עריכת הדף "ערוך לנר/ראש השנה/ו/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ו' ע"ב'''}}

'''בגמרא בחג דקתני חג השבועות.''' הט"א הקשה הא קיי"ל דנדרים ונדבות אין קרבים ביו"ט והאיך הקריבו בשבועות ותירץ דבערב יו"ט הקריבו. ולכאורה לא ק"מ שהרי הט"א עצמו כתב כיון דעצרת יש לו תשלומין כל ז' לענין ראיה וחגיגה ה"ה ג"כ לענין עשה ובל תאחר דאינו עובר עד שיעברו כל ימי תשלומין והוכיח כן ממה דפריך לעיל ולדה בעצרת היכא משהי לה דילמא חל עצרת בשבת אע"כ דכל ז' ימים עדיין יכול להקריב ואינו עובר וא"כ גם קושיא זו ל"ק דדילמא ה"ק אכלנו ולדה בחג השבועות בימי תשלומין דאיקרי לענין ב"ת חג השבועות וא"ל מדקרי לי' חג ע"כ י"ט ממש קאמר דז"א דהרי בחגיגה {{ממ|דף י"ז ע"ב}} אמרינן איזו חג שאתה קורא וקוצר בו הוי אומר זה חג עצרת כו' אלא לאו לתשלומין ע"ש הרי שקרא גם לימי תשלומין חג. אמנם צ"ע מהירושלמי דפירקן דאיתא שם ר' בון בשם ר' חייא בעי שלמה שנתו בעצרת אפשר לומר דאינו כשר ועובר {{ממ|פי' כיון דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט אינו יכול להקריבו ואיך יעבור על ב"ת}} ולבסוף משני אמר ר' חנינא אילו עבר והביא שמא אינו כשר מאחר שאילו עבר והביא כשר עובר עכ"ל. הרי מוכח מהירושלמי דבל תאחר דעצרת תלי ביו"ט ולא בימי התשלומין דאל"כ מה בעי לר' בון הא שפיר עובר מדלא הקריב בימי תשלומין וכפי הנראה במכ"ה נעלם ירושלמי זה מהט"א:

'''שם כיון שעברו עליו ג' רגלים.''' הפ"י הוכיח מדקאמר רבא דוקא הכא לענין ג' רגלים שבכל יום ויום עובר ולעיל לענין עבר עליו רגל א' עובר בעשה לא קאמר לשון זה דמוכח מזה דעל עשה לא עובר עד שיבא רגל אחר ע"ש. ובאמת שכן נראה בירושלמי דפירקין דאיתא בעי קומי ר' זעירא בין רגל לרגל מהו שיעבור התיב ר' בא והתני חגיגה שלא קרבה בראשון תקרב בשני ומתירין לו לעבור {{ממ|פי' בתמי' אלא מוכח דבין רגל קא א"צ להקריב ואינו עובר בעשה}} אלא דצ"ע מסוגיא דתמורה {{ממ|דף י"ח}} דשם איתא ג"כ סוגיא דהכא ושם הביא דברי רבא בלשון אחר דקאמר ולרבא דאמר קדשים כיון שעבר עליהם רגל א' כל יום ויום עובר עליהם בב"ת מעצרת בעי מיכלא ע"ש. הרי באמת קאמר רבא גם על עשה דאחר רגל א' בכל יום ויום עובר אבל בלא"ה קשה דקאמר עובר בב"ת והרי על ב"ת לא עובר רק בג' רגלים ואפשר שיש חסרון שם והכי צ"ל ולרבא דאמר קדשים כיון שעבר עליהם רגל אחד עובר בעשה וכיון שעברו ג' רגלים כל יום ויום עובר עליהם בב"ת וצ"ע:

'''שם בכל יום ויום עובר בב"ת.''' הא דלא קאמר רבותא טפי דבכל שעה ושעה עובר י"ל דלא מצי למימר הכי דאיכא שעות דלא עובר כגון בלילה ואפילו ביום קודם תמיד של שחר ואחר תמיד של בין הערבים כיון דלא יכול להקריב אינו עובר אבל בכל יום ויום ניחא דאע"ג דאיכא שבת דלא מצי להקריב מ"מ איכא רוב ימים אבל לענין שעות אדרבה איכא רוב שעות דאינו יכול להקריב כיון שאינו יכול להקריב רק בשעה שבין תמיד של שחר לתמיד של בין הערבים וכיון דבל תאחר בקרבנות כתיב נקט לשון זה:

'''שם מכדי תנא אלאוי קמהדר.''' המשנה למלך ה' מעה"ק {{ממ|פי"ד}} הביא דעת הרמב"ם שבכל הנדרים שעובר על ב"ת עובר ג"כ על לא יחל דברו וריש ה' ערכין הביא דעת הרמב"ן שחולק ע"ז וס"ל דליכא משום בל יחל אלא היכא דלא יכול לתקן עוד ע"ש. ומסוגיא זו לכאורה ראיה לדעת הרמב"ן דלדעת הרמב"ם איך ס"ד דמקשן דתנא אלאוי קמהדר דא"כ הו"ל למימר דעובר משום בל יחל ג"כ בהדי לאו דב"ת אכן יש לומר דבל יחל לא היה יכול למנקט הכא כיון דחשיב ג"כ בכור ובבכור לא שייך בל יחל דברו דמרחם קדוש ולא צריך להקדישו. אכן לקמן כתבתי דגם בכור צריך להקדיש:

'''שם הניחא למאן דאית ליה כסדרן.''' רש"י פירש מאן דאית ליה רק בכסדרן כר"ש ופליג עליו במה שאמר פעמים ד' פעמים ה' דלמ"ד שנה לא משכחת כן. אבל הבעל המאור חולק על רש"י דגם לר"ש משכחת שנה בלא רגלים דמשום שנה לא עובר רק בלאו הבא מכלל עשה ומשום ב"ת עובר בל"ת ממש ועי' ברשב"א שהשיב ע"ז ולכן הסכים עם רש"י ולא ידעתי למה לא הזכיר גם תירוץ האחר של הבעל המאור ומה יענה עליו שהבעל המאור תירץ עוד דמשום ב"ת עובר בכל יום אחר ג' רגלים ומשום שנה רק משנה לשנה דהיינו כשיעבור שנה זו אינו עובר עוד עד שיעבור עוד שנה שלמה ולכן שפיר אמר ר"ש פעמים ד' פעמים ה' ע"ש. אכן תמהתי דלפ"ז מאי פריך לעיל ליתני בכל יום ויום עובר בב"ת היכי מצי למיתני כן שהרי בברייתא קתני כיון שעברו עליהם שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר בב"ת והלא בשנה בלא רגלים לא עובר בכל יום בב"ת לדעת הבעל המאור וצ"ע:

'''שם בשלמא לרבי משכחת לה.''' הא דלא קאמר דמאן דלית ליה כסדרן ס"ל כרבי כתב הפנ"י משום דרצה לאוקמי לברייתא אליבא דהלכתא ולכן לא רצה לאוקמי לא הרבי ולא כר"ש כיון דלא קיי"ל כוותייהו. והנה הרי"ף והרא"ש פסקו כר"ש ורק הרמב"ם לא פסק כוותייהו כמ"ש הכ"מ ה' מעה"ק {{ממ|פי"ד}} וראיתי בשו"ת שער אפרים {{ממ|סי' ל"ב}} שחולק על כ"מ ורוצה ליישב לשון הרמב"ם דפסק כר"ש ע"ש ואם כי הרמב"ם בפי' המשניות כ' בפי' דאין הלכה כר"ש מכ"מ אין מזה סתירה לדברי השער אפרים דידוע דבהרבה מקומות חזר הרמב"ם בחבורו ממה שפסק בפי' המשניות ואדרבה יש להביא ראי' לדבריו ממה שכתב הרמב"ם בספר המצות {{ממ|מצות ל"ת קנ"ה}} הזהירנו מלאחר הנדרים והנדבות כו' ובאה הקבלה שהוא אינו עובר על לאו זה עד שיעברו עליו ג' רגלים כסדרן עכ"ל הרי שכתב בפי' כר"ש וכדעת הש"א ואם אינם כן יתישב בזה מה שהקשה הברכת הזבח סוף ערכין על מה שפסק הרמב"ם דשנה בלא רגלים עובר בב"ת דהאיך משכחת לדידיה שנה בלא רגלים כיון דפסק כת"ק דר"ש דלא בעינן כסדרן וגם פסק כחכמים דרבי וגם פסק כאחרים א"כ קשה לדידיה שנה בלא רגלים היכי משכחת לה כקושיית הגמרא ע"ש ואם נאמר דהרמב"ם פסק כר"ש לק"מ כמובן אכן לענ"ד דוחק שהרמב"ם יפסוק בחיבורו כר"ש ולא יפרש כן דבעינן כסדרן כמו שכ' בספר המצות ומה גם שמהסוגיא משמע דאין הלכה כר"ש מדלא אוקי ברייתא כר"ש אע"כ משום דרצה לאוקמיה ברייתא כהלכתא וכמ"ש הפ"י. לכן ודאי משמע טפי שפסק כת"ק ומה שי"ל בישוב קושית הברכת הזבח אכתוב לקמן בעז"ה:

'''שם אחרים היא.''' כבר הזכרתי מה שהקשה הברכת הזבח על הרמב"ם דפסק ה' בכורות {{ממ|פ' א'}} דשנה בלא רגלים עובר בב"ת והאיך משכחת כן כיון דפסק כת"ק דר"ש דלא בעינן כסדרן ופסק כחכמים דרבי ופסק כאחרים ומה דתירץ דמשכחת כן בחלה ברגל נסתר ממה שכתב החכם צבי בשו"ת {{ממ|סי' י"ב}} ועמו הסכים הפ"י בשמעתין דבחלה לא שייך לפטור רק מעשה דובאת שמה והבאתם שמה דכיון שעבר הרגל אינו עובר עוד עד הרגל הבא אבל לא לענין ל"ת דב"ת דכיון דבעברו ג"ר בכל יום ויום עובר א"כ גם בחלה משנתרפא ולא שלחו להקריבו עובר בב"ת ולכן לא מתרץ הגמ' דמשכחת בחלה ולפ"ז גם להרמב"ם לא שייך תירוץ זה אמנם מלבד מה שכתבתי לעיל דלדעת שו"ת שער אפרים שהרמב"ם פסק כר"ש דבעינן כסדרן פסק הרמב"ם א"ש עוד יש לומר דמה שפשוט להברכת הזבח שהרמב"ם פסק כאחרים הוא ממה שהביא כל הדינים בשבת ויוה"כ דסמוכין להדדי דלא משכחת כן ע"פ סוגית הגמ' בסוכה {{ממ|דף נ"ד}} רק לאחרים אכן בספרי ע"ל שם הבאתי קושית הלח"מ שהקשה סתירה בהרמב"ם דפסק ג"כ כמתניתין דערכין דאין פוחתין מד' חדשים מעוברים דהוי דלא כאחרים ויישבתי שם דעת הרמב"ם דפסק דלא כאחרים אלא כרב שמעיה ע"ש ולפ"ז גם פסק הרמב"ם הכא בשנה בלא רגלים אתי שפיר.

ועוד י"ל בישוב קושיא זו עפ"י מה שכתבתי עוד בספרי ע"ל בסוכה {{ממ|שם}} לפי מה שכתבו התוס' שם מסוגיא דערכין דגם לאחרים ע"י השעות היתירות בכל ג' שנים הוי יום א' יותר ובכל ל' שנה עוד יום יותר ע"י החלקים יתירים דלפ"ז גם למ"ד כאחרים נמצא לפעמים בין ר"ה לר"ה ה' ימים אלא דלא חשיב התם משום דברוב שנים לא הוי והקשיתי שם דא"כ האיך אמרינן הכא דתנא דלא חשיב שנה אחרים היא הרי גם לאחרים משכחת שנה בלא רגלים בהקדיש בשנה שהי' יום א' יותר והיה ניסן ואייר מעוברים ושבועות בה' בסיון והקדיש בשבועות ולשנה הבאה שהוא כסדרן ושבועות בו' בסיון כבר נשלם השנה בה' בסיון באותו שעה שהקדישו ורגלים לא נשלמו עד למחר בחג השבועות דמצטרף סוף הרגל דאשתקד עם תחלת הרגל דהשתא והנחתי בצ"ע. אכן ל"ק כן רק על פי' רש"י דמפרש מה דקאמר הכא ומאן תנא דפליג עליה דרב שמעיה דהוא התנא דלא חשיב שנה בלא רגלים. אבל בלא פירושו יש לפרש ג"כ כמו שכ' הט"א דלא רצה הגמ' לומר רק דיש תנא דפליג ארב שמעיה דקאמר לפעמים שניהם מלאים או חסרים דע"כ אחרים פליגי על זה דשניהם חסרים לא משכחת אליבייהו ולפ"ז י"ל דהרמב"ם פירש כן ולכן אפילו פסק כאחרים מכ"מ משכחת שנה בלא רגלים על האופן שהזכרנו דהקדיש באותו שנה שהיו ניסן ואייר מלאים וע' לקמן בתוס' שכתב עוד יישוב אחר לשיטת הרמב"ם:

'''שם לדבריו דרבי זירא קאמר.''' הרמב"ם ה' מעה"ק {{ממ|פ' י"ד}} פסק אחד האיש ואחד האשה עוברין על ב"ת וכתב הכ"מ דאף דלאביי לא נפשטה האבעי' פסק הרמב"ם כר' זירא. אכן הקשה הלחם משנה דכיון דלאביי ליכא שמחה באשה וא"כ ליכא בל תאחר הו"ל לפסוק כאביי נגד ר' זירא. וא"ל שתירץ על קושיא זו דהרמב"ם בזה לשיטתו אזיל דפסק ה' חגיגה {{ממ|פ' א'}} דאשה חייבת במצות שמחה ולכן פסק ג"כ שהיא בב"ת. אמנם היא גופא קשיא למה פסק הרמב"ם דאשה חייבת בשמחה כיון דאביי ס"ל דליתא בשמחה גם הקשה הלח"מ על הראב"ד שהשיג על הרמב"ם דאין עליה חיוב שמחה וכאביי למה לא השיג עליו ג"כ במה שפסק דאשה היא בב"ת והניח בצ"ע. והנה ראיתי בראב"ן {{ממ|דף ל"א}} שהביא ראיה שאשה היא בב"ת ממה דאמרינן בנדרים {{ממ|דף ג'}} דבחטאת יולדת איכא ב"ת הרי שיש חיוב ב"ת באשה ומדסתם גמרא קאמר הכי משמע שהלכה כן. גם השאגת אריה סי' ס"ו הביא ראיה זו וכתב שראיה ברורה היא ולא ראה שכבר קדמו הראב"ן אבל בט"א בר"ה {{ממ|באבני מלואים}} השיב על ראיה זו דמשכחת שפיר באיש כגון שאמר הרי עלי להביא חטאת יולדת ע"ש והנה ודאי הדין כן דכן נראה בחולין {{ממ|דף מ"א}} שאם נדר להביא עולת יולדת חייב להביא וא"כ מסוגיא דנדרים אין ראיה ברורה דאשה היא בב"ת ולכאורה יש להביא ראיה לזה ממה שכתבו התוס' בב"ב {{ממ|דף קס"ו}} שהקשו על מעשה דרשב"ג בכריתות {{ממ|פ"א}} שעמדו קנים בדינרי זהב כיון שהיו מותרות לאכול בקדשים למה נתייקרו כ"כ ותירצו משום ב"ת היו דוחקות ע"ש וא"כ יהיה מוכח מזה שיש ב"ת בנשים. אכן כבר השבתי על פ"י התוס' בספרי ע"ל בכריתות {{ממ|דף ח'}} דאדרבה יקשה האיך רשב"ג דריש להם שלא יביאו על הרבה לידות רק קרבן אחד שעל ידי זה יבואו לידי עבירות ב"ת ולכן יישבתי קושיית התוס' בדרך אחר. ועל כן גם מזה אין ראיה אבל עכ"פ יוצא מדברי התוס' שפשיטא להם ג"כ שיש ב"ת בנשים וקשה מנ"ל כיון דהאבעי' לא נפשטה נראה דליכא בל תאחר אבל נלע"ד שיצא לראשונים כן מספרי מפורש הביאו הרמב"ן בספר המצות {{ממ|מצות עשה צ"ד}} וזה לשונו ומה ששנו בספרי לא יחל דברו מגיד שעובר על בל תאחר ועל בל יחל ור"ע אומר ככל היוצא מפיו יעשה ואשה כי תדור נדר מקיש אשה לאיש מה האיש עובר על בל יחל ועל בל תאחר אף האשה עוברת על בל יחל ועל בל תאחר ירצו בזה לרבות בל יחל בנדרים גבי עם מה שעובר עליהם בב"ת וזהו שהצריכו לרבות בהן האשה לומר אעפ"י שאינה עולה לרגל תתחייב בבל תאחר ברגלים כאיש העולה שם עכ"ל. הרי מפורש בספרי שאשה עוברת בב"ת ור' זירא ואביי ע"כ לא ידעו הספרי כמו שמצאנו הרבה פעמים שאמוראים לא ידעו ברייתות ולכן א"ש פסק הרמב"ם שפסק דאשה היא בב"ת וגם הראב"ד והתוס' סברו כן כיון דמפורש כן בספרי ובזה יש ליתן טעם ג"כ למה פסק הרמב"ם דאשה חייבת בשמחה נגד אביי די"ל דלא מפרש כמו שכ' הרמב"ן דצריך היקש דאשה לאיש לבל תאחר כיון שאינה עולה לרגל אלא דרק הוי סלקא דעתן כן. אבל אחר דגלי קרא דאשה היא בב"ת כאיש ילפינן מזה בעצמו ג"כ שחייבת בשמחה שאל"כ איך תעבור על ב"ת כיון שאינה עולה אבל הראב"ד ס"ל כפי' הרמב"ן ולכן השיג עליו במה שפסק נגד אביי אבל במה שפסק שאשה היא בב"ת לא השיג עליו כיון שכן מפורש בספרי כנלע"ד:

'''שם מונין לו שנה.''' הט"א הוכיח מסוגיא זו דמה שנאכל בכור בעל מום תוך שנתו אינו רק מדרבנן מדמתרץ בקים לי' שכלו לו חדשיו מכלל דבלא קים לי' אין מונין לבעל מום ג"כ רק מיום ח' והרי מה שאין ראוי לאכילה מחמת ספק נפל אינו רק מדרבנן דמדאורייתא אזלינן בתר רוב ורוב הנולדים אינם נפלים וא"כ איך אמרו חכמים דמונין שנה שלו מיום ח' דוקא בספק נפל דלמא אינו נפל ושלמה שנה שלו אחר שנה שלו מיום שנולד ואיך הקילו חכמים נגד דין תורה להתיר לאכול עד ח' ימים בשנה שניה אע"כ דבעל מום א"צ לאכל מן התורה תוך שנתו ולכן הם אמרו והם אמרו וסיים הט"א ודלא כנראה מדברי קצת מפרשים דגם בעל מום צריך לאכל מן התורה תוך שנתו ע"ש. והנה מדברי הרמב"ם ה' בכורות {{ממ|פ' א' ה' ח'}} נראה בפי' דס"ל דגם בע"מ מן התורה נאכל תוך שנתו וא"כ יקשה עליו מראית הט"א אמנם מה שפשיטא להט"א דמה שבהמה אינה נאכלת תוך ח' הוא רק מדרבנן לענ"ד צ"ע שהרי רשב"ג יליף מיום השמיני והלאה ירצה דדוקא משמיני והלאה יצא מספק נפל משמע דתוך שמונה מן התורה אסור משום ספק נפל ועי' במשנה למלך ה' איסורי מזבח {{ממ|פ' ג'}} וא"כ מן התורה אינו נאכל תוך ח' בלא קים לי' שכלו לו חדשיו ולכן נאכל מן התורה עד יום ח' תוך שנה שניה מיום שנולד:

'''שם בתוס' ד"ה שהי'. ובפ' כל האסורים דרשינן ליה.''' לא ידעתי למה הוצרכו להביא מפ' כל האסורים הרי גם שם בבכורות מייתי הגמרא ברייתא זו ושם הוא העיקר ובפ' כל האסורים לא מייתי ברייתא זו רק בתוך הסוגיא להקשות ממנה לר"י:

'''שם ד"ה שנה. ולקמן אין משמע כן.''' על הירושלמי אין קשה מזה דלשיטתו אזיל דס"ל דלבכור תם ג"כ מונין שנה משעה שנולד דהכי איתא פ"ק דר"ה אמר רב הונא זאת אומרת ימים שהבכור מחוסר זמן בהם עולין לו מתוך שנתו א"ר מנא ר' יונה אבא שמע לה מן הדא כל הבכור אשר יולד וגו' הא כיצד משעת לידתו את מונה לו עכ"ל. ולכן הירושלמי לשיטתו שפיר מתרץ דמשכחת שנה בלא רגלים בדאקדשא כשהוא מחוסר זמן בפסח אבל גמרא דידן דס"ל דלתם מונין משעת הרצאה לא הי' יכול לתרץ כן. אמנם לענ"ד יש להשוות גמרא שלנו עם הירושלמי דלא פליגי שהרי יש להקשות כיון שהירושלמי מביא ראיה מקרא דאשר יולד א"כ מה יענה גמרא שלנו לראיה הזאת וי"ל בודאי בלא הקדישו אין מונין לו שנה אלא משעת הרצאה אבל כשהקדישו מחוסר זמן אז משעת הקדש מתחיל שנתו אפילו הקדישו סמוך ללידה ממש דכן משמעות הכתוב כל הבכור אשר יולד תקדיש ומאותו שעה שתקדיש אפילו סמוך ללידה לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה שמשעת הקדש חל עליו שם קרבן. אבל בלא הקדישו קודם זמן הרצאה אז מזמן הרצאה חל שנתו כיון שהיה ראוי להקריבו ובהכי איירי גמרא דידן ולכן אין קושיא מראית הירושלמי עליו. ואין לומר הא קרא בבכור כתיב דמרחם קדוש וא"צ להקדישו דזה אינו דגם בכור מצוה להקדישו כדאמרינן בערכין {{ממ|דף כ"ט}} מניין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו ת"ל הזכר תקדיש וכ"פ גם הרמב"ם ה' בכורות {{ממ|פ' א'}} ובלא"ה צ"ל כן דאל"כ איך מתרץ הירושלמי כשהקדישו מחוסר זמן דהתינח בקדשים אבל הרי הברייתא אמרה אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעברה עליהם שנה בלא רגלים עובר בב"ת והאיך משכחת בבכור כן אכן ע"ז יש להשיב דבירושלמי באמת לא כתיב כלשון התוס' אלא תפתר שהיה מחוסר זמן לפסח וא"כ לענין בכור בפשטות משכחת שנולד בפסח ולענין שאר קדשים בשהקדישם מחוסר זמן אכן עכ"פ כיון דכתיב תקדיש י"ל דגם לפי הירושלמי לא חל השנה לענין ב"ת אלא משעה שהקדישו או בשעת הרצאה אפילו בלא הקדישו. ובהכי יש ליישב ג"כ דעת היש מפרשים שהביאו התוס' בערכין {{ממ|דף י"ח}} שתירצו על הקושיא ל"ל שנתו ולא שנות העולם פשיטא דאל"כ איך משכחת תמידין בר"ה שלענין שנה לא מונין רק משעת הרצאה והקשו התוס' עליהם דא"כ האיך משכחת מה דאמרינן בזבחים שעות פוסלות בקדשים ע"ש. אבל לפי דברינו י"ל דגם הי"מ לא כתבו דמונין שנה משעת הרצאה רק אם לא הקדישו קודם אבל כשהקדישו מחוסר זמן מאז מונין שנה וא"כ שפיר משכחת שעות פוסלים בקדשים בכה"ג די"ל בהקדיש מח"ז גם ע"פ גמרא שלנו מאז יתחיל השנה וא"כ שייך תירוץ הירושלמי בשהקדישו מח"ז גם ע"פ גמרא שלנו והא דלא משני באמת כן י"ל דגם תירוץ זה לא יהיה אליבא דכ"ע שהרי ר' ישמעאל פליג בערכין שם על ת"ק וס"ל דאין מצוה להקדיש הבכור ותקדיש מבעיא ליה לאתה מקדישו הקדש עילוי וכיון דכן לא שייך לר' ישמעאל החילוק שחילקנו בין הקדש קודם להרצאה להקדיש אח"כ וכיון דלא מצי לתרץ אליבא דכ"ע ניחא ליה לתרץ כרב שמעיה ועוד דהירושלמי בעצמו ג"כ מתרץ לפי המסקנא כן. עוד יש ליתן טעם למה לא מתרץ גמרא דידן כתירוץ הירושלמי דלכאורה קשה על תירוץ זה האיך משכחת בהקדישו מחוסר זמן שהרי ביומא {{ממ|דף ס"ג}} אמרינן מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת"ל קרבן וא"ל דזה רק לכתחלה אבל בדיעבד קדוש דז"א כיון דכתיב ירצה לקרבן אשה ממילא משמע דמה דממעטינן מקרבן לא ירצה וכן מוכח בזבחים {{ממ|דף י"ב}} ממה דפריך שם אי באפרישו האידנא דיחוי מעיקרא הוא ע"ש וכן מוכח ממה שהקשו התוס' שם האיך קדוש העובר כשהקדישו במעי אמו הרי אמרינן לילה לקדושה דוקא ע"ש הרי דפשיטא להו דאם הקדיש מח"ז אינו קדוש וא"כ קשה על הירושלמי. אבל י"ל דגם בזה הירושלמי לשיטתו אזיל דעל תירוץ זה איתא בירושלמי בר"ה בסוגין שם תמן תנינן ביום השמיני מביא שלש בהמות כו' ואין חטאת העוף מחוסרת זמן אצל אשם א"ר אלעזר כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן ע"ש. וכן איתא עוד לענין נזיר הרי שהירושלמי הוכיח ממתניתן דמותר להקדיש מח"ז וא"כ חלק אברייתא דיומא הנ"ל ולכן שפיר מתרץ ג"כ דמשכחת שנה בלא רגלים כשהקדישו מח"ז אבל גמרא דידן ס"ל כברייתא דיומא ולכן לא היה יכול לתרץ כן. ובזה יש לתרץ מה שהקשו התוס' בזבחים איך קדוש העובר במעי אמו הרי מח"ז הוא דמ"ד בתמורה דס"ל כן הוא ר' יוחנן וסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן וכיון דהירושלמי ס"ל דמותר להקדיש מח"ז מסתמא ר' יוחנן ס"ל כן ולכן ר' יוחנן לשיטתו שפיר ס"ל דקדוש העובר. ובזה יש ליישב מה שהקשה הכ"מ על הרמב"ם ה' בכורות {{ממ|פ"ו ה' י"ד}} שהשמיט הדין דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר דיליף ר' אפטרוקי בזבחים {{ממ|דף י"ב}} מרומיא דקרא דלילה לקדושה אבל קודם לכן לא דמח"ז הוא והניח בקושיא. וביותר הקשה המשנה למלך ה' איסורי מזבח {{ממ|פ"ג ה' ח'}} שהרמב"ם השמיט דין הברייתא דאסור להקדיש מח"ז והניח ג"כ בקושיא גם הראב"ד השיג על הרמב"ם בה' פרה אדומה {{ממ|פ"א}} על מה שכתב דאין לוקחין עגלה ומשהין אותה דכתיב ויקחו אליך פרה דתיפוק ליה מפני שאין מקדישין מח"ז ע"ש. אמנם כל הקושיות מתורצות על הרמב"ם דס"ל כהירושלמי דמותר להקדיש מח"ז מפני שר' יוחנן ס"ל כן ולפי מה שכתב המשנה למלך משמע שגם ר"ל שהקשה בתמורה {{ממ|דף י"א}} וליתני נמי המפריש מעות כו' ורבא שתירץ על קושיא זו ס"ל דמותר להקדיש מח"ז לכן פסק הרמב"ם הכי. ולפי דברינו יהיה עוד תירוץ אחר חוץ ממה שכתבנו לעיל על קושית הברכת הזבח במה שהקשה על הרמב"ם כיון שפסק כאחרים וכת"ק דר"ש וכחכמים דרבי איך פסק דשנה בלא רגלים עובר בב"ת האיך משכחת כן אבל לפי דברינו י"ל דס"ל כתירוץ הירושלמי דאע"ג דפסק דבכור לא מונין רק משעת הרצאה מ"מ משכחת בשהקדישו מח"ז דבזה מונין שנה משעת הקדש על פי דברינו הנ"ל והא דלא כתב הרמב"ם בפירוש כן משום דאין דרכו להזכיר מה שלא מפורש בגמרא:

'''שם ד"ה יורש. כשהפרישה מחיים.''' הקשה לי חכם אחד למ"ד זה ל"ל קרא לאפריש ולא אקריב דעובר בב"ת משום דה"א דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא הא ע"כ אי אפשר לומר כן דא"כ ל"ל קרא למעט יורש דלא משכחת רק באפריש ולא אקריב לפי דברי התוס' והשבתי לו הרי הגמרא עביד ג"כ צריכותא איפכא דאי אשמועינן אפריש ולא אקריב ה"א באמר ולא אפריש אינו עובר וא"כ אי לא הוי כתיב רק חד קרא הוי מוקמינן לאפריש ולא אקריב ואכתי לא ידענו אמר ולא אפריש. ועוד י"ל אפילו הוי כתיב בפי' קרא לאמר ולא אקריב אפילו הכי צריך קרא לאפריש ול"א דמדאצטריך למעט יורש לא שמעינן כן דהא על שעבודא דלאו דאורייתא אין לנו קרא בפירוש אלא מדלית לן קרא דשעבוד מועיל אמרינן דלאו דאורייתא וא"כ מנ"ל למידק מדאצטריך מיעוט ליורש באפריש ולא אקריב עובר דילמא הוי אמרינן כסברא דבי גזא דרחמנא הוא ואינו עובר והוי דייקינן דשעבודא דאורייתא ואתי מיעוט ליורש באמר מורישו ולא אפריש לכן ע"כ צריך קרא לאפריש ול"א:

'''שם ד"ה הא ליתא. וכל הפטורים מן הראיה.''' והא דבעי ר' זירא רק על אשה ולא גם על כל הני י"ל דבהני פשיטא ליה שאינו בב"ת כיון דגם בשמחה ליכא דחולה וזקן ודאי ליתינהו בשמחה כיון דאנוסים הם ולא יכלו לעלות ולאכול שלמי שמחה בירושלים וגם כל אחריני משמע דפטורים משמחה ג"כ כל דליתא בראיה דכן נראה ממה שכ' התוס' בפסחים {{ממ|דף ג' ע"ב}} דריב"ב לא עלה לירושלים לעשות פסח מפני שלא היה לו קרקע ופטור מן הראיה הרי אפילו מן הפסח פטור כש"כ משלמי שמחה וכבר הזכיר הפנ"י ראיה זו אלא נראה מדבריו שהבין מדברי התוס' דכאן דכל הני ישנן בשמחה ולכן הניח בצ"ע גם מהט"א נראה שפירש דברי התוס' דכל הני איתנייהו בשמחה והאיבעי אכולהו קאי ונדחק לתת טעם למה הזכיר בהאיבעי אשה דוקא ולא גם כל הני. ולענ"ד צ"ע דא"כ למה ציינו התוס' על הא ליתא בראיה ולא על הא איתא בשמחה שהרי רק מטעם זה יש לחייב בב"ת ועוד הרי כללו בדבריהם גם חולה וזקן והאיך ס"ד דהני חייבין בשמחה ומטעם זה יהיו בב"ת כיון שאנוסים הם מלבד הראיה שהזכרתי מדברי התוס' דפסחים דגם מי שאין לו קרקע פטור משמחה ולכן נלע"ד איפכא מפי' הט"א דאדרבה התוס' דינא קמ"ל ורצו ליתן טעם למה הקשה דוקא מאשה ולא מכל הני ולכן כתבו הא ליתא בראיה וה"ה זקן וחולה כו' פי' דבהני לא קמב"ל דפשיטא דפטורין משמחה כמו מראיה ורק באשה מסופק דכתיב בה זכורך למעט מראיה וכתיב ושמחת אתה וביתך לחייבה בשמחה:

'''שם ד"ה אשה וקשיא לר"ת.''' לענ"ד יש לישב שיטת רש"י דמה שהביא ראיה מגמ' דפסחים לענ"ד אדרבה משמע איפכא דקאמר התם אנשים בראוי להם ביין ונשים בראוי להם בבגדי צבעונים ואח"כ הביא ברייתא דריב"ב בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר ועכשיו אין שמחה אלא ביין ואי גם על נשים קאי הו"ל למימר ביין ובבגדי צבעונים אלא משמע דרק על אנשים קאי אבל נשים גם בזמן שבהמ"ק קיים אין חיוב על הבעל לשמחה רק בבגדי צבעונים ולא בבשר שלמים ורק אם היא מצד עצמה חייבת בשמחה אז חייבת בשלמים כמו הבעל. וגם מה שהקשה הר"ת מחגיגה לענ"ד יישב רש"י בעצמו שם שכתב מיחייבא בשמחה לעלות ברגל ולשמוח בחג עם בעלה דעל השמחה נצטוו נשים כדכתיב ושמחת בחגך אתה וביתך עכ"ל ולמה כתב ולשמוח בחג עם בעלה ולא כתב לאכול שלמי שמחה כמו שכתב הכא דילמא חייבא למיסק משום שמחה כו' דאין שמחה אלא בבשר שלמים אלא ודאי משמע דעתו דרק לר"ז דס"ל אשה מצד עצמה חייבת בשמחה ואפילו אין לה בעל בה אמרינן דחייבת בשלמי שמחה. אבל לאביי דס"ל אשה בעלה משמחה דהיינו שנצטוו הנשים על השמחה עם בעליהם בזה אין מצוה בה רק שתשמח במה שבעלה משמחה דהיינו בבגדי צבעונים:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>