עריכת הדף "ערוך לנר/ראש השנה/ז/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ז' ע"א'''}}

'''בגמ' לחדשים מנ"ל.''' הא דלא יליף ממה דכתיב גבי בנין בהמ"ק במלכים בחודש זיו הוא החודש השני ואמרינן לקמן {{ממ|דף י"א}} שהוא אייר דאית ביה זיוא לאילנא וקרי ליה החודש השני די"ל דהך החודש השני הוא למלכות שלמה דמניסן מנינן כדאמרינן לעיל {{ממ|דף ב'}} וגם לא היה יכול להוכיח דניסן הוא ראשון מדקרי לאב חודש החמישי כמ"ש התוס' שם ד"ה בחודש דע"כ החודש החמישי הוא אב שהוא חמישי לניסן דזה לפי המסקנא אחר שידענו דניסן הוא החודש הראשון. אבל אי לאו ראיה על זה היה אפשר לפרש החודש החמישי על אחד משאר החדשים שהוא חמישי לראשון אי אפשר לפרש חמישי ליציאת מצרים וזה בעצמו על פי סוגיא דהכא לא ידענו מתי היה דהא רצה להוכיח ע"י כי בחודש האביב הוציאך ה' ממצרים ודחי דילמא אדר היה:

'''שם בעינא רוב אסיף וליכא.''' ק"ל רב חסדא דמתרץ כן ולא ס"ד דיש להקשות מידי רוב אסיף כתיב א"כ למה חזר מתירוץ הראשון דיליף מאביב שהרי רק על ידי הקושיא חזר מידי רוב אביב כתיב. ואם זה קושיא האיך רצה לילף מאסיף דג"כ קשה מידי רוב אסיף כתיב. וי"ל בדוחק דבשלמא באביב שהוא לשון קדימה ובכור כמו שכתב רש"י שהתבואה בכירה בו י"ל דקרא הכתוב לחדש שמבכר במוקדם כן אפילו הוה מיעוט ולכן פריך שפיר מידי רוב אביב כתיב אבל בלשון באספכם שרצה הכתוב לתרץ סימן מתי יחוגו את חג הסכות לא ס"ד דרב חסדא שיתן הכתוב סימן ממה שאוספים המיעוט ולא מן אסיפת הרוב אבל הגמ' מכ"מ פריך מידי רוב אסיף כתיב. אמנם ביותר נראה דר"ח לא קאי על סוגיא דלעיל שהרי לא הוזכר מי מתרץ התירוץ דיליף מאביב ומשמע דסתם גמרא שהוא רבינא ורב אשי תירצו כן רק שהקדימו תירוץ זה לתירוץ רב חסדא כיון דזה ילפותא מניסן עצמו ורב חסדא יליף מתשרי על ניסן ומכ"מ נקט לשון אלא כיון דהתירוץ ראשון מופרך ורב חסדא י"ל דלא רצה לילף כלל מאביב דלא משמע לי' מזה דהוא ניסן דבאמת קצת י"ל האיך משמע מאביב בישול שעורים דהא בכמה מקומות משמע דקציר חטים היה אחר קציר שעורים שהרי בכורי שעורים מקריבים בפסח ובכורי חטים בעצרת ועוד דכתיב בשמואל הלא קציר חטים היום אקרא לה' ויתן קולות ומטר משמע דקציר חטים הוא בעת שהגשמים אי אפשר בטבע ובתענית {{ממ|פ' קמא}} אמרינן דעד שיעבור הפסח ולחד מ"ד עד שיעבור ניסן עדיין עת גשמים הוא וא"כ מנין דאביב הוא אביב של שעורים והוא ניסן דילמא אביב של חטים שהוא אייר או סיון ואפשר שמטעם זה לא רצה רב חסדא למילף מאביב ובזה יתורץ קושיתנו וגם מה שהקשה המרש"א דמה פריך על רב חסדא ואימא מרחשוון דהרי אז ראשון הוא אייר ולעיל כבר אמר על אייר בעינא אביב וליכא והניח בקושיא ועפ"י דברינו א"ש. ועיין בריטב"א שהביא הגירסא ואימא אייר בעינן שימור וליכא ועל הקושיא ואימא מרחשוון ג"כ מתרץ כן והיינו דאז ע"כ אייר הוא ראשון ובעינן שימור וליכא ומתרץ לפ"ז כקושיית המהרש"א:

'''שם מדברי קבלה למדנו.''' מזה ק"ל על מה שכתוב ברש"י תענית {{ממ|דף ט"ו ע"א}} ד"ה ובקבלה וז"ל והקשה תוספת מאן דהו כו' ובכל דוכתא דלא אתפקד נביא כי האי וירא האלהים שהוא כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחי' מילתא לא קרינן ליה קבלה עכ"ל. והרי הכא כל הפסוקים דמייתי אינם צוויים רק ספורים וקרי להו דברי קבלה וכן בב"ק {{ממ|דף ב'}} דיליף מקרא דמלכים מויעש לו צדקיהו ב"כ קרני ברזל שהוא ספור מעשה וקרי ליה דברי קבלה. ולענ"ד יש לתרץ קושית התוס' בתענית בדרך אחר עפ"י מה שהביא הש"מ בב"ק שם בשם תלמידי הר"ר פרץ וז"ל דברי נבואות קרי להו דברי קבלה ע"ש שהנביאים קובלים וצועקים על צרות הנראות להם בחזון כדמתרגמינן אם צעוק יצעוק אלי אם מקבל יקביל. ויש מפרש קבלה שכולם קבלו נבואתם ממרע"ה עכ"ל. וצריך לפרש דברי הי"מ שע"כ לא בלבד מה שקבלו הנביאים קרו ליה דברי קבלה שהרי שם בב"ק גופא קרי ליה מה דכתיב ויעש לו צדקיהו ב"כ קרני ברזל כן והוא ספור ולא קבלה ועוד דנביא שקר היה וודאי לא קיבל אלא כוונתם כיון דעיקר ספרי נביאים הם נבואתם קרא להספרים דברי קבלה. ולפ"ז י"ל דכן הפי' בכ"מ שמזכיר דברי קבלה אבל מה שנזכר במתניתן דתענית ובקבלה הוא אומר הוא עפ"י פי' הראשון מלשון צעקה ולכן לא קרא כן רק הפסוק של יואל ששם הנביא צועק ומקבל קרעו לבבכם פן יבוא פורענות. אבל בפסוק של יונה שהוא ספור מעשה לא שייך זה כנלע"ד ומ"מ שלא לעשות התוס' מ"ד כטועה אפשר לומר דכוונתו שהתנא לא קורא ספורים דברי קבלה. אבל בגמרא שהוא לשון אמוראים גם ספורים נקראים כן. והריטב"א כ' ומגילת אסתר נקראת דברי קבלה ושלא כדברי יחיד עכ"ל וכוונתו נראה דבמגילה {{ממ|דף ז'}} איכא למ"ד דמגילת אסתר אינה מטמא ידים דלא ברוח הקודש ניתן לכתוב וא"כ לא שייך לקרותה דברי קבלה אבל שאר תנאים פליגי וס"ל דנכתב ברוה"ק וזה שכתב ושלא כדברי יחיד:

'''שם מהכא ותלקח אסתר.''' הא דחשיב אותם כסדר הזה משום דפתח בראיה מחדש י"א הוי חדש שבט מזכריה שהוא סוף החדשים לכן קחשיב החדשים למפרע שבט טבת כסליו סיון ואח"כ חזר להביא ראיה מאדר והא דלא פתח בזה כיון דחשיב למפרע ה"ט משום דראיה דשבט הוא מן נביאים שקדמו לכתובים:

'''שם ראשון למלתא.''' הקשה המהרש"א א"כ איך יליף רב אשי מהפיל פור וראב"י מויקראו סופרי המלך נימא ג"כ שהוא למלתא דהמן והניח בצ"ע. ולענ"ד י"ל דודאי מה שסופרי המגלה מנו לא מנו למילתא דהמן ולא שייך ראשון למילתא רק ברישא דקרא בחודש הראשון דבתחלה כתיב אחר הדברים האלה גדל כו'. ובזה יש לפרש בחודש הראשון למילתא דהיינו מיד בחודש הראשון משעלה לגדולה הפיל פור אבל בסיפא דקרא דכתיב הוא הגורל לפני המן וגו' דהיינו שסופרי המגילה מדברים על מעשה הגורל אשר עשה המן ולא מיירי הספור מהמן עצמו בזה לא שייך שמה דכתיב לחודש שנים עשר חודש אדר שזה למילתא דהמן וכש"כ שלא שייך זה בפסוק דויקראו סופרי המלך. שוב בא לידי ספר הריטב"א וראיתי שהקשה קושית המהרש"א ותירץ דאורחא דעלמא כי מתרמי ליה מילתא אינו מונה לה אלא בתחלת מנינו לומר שהתחיל ביום פלוני אבל שאר החדשים אינו מונה בה:

'''שם מעברין אותה אחר ר"ה מיד.''' הקשה הט"א כיון דאמרינן בסנהדרין דאין מעברין רק על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן ועל אחד אין מעברין והרי בר"ה עדיין אין לידע רק חשבון התקופה. אבל שלא יהיה בפסח אביב או בשבועות פירות האילן האיך יודע זה בר"ה ומה שתירץ שיש לידע אם יאוחר עיבור בהמה דקה לענ"ד דוחק כיון דעיבור בהמה דקה אינו רק ה' חדשים האיך ישער מעת ר"ה שיהיה רכיכין בפסח הרי כבש ועז בן ל' יום כשר לכתחלה לפסח כדאמרינן {{ממ|פרה פ"א}}. אבל לענ"ד י"ל דזה פשיטא דבישול תבואה ופירות תלוי בתקופת חמה ולכן אם רואה ב"ד שתמשך תקופת. טבת עד סוף ניסן אז יוכלו לשער שלא יהיה אביב ובישול פירות בזמן הרגיל ומה דאמרינן דמפני תקופה לבד אין מעברין היינו אם תמשוך התקופה רק יום אחד או יומים על זמן הרגיל דבזה אין לשער שיאחר האביב ובישול פירות. ועוד י"ל בפשטות עפ"י מה שכתבו התוס' לקמן {{ממ|דף כ"א}} דמה דאמרינן דעל תקופה לבד אין מעברין זה דוקא על תקופת תמוז אבל על תקופת ניסן לבד מעברין ואפילו לא תמשך תקופת טבת רק עד ט"ז בניסן והרי תקופה בחשבון תלוי ובזה כבר אפשר לידע מר"ה. ותימא שבמכ"ה נעלמו מהט"א דברי התוס' האלה ובפרט שגם הרמב"ם פסק כן בה' {{ממ|קידוש החודש פ"ד}} וגם להראב"ד שחולק שם על הרמב"ם מעברין השנה אם יחשוב שתפול תקופת ניסן אחר ט"ז מפני האביב ומפני שאז תקופת תשרי תהיה אחר החג הרי לכ"ע משכחת דעל תקופה לבד מעברין והרי חשבון זה כבר מר"ה יש לחשוב כדאמרינן התם בסנהדרין תקופה בחושבנא תליא:

'''שם בהפסקה לא קמיירי.''' הא דלא קאמר דתנא דידן סובר כרבנן שהיו אומרים דלא מעברין רק עד הפורים י"ל כיון דקי"ל כעדות שלהם שהעידו דמעברין כל אדר לא רצה לאוקמא מתניתן דלא כהלכתא ועוד דבלא"ה צ"ל כן דבהפסקה לא קמיירי מה דלא קתני לנדרים וכמ"ש התוס':

'''שם בלבד שימסרנו לצבור.''' הרמב"ם ה' כלי מקדש {{ממ|פ"ח ה"ז}} פסק דכל קרבנות צבור שהתנדבו אותם יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרנו לצבור והקשה, עליו המשנה למלך מהא דאמרינן ביומא {{ממ|דף ל"ה}} אחר שכלתה עבודת הצבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור פשיטא מ"ד לוחיש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ"ל ע"ש הרי דרק לעבוד עבודת יחיד מהני מסירה לצבור ואיך כתב הרמב"ם דאפילו לעבודת צבור מהני הן אמת שהירושלמי לא חילק בין יחיד לצבור. וגם מסוגיא דכאן מוכח דאפילו לעבודת צבור מהני מ"מ קשה סתירת הסוגיות ע"ש במשנה למלך שנדחק בישוב קושיא זו. ולענ"ד י"ל דהנה זה ודאי פשיטא דבקרבן צבור צריך שיהיה בגדי כהונה וכלי שרת משל צבור דצורך קרבן כקרבן דמי. אבל צריך טעם מנ"ל דגם בקרבן יחיד צריך שימסור בגדי כהונה לצבור למה לא יוכשר גם משל יחיד ומה עדיפי בגדי כהונה מקרבן עצמו שבא משל יחיד. וי"ל דמה דבעינן משל צבור באמת אינו מדאורייתא אלא מטעם גזירה שאם נתיר לו לקרבן יחיד בגדי כהונה של יחיד יבא לעבוד בהם גם עבודת צבור כיון שאין היכר לזה. ובזה יש לישב השינוי שבין ברייתא דהכא לברייתא דיומא דשם קתני עובד בה עבודת יחיד דמשמע לכתחלה והכא קתני יחיד שהתנדב משלו כשרים משמע בדיעבד דוקא כשרים אבל לכתחלה לא מקריב ולפי דברינו א"ש דשם לענין יחיד דאפילו לא ימסור יפה לא הוי רק איסור דרבנן דמדאורייתא עובד בבגדי יחיד מותר לכתחלה. אבל הכא לענין קרבן צבור דאם לא ימסור יפה הוי איסור דאורייתא לכן רק בדיעבד לא חיישינן שמא לא מסר יפה אבל לכתחלה לא ולכן אין כאן סתירת הסוגיות דביומא איירי מלכתחלה ולכן נקט קרבן יחיד דוקא. אבל הכא איירי בדיעבד ולכן נקט קרבן צבור דוקא. ובזה גם פסק הרמב"ם א"ש דנקט לישנא דברייתא דהכא. ובזה יש ליישב גם מה שהקשו התוס' דמה פריך פשיטא כיון דפלוגתא דתנאי היא בב"מ ועפ"י דברינו י"ל דשם לא פליגי תנאי רק לכתחלה דר' יוסי ס"ל מתנדב שומר חנם דמשמע לכתחלה וחכמים פליגי שמא לא ימסור לצבור יפה ולכן לכתחלה לא אבל הכא דאיירי בדיעבד פשיטא דכשר די"ל דעל זה לא פליגי רבנן ומשני דה"א דמטעם שמא לא ימסור לצבור יפה ואפילו בדיעבד פסול קמ"ל דכשר:

'''שם בתוס' ד"ה הא בבעל מום. משעת הרצאה.''' ואפילו נולד בו מום בתוך ז' ימים דלא שייך למנות משעת הרצאה מכ"מ לא שייך משעה שנולד אם לא איירי בנולד במומו דעכ"פ לא מונין רק מעת שנולד בו מום:

'''ומה שכתבו ואין לדקדק כו'.''' פי' דבשלמא גבי תס' שייך בל תאחר להקריבו תוך שנתו אבל בבעל מום מה בל תאחר איכא אם לא על ישראל כשמאחר ליתן לכהן על זה כתבו דגם בכהן עצמו שייך בל תאחר לאכלו תוך שנתו:

'''שם ד"ה מדברי. שבו כל העולם נובל.''' אף שגם בערוך ערך בול הביא הירושלמי כן מכ"מ נראה שט"ס וצ"ל שבו העלה נובל וכן הוא בירושלמי שלפנינו ופי' הירושלמי שמפני ג' דברים נקרא כסליו בול מפני שבו העלה נובל מהאילן ומפני שהארץ נעשית חתיכות חתיכות מחמת הגשמים ומפני שאז מביאים הבהמות לבית שאין מרעה בשדה ובוללין להן מאכלם:

'''שם ד"ה בשנים. מכ"מ בחדשים לא קמיירי.''' לענ"ד תירוץ זה דחוק כיון דעכ"פ לא בשנים דוקא קמיירי א"כ לימא רק בחדשים לא קמיירי וברגלים מיירי. ולענ"ד י"ל דהנה התוס' החזיקו קושייתם ממה דאמרינן דשנה בלא רגלים ורגלים בלא שנה עובר וכוונתם דאם רגלים הם שנה שלימה גם רגלים הם בכלל בשנים קמיירי אבל כיון דאמרינן דשנה בלא רגלים עובר א"כ ע"כ רגלים בלא שנה עובר דאל"כ רגלים ל"ל ע"כ לא שייך דרגלים הם בכלל מה שאמר בשנים קמיירי. אכן הלא אמרינן לעיל דמתניתן וברגלים ר"ש היא דבעי כסדרן. ולר"ש ע"כ לא אמרינן דשנה בלא רגלים עובר כמו שכתב רש"י לעיל {{ממ|דף ו' ע"ב}} ד"ה הניחא דס"ל כר"ש בחדא ופליג עלי' בחדא שהרי אמר בעינן כסדרן ולכן פעמים הם ד' פעמים הם ה' שהוא יותר משנה ואעפ"כ אינו עובר עד שיעברו הרגלים כסדרן ולכן שפיר שייך לומר דמה דאמר התנא ולרגלים הוא בכלל בשנים קמיירי כיון דבזה קמ"ל דצריך עוד יותר משנה:

'''שם ד"ה הם העידו. אמתניתן דעדיות.''' הפ"י והט"א נתכוונו לתירוץ אחד בישוב קושיא זו דאמתניתן דעדיות לא הוי מצי להקשות דהוי מצי למימר דס"ל כרשב"ג דאין דורשין רק ב' שבתות לפני החג ולכן ליכא למיחש דילמא אתי לזלזולי בחמץ. אבל על ר"נ פריך שפיר כיון דאנן קיי"ל כרבנן דדורשין ל' יום האיך אמר דמעובר ומקודש הא יש חשש דאתי לזלזולי והוא תירוץ נכון. ולע"ד יש לתרץ בזה דקדוק דהכא מייתי רק דברי רבנן דשואלין ודורשין ל' יום ושם בסנהדרין כשהקשה על דברי ר"נ מביא כל הברייתא גם דברי רשב"ג דאמר ב' שבתות והא לכאורה ללא צורך כיון דלא מקשה רק מת"ק וכמו דגם הכא לא מייתי רק דברי ת"ק אבל לפ"ז א"ש כיון דרצה להקשות שם על ר"נ וידע שיש להשיב הא ע"כ אין זה חשש דא"כ יקשה על מתניתן דעדיות וכקושיית התוס' דכאן לזה הביא לחזק קושייתו גם רשב"ג לתרץ בזה שעל מתניתן דעדיות ל"ק די"ל דס"ל כרשב"ג אבל רק על ר"נ קשה מת"ק דפסקינן כוותיה:

'''שם ד"ה שמא. דהוי פלוגתא דתנאי.''' לכאורה קשה שהרי רק ללישנא קמא דרבא שם פליגי רבנן ורבי יוסי בזה אבל ללישנא בתרא פליגי אי חיישינן לבעלי זרוע וא"כ דילמא גמרא דהכא אזיל ללישנא בתרא ובפרט דפסקינן כוותיה וגם ר' יוחנן שם אמר דפליגי בהכי. שוב מצאתי להגהות משנה למלך ה' שקלים {{ממ|פ"י}} שהקשה כן ומה שרצה לומר דגם לתירוץ בבעלי זרוע פליגי ס"ל לרבנן דחיישינן שמא לא ימסרנו יפה מדקאמרי מדבריך לדברינו אין באין משל צבור הרי ע"כ התוס' לא נתכוונו לזה מדכתבו דפלוגתא דתנאי היא והרי לתירוץ זה לא פליגי בהכי. אבל לענ"ד כוונת התוס' דאף דללישנא בתרא לא פליגי בהכי מ"מ הרי ללישנא קמא פליגי והך לשון לא איפרך שם רק דלהך לשון צ"ל דלכ"ע הבטה בהפקר קני וללישנא בתרא אמרינן דלכ"ע לא קני אבל מטעם סברא דחיישינן שמא לא ימסור יפה לא איפרך ולכן שפיר קשה דמאי פשיטא כיון דאפשר למטעי כלישנא קמא:

'''שם בא"ד. כולי האי כמו בשומר.''' התוס' לא ביארו החילוק ולא מצאתי במפרשים פירוש החילוק. ולענ"ד י"ל דהנה המשנה למלך בה' שקלים {{ממ|פ"י}} הקשה האיך אמרו רבנן בב"מ דחיישינן שמא לא ימסרנו יפה הרי קיי"ל דדברים שבלב אינם דברים והניח בצ"ע. ואע"ג דבעל הגהות המשנה למלך רמז תירוץ לזה עפ"י הדיעה שהביא הרמ"א בח"מ {{ממ|שם ר"ז}} דבמתנה אמרינן דברים שבלב הוי דברים מלבד דהרמ"א הביא דיעה זו בשם י"א בלבד ואכתי יקשה הקושיא להפוסקים שלא חלקו בין מתנה למכר בלא"ה ודאי לא שייך זה אלא היכא דאיכא אומדנא שלבו אינו כפיו דאל"כ לא משכחת מתנה שלא יוכל הנותן לחזור באמרו שלבו בל עמו היה בשעת מתנה והכא מה אומדנא איכא שנאמר דלא נתן יפה ורצה להכשיל רבים כיון שידוע שאין קרבן צבור בא משל יחיד. אבל לענ"ד י"ל דודאי בשנותן דבר לגזבר ואמר הרי זה מתנה לצבור לא חיישינן למחשבתו שמא לא מסר בלב שלם שלא אזלינן רק ע"פ דברו ומיד קנה ההקדש. אבל בשומר שמנדב שמירתו כדתנן מתנדב שומר חנם דהיינו שאומר שישמור בחנם הרי באותה שעה עדיין לא נקנה לצבור ואם אח"כ חזר בו מדעתו הרי נקנה לו שלא שייך בזה דברים שבלב אינם דברים שהרי לא בכל שעה ובכל רגע אומר בפה ששומר בחנם ולכן רק בשומר חיישי רבנן שמא לא ימסור יפה ואף שיש תקנה לזה שכאשר כלה שמירתו ימסור לצבור בפה במתנה הרי מזה לא איירי הכא דא"כ לא הוי צריכים לפלוג לענין שמירה אלא ביחיד שמתנדב קרבן צבור אם כשר או לא אלא ודאי רק במתנדב שמירתו בלבד פליגי ובזה יש לחלק בין שמירה למתנה. שוב בא לידי ספר הריטב"א ומצאתי שכ' וי"ל דשאני התם כיון שבאין מן ההפקר קסבור שאין בהם זכייה כל כך לממסרינהו יפה יפה אבל הכא דהוי ממונו גמור הא ידע ודאי דבעי לממסרינהו יפה יפה ועוד דהתם סבור דאפילו בשל יחיד יוצא ולא בעי זכייה שלמה מה שאין כן בקרבנות צבור עכ"ל. ואפשר שלזה נתכוונו גם התוס' כאן:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>