א מכאן. אבל באמת לא זכיתי להבין ראיה זו דאפילו הוא דאורייתא מכ"מ כיון דמצות חינוך הוא מדרבנן למה לא יהיה מותר לברך כמו על שאר מצות דרבנן דמברכים וציונו מלא תסור ומזכיר שם שמים בהברכה וא"כ כיון דמצוה ע"י לא תסור לחנך מותר ג"כ לברך ואולי ראיתו מחינוך בני ביתו אבל מלשונו ממה שכתב מחינוך מצות דדבריהם משמע דמיירי במקום שיש מצות חינוך ועוד ע"כ במה שכתב בני ביתו היינו נשים כתב בעצמו לחד שיטה שאין לברך להם וא"כ ע"כ בני ביתו הם הזכרים ועיין בב"י סימן תקפ"ט:

'''שם ולבני ביתו.''' כתב הריטב"א בזה וז"ל ק"ל דנשים סומכות רשות ואע"ג דסמיכה משתמש בקדשים הוא לא חשיב איסור שלא במקום מצוה דאע"ג דלא מחייבי מצות איכא עליהם ונוטלות עליהם שכר עכ"ל ותימה לכאורה מה שכתב דאע"ג דמשתמש בקדשים לא חשיב איסור דהא אמרינן בחגיגה {{ממ|דף ט"ז}} דמשום איסור עבודה בקדשים לא התירו לנשים לסמוך דאמרינן להו אקפו ידייכו מה דליכא סמיכה כלל כמפורש שם. אכן לפי מה שכתבתי לקמן {{ממ|דף ל"ג}} יתיישב זה ע"ש:

{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''פרק רביעי'''}}}}

'''שם במתניתן אבל לא במדינה.''' רש"י כתב לא בירושלים ולא בגבולין ובד"ה ועוד זאת כתב בעודה בבנינה והוא סתירה מבוארת וכבר העירו על זה הלח"מ ולמפרשים ומה שכתב הפני יהושע בישובה לענ"ד הוא דוחק ולענ"ד כוונת רש"י כמו שכתב הריטב"א וז"ל וכי תימא א"כ דקודם חורבן לא היו תוקעין בירושלים מאי האי דקתני סיפא ועוד זאת היתה ירושלים וכו' וי"ל דלעולם קודם החורבן כשגלו סנהדרין מלשכת הגזית וישבה בירושלים קודם שהלכו ליבנה חזרה ירושלים במקדש לתקוע בה ובעירותיה ועל זה שנינו ועוד זאת היתה וכו' אבל כשהמקדש קיים וב"ד בלשכת הגזית לא היו תוקעין בירושלים וכן עיקר עכ"ל וזה ג"כ כוונת רש"י במה שכתב בעודה בבנינה ולא כתב בקיצור קודם חורבן שר"ל שאע"ג שלא היתה ירושלים כמקדם שלא ישבו סנהדרין בלשכת הגזית מכ"מ היתה עודה בבנינה אבל לא רצה לפרש כמו שכתב התוס' דאיירי לאחר חורבן דיקשה כמו שהקשה הט"א דלשון היתה ירושלים לשון עבר משמע דקאי על קודם חורבן ועוד דלאחר חורבן מה עדיפא ירושלים משאר עירות ולכן פירש רש"י דקאי על קודם חורבן לאחר שכבר גלו סנהדרין והוא קרוב למה שכתב המהרש"א אלא שהמהרש"א רצה לפרש דברי התוס' כן וכתב דמה שכתבו לאחר חורבן לאו דוקא הוא וזה דוחק. ועוד י"ל בסתירת דברי רש"י דהנה בירושלמי נקט למסקנא תירץ ר"ל בר חמא דלקמן דטעם דבמקדש היו תוקעין אבל לא במדינה הוא מדכתיב זכרון תרועה ויום תרועה אבל במקדש היו תוקעין דכתיב גבי יום תרועה והקרבתם במקום שהקרבנות קרבים שם לעולם יהיה יום תרועה ובפירוש אמר בירושלמי שם בירושלים דבר תורה ע"ש הרי דס"ל דבמקום שהקרבנות קרבים כל ירושלים בכלל וא"כ לפי טעם דר"ל גם בירושלים היו תוקעין אבל לטעם דרבא דגזרו בגבולין שמא יעבירנו ולא במקדש שאין שבות במקדש זה לא שייך רק במקדש ולא בירושלים דכל שבותים גזרו בכ"מ בירושלים כמו בשאר מקומות. ולכן י"ל דמה שכתב רש"י בתחלה לא בירושלים פירש כן אליבא דמסקנא ומה שפירש בעודה בבנינה פירש כן אליבא דס"ד דתירוץ רבי לוי שהוא המסקנא דירושלמי:

'''שם בגמרא מנא הני מילי.''' הפ"י הקשה לפי מה שכתבו התוס' דלכך אין דוחה שופר שבת בגבולין כמו לולב משום דבר"ה לא היה ידוע קביעת החודש א"כ מה פריך מנא הני מילי דלמא לכך לא תוקעין במדינה והניח בצ"ע ולא זכיתי להבין דהתוס' כתבו שפיר כן לפי המסקנא דאיכא טעם שלא לתקוע בשבת משום גזירה דרבה בזה י"ל דהיכא דידעינן ודאי שהוא י"ט ושיש מצוה דאורייתא לא גזרו רבנן אבל בר"ה דלא היה ידוע קביעות החודש וליכא ביטול ודאי מצוה דאורייתא גזרו אבל המקשן דאכתי לא ידע טעם למה לא יתקעו בשבת א"כ מה בכך דלא ידוע קביעות פריך שפיר מנא הני מילי דלא יתקעו בשבת:

'''שם במקדש היכי תקעינן.''' היום תרועה הקשה מה יענה לקושיות הללו ר"ל בר חמא ונדחק בישוב. ובמכה"ר לא ראה הירושלמי הנ"ל שכבר מתרץ קושיא זו ואסיק במסקנא כן:

'''שם והיינו טעמא דלולב.''' עיין מה שכתבתי בזה בסוכה {{ממ|דף מ"ב}} וכן על מה שהקשו התוס' ד"ה שמא על רש"י:

'''שם נתקע ואח"כ נדון.''' הט"א כתב דאמר ר' יוחנן ב"ז כן כפי מה דאמרינן בערובין {{ממ|דף ס"ז}} דבדרבנן עבדינן מעשה ואח"כ מותבינן תיובתא. ולענ"ד אין זה דומה לכאן דשם איירי היכי דלחכם פשיטא לעשות כפסקו ואח"כ רוצה לשאול עליו מניחין לו לעשות מעשה אע"ג דאפשר דעל ידי תיובתא היה חוזר בו וכן פסק הרמ"א {{ממ|סי' רמ"ב}} אבל היכא דלחכם עצמו פסקו בספק ודאי אין לעשות מעשה עד שיברר ספיקו וא"כ הכא דלריב"ז בעצמו היה ספק דהא קאמר נדון א"כ איך יעשה מעשה בספק איסור דרבנן. אכן לענ"ד מה דאמר ריב"ז נתקע ואח"כ נדון הטעם כיון דמה שהיו מסופקים היינו אם יש לגזור אף במקום ב"ד שמא יעבירנו וזה ודאי באותו מעמד לא היה מקום לגזירה זו שהרי היו יכולים להזהיר את העם שלא יטעו והספק היה רק להבא דלמא לא יזהירו ב"ד כראוי ולכן כיון דבזה לא היה טעם לגזירה זו אמר עכ"פ עתה נתקע ואח"כ נדון אם יש לגזור להבא ואחר שתקעו אמר ריב"ז אחר שכבר עשינו מעשה יהיה גנאי שנאסור דבר שעשינו דלאו כולא עלמא דינא גמירי ויהיה לעז ולכן לא נגזור כלל:

'''שם כבר נשמע קרן ביבנה.''' הי"ת הקשה מסוגיא דערובין הנ"ל שהרי שם אמרינן עבדינן עובדא ואח"כ מותבינן תיובתא. ולענ"ד לק"מ דודאי בדין שמורה ליחיד ליכא גנאי ולעז אם יחזור ויאמר טעיתי אבל במעשה דכאן שהיה הדבר בפרסום והיה מעשה ב"ד הגדול ודאי חיישינן ללעז ועיין בסנהדרין {{ממ|דף ט'}} דאמרינן ג"כ דחיישינן ללעז ב"ד:

'''שם אמרו לו היינו ת"ק.''' ק"ק דמדקאמר ר' אליעזר לא תיקן ריב"ז אלא ביבנה בלבד משמע דס"ל דאפילו בשאר מקומות שגלו סנהדרי גדולה כגון אושא ושפרעם וצפורי וטבריא כדאמרינן לקמן {{ממ|דף ל"א}} לא היו תוקעין ודלמא על זה חלקו אמרו לו וס"ל דבכל מקום שיש בו ב"ד דומיא דיבנה תוקעין דהיינו ב"ד הגדול כמו יבנה וא"כ איכא טובא בין אמרו לת"ק דס"ל דגם בב"ד של כ"ג תוקעין וא"ל דמדקאמרי כל מקום שיש בו ב"ד ולא קאמרי שהיה בו ב"ד משמע שמיירי ממה שנוהג גם בזמנם וא"כ ע"כ לא נתכוונו לב"ד הגדול שלא היה בזמנם עוד דז"א. דהרי לפי מה שכתב רש"י שם בימי רבי עדיין היו סנהדרי גדולה וא"כ כל שכן בימי ר' אליעזר שקדם טובא לרבי ועיין בריטב"א שכתב בשם רש"י דכולהו תנאי סברי דאין תוקעין אלא במקום שהיה שם סנהדרי גדולה ואי אפשר לומר כן שהרי רש"י כתב על ר"א דתקעו בכל מקום שגלו סנהדרי גדולה ואם גם אמרו לו ס"ל כן א"כ אמרו לו הם כר"א אע"כ דאמרו לו סברי דלא בעינן רק ב"ד קבוע כמו יבנה אבל סגי בשל שלש ועשרים:

'''שם בתוס' ד"ה אבל. אבל תקיעת שופר מעשה חכמה.''' הי"ת מפרש ולכן בזה יש לגזור יותר שילך אצל בקי. ולענ"ד הפירוש דבזה יש ב' איסורי דרבנן גזירה דשמא יעבירנו וגם שהוא מעשה חכמה שאף שאין זה נחשב מלאכה מכ"מ איסור שבות איכא דהא מה"ט אפילו ביו"ט אין תוקעין יותר מן הצורך וכמו שנראה מדברי התוספת לקמן ד"ה רדיית שכתבו וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן וזה אפילו ביו"ט דליכא גזירת שמא יעבירנו והיינו משום שהוא מעשה חכמה וגם לקמן נדחק הי"ת לפרש מה שכתבו דאסור מדרבנן משום שמא יתקן כלי שיר והוצרך לחלק בין גזירה זו לגזירה דשמא יעבירנו ע"ש. ולענ"ד כוונתם דלקמן כמו הכא דמעשה חכמה היא איסור שבות וכן נראה מדברי התוס' בחולין {{ממ|דף פ"ד}} אכן במג"א סי' תקפ"ח משמע ג"כ שמפרש מה שכתבו התוס' מעשה חכמה דהיינו הגזירה דשמא יתקן כלי שיר וצ"ע מדברי התוס' דחולין:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>