עריכת הדף "ערוך לנר/יבמות/קיח/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף קי"ח ע"א'''}}

'''בגמרא הא אשתיקא תנשא.''' ק"ק דלמא נקט לא מת דבהא כ"ע מודו דלא תנשא מה שאין כן באשתיקא דתלי בפלוגתא דלר' אלעזר תנשא דס"ל לקמן {{ממ|דף ק"ך}} דצרה מעידה לחברתה ואפילו אי טעמו דר"א דלא מקלקלא נפשה ג"כ הכא תנשא השותקת אחר שנשאת חברתה אבל כשאמרה לא מת גם לר"א לא תנשא דשוי' נפשה חתיכה דאיסורא וי"ל דהא פשיטא להגמרא דהך דאומרת לא מת לא תנשא אפי' כשמודה ונותנת אמתלא לדברי' כמש"כ התוספות {{ממ|ד"ה סד"א}} לפי התרצן ולכן פריך שפיר דע"כ גם השתא דקתני לא מת לא אתי כר"א דלר"א גם השתא תנשא כשנותנת אמתלא לדברי' אבל ק"ק הרי להמקשן ע"כ לא הוי מוקמינן הך לא מת דלא תנשא כשנותנת אמתלא דאל"כ מה תרצו התוספות {{ממ|ד"ה טעמא}} דלא ה"ל למיתני רק תנשא ואנו ידענו דקאי אאומרת מת דאומרת לא מת פשיטא דלא תנשא דשוי' נפשה חתיכה דאיסורא דלמא הוי מוקמינן בנתנה אמתלא וי"ל דודאי אין לאוקמי' רק בנתנה אמתלא כיון דסתמא קתני תנשא אבל מכ"מ כתבו התוספות דסתמא קתני לא תנשא גם בנתנה אמתלא ולכן גם השתא ליכא לאוקמי' כר"א:


'''לקלקולא דצרה היא מכוונא.''' ק"ק דהא אי אמרינן דמיית והשני' ג"כ ידעה איך נאמר דאמרה לא מת משום שנאה הא לאחר מיתה לא שייך עוד שנאה דצרה דאף דאמרינן לעיל שאני התם דרגיש לה צערא היינו דוקא היכי שתבא לידי שנאה לבסוף כשיבא בעלה אבל כשיודעת שמת לא דהא ודאי ה' נשים נאמנות כשמתו בעליהן ונשאו לאחרים שיעידו על בעליהן השניי' שמתו דבכה"ג לא מצינו שנאה ואפשר דזה באמת קמ"ל הכא דלא חיישינן לשנאה דצרה לאחר מיתה ומהכא שמעינן כן, שוב ראיתי במשנה למלך {{ממ|פי"ב מה' גירושין}} שהזכרתי כבר לעיל שנסתפק בזה אי לאחר מיתה ג"כ אין נאמנות ולכאורה ה"ל להביא ראי' מגמרא זו וצ"ל כאשר כתבנו ועיין מש"כ לקמן בזה:


'''במחלוקת שנויי'.''' עיין לעיל {{ממ|דף ע"ה}} דפליגי ג"כ ר' אלעזר ור' יוחנן באוקימתא דמתניתן שם הכי אבל שם לדינא אין נפקותא בין ר"א לר"י אבל הכא יש נפקותא דלאוקימתא דר"א הוי סתם ואח"כ מחלוקת וא"כ אין הלכה כסתם אלא כר"מ ולר"י דלא הוי הרי הלכה כר' יהודה ור"ש נגד ר"מ ועוד דלר' אלעזר סתמא בתרא כר"מ אתיא ולר' יוחנן לא, והנה הרמב"ם {{ממ|ספי"ב מה' גירושין}} פסק כר"י ור"ש והיינו משום דפסק כר' יוחנן נגד ר"א דאף דסליק ר"י בקשיא מכ"מ הרי ידוע דהיכי דלא סליק בתיובתא נפסק כוותי' וע"ש בה"ה שכתב טעם לפסק הרמב"ם משום דהלכה כר"י ור"ש נגד ר"מ ולא ידעתי למה לא הזכיר שתלי בפלוגתא דר"א ור"י ושהלכה כר' יוחנן לגבי ר"א, שוב ראיתי ברא"ש שנראה שכוון לזה:


'''במתניתן היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה.''' הנה זה פשוט דדוקא משום דהעידה צרתה שאינה נאמנת אצלה אבל בהעיד עד א' או אפילו עבד ושפחה כיון שנאמנין לגבה להתירה להנשא הרי זו לא תאכל בתרומה, אבל יש להסתפק אם היא בת כהן לישראל ואין לה בנים מישראל והעידו לה עד א' או אשה ועבד שמת בעלה אם מותרת לאכול בתרומה כדין חוזרת אי נימא כיון שהתירו איסור אשת איש החמורה כש"כ שנתיר איסור תרומה על פי עדותן או אי נימא כיון דכל הטעם דהתירו עדות כזה הוא משום חומר שהחמירו עלי' בסופה הקילו עלי' בתחלה דהיא גופא דייקת ומנסבת או משום עגונא הקילו בה רבנן כדאמרינן לעיל {{ממ|דף פ"ח}} וכל זה לא שייך רק לענין שתנשא אבל לענין שתאכל תרומת בית אבי' קודם שתנשא אפשר דלא דהא לא שייכי טעמים הללו וכעת לא מצאתי הדבר מפורש אבל מכ"מ לענ"ד לא תאכל בתרומ' כיון דאמרינן לעיל במתניתין דאין האחים נכנסים לנחלה על פיה וה"ה בעד א' כמו שהזכרתי שם הרי בפי' דלא האמינו אותה או אפילו עד א' רק להנשא וא"כ גם לענין תרומה לא ואין לומר דשם דוקא לגבי אחר אינה נאמנת אבל לגבי עצמה נאמנת בכל הדברים דז"א דהרי גם אם היא יורשת את בעלה כגון שהיא בת אחותו מכ"מ אמרינן דלגבי נישואין נאמנת להנשא אבל לא ליורשו:


'''תאכל בתרומה.''' הא דנקט פלוגתא דר"ט ור"ע הכא ולא אמתניתן דלעיל דקתני וזו שאומרת לא מת לא תנשא ולא תטול כתובתה דשם לכאורה הוי מצי למיתני בהדי היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה וא"כ בבא דהכא מיותר לגמרי יש לומר דרבותא קמ"ל דלא מבעי' לעיל דהיא אומרת ודאי לא מת דנאמנת על עצמה לאכול בתרומה אלא אפילו הכא דצרתה מעידה והיא אינה מכחישה אפי' הכי מותרת בתרומה אבל יש להסתפק איך הדין לר"ע דאמר אין זו דרך מוציאה מידי עבירה אלא אסורה לאכול בתרומה אם זה דוקא בהיא אינה יודעת דאז צרה נאמנת עלי' להחמיר או נימא דאפילו בהיא אומרת בריא שלא מת מכ"מ לא תאכל בתרומ' ואפי' אם נאמר דב"ד מורין לה שלא תאכל אכתי יש להסתפק אם היא מותרת לאכול לעצמה מפני שבריא לה שלא מת בעלה:


'''בתוספות ומכחישות. ואולי שתיהן אומרות שקר.''' לא ידעתי למה הוצרכו לכך אפילו רק א' אומרת שקר ודאי מכ"מ שתיהן אסורות להנשא דהא לא ידעינן מי היא האומרת שקר וא"כ כל א' ע"פ עצמה לא תנשא שמא היא השקרנית ועל פי חברתה ג"כ לא תנשא שהרי אין צרה מעידה לחברתה אפילו היכי שמחזיקין ערותה לאמת ומתירין אותה להנשא:


'''בא"ד. הואיל וזו וזו מודות.''' הגי' בזה וכתב דזה תחלת הדבור ולענ"ד י"ל דשייך לדבורם הראשון ורצו לתרץ דאכתי אמאי לא פליגי ברישא ואי להודיעך כחו דר"א אדרבא לפלגו ברישא להודיעך כחו דר"י ור"ש דכח דהתירא עדי ואהכי תרצו דהא רישא בלא"ה ע"כ אתיא כוותייהו ולא צריך להשמיענו בזה ועדיף להשמיענו כחו דר"מ בסיפא:


'''בד"ה טעמא. שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא.''' במהרש"א כתב שלא הוצרכו לכך דההיא דלא מת לא תנשא משום דאין צרה מעידה לחברתה, ולענ"ד י"ל שלכך כתבו כן דאם כל קושיתו בנוי' אהך סברא דאין צרה מעידה לחברתה יקשה למה הקשה מהך דלא תנשא מדיוקא וסמיך בקושיתו דליכא למימר דמשום דהך דתנשא נקט דא"כ לא ליתני רק תנשא אדרבא יקשה מתנשא דקתני ברישא דלא ליתני אלא הך ולא תנשא דסיפא פשיטא כיון דאין צרה מעידה לחברתה וממילא ידענא דגם לא משום דיוקא דאם אשתקא תנשא קתני אע"כ מדלא פריך אלא מכח דיוקא דסיפא דמרישא לא קשה לו מכח הך סברא דאין צרה מעידה לחברתה משום דאכתי לא השמיענו זה ברישא רק לקמן בסיפא אלא מכח שוי' לנפשה חתיכה דאסורא מקשה דזה הי' פשוט לו ולכן לא פריך רק מכח מסקנא דאין צרה מעידה אפילו היכי דנשאת וקלקלה עצמה אם לא מת בעלה וכדמוכח מסיפא:


'''בד"ה סד"א. חתיכה דאסורא.''' ק"ק לפי מה שכתבתי לקמן בתוספות דנפשט ספק המשנה למלך אי בהעידה צרתה עלי' חשבינן לה כאשת איש גמורה מדברי תוספות הרא"ש דהיא כא"א ואין תופסין בה קידושין א"כ מאי מקשים התוספות דלמא באמת לענין שלא תנשא לא הוי טעינן אבל הוי טעינן דאם אמרה לא מת עדיף מאשתיקא לענין דאם קדשה אחר דחוששין לקדושיו דכיון דע"י דבורה ג"כ ידעינן דמת ואף דלא תנשא היינו משום דשויי' אנפשה חתיכה דאסורא לכן קמ"ל דלא, אכן ז"א דשפיר הקשו התוספות דאם זה כוונת הגמרא אכתי יקשה היאך קמ"ל דלא במה דקאמר שלא תנשא דלמא לעולם קיימינן בהסברא דתמות נפשה עם פלשתים קעבדה ומה שלא תנשא הוא משום חתיכה דאסורה ולכן הוצרך התוספות לתרץ דאיירי אפילו נתנה אמתלא אבל אכתי קשה באמת מנ"ל להגמרא כן דלמא לעולם קיימינן בהסברא דתמות נפשה קאמרה ולא איירי בנתנה אמתלא ולא תנשא משום דשוי' אנפשה חתיכה דאסורא ולכן מזה לכאורה ראי' לאידך גיסא דספק המ"ל דאפילו באישתקא הוי ספק אשת איש וא"כ אין נפקותא בזה אם אמרינן לפי המסקנא דלא מת עדיף מאישתקא אחר שהשמיענו במתניתן דלא תנשא דהא ידענו על ידי זה שהיא ספק אשת איש וספק א"א הוי אפילו באשתיקא:


'''בא"ד. ונתנה אמתלא לדברי'.''' לכאורה לא הוצרכו לכך דאפילו שתקה ולא נתנה אמתלא כשרוצה להנשא אח"כ תלינן דמה שאמרה לא מת לצעורי דחברתה אמרה דמי גרע זה ואשה שאמרה טמאה אני ואח"כ באתה אצל בעלה דמותר לבא עלי' דתלינן באמתלא אפילו לא טוענת כמבואר בש"ע י"ד {{ממ|סי' קפ"ה}} בשם מהרי"ו וה"נ הוי אמתלא דמוכח כשרוצה להנשא אחר שראתה שהתירו חברתה להנשא ולא חשו למה שאמרה היא לא מת ומזה לכאורה ראי' דדעת התוספות כמש"כ הש"ך שם בשם הב"ח דלא איירי שם באמרה בפי' טמאה אני, ועיין מה שכתבתי לקמן {{ממ|סוף פרקין}}:


'''בד"ה דכל לא. א"כ מה מקשה מסיפא לר' יוחנן.''' הרשב"א הקשה קושיא זו על רש"י דמפרש לא מת לאו הכחשה היא דהמנו' רבנן לקמאי א"כ נראה דמפרש דאיירי בזה אחר זה אכן כבר כתבתי לעיל {{ממ|דף קי"ז}} יישוב לשיטת רש"י די"ל דמפרש דגם סיפא ע"כ איירי בזא"ז מדנקט לשון לא תנשא ולא נקט דאם נשאת תצא, ועוד נ"ל ביישוב שיטת רש"י דבאמת גם הוא ס"ל כהתוספות דכל מת לאו הכחשה היא זה בצרה דוקא וכן נראה ג"כ מהירושלמי וראי' לזה מדהוצרך רש"י לפרש דמה דמקשה לר"י מסיפא היינו דכל אשה אפילו צרה במשמע הרי דס"ל ג"כ דמצרה דוקא פריך ובצרה ודאי אין חילוק בין בת אחת לזה אחר זה, ומה שכתב רש"י דרבנן המנו' לקמא לא רצה לומר בזה רק לאותה שאמרה מת דשנה במתניתן בראשונה אבל ה"ה אם אמרו בבת אחת או אפילו באחרונה ג"כ הדין כן:


'''בד"ה אלא לר"י. דלמא בנשים בעלמא קמיירי.''' עיין ברשב"א שלחד פי' שכתב דקדייק דבצרות קמיירי דאי בנשים דעלמא מרישא שמעינן לה לא קשה קושיתם מסוטה דהתם לא שייך לידוק כן:


'''בא"ד. והתם לא קאי אצרות.''' אין לפרש משום דהתם צרות נאמנות לומר נטמאה כדקתני שם במתניתן דאכתי הוי רבותא כיון דלענין כתובה אין נאמנת אלא ה"ק דהתם לא שייך לאוקמי' בצרות דאם הצרה אומרת נטמאה הרי אדרבא אין מאמינים לה דהא אמרינן דשותה ואם צרה אומרת לא נטמאה אין רבותא דשותה אלא אדרבא כש"כ הוא דאם לאחרת מאמינים לזכות לה כש"כ לצרה אבל הכא בין אומרת הצרה מת בין אומרת לא מת בשניהם י"ל שאומרת משום שנאה כן או שלא תנשא או לקלקלה:


'''בד"ה בת ישראל מספקא לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן.''' המשנה למלך {{ממ|פי"ב מהל' גירושין}} נסתפק אם העידה א' מחמש נשים אי נאמנת כלל ומחזיקים הצרה לאשת איש גמורה או רק להחמיר וכתב שדין זה תלוי בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד אי הלכה כר"ט או כר"ע, והנה לא הזכיר שזה גופא תלוי ועומד בספק התוספות דהכא אי לר"ט רק תרומה דרבנן קאמר א"כ גם הרמב"ם דנקיט לשון המשנה הכי קאמר ולפ"ז אכתי אין לפשוט דמחזיקים אותה כאשת איש להקל בדאורייתא, שוב ראיתי בבית שמואל {{ממ|סי' י"ז ס"ק קל"ד}} שכתב ג"כ בפשיטות כן, אכן בעיקר הדבר לא ראו הב"ש והמ"ל דברי תוספות הרא"ש דהכא דפשיטא לו שאם זנתה הצרה שהיא בחנק כאשת איש גמורה אפילו לר"ע דאוסר לאכול בתרומה ועיין מה שכתבתי לעיל בזה, גם מה שהקשה בעל הגהת מ"ל {{ממ|פ"א מהל' סוטה}} מ"ש דלענין סוטה נאמנים ה' נשים לומר שנטמאה שלא תשתה ולענין שאר דברים אין נאמנים אפילו להחמיר לר"ט דהכא דאוכלת בתרומה והניח בקושיא, לענ"ד י"ל דשאני סוטה שיש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה, ועיין בתוספות בנדה {{ממ|ב'.}} גם מה שהזכרתי שנסתפק המשנה למלך עוד במת ודאי אי אינה נאמנת משום שנאה קדומה נפשט מדברי תוספות הרא"ש שם ממה שכתב דלכך לר"ע חמותה אסורה לאכול בתרומה דכיון דמאמינים לה שבעלה מת ע"ש הרי שפשוט לו דאם נקטינן שבעלה מת באמת אז היא נאמנת על חמותה כיון שעתה אינה חמותה:


'''בא"ד. מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא.''' לא זכיתי להבין דבריהם בזה מה חילוק יש בין שני שבילין לכאן דהא בשני שבילין ג"כ חד ממנ"פ עביד איסורא כמש"כ התוספות גופא בנדה שם, והנה בדברי התוספות דכאן הי' אפשר לדחוק שבאמת לא רצו לחלק בין תרומה לשני שבילין ומה שכתבו מיהו איכא הכא וכו' באמת קאי אתרווייהו דאיירי מיני' דהיינו תרומה ושני שבילין ורצו לומר דבהני אין הטעם משום דילפינן מסוטה אלא מטעם חזקה וכמו שכתבו גם בנדה אכן מדברי התוספות הרא"ש לא נראה כן דלאחר שכתב כדברי התוספות דהכא דאיכא חדא דעבד איסורא ממנ"פ סיים ונראה לי דר"ע נמי מהאי טעמא קאמר אסורים לאכול בתרומה אבל מודה הוא שאם זנתה שהיא בחנק משום דמוקמינן לה בחזקת אשת איש עכ"ל וכיון דר"ע ודאי לא חולק אב' שבילין א"כ מוכח דס"ל שיש חילוק בין הכא ובין שני שבילין מהך טעמא דאיכא חדא דעביד איסורא ממנ"פ וזה תימא דהרי גם כשני שבילין יש זה:


'''בד"ה אף אנן. בהיתר יבמה לשוק כמלתי' דר"ט.''' לא ידעתי מה סברא יש בהיתר יבמה לשוק יותר מליבם, ולולא דבריהם הי' אפשר לומר דמרישא לא שמעינן אלא דאין מאמינים לצרה לאוסרה לשוק דליכא אלא איסור לאו אבל שלא מאמינים לצרה באיסור מיתה להאכיל תרומה לזרה אכתי לא שמעינן אבל מסיפא שפיר שמעינן כן מדלא מאמינים לצרה לאוסרה ליבם דאיכא איסור כרת דחמיר ממיתה:

'''ועוד''' י"ל ביישוב קושיתם דהנה כבר כתבתי לעיל שהמ"ל נסתפק אי חמש נשים לאחר מיתת בעליהם ג"כ אין נאמנות ולכאורה נפשט הספק מסוגיא דהכא דאמרינן לדברי צרה אין חוששין והא הכא דשניהן מודות שמת דהא מתירין אותה לייבמה ואעפ"כ אין הצרה נאמנת עלי' אפילו להחמיר הרי דנשארה שנאתה אף שמת ופסקה להיות צרתה, אכן י"ל דמהכא אין ראי' דהכא עדיין צרתה היא ששונאתה על שהיבם ייבם אותה ויניחנה דאם לא היא ייבם את הצרה ולכן הצרה שונאתה וקאמרה תמות נפשי עם פלשתים ומעידה שהי' לו בן בשעת מיתה ולכן אינה נאמנת לפוסלה ליבם, אכן זה שייך בסיפא אבל ברישא דהוי אפכא שהצרה רוצה להתירה ליבם יקשה מ"ט אינה נאמנת מה שייך שנאה בזה כיון שכבר מת בעלה ולכן ע"כ צ"ל דחוששין לדברי' דרישא לא דייקינן אלא דנקט כן משום דיוקא דסיפא אבל ברישא באמת גם לדברי צרה חוששת ולכן לא שייך להביא ראי' מרישא לר' טרפון, ומה שהתוספות לא תרצו כן היינו משום דלא מפרשים כפירושינו דאיירי ששניהן מודין שמת:


'''בד"ה לדברי'. ליכא עבירה כלל.''' מדבריהם נראה שמפרשים מה דקאמר הא לדברי צרה שהצרה לבד מעידה על מיתת בעלה והיא אינה אומרת כלל וכיון דבזה אסורה להנשא לכן כתבו דליכא עברה כלל, אכן לענ"ד י"ל דמדייק הא לדברי צרה דהיינו שמה שהיא מעידה נגד חזקתה שעומדת לייבם דהיינו שנתן לה בן ומת בטלה ואח"כ בנה אם צרה מעידה כן והיא לא אומרת רק סתם מת בעלי אין חוששין לדברי צרה אפילו להחמיר דמתירין אותה לייבום וא"כ שפיר איכא עבירה ואין לומר דאיך מתירין אותה לייבם אפילו דל דברי צרה מכ"מ הרי אמרינן במתניתן ריש פרק דלקמן דבהלכה צרתה למדינת הים חיישינן שמא ניתן לה בן ולא תתייבם דזה אינו דכבר כתב הרשב"א לקמן במתניתן דזה דוקא בצרתה שאינה לפנינו אבל אם היא בעצמה שבה בלא בן מוקמינן לה אחזקת היתר ייבום קמייתא ולא חיישינן מספק שמא ניתן לה בן ולכן אם אין חוששין לדברי צרה להחמיר מתירין אותה להתייבם ע"פ דבורה שמת בעלה אף שצרה מעידה שהי' לה בן שמת אח"כ וזהו מה דקדייק הש"ס ומתורצת קושית התוספות:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>