עריכת הדף "עצמות יוסף/בבא קמא/כה/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף כ"ה ע"א'''}}

תוספות אני לא אדון קרן מקרן וכו' לדבריהם וכו' הא דלא אמרו התוספות דר"ט אית ליה דיו אסוף דינא ולא אריש דינא ולכך אמר אני לא אדון וכו' משום דלפי האמת תרוייהו שוים בין דיו אריש דינא בין דיו אסוף דינא והחילוק ביניהם אינו כ"כ אלא שפשוט יותר הדיו אסוף דינא לפי שחומרתו הוא שוה למה שבא ללמוד ובזה אין לחלק אליבא דר"ט ולכך הוצרכו לומר לדבריהם וכו' דלדידיה ס"ל דהיכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו. עוד כתבו וא"ת מה לשן ורגל שכן היזקו מצוי הכונה היא שדרכן להזיק שהרי השן אין היזקו מצוי אלא רגל דוקא. כדאמרי' בפ"ק לא ראי הרגל שהזיקו מצוי וכו' כראי השן שאין היזקו מצוי והכונה הוא שדרכן להזיק וכמ"ש התוספות לעיל דף ה' ד"ה שכן מועדין מתחילתם ולכך אמרו שקרן אין דרכו להזיק כלל למ"ד דבחזקת שימור קיימי, ואין לדקדק היכי יליף מקרן שחייב בר"ה למ"ד פלגא נזקא קנסא כיון דממונא מקנסא לא ילפינן דהא לא ילפינן ממונא מקנסא היינו דוקא כשאנו למדים עיקר הדבר מקנס' במה מצינו או כיוצא בזה אבל הכא לא מהני אלא להביא צד חומרא והק"ו והוא כך ומה ר"ה שפטור בשן ורגל חייב בו משום קנס ממון דנ"ש שהחמיר בו אינו דין שיחמיר הכא גם כן. ובמה שכתבתי בהאשה נקנית ואף על גב דממונא מקנסא לא ילפי' היכא דאיכא ק"ו ילפי' א"ש:

עוד כתבו ואין לומר מרשות לרשות גמרינן וכו' וק"ל דהא עיקר הק"ו השני הוא ק"ו של ר"ה והיכי קאמרי ואין לו' וכו' ונראה דה"פ הוקשה להו דמה קושי' היא זו דמה לשן ורגל שכן היזקו וכו' שהרי כבר הק"ו הראשון נדחה וכמ"ש ר"ט אני לא אדון קרן מקרן וכו' ושמא תאמר דמ"מ שייך למפרך היכי הוה עביד הק"ו מעיקרא כיון דאיכא למפרך נאמר דסמוך אק"ו שני וז"ש ואין לומר דמרשות לרשות גמרינן כלו' וסמיך אק"ו השני דאכתי איכא למפרך וכו' ופי' דאע"ג דעיקר הפירכא היתה ראויה להיות אריש דינא ולו' מה לר"ה שחייב בקרן וכמו שהוא בכל התלמוד. מ"מ הכא איכא למיפרך הך פירכא בעצמה שכן היזקו מצוי תאמר בקרן שאינו כן ומביאים התוספות ראיה מההיא דלקמן דבעי למילף בקרן ברשות הניזק שיתחייב כופר שלם מק"ו דשן ורגל ופריך מה לנזקי שן ורגל שכן ישנו באש והתם יש לחזור הק"ו מנושאים למקומות ונאמר כן ומה ר"ה שהקל התורה בשן ורגל לענין נזקין החמיר בקרן לענין חצי כופר רשות הניז' שהחמירה בו תורה לענין ניזקין אינו דין שיחמיר בקרן ברשות הניזק לשלם כופר שלם והשת' לא שייך למפרך מה לנזקי שן ורגל אלא ודאי מדלא אפיך תלמודא הק"ו ש"מ דפירכא מיהא איתא ופרכינן מה לנזקי רשות הניזק דשן ורגל שכן ישנו באש ושייך פירכא אסוף דינא. זהו כונתם כפי הנראה בפשיטות אלא שהוא דבר קשה מאוד להלום שלא מצינו בכל התלמוד פירכא אסוף דינא לבד בפרק כל הבשר בסוגיא דפרה