עריכת הדף "עצמות יוסף/קידושין/לח/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ל"ח ע"א'''}}

תניא רשב"י או' ג' מצות נצטוו ישראל וכ' חדש שאין איבורו איסור עולם כלומר אלא כל י"ו בניסן. פי' ואפילו שלא נקרב העומר עדיין ביום י"ו מ"מ כיון שעבר הזמן מיום י"ו עבר זמן איסורו וק"ל. כלאים שאיסורו וכו' פרש"י זרע חיט' וחרצן והדין עמו דבכלאי הכרם איירי דאי בכלאי זרעים אינו אסור בהנאה כדאיתא לקמן וק"ל וי"לד היכי כתב רש"י ז"ל זרע חיטה וחרצן וכו' דנראה דבשני מינין לבד אסורין בכלאי הכרם דהא קי"ל כרבי יאשיה דאינו חייב עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ונראה דדעת רש"י ז"ל שדברי רבי יאשיה אינם אלא לענין מלקות אבל לענין איסור הנאה בחד מינא סגי וראיה יש לי מדברי הרמב"ם ז"ל שבפ"י מהלכות מאכלות אסורות כתב ז"ל כלאי הכרם מין ממיני תבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן וכו' אסורין באכילה ובהנאה ע"כ כנר' דבמין א' לבד אסורין ובפ"ה מהלכות כלאים כתב ז"ל דאינו לוקה משום זורע כלאי הכרם עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד אלא דיש לחלק בין מלקות לאיסור הנאה לבד. וגם מדברי הר"ן מוכח בהדיא דלדעת הרמב"ם בחד מינא אסור בהנאה והביאו הרב מוהרי"ק זלה"ה בח"ה מהלכות כלאים והוקשה לו לתרץ מההיא גברא דזרע בי גופני וכו' ויישבו שם הרב מוהרי"ק זלה"ה. ונראה דלדעת הרמב"ם אסור בחד מינא כשזרע מין א' עם הגפן במפולת יד ויש עוד דקדוקים עם שאר דברי הרמב"ם אין זה מקומם. ואסורין בהנאה פירש"י דכתיב תקדש לשון הקדש ע"כ ואע"ג דבשלהי האיש מקדש במתני' דהמקדש בערלה פריך עלה דרב אשי אי מה קודש תופס את דמיו ואסיק אלא מחוורת' כדחזקיה וכו' דנפקא ליה מפן תקדש פן תוקד אש נראה דרש"י ז"ל תפס לו הך דרשא לפי שהיא מבוררת יותר בכתוב ולא קאמר דמחוורתא כדחזקיה אלא משום הא דפריך אי מה קודש תופס את דמיו אבל בגוף הדבר לא קשיא ליה ולא מידי בח"ל. וה"ה לערלה בשתים אין להקשות כלאי זרעים יוכיחו דלא אתו בשתים דהא איכא למפרך מה לכלאי זרעים שכן מותרין בהנאה ולהכי מותרין בח"ל. תוס' שאין איסורו וכו' ולפ"ז אתיא כר' יהודה וכו' דברי רש"י באמת כך מוכחי שכתב ז"ל וביום י"ו איסורו מותר אם יש עומר קרב דנראה שאם אין עומר קרב כגון בזמן שאין ב"ה קיים אסור כל היום וזה ע"כ כרבי יהודה אבל קשה לרש"י ז"ל עצמו אמאי לא פירשו אפי' כשמואל דהתם דס"ל דבזמן שב"ה קיים משנקרב העומר ומשחרב ב"ה משהאיר המזרח ושפיר שייך לומר יש היתר לאיסור בזמן העומר. ונראה דרש"י ז"ל רצה לפרש דיש היתר לאיסורו לכל הזמנים דלשמואל לא יתכן אלא בזמן שב"ה קיים אבל לר' יהודה לעולם יש היתר לאיסורו שייך לזמן האיסור בין שב"ה קיים בין שאינו קיים דהיינו לר' יהודה דס"ל דאפילו בזמן הזה הוי איסורו כל היום. תוס' וה"ה לערלה בשתים וא"ת טבל ותרומה וכו' וק' דכלאי זרעים יוכיחו דאע"ג שאיסורו איסור עולם ואין היתר לאיסורו אפ"ה אינו נוהג בח"ל והשתא ליכא למפרך מה לכלאי זרעים שכן מותרין בהנאה דהני נמי נר' דמותרין בהנאה מי קאמרי התוס' או במה מצי' ואי הני אסורים בהנאה היכי מצינן למעבד מה מצי' מחדש כיון דלית בהו שום שייכות עם חדש א"ו דדמו לחדש משום דמותרין בהנאה דילפינן במה מצינו דחדש שמותר בהנאה ואסורין בין בא"י בין בח"ל הני נמי וכו' ונראה דמטעם זה אמרו התוס' או במה מצינו וכו' דלמה מצי' ליכא למעבד יוכיח. ולכאורה י"לד דהך קושיא שמקשי' התוס' טבל ותרומה נמי וכו' דאי כל חובת קרקע ילפינן בק"ו למאי אהני מאי דילפינן לעיל מקרא דבארץ דכל חובת קרקע אינו נוהג אלא בארץ. ונראה דזה כונת התוס' ג"כ כלומר דאם איתא דילפינן ק"ו טבל ותרומה נמי וכיון שכן ע"כ צ"ל דגם לכלאי הכרם וערלה ליכא ק"ו ותירצו דלא מקיימי' הק"ו אלא היכא דליכא למפרך אבל בהני איכא למפרך ויש עוד פנים אחרות לקיים קרא דלעיל וגם זה נכון עוד ילד למה לא עשו התוס' קושייתם לכלאי זרעים וליכא לתרוצי הך תירוצא דהא כלאי זרעים נמי אתי בק"ו מהני תרתי והתוס' לקמן בד"ה ההוא למעוטי זרעים נראה שסותרים מה שמקשים הכא דלקמן כתבו דכיון דכלאי זרעים אינם אסורין בהנאה לא מצי למילף בק"ו וכו' וקרא דשדך אתא לכלאי הכרם והכא הקשו לטבל ותרומה דאית בהו תרתי דאינם אסורין בהנאה ודמו לכלאי זרעים. ונראה דמקרא דשדך ילפינן ג"כ מיעוט לכלאי זרעים אלא דבכלאי הכרם ממעטינן ליה ממלקות ולקמן בדברי התוספות אבאר הרבה ביותר ביאור ובפנים אחרות.

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>