עריכת הדף "ערוך לנר/יבמות/קכ/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ק"כ ע"א'''}}

'''בגמרא עם פלשתים.''' ק"ל מאי תמות נפשי ע"פ שייך בזה דהא אפי' לא תנשא היא עתה ליבם ותחשוב צרתה שבעלה חי מכ"מ לא תחדול היא מלהתייבם דמה לה אם יבמה שבמדינת הים חי או מת כיון שיש כאן יבם שמתייבמת לו וא"כ איך שייך שתנשא האחת לקלקל צרתה ואין לדחוק שהיתה כל אחת מכוונת לקלקל חברתה אם ימות שוב הבעל שתתייבם לו למען אז תנשא לשוק כאשר נעשה באמת שמלבד שדוחק גדול לומר שכ"כ היא מכוונת אחר דמיתה לא שכיח ומלבד שאין זה תמות נפשי עם פלשתים שהרי אפשר שהיא לבד תתקלקל אם יבוא בעלה בעוד שבעל צרתה חי בלא"ה אין לחוש לזה דאם לזה נתכוונה למה לה להנשא עתה למען קלקל חברתה הלא תוכל לשהות עד שימות היבם שנתייבמה צרתה עתה לו ואז תנשא למען קלקל צרתה שתנשא לשוק, ועוד ק"ל אם טעם דרבנן משום תמות נפשי ע"פ יקשה למה בנתיבמו ומתו היבמים שתיהן אסורות להנשא הלא אותה שנתייבמה בראשונה תהא ממנ"פ מותרת כגון שרחל נתייבמה תחלה ואח"כ לאה הרי יבום לאה הוא הוכחה גמורה שיודעת דמת בעלה דאל"כ לא מקלקלה נפשה דבזה לא שייך דעשתה כן משום תמות נפשי ע"פ שהרי רחל כבר נתייבמה ולא הוצרכה היא להתייבם למען גם רחל תעשה כן ולכן כשאח"כ מת בעלה של רחל ושל לאה למה תהא רחל אסורה להנשא לשוק וצ"ע:


'''דאינסב לכהן.''' א"ל דאכתי אומא שלח גט ע"י שליח ובטל הגט דאמרינן בגטין {{ממ|ל"ג.}} דעקרינהו רבנן לקידושין מיני' ומותרת אפי' לכהן די"ל דר"א כרבי התם ס"ל דבטלו מבוטל, אבל מכ"מ אכתי ק' דהא אליבי' דרבא קיימינן הכא דהוא איבעיא לי' כן והרי לחד לישנא ס"ל לרבא בכתובות {{ממ|ג'.}} דגבי אונס בגטין עקרינהו רבנן לקידושין מיני' ודלמא אירע לו אונס כה"ג בגט ומותרת לכהן וי"ל דאונס לא שכיח ולא חיישינן לכך וכן מוכח בלא"ה לר"א דאל"כ גם בנתייבמו במשנתינו ניחוש כן דלמא קבלה גט ונתבטלו קידושי בעלה ע"י אונס ונשאת ליבם לא בתורת יבם אלא בתורת קידושין כפנוי' בעלמא אע"כ דלהא לא חיישינן, ודע שאין לומר דלר' אלעזר בלא"ה לק"מ כיון דס"ל דפנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות עשאה זונה א"כ כשעקרו רבנן נישואין דילי' ועשו בעילותיו בעילות זנות איך נשאת לכהן דממנ"פ אם אינה גרושה היא זונה דז"א דהרי לעיל {{ממ|דף נ"ט}} אמרינן דבממאנת לא נעשה זונה גם לר"א וה"ה בנתקדשה קידושי טעות כמו שכתבתי שם כיון דלא נתכוונו לשם בעילת זנות וא"כ ה"ה כשבא עלי' לשם אישות ועקרו רבנן הנישואין אכן בש"מ כתובות {{ממ|דף ג'}} הביא שיטות הראשונים דס"ל דהיכי שנתגרשה ועקרינהו רבנן לקידושין נפסלה לכהונה ע"ש:


'''לכהן.''' ק"ל אי טעמא דר"א דלא מקלקלה נפשה מה ראי' במה דאנסבה לכהן אחר שנתגרשה שהרי בזה לא תפסיד מידי דכתובה אית לה דגרושה לכהן יש לה כתובה כדאמרינן לעיל {{ממ|דף פ"ה}} ומה שנפסלה לכהונה ובני' חללים ואינה אוכלת בתרומה כל זה כבר הפסידה כבר ע"י גט כיון שאינה יכולה להנשא לכהן ואף שמקלקלה שתצא מבעלה כהן הלא שוב תוכל להנשא לישראל כאשר גם עתה אינה ראוי' רק לישראל אכן בצרתה שפיר תתכוון לקלקלה כיון שבני' ממזרים וי"ג דברים בה, שוב ראיתי בירושלמי שנראה משם דהוא חולק באמת אגמרא דילן מטעם זה גם לפי דברי המפרש שם י"ל דשפיר נתקלקלה בכתובה ג"כ דכיון דהכהן שנשאה לא ידע שהיא גרושה ה"ל מקח טעות ואין לה כתובה:


'''בתוספות ד"ה אין מעידין. ואר"ת דהיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף.''' שיטה זו של ר"ת כתבו גם הרא"ש והטור פסק כן {{ממ|בסי' י"ז}} וכתב עליו הב"י בשם נ"י ששיטה זו אינה נכון בעיני הרשב"א והרא"ה והריטב"א והריב"ש ולכן בש"ע שם {{ממ|סעיף כ"ה}} הביא שיטת ר"ת בשם י"א ושחלקו עליו האחרונים ומכ"מ לפי שלא חלק בפי' עליו כתב בחלקת מחוקק ובב"ש דלא נדחו דבריו לגמרי ושיש לצרף שיטת ר"ת לשאר אומדנות והוכחות, אכן ראיתי המון האחרונים שנבוכו בשיטה זו של ר"ת בכמה ספקות מפני שלא הי' להם מדברי ר"ת רק מה שהעתיקו התוס' והרא"ש והמרדכי ובזה יש סתירות, וביותר מזה שגם הרשב"א והריטב"א והנ"י לא ראו דברי ר"ת רק במה שהביאו התוס' כנראה מדבריהם שכתבו שיטה זו בשם התוספות בשם ר"ת אכן עכשיו זכינו לדברי ר"ת שנדפס ספר הישר שלו ולכן ראיתי להעתיק דבריו בהגה"ה קצת הטעיות המוכחות בתוך הסגר כזה [  ] כי על פי דבריו נראה שכל מה שהקשו הראשונים עליו כבר הרגיש בעצמו ויישב וז"ל תשובה. נ"ל פי' דהך משנה דהאשה הכי וזכור אני שכך דנתי לפני רבי' שמואל והתרנו אשת אחיו של ר' שלמה בר בנימין או אחיו של ר' יצחק בר בנימין מקדשווארץ אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אדם שנהרג ולא נשאר רק פרצופו וחוטמו ופדחתו כדתני' בגמרא עליו ואם חסר אחד משלשתן אין מעידין עליו ואע"ג שיש סימנין בגופו ובכליו אי ליכא פרצוף וחוטם ופדחת אין מעידין עד שתצא נפשו ואפילו ראוהו מגוייד וצלוב והחי' אוכלת בו אין מעידין עליו בפרצוף וחוטם ואפילו בהכרה גמורה אין מעידין אלא {{ממ|על}} [עד] שלשה ימים בהני סימנים דאמרינן דבע"כ האי אין מעידין עד ג' ימים לא קאי אאדם ידוע חי וניכר למעידין דאפילו עד מאה כיון שיודעים שזה אותו שלא יצא נפשו אבל בע"כ באין ידוע לאחר שלשה ע"י סימני פרצוף ופדחתו וחוטם וראשו מקום שיעור ושפתו וצוארו וסנטרו ופיו ליתנוהו ובקומתו ובעוביו וברגליו אינו ניכר ותמה על עצמך היאך ניכר בתוך ג' ע"י פרצוף פדחת וחוטם אבל בטביעות עין מעשים בכל יום אפילו לאחר שנים עשר חדש מת ניכר והרב הקדוש ר' שמשון כשהגיד עליו בעל החלום לאחר חצי שנה הי' ניכר כאילו הוא חי אבל בפרצוף ופדחת וחוטם כיון שאין בו טביעת עין כמו באיש שלם שכיון שאין טביעת עין רק בפדחת וחוטם או פרצוף ובחוטם או בפדחת ובפרצוף אין זה טביעת א שמאבד טביעת עינו כיון שלא נשאר רק מעט {{ממ|אפילו}} [אבל] בטביעת עין דראש כולו או טביעת עין דגופו עם ראשו מעידין עליו וכן בטביעת עין דראש ורובו תדע קתני אע"פ שיש סימנים בגופו אבל טביעת עין עדיף ומעידין עליו שהרי אדם חי אם נחתך חוטמו מעידין עליו בטביעת עינו אפילו יכחישם ויאמר לא זה הוא והלשון מוכיח קאמר אין מעידין אלא על פרצוף פנים כמו אין מעידין אלא על של {{ממ|סומא}} [שומא] שעל הפרצוף מעידין דומה לפרצוף פלוני ועל {{ממ|הסומא}} [השומא] מעיד שומא כך וכך היא אבל אילו על האדם מדברת המשנה הי' לתנא לשנות אין מעידין אלא א"כ ראו פרצוף פנים עם החוטם ועוד אם נהרג לאלתר ונחתך חוטמו לא יהי' לו עוד טביעת עין לא יעידו עליו זאת לא תהי' הלכך יש לפרש לישנא דמתניתן כדמוכח דעל הפרצוף פנים מעיד ולא על טביעת עין שלו דבטביעת עין שוה' לאלתר ועשרה ימים ועשרים יום ויותר והכי מתרץ לישנא דמתניתן וההיא דאנסבי' לבתר חמשה יומא אפומי' דשושבינהו לא הי' בו טביעת עינא אלא בסימני חוטמא ופדחתו ופרצופו אע"ג דלא הי' ניכר {{ממ|בתר}} [דבתר] דנח נפשי' {{ממ|אכולה סוורי וסימני}} [אכלוהו כוורי] א"נ תפח הי מעיד עליו אבל לא הי' לו טביעת עין אלא כמו מדמה מלתא למלתא ואע"פ שושבינים היו וטביעת עין לא הי' לא {{ממ|חשדו}} חששו] בכך כן כתוב בהלכות גדולות אמרו רבנן גבי אשה עד דיהבי עדים סימני פדחתו וחוטמו ושאר סימנים שלו כך כתב רב יהודאי גאון ונראין הדברים אבל בטביעת עין גמור שישנו רובו שלם וראשו מעידין עליו אפילו לאחר זמן מרובה אבל כשסנטרו ופיו ושפתיו ושפמו וצוארו נשחת וגופו ושדרתו נחתך ליכא טביעת עין בפרצוף פנים ופדחת וחוטם אלא כמו סימנים בעלמא שמעיד שדומה לפרצוף פנים ופדחת וחוטם של פלוני כמו סימן מובהק דלדברי הכל דאורייתא אבל טביעת עינא ליכא אבל אי איכא טביעת עינא לית דין ולית דיין (דמעידין) [דאין מעידין] אפילו לאחר כמה שנים ופרצוף פנים כדמסיק בפ' יש בכור לנחלה ואע"ג שינויא אחרינא מיהא תלמודא דשאני הכא קושי' קאמר ותן דעתך לומר שאין אדם רואה אלא פרצוף פנים עם החוטם וחוטם נראת חתיכה של פרצוף פנים עם החוטם וכל השאר ליתא דאין זה טביעת עין אלא סימנא בעלמא ומובהק שאמר זאת החתיכה של פרצוף פנים עם החוטם וחוטם נראת כחתיכה של פרצוף עם החוטם וחוטם של פלוני אבל בענין אחר אין יכול להעיד אבל טביעת עינא היינו דקאמר ידענא בי' דהאי (דקאמר}} פלוני הוא אע"ג דלא ידע בסימני' ועל דא אנא סמיך וכל המחמיר בדבר אינו אלא חוטא אין כאן חשש איסור ולא משום עיגונא פרשתי כן אלא מפני שהוא אמיתה של תורה וצור ישראל ישיבנו בקרב {{ממ|אמה}} והיתה בריתו אתנו החיים והשלו' עכ"ל הר"ת בספר הישר, והנה נראה מזה ברור כוונתו דהיכי דאיכא פרצוף פנים עם חו"פ מתיר מטעם סימנים גם בחסר שאר הפנים והגוף ועל זה אין מעידין רק בג' ימים ומזה איירי המשנה אבל בשיש לו טביעת עין בשאר חלקי הראש עם הגוף או רובו אפילו חסר חוטמו ופדחתו מעידין עליו אפילו לאחר שלשה ימים, והנה הרשב"א ואחריו הריטב"א ונ"י נראה מדבריהם שלא היו לפניהם דברי ר"ת בספר הישר שפתח הרשב"א וראיתי בתוספות שכתבו בשם ר"ת וכו' וגם לא העתיק רק לשון התוספות ועל זה הקשה דהרי מתניתן סתמא קתני אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם משמע דאפילו בגופו שלם אכן הר"ת כבר תירץ זה דאדרבא דייק מלשון המשנה דאלו על האדם מדבר הי' צ"ל אין מעידין אלא אם ראו פרצוף פע"ה ומדנקט אין מעידין אלא על פרצוף פנים משמע דאיירי במי שאין לו הכרה בגוף רק בפרצוף פע"ה, עוד הקשה הרשב"א עליו דלשון ואפילו סימנים בגופו ובכליו משמע דה"ק אין מעידין על המת לעולם אלא על פרצוף פע"ה ע"ש, וגם זה מתרץ ר"ת דה"ק אין מעידין על סימנים אלא על סימן פרצוף פע"ה ואפילו יש סימנים אחרים בגופו ובכליו אין מעידין, עוד הקשה הרשב"א על מה שכתבו התוספות בשם ר"ת דאם אינו נחבל בפנים מעידין אחר כמה ימים שהרי מתניתן קתני אין מעידין אלא על פרצוף פע"ה ואין מעידין אלא עד ג' ימים משמע דאפילו דהיכי שיש פרצוף פע"ה אין מעידין אלא עד ג' ימים ע"ש, גם זה מבואר היטב בדברי הר"ת דאדרבא מזה ראיתו דה"ק דהיכי דאין גופו וראשו שלם ואין מעידין רק על סימני פרצוף פע"ה בזה אין מעידין רק עד ג' ימים אבל היכי שניכר הראש או הגוף בטביעת עין מעידין אחר כמה ימים, עוד הקשה הרשב"א ממה דמדייק ואי אמרת ר' יהודה לחומרא פליג אינהו דעבדי כמאן והרי התם לא נחבל בפניו ודלמא הכירוהו בפרצוף פניו ובגופו, וגם זה תירץ הר"ת בדבריו דהגמרא ידע המעשה היאך הי' שלא הכירוהו ואע"פ שהיו שושביניו ולכן אולי אם ראה הרשב"א וסיעתו דברי ר"ת ופירושיו ובפרט מה שהוכיח מדברי בה"ג שג"כ מפרש דמה דקאמר שמעידין על פרצוף פע"ה היינו על סימני פרצוף פנים ושמשמע מזה בתי' דבטביעת עין מעידין בלא הל שלשתן ושר"ת מפליג בפירושו והורה הלכה למעשה אולי אז לא הי' חולק עליו ולכן שיטה זו של ר"ת היא סמיכה רבתי במקום שיש עוד צדדים להתיר, ועיון בהגהת מיימוני שהעתיק תחלת דברי הר"ת בספר הישר, והנה בשו"ת מהר"י בן לב רצה לפרש דברי הר"ת דהיכי דליכא רק פרצוף פנים עם פדחת וחוטם בלא בנין הגוף כלל לא מהני וגם זה גרם דלא ראה דברי ר"ת דהר"ת כתב בפי' דמהני מטעם סימן, ובאמת לשון התוספות קשה מה שכתבו אבל ע"י טב"ע ניכר היטב ע"י סימני הגוף דמשמע דבעינן סימני הגוף עם ט"ע וכבר האריכו האחרונים לפרש זה בכה וזה בכה אכן אחר שישנם דברי הר"ת לפנינו על פיהם יפורשו דברי התוספות שהרי לא העתיקו רק דבריו:


'''בא"ד. אפילו הוא אמת.''' אין זה מדברי ר"ת שהרי בתשובתו שהעתקתי לא הזכיר מזה ונ"ל דאדרבא זה כתבו התוספות אפילו הוא אמת דעל ט"ע דגופו שלם ג"כ לא סמכינן רק בתוך ג' ימים נגד שיטת הר"ת מכ"מ היכי שיש ספק יש לסמוך שהוא בתוך ג' ימים ולכן מה שכתב הב"י שמה שכתבו התוספות דמספק תלינן שהוא תוך הג' ימים שבשם ר"ת כתבו כן וכן נראה מדברי הריב"ש הביאו הב"ח ליתא אלא שהתוספות כתבו זה לעצמם:


'''בד"ה הכרת פניהם. לבד מן הפנים.''' זה אינו מספיק לכאורה שהרי אכתי לא ידענו דפדחת הוא המכיר דלמא עינים או הפה אי הסנטר הוא דג"כ אינם בכלל פרצוף פנים כמבואר בפוסקים עיין בב"י בשם ר"א, אבל לפענ"ד אפשר לומר ע"פ המבואר בזוהר ובספרי קבלה שכל עבירות של אדם הם נרשמים על מצחו ולכן הנביא שהוכיח לישראל הכרת פניהם ענתה הכי פירושו מה שמכיר את הפנים דהיינו המצח ענתה בהם על מה שחטאו וא"כ שפיר מוכח מניה שהמצח הוא מה שמכיר את הפנים:


'''בא"ד. ועל פי' הקונטרוס קשיא.''' ליישב דעת רש"י י"ל דודאי מן הפסוק רוצה להוכיח דאינו ניכר רק ע"י הפנים ולא ע"י שאר הגוף רק דממתניתן דאין מעידין אלא על פרצוף פנים לכאורה לא הוי מוכיח רק דפרצוף פנים בלא חוטם לא הוי היכר אבל אכתי ה"א דפדחת לבד הוי היכר וא"כ אין ראיה מקרא דהכרת פניהם דהא פדחת בלא פרצוף ודאי לאו פניהם מקרי לכן מייתי האי מאי קרא אברייתא דמוכח שפיר דרק פנים לבד הוי היכר ולא שאר הגוף והברייתא מפרש דפנים הוי פדחת ופרצוף וחוטם ולכן אתי ג"כ שפיר דמייתי האי עובדא עליו, ויש ראי' לפירושו והירושלמי שהביאו התוספות דמשמע דאחוטם קאי דלפי' רש"י א"ש דקאי אכל ג' פרצוף וחוטם ופדחת דמברייתא שמענו דכל אילו נקראים פנים ביחד:

'''ובזה''' א"ש ג"כ מה שראיתי מקשים ארש"י בבכורות דאהא דמסיק יכיר לחוד כתב דפדחת הוי היכר ע"ש דא"כ למה אין מעידין אפדחת לחוד, אבל לפ"ז י"ל דלא קאמר דהוי היכר לחוד אלא שהוא חלק מן המכירים את הפנים:


'''בד"ה מצאו. ויש לו להיות נאמן במגו.''' הא דהוצרכו התוספות לכך ולא הקשו בקיצור דמנ"ל דמשום סימן נאמן דלמא סימנים לאו דאורייתא ונאמן מטעם ט"ע דעל זה הי' אפשר לומר דפריך דהרי ברייתא סתמא קתני בין בת"ח בין בעם הארץ והרי אין ע"ה נאמן טל טביעת עין כדאמרינן ב"מ {{ממ|דף י"ט}} לכן הוסיפו כיון דאפשר להכיר גם לע"ה בט"ע דגם הוא יש לו ט"ע רק שאין אנו מאמינים לו ולכן הקשו דיהא נאמן לנו במגו דאי בעי למימר לא אבדתיו מעולם ועל הגט לגבי עצמו יהא נאמן מטעם ט"ע ולא משום סימן, אכן ק"ק כיון דבהקושיא ס"ל להתוספות שהוא עצמו בא לפנינו ואמר שאבד ושמצאו קשור בכיס א"כ ממנ"פ אם נאמר שעל ט"ע אין אנו מאמינים לו היאך נאמין לו על סימן של כים וארנקי כיון שהוא הביא הכיס וארנקי לפנינו וראה סימניהן וצ"ל בדוחק דלא אסיק אדעתי' להכיר כל הסימני' אשר אנחנו שואלים אותו אם לא שהכיס וארנקי שלו הי', א"נ י"ל דשלא ירמה על זה נאמן באמת מטעם מגו וזה בעצמו קושי' התוס' מנ"ל דמטע' סי' נאמן ובמגו דלמ' בט"ע:


'''בא"ד. ולהכי נקטו כיס וארנקי.''' המהרש"א מפרש שבזה רצו התוספות להביא ראי' למה שכתבו שהסימן הוא מה שקשור בכיס דאי הוי איירי שיש לו סימן בכיס למה לא נקט בקיצור שיש לו סימן בגט עצמו ע"ש, אכן לענ"ד אין זה דיוק דדלמא קמ"ל דאפילו אסימן דכיס סמכינן ולא חיישינן לשאלה מטעם דכיס לא שיולי אינשי כדאמרינן לקמן, אכן מהתוספות הרא"ש שהעתיק ג"כ דברי התוספות נראה שחסרון יש בדבריהם והאי ולהכי נקיט כיס וארנקי הוא תירוץ בפני עצמו שבזה רצו להוכיח דע"כ אין הטעם דמחזירין משום טביעת עין בגט דא"כ למה נקט כים וארנקי לנקוט שהגט גופא מכירים בט"ע, ובזה אין להקשות דלמא קמ"ל דאפילו אט"ע דכיס מהימן ולא חיישינן לשאלה דז"א דהא בט"ע סמכינן אדבריו ונאמן מטעם מגו ובזה אין חדוש דלא חיישינן לשאלה דהא ידע בעצמו אם השאיל או לא וכמו שנאמן שמכיר הכיס בט"ע מטעם מגו כמו כן נאמן ג"כ לומר שלא השאילו ולכן לענין נאמנות דט"ע אין חדוש יותר בכיס מבגט עצמו:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>