ורחל וגם שם תמה הר"ם הביאו בעל הליכות עולם רמזתיהו בסוגיי' פרה ורחל ע"ש גם ק' שפירכא זו שייכא אשן ורגל לא ארשויות ואפשר בדוחק לתרץ ולומר דכונתם לומר דאין לומר דמרשות לרשות גמרינן וכיון שכן לו שייך למפרך מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי דע"כ איכא למיפרך אעיקרא דדינא עם שבאמת אין אנו יודעים אותה וז"ש דמ"מ איכא למיפרך פי' פירכא אחרת אעיקרא דדינא דהוא קרן ברשות הרבים שהוא המלמד ומביאים ראיה לזה מדפריך בגמרא לקמן מה לנזקי רגל וכו' ואמאי לא חזר הק"ו מנושאים אל מקומו' וימלט לקמן מקושי' זו אלא ע"כ דקים ליה לתלמודא בפשוט דאיכא למיפרך אעיקרא דדינא דהיינו קרן בר"ה ולכך לא אפיך ליה אלא שהתירוץ שתירצו התוס' שנבליע הפירכא באמצע הק"ו ק' לדרך זה דנהי דהתוס' מתרצי' הקושיא ראשונה שמקשי' אל ק"ו הראשון אבל הפירכא שיש לק"ו של מקומות כיון שאין אנו יודעים אותה אכתי במקומה עומדת ומה הועילו בתירוצם ובזה הודחקו לפרש דכיון דאיכא למפרך דיו לכך לא קפדי עוד למפרך קושיא אעיקרא דק"ו כיון דקמהדר מק"ו של נושאים לק"ו של מקומות הילכך אינו עולה כלל דרך זה. והנראה לי דודאי כך הוא האמת דלא פרכינן כי אם אעיקרא דדינא וכמו שהוא הנהוג בכוליה תלמודא אבל הכא בהך ק"ו שייך למפרך אפי' אסוף דינא לפי שצריך כח גדול כדי לדרוש הך ק"ו דדריש ר"ט והטעם הוא משום דקרא כתיב יחצון דמשמע דאין חצי נזק חלוק לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד ואף על גב דר"ט לא דריש ליה מ"מ כיון דעיקר קרא דוחצו את כספו משמע שכולל בין ברה"ר בין ברה"י ור"ט בא ללמוד מק"ו שהפסוק הוא פרטי צריך ק"ו גמור דלא להוי בי' פירכא כלל לא אריש דינא ולא אסוף דינא וכה"ג הוא הק"ו דלקמן דבעי למילף כופר שלם ברשות הניזק שהרי מן הראוי היה שיהא פטור התם לגמרי כדאמרי' בפ' הפרה ומדכתיב ובעל השור נקי דנקי מכופר ודי לן דס"ל כר' יוסי הגלילי חצי כופר בין ברשות הרבים בין בחצר הניזק ולכך אף על גב דנהדר הק"ו למקומות פרכינן שפיר אסוף דינא דהיינו מה לרשות הניזק דשן ורגל וכו'. עוד נראה לי דרך אחר שהנה התוספות התחילו בתחיל' דבריהם ואמרו דר"ט אליבא דרבנן הוא דקאמר כנראה דר"ט קים ליה לדידיה שהק"ו הראשון הוא אמיתי אצלו לכך מקשי' ליה לדידיה מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי וכו' ואין לומר פי' דר"ט סמוך אק"ו שני וכשאומר אני לא אדון וכו' לאו אליבא דרבנן הוא דקאמר לה אלא משום דאית ליה פירכא אק"ו הראשון מ"מ שייך למפרך שפיר כלומר דמ"מ אין תירוץ זה עולה יפה במה שנדחה ולומר דסמיך אק"ו של מקומות ושייך קושיא קמייתא דמה לשן ורגל תדע לך שהרי לקמן פריך מה לנזיקין דרגל וכו' ואי הוה אפיק הק"ו לשל מקומות לא הוה קשיא ולא מידי מאיזה טעם לא אפיך אלא ע"כ קים ליה לתלמודא דר"ט הק"ו הראשון דמתניתין קים ליה באמת ולכך לא בