עריכת הדף "עצמות יוסף/קידושין/ד/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ד' ע"ב'''}}

ד ותנא מייתי לה מהכא וכו' כבר כתבתי למעלה בד"ה ואימ' לדידה וכו' דר' יהודה דנפקא ליה מאין כסף והך תנא דנפקא ליה מכי יקח איש אשה לא פליגי אהדדי אלא דמר נפקא ליה מהכא לענין כס' ומר נפקא ליה מהכא אבל הני תרי קראי צריכי לדברי הכל ומש"ה עביד בגמרא צריכותא בזה ואין להקשות אמאי תפיס רב יהודה האי קרא ותנא תפיס האי קרא דכיון דמכל חד מתרוייהו ילפינן כסף אין זה מן הדקדוק והדבר פשוט. ובמאי דפריך בגמרא הא למה לי קרא הא אתיא לה יש לדקדק לכאורה דמאי קושי' היא זאת הא עיקר קרא איצטריך למאי דדריש לקמן להיכא דיהב' איהי לדידיה דלא להוו בקדושי כסף קידושין להכי אצטריך כי יקח והג"ש דקיחה כמ"ש התוס' והתירוץ נראה מבואר דפריך לבעל הברייתא דקאמר אחר קיום הק"ו ת"ל כי יקח איש אשה ולכך פריך אחר הק"ו הא למה לי קרא שכפי הנראה שהברייתא הוא שבעבור שנתבטל הק"ו איצטריך הפסוק אבל לכתחלה דברי הברייתא שאמרה והלא דין הוא וכו' ופרש"י ולמה לי קרא וכו' תקשי לי דהא איצטריך לההיא דלקמן ולפי ריהטת שמעתתא אפשר לדחוק בדברי הבריי' דה"ק והלא דין הוא וקרא לא איצטריך להכי אלא לההיא דלקמן לענין צריכותא ולקמן לא פריך אלא משום דאחר קיום הק"ו אמר ת"ל כנר' קיום הק"ו קאמר הכי והנלפענ"ד בזה הוא דתנא לא מייתי מהך קרא אלא ענין קניית כסף לחודיה דהא על מתני' דנקנית בכסף קאי ועלה קא בעי מנלן ומייתי לה מקרא ועם היות דעיקר גופיה דקרא איצטריך להא דלקמן מכל מקום פריך בעל הברייתא והלא דין הוא כלו' דמאי דיילפ' כסף מהך קרא אין צורך לו דקניית כסף לתודה מק"ו קאתיא לן אבל לעולם עיקר גופיה דקרא איצטריך לדלקמן ואע"ג דממילא נפקא לן כסף בההיא צריכותא וזה נר' נכון:

אבל קשה לי קושיא א' בדברי האי תנא אמאי לא יליף קניי' כסף מק"ו דהקדש ומה הפדיה דהקדש שאינו יכול לפדותו בשטר יכול לפדותו בכסף אשה שנקנית בשטר אינו דין שתהא נקנית בכסף ולכאורה נראה שאין שום פרכא בהך ק"ו ונראה דע"כ קרא איצטריך דאי מק"ו דהקדש הייתי או' דיו כהקדש שאין מתחלל על הקרקע וכמו כן אשה לא תהא נקנית בקרקע ואנן קי"ל דשוה כסף ככסף אך ק' דנהי דזה מתורץ לענין הכתוב דאיצטריך אבל כיון דבלא"ה איצטריך קרא כדלקמן וממילא משתמע כסף ועיקר קושית התלמוד לתנא הוא דלמה לא נפיק כסף מק"ו עם שהפסוק איצטריך לההיא דלקמן א"כ תקשי לן דאמאי לא נפיק כסף מק"ו דהקדש דכתיבנא וליכא למפרך ביה ולא מידי ואין לומר דכיון דמתני' קתני בכסף ובשוה כסף אין לתנא למילף מהקדש דנאמר דיו דהא עיקר התנא לא בא ללמוד כ"א קניית כסף אבל כבר הכתוב איצטריך לדלקמן ומינה ג"כ משתמע כסף וילפי' מע"ע דשוה כסף ככסף ונראה דאין לו לתנא ללמוד כסף מק"ו שיש בו דיו שהוא הפך משנתינו ובשלמ' השתא דנפיק מקרא דכסף ממילא נלמוד שוה כסף מע"ע במה מצי' אותו כסף שהוא שוה כסף ככסף כמו כן הכא אבל השתא אין ללמוד דבר זה מק"ו דאית ביה דיו שהוא דבר הסותרו. עוד נראה דאיכא למפרך אק"ו של הקדש מה להקדש שכן נתקדש אפילו באמירה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והוה ליה פרכא מהכנסה ליציאה ע"ד שעשו התו' משש ויובל דוקא:

ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף וכו' קשה נימא דיו אריש דינא וכמו שהאמה אינה נקנית כי אם בשתי פרוטות כמו כן אשה. והיה נר' לומר דבעה"ג סמיך אק"ו דשפח' כנענית דנקנית בפרוטה מה האמה מה לשפחה כנענית שכן נקנית בחזק' וחליפ' אמה יוכיח וליכא למימר דכיון דאמרת אמה יוכיח דיו שיהא כאמה בשתי פרוטות דכיון דאית ביה פרכא ואית למהדר לשפחה כנענית שהוא תחלת הדין נלמוד משפחה כנענית ותהא נקנית בפרוטה נראה היה לע"ד שזהו טעם התוס' בד"ה מעיקרא דדינ' וכו' דניח' ליה למפרך הך פרכא דשייכא אף בשפחה כנענית דהוה מצי למעבד ק"ו משפחה כנענית דיש לדקדק למה להם למימר דהוה מצי למעבד ק"ו והוי להו למימר דהוה מצינן למימר שפחה כנענית תוכיח דאינה יוצאה בשש ויובל אלא דנקטו במלתייהו ק"ו משפח' כנעני' בעבור שהוא תחלת הדין אלא שזה א"א להולמו שהרי התוס' קיימי אמאי דעביד בגמרא פרכא דיוצאה בכסף דלמה לא עשו פרכא אחרת ותירצו תוס' דה"ה אלא דניחא ליה וכו' אבל קודם שיעשה הפרכא דיציאת כסף אין לנו למפרך מידי באמה ולא בשפחה כנענית ואם אית לנו פרכא דחליפין בשפח' ונא' אמה תוכיח אכתי נאמ' דיו באמה כיון דאכתי לא ידעינן הפרכא אבל עיקר הדבר הוא שעיקר קושייתנו היה דלמה ליה לתלמודא למימר מעיקרא דדינ' פרכ' נימא דיו ואפי' לא יהא שום פרכא בעולם וכיון שכן שפיר נאמר תחילת הדין שפח' כנענית ולא תקנה אלא בפרוטה ולפי זה מ"ש התוס' דהוה מצי למעבד קל וחומר משפחה כנענית דלא שייך למימר הכי הכונה לומר דליכא אם כן שום פרכא וליכא למימר דכוונתם לומר דליכא הך פרכא אבל לעולם דאיכא פרכא דחליפין וחזקה ואיכא למימר אמה העבריה תוכיח וכו' וע"כ צ"ל מה לתרוייהו שכן יוצאים בכסף ולכן עשה בגמרא הך פרכא דזה היה להם לתוס' לרמוז ולא היה להם לומר דלא שייכא פרכ' דסימנים וכו' ונתקיים מה שכתבתי בסמוך. ועוד נראה דאק"ו דע"ע הנמכר לגוי סמכינן ונאמר הכי ומה ע"ע הנמכר לגוי שאינו נקנה בשטר נקנ' בכסף אשה וכו' וליכא למפרך אלא מיציאת כסף דעביד בגמרא דאפירכא גאולת קרובי אית יוכיח ואהך ק"ו סמיך לענין דלא נימא דיו. עוד נראה לתרץ דלא גמרינן מאמה אלא עיקר הקנין וגם האמה עיקר קניינ' בפרוטה הוא משום דלהוי בה אבל כסף הוא דאיצטריך ב' פרוטות וזה לא שייך באשה כלל אבל אי הוה ילפינן בהקישא דאמה הוה ילפי' ב' פרוטות דאין היקש למחצה כ"נ לי ולקמן בד"ה מוכר עצמו מנלן אבאר אם ע"ע הנמכר לגוי נקנה בפרוטה וטעמו של דבר ע"ש. עוד נראה לתרץ דדוקא בק"ו לחודיה אמרינן דיו אבל הכא דאית הקיש וק"ו לא נבטל תרוייהו בעבור דיו ואפשר שזה כיונו התוס' באו' אי בהיקש לחוד וכו' ודוחק ותירוץ האמצעי עיקר:

נקנית בכסף פרש"י מכסף מקנתו ועיקר נפקא לן מוהפדה אלא דלא נזכר שם כסף בהדיא. ואפשר לו' שרמז רש"י בזה הפסוק מה שכתבתי דסמיך בעה"ג אק"ו דע"ע הנמכר לגוי:

יבמה תוכיח שנקנית בביאה וכו' מדכתיב ויבמה וכדפרש"י ונראה לדקדק דמדאיצטריך קר' למעט יבמה מכסף ידעינן דהאשה נקנית בכסף דאם אינה נקנית למה לי קרא ביבמה למעטה מכסף א"ת דלא נילף מק"ו דאמה אשה תוכיח ונראה דאי לא הוה כתיב קרא דויבמה היינו לומדים אשה ויבמה מקל וחומר דאמה והשתא דכתב רחמנא ויבמה למעט יבמה מעתה אשה לא ידעינן בק"ו דאמרינן יבמה תוכיח ועוד דויבמה איצטרי' למעט שטר ביבמה וק"ל:

מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף קשה לי דאמה המתקדשת בקדושי יעוד יוכיח שאינה יוצאה בכסף ונקנית בכסף במעות הראשונות. ונראה דהאמה המתקדשה בקדושי יעוד נקנית אפילו בע"כ ודמי לפרכא דזקוקה ועומדת דעביד בגמרא א"נ איכא למפרך מה לאמה המתקדשה באותו כסף שכן אותו הכסף גם יכול להוציאה מעבדות מה שאין לומר כן באשה כלל:

תוס' מעיקרא דדינא וכו' הוא הדין דהוה מצי למנקט שכן יוצאת בשש וביובל וסימנים וכו' צריך להבין היכי מצינן למעבד פרכא מיציאה להכנסה דאדרבה כל מה שריבה לה הכתוב ביציאות נראה דכונת הכתוב היא להוציאה מעבדות ואיך נאמר דמטעם זה יהיו לה הכנסות הרבה ויכניסנ' בתוך העבדות ומן הגמרא דפריך מה לאמה שכן יוצאה בכסף ליכא לאוכוחי כלל שכבר פרש"י ז"ל והואיל וכסף חשוב בה לפדות חשוב נמי לקנותה כפי הנר' דהוא ז"ל נתעורר בזה ותיקן דהואיל וחשוב לפדות' וכו' דנראה דמטעם שחשוב לפדותה משום הכי חשוב לקנותה אבל בשש וסימנים ויובל ליכא למימר הכי ונראה דטעם הפרכא הזאת הכי הוי דכיון דרבי בה רחמנא יציאות הרבה אינו מן הדוחק שיהיו בה הכנסות דמאיזה טעם אי אתה רוצה להכניסה בקנייני' הרבה בעבור שאת מכניסה בעבדות כבר נתן לה הכתוב תיקונים בזה שנתן לה יציאות הרבה להוציאה מתוך העבדות:

חקירה בכלל ויש לספק אי עבדינן יוכיח מהכנסה ליציאה כי היכי דעבדינן מינה פרכא דלכאורה נראה דדוקא פרכא עבדינן משום דאית ביה הך טעמא דכתיבנא לעיל דמשום דיש באמה יציאות הרבה לתקן את עבודתה אינו מן הקושיא שיטיל בה הכנסות הרבה כיון שכבר יש בה תיקונין הרבה כדי שתצא לחירות אבל היוכיח מיציאה להכנסה אינו שייך הטעם הזה באותו הדבר ולא עבדינן יוכיח מינה ועוד יש לחלק דבשלמא בפרכא שאנו עושים מה לאמה שכן יש בה יציאה זו נמשך מעצמו בלמד שאין לו יציאה זו לא נלמוד אבל כשאנו אומרים יציאה פלו' יוכיח שהיה במקום ההוא ואינו נוהג כאן אף אני אביא הכנסה זו נמצא היא העיקרית המחויבת וזה לא יעשה. ויל"ד לפי האמת אמאי איצטריך היקשא דכי יקח ללמד שטר באמה העבריה דמק"ו דאשה נפקא לן שאינה יוצאה בכסף ונקנית בשטר ואפשר דלא עבדי ק"ו עם יציאה והכנסה א"נ אי לא הוה כתיב הקישא לענין שטר הוה ילפינן ע"ע הנמכר לישראל מע"ע הנמכר לגוי שאינו נקנה בשטר כמ"ש התוס' בסוגיא דע"ע ד"ה הואיל וכו' בג"ש דשכיר שכיר ועבריה איתקש לע"ע דכתיב כי ימכר לך אחיך העברי וכו' ולקמן בפסקא דובשטר מנלן דף י"ו אבאר עוד תירוץ אחר בס"ד:

עוד כתבו ורבינו נתנאל וכו' דע כי אין טעם רבינו נתנאל משום דחשוב הדבר כמו פרכא דהא אין משיבין על ההיקש אבל הכוונה היא דכיון דמאי דכתיב בהדיא בכתוב אינו ההכנסה אלא היציאה וזה א"א ללמוד באשה אם כן ההכנסה דנפקא לן מהיציאה לא גמרינן בה וק"ל:

תוס' מה לאמה וכו' וי"ל כ"ש דאיכא למפרך יבמה תוכיח וכו' הכ"ש הוא באופן זה אחר שנדקדק מה שדקדק הר' מוהרי"ן לב זלה"ה דבק"ו של מקומות המה נהפך ליוכיח והיוכיח למה והכא בהך ק"ו של מקומות ליכא למימר יבמה יוכיח אלא פרכא והיא מה לביאה וכו' וע"כ צ"ל שזאת הוא גם כן כוונת התוס' באו' דאיכא למפרך יבמה תוכיח פי' והיא פרכא דעדיף טפי מיוכיח והטעם הוא ברור. ונ"ל לדקדק זה בדבריהם באומר דאיכא למפרך יבמה וכו' דהא לא שייך לישנא דלמפרך איוכיח כלל ואיך כתבו דאיכא למפרך אלא כונתם ז"ל היא לומר שהיוכיח שאמר בגמרא השתא איכא למפרכיה כלו' שנעשה פרכא ממנו והיא מה לביאה שכן קונה ביבמה וכו'. ויל"ד בדברי התוס' דמה ק"ו הוא זה דהא איכא למימר יציאת כסף יוכיח שמוציא באמה ואינו מוציא באשה אף אני אביא ההכנסה ועם מ"ש למעלה דמיציאה להכנסה לא עבדינן יוכיח ניחא אבל בסמוך אתרץ תירוץ מבואר לכל:

עוד קשה דאפי' דפרכינן מה לביאה כדפי' איכא למימר שטר יוכיח שאינו קונה באמה וקונה באשה אף אני אביא כסף וכו' וכבר נתעורר הרב מוהרי"ן לב זלה"ה בזה והודחק בתירוץ וחסר הדבר בדבריהם ז"ל וכמ"ש הוא עצמו והנ"ל שאין צריך ביאור בדבריהם ז"ל וכונתם ז"ל מבוארת וזה שהתוס' ז"ל הוקשה להו בהאי ק"ו דעביד בגמרא ועביד מיניה יוכיח מיבמה ולבסוף מסיק דאית בה פרכא מיציאת כסף ואמאי לא עביד ק"ו ממקומות ולא שייך שום פרכא ולא שום יוכיח ונימא הכי ומה ביאה שאינה באמה ישנה באשה כסף וכו' והשתא ליכא למימר יבמה תוכיח וכו' ותירצו התוס' שהיוכיח נהפך למה ומכאן נלמוד לכל המקומות שהיוכיח נהפך למה וז"ש כ"ש וכו' שהוא אריש דינא והשתא איכא למפרך מה לביאה וכו' ואיכא למימר שטר יוכיח וגם לבסוף יציאת כסף יוכיח במקומו עומד ואפי' תימא מה לשטר שכן מוציא תאמר בכסף וכו' היינו משום הפרכא דמה לאמה שכן יוצאה בכסף וכוונת התוס' לומר שלא נמלטנו מכל הפירכות דלגמ' אלא דהמה נהפך ליוכיח והיוכיח למה זהו כל כוונתם בזה ואין שום תפיסה לדברי התוס' ונתבטלו קושיות הרב מוהרי"ן לב זלה"ה כנ"ל:

אחר שכתבתי ביאור דברי הגמרא והתוס' כפי הנראה לע"ד ראיתי לכתוב דבר קל בעיני יודעי דת עם שקשה מאד בדברי הריטב"א ז"ל וזה שהוא ז"ל הוקשה לו על הך ק"ו וכ' ז"ל וק"ל מה לאמה העבריה שכן אין קניינה לשם אישות ולא שייכה בה ביאה ולא משום קולא דביאה הוא ואיכא למימר דתנא סמך אהא דאפי' כי מפריך מדין ק"ו אכתי אתי שפיר במה מצינו וכו' ואנן מהדרינן דאפי' במה מצינו לא אתי דאדמדמינן לה לאמה נדמיי' ליבמה שאין כסף קונה בה ואמרי' מה ליבמה שכן אין נקנית בשטר כלומר דלאמה העבריה ראוי לדמותה יותר מלדמותה ליבמה שהרי זו דומה לאמה העבריה בצד א' שהיא נקנית בשטר משא"כ ביבמה וכו' ע"כ ודבריו תמוהים דלא מצינו מעולם בתלמוד פרכא אמאי דמחייב הדבר במלמד ללמוד ממנו ולא שייך למפרך מה לאמה אלא על הדין שנלמד משם שנקנה בכסף אבל לומר מה לאמה שמתחייבת בביאה מעולם לא מצינו ועוד שמה שאין בה ביאה משום דאין קניינה לשם אישות זה אינו ממה שיקשה שהרי אי לאו מעוטא דובעלה למעט אמה העבריה הא אמה העבריה אתיא בק"ו עם שאין קניינה לשם אישות אלא דלא רצה הכתוב בכך מטעם זה והכא נעשה ק"ו הכי ומה האמה שאינה נקנית בביאה לפי שלא רצה הכתוב בכך נקנית בכסף אשה שנקנית בביאה א"ד וכו' וזה פשוט בכל התלמוד ופירוש הריטב"א ז"ל קשה מאד דהא כיון דאיכא לדמויי לאמה משום דנקנית בשטר ואיכ' לדמויי ליבמה דנקנית בביאה נמצא הדבר מסופק דליכא למימר דעדיף טפי לדחויי לאמה משום חומרא דהא אתית לידי קולא אם קבלה קדושין מאחר וכיון שכן מאי פריך הא למה לי קרא הא אתיא לה דהא מהך ק"ו אין הכרח כדפרי' ואפשר דאלישנא דברייתא פריך דכיון דקיילפת מהך ק"ו אם כן איך שייך לומר להביא עוד קרא עליו אלא שהריטב"א ז"ל ס"ל דזה הוי כעין מה מצינו נמצא דלא פריך בגמרא ולא מידי נמצא שאין פירושו מחוו' ומה שכתבתי הוא הנכון ודבר ברור הוא בכל התלמוד:

ה ואיצטריך למכתב וכו' דאי כתב רחמנא כי יקח הוה אמינ' קדושין דיהיב לה בעל דידה הוו וכו' ויש לדקדק דהא להא לא איצטריך קרא דגמרינן לה מהקישה דאמה העבריה ונראה דלא שמעינן מהך הקישא אלא מילי דקנין בהך מלתא הוא דאיתקש לאחרת אבל לא שיהא דומה לאחרת בשאר דיניהם דאם אחרת יק' בליקוחין דוקא משתעי דהא מהך טעמא לא נפקא לן דיוצאה במיתת האדון מהך היקשא וכדאכתוב בסוגיי' ע"ע בס"ד:

ואי כתב ויצאה חנם וכו' היכא דיהב' וכו'. וקשה היכי שמעינן זה מכי יקח הא כי יקח אצטריך למעט היכא דאמר הריני אישך וכו' דכי יקח כתיב ולא שיקח את עצמו עיין:

תוס' היכא דיהבא וכו' וק' שהרי באיש אינו נופל לשון קידושין שאין נאסר בכך ויש לפ' שאו' הרי אני וכו' וקשה לי כיון דלשון קידושין אינו לישנא דאורייתא אלא לישנא דרבנן דאסר לה אכ"ע כהקדש כדאיתא בריש פרקין כיון שלא הוקשה להו לתוס' אלא שאין נופל לשון קידושין שאין נאסר וכו' אמאי לא פירשו דלשון קידושין לאו דוקא אלא האשה היא שאמרה הרי את קנוי לי או הרי את בעלי דבאיש נופל שפיר לשון זה ונראה שבעבור זה כתבו התוס' וצ"ל דיהבא לדידי' לאו דוקא כלומר שאם היה מוכרח שהיא נותנ' לו היינו אומרים שהאשה אמרה זה הלשון בעבור שהיא נותנה לו ממון אבל לישנא דיהב' לדידי' ע"כ אינו כמשמעו כיון שהאב מקבל הקידושין לכך ניחא טפי למימר דהיא אמרה הרי אני מקודשת לך או קנויה לך דהוי לישנא דאורייתא. עוד קשה כי היכי דהקשו על רש"י שכת' דאמר הרי את מקודשת לי וכו' אמאי לא הקשו על דבריו במה שכתב ז"ל דיהבא איהי לדידי' כסף וכו' דהא כסף דאביה הוא והייתי סבור לו' שמ"ש וצ"ל וכו' הוא פי' על דברי רש"י ויתיישב באו' דיהבה איהי לדידיה כסף וקדשתו דאמרה ליה התקדש וכו' כנר' דה"ק פי' נתן לו כסף היינו דאמרה ליה התקדש וכו' אבל מלשון שכתב בסמוך להוי קידושין מה לי כסף דידיה וכו' לא יתכן כלל זה וקישור אומר' וצ"ל וברור שנמשך במה שסיימו לו' שאומרת הרי אני מקודשת לך. וקשה לי על דבריהם ז"ל שנראה מדבריהם דהיכא דנתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת דהא עיקר הכתוב לא איצט' אלא להכי לומר דאינה מקודשת ובגמרא אמרי' לקמן דנתן הוא ואמרה היא ספקא הוי וחיישינן מדרבנן ונראה דלשון מדרבנן נראה שאין הספק מדאורייתא אלא חששא דרבנן בעלמא וזה אמת אבל אי לא הוה תירוץ זה הייתי אומר דכיון דלקמן איכא דרשא אחריתי בכי יקח שלא יקח את עצמו אפשר שזה היה טעם הספק והראשון עיקר:

תוס' כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח אשה את איש לכאורה נראה דהבנת דבריהם היא מדכתב הכי ולא כתב כי תקח אשה את איש וזה אי אפשר דהא למה לן למכתב כי תקח אשה את איש בלאו הכי שמעינן ליה מדכתיב ויצאה חנם וכו' ונראה דהבנת דבריהם כך מדכתיב כי יקח דמשמעותו הוי ולא כי תקח אשה את איש. ואכתי קשה כיון שהתוס' הכריחו למעלה דקרא דכי יקח איצטריך לנתן הוא ואמרה היא דלא מהני הוה להו למימר כתב כי יקח ולא שתלקח לאיש ולשון תקח אשה את איש משמע שאומרת הרי את מקודשת לי והיה נראה לומר דהכונה לומר ולא תלקח אשה לאיש אבל מלשון אומרם בסמוך בלאו הכי שמעי' מדכתיב כי יקח ולא כי תקח אשה את איש א"א זה ודוחק למחוק הס'. עוד קשה לי דלעיל בריש פרקין מסיק ואיבעית אימא הא מני ר"ש היא דתני' ר"ש אומר מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כתיב כי תלקח אשה לאיש מפני שדרכו של איש להלך וכו' והיכי קאמר ר"ש דרכו של איש מדכתב הכי דהא הוכרח לכתוב כן הכתוב לאשמועי' דנתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת והיכי מצי למכתב כי תלקח אשה לאיש ועוד דאמאי קאמר ר' שמעון ולא כתיב כי תלקח אשה לאיש דהא למאי איצטריך למימר הכתוב כי תלקח דמויצאה חנם נפקא לן ונראה דה"ק מדכתיב הכי ולא הכי כלומר מצד הכתוב הזה יש להוכיח דדרך האיש וכו' אבל נר' דאפי' היה אומר הכתוב כי תלקח אשה לאיש היינו שומעים הך דרשא דהכא דכי תלקח אשה לאיש משמע שהאיש הוא הלוקח לאשה אבל לא הוה שמעינן דדרך האיש להלך אחר האשה אבל באומרו כי יקח איש אשה נר' דדרך האיש להלך וכו' ולא נעלם ממני מה שיש בזאת הקושי' מן הדחוי ומה שכתבתי נר' כפי שורש הלשון אבל ממאי דכתב רש"י ז"ל לקמן גבי נתן הוא ואמרה היא פרש"י ולא כתיב כי תלקח וכו' הפך מה שכתבתי:

עוד כתבו אי לאו ג"ש הוה מוקמינן קרא דכי יקח איש אקדושי ביאה וכו' וקשה לי כיון דק"ל דאתקשי הויות להדדי כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה דף מ"ו אם כן מקדושי ביאה ילפי' כסף גם כן ושטר ואי צריך קרא לכל הויה והויה בשטר מנלן קרא לומר כן. ונראה דאפשר דבשטר הוה מקיש ליה לביאה אי משום דאיתקוש הויות להדדי ואינו נותן בידה כלום דבשטר אפי' על איסורי הנאה כשר אבל בכסף קס"ד דלא צריך נותן הוא ואמר הוא כיון שנותן ההנאה בידה ולכך לא הזכירו התוספות בדבריהם שטר כלל:

הלכה ב ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא וכו' וקשה דנילף ביאה באשה מדכתב ביבמה יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ופריך בגמרא לקמן ואימא לכולי מלתא כאשה ומשני אמר קרא ויבמה וכו' משמע דבמאי דלא מיעט קרא אלא שנתפרש בהדיא דהיינו ביאה קאמר הכתוב דנחשב כאשה משמע דביאה קונה באשה ונראה דהכתוב קאמר שהיבמה יש לה דין אשה עם הביאה אבל אינו מוכרח שהאשה תהא נקנית בביאה וק"ל:

ומה יבמה שאין נקנית בכסף נקנית בביאה וכו' אף על גב דהיבמה נקנית גם כן בעל כרחה באשה לא ילפינן אלא מדעתה ואין לו' דיו דאדרבא פחות ממה שדיינינן בק"ו נקטי מיניה דהיינו דוקא מדעתה דאין סברא שיהא האשה בע"כ כלל דהדיו אינו נעשה פרכא. ודע דבהך ק"ו לא מצינן למילף שתהא הביאה גומרת כמו ביאה דיבמה דאיכא למימר דיו אסוף דינא שיהא ככסף שאינו גומר וליכא למפרך השתא מה ליבמה שכן ביאתה גומרת דאחר שעשינו דיו לא עבדינן מיניה פרכא וזה נראה לי כלל ברור במדות ואין להקשות אליבא דרב הונא דחופה קונה נדון ק"ו מחופה שאינו קונה ביבמה ואפי' הכי קונה באשה ביאה שקונה ביבמה וכו' דהא חופה לא למדנו אלא מכסף ושטר וביאה בחדא מתלת כדלקמן ופשוט הוא בעיני:

תוס' ובעלה וכו' וא"ת תיפוק ליה וכו' דמשמע נמי ל' ביאה כלו' דכסף למדנו מקיחה קיחה וביאה ממשמעותי' דקיח' לחודא. עוד כתבו דאי לא כתיב ובעלה וכו' אבל ליחשב העראה כגמר ביאה שפיר דמי וכו' וקשה כיון דלאו לענין קנין איתמר הכי למאי מהני הג"ש והתוס' כתבו בפ' הבא ע"י דהוי ג"ש מופנה. ונראה דמהני דלא להוי כארוסה אלא כיון שהערה בה אחר כסף להוי אשת איש לענין חנק אבל השתא דאית בה ביאה כתובה בתורה השתא ילפינן העראה לענין קנין עוד קשה לשתוק מהג"ש לענין העראה ותיתי בק"ו ונימא הכי ומה כסף שאינו קונה ביבמה קונה באשה העראה שקונה ביבמה כדאית' בפ' הבא ע"י מג"ש דביאה ביאה אינו דין שתקנה באשה מה לכסף שקונה אמה ביאה תוכיח שאינה קונה באמה וקונה באשה אף אני אביא העראה ונראה דכיון דעיקר העראה ביבמה היא לגמור קדושיו של ראשון סבר' הוא שאין ללמוד זה בק"ו ואף על פי שכפי כללי המדות שיש לנו אין הפרכא שייכא אלא לכסף סברא הוא שלא לעשות הך למידה:

תוס' אמה העבריה תוכיח וכו' ומשני אי לא כתיב אלא ובעל היא גופא לא אתיא בק"ו דה"א אמה העבריה תוכיח ע"כ דבריהם בלתי מבוארים דהא מיעוט אמה מובעל נפקא וע"כ פירושו הוי דוקא לאשה יש בעילה לא אמה וכיון שכן ממילא ידעינן דבאשה איכא בעילה ואיך נאמר אמה תוכיח וכבר נתעורר בזה הרב מוהריב"ל ז"ל. והנראה דפירוש הברייתא באו' והלא דין הוא פירושו הוי כדפרשי' לעיל דנהי דקרא דכי יקח איצטריך לדרשא דלקמן וממילא נפקא לן כסף אבל התנא לא היה לו להזכיר מהכתוב כלל אלא הק"ו וז"ש והלא דין הוא ולא יזכר הכתוב כלל ואפילו תימא דמן הכתוב נשמע דין הביאה שלא ידענו אותו זה אינו דבלי שום פסוק נשמע הדין מכח ק"ו אפי' היה נכתב המיעוט דאמה העבריה במקום דלא לשתמע דהאשה נקנית בביאה וכיון שכן קרא לענין ביאה לא איצטריך דמק"ו לחודי' בלא שום קרא נפקא ומשני אי לא כתיב אלא ובעל פירוש ע"כ התנא הוכרח להשתמש מהכתוב שאם לא היה כתיב אלא ובעל לענין מיעוט האמה לחודיה והיה על אופן דלא הוה משתמ' מיני' אשה כדפרישי' הוה אמינא אמה העבריה תוכיח לכך הוכרח התנא להביא קרא דובעלה והמקשה הקשה לו מה לאמה העבריה שכן אין קניינה לשם אישות עד דמסיק אעיקרא דדינא פרכא שכן זקוקה ועומדת והשתא צריך קרא דובעלה לאשה והא דובעלה כי היכי דלא נקיש אמה לאחרת בהיקש. עוד נראה דרך אחר והוא זה דאמה העבריה לא מצית אתיא מק"ו דיבמה דאיכא למפרך מה ליבמה שכן קניינה לשום אישות וכיון דלא אתיא מק"ו נראה דיש בין המשיב והמקשה אי אמרינן יוכיח גם כן מינה מטעם זה או לא דהמשיב שאמר אמה העבריה תוכיח והמקשה סבירא ליה דכי היכי דלא אתי מק"ו מטעם זה כמו כן אמרי' דלא נעביד מיניה יוכיח ויתבארו דברי התוס' על אופן זה שהקשה להו דהא אמה העבריה אתיא מק"ו אי לאו קרא דובעלה ולמה לי הא דובעלה ומשני דאי לא הוה כתיב אלא ובעל הייתי אומר דובעלה לגופיה איצטריך ללמדנו ביאה באשה דאי הוה שתיק קרא מיניה הוה אמינא היא גופא דהיינו האשה לא אתיא בהך ק"ו כיון דאיכא למפרך מה ליבמה שכן קניינ' ואיצטריך ובעל לגופיה והשתא הוה מקשינן אמה לאשה בהיקשא דאחרת להכי איצטריך הכ' דובעלה למעט אמה העבריה כנ"ר והכי סדר דבריהם אי לא כתיב אלא ובעל הייתי אומר אי הוה שתיק מיניה דאשה לא אתיא בק"ו ואיצטריך ובעל לגופי' ולא הוה ממעטים אמה העבריה. וראיתי ברש"ל שכתב דרך בדבריהם דהייתי או' הכי זו שהיא ראויה לביאה מאחר שכבר לקח' בקידושין של כסף והיא אשתו אבל אחרת אינה ראויה לביאה אפילו יש לו כבר שייכת בגוה כגון אמה העבריה ודוק ולא ירדתי לסוף דעתו דלמה נמעט אמה לביאה אחר קנין ולא נאמר דלגופיה איצט' ללמד בו ביאה והנראה לע"ד כתבתי:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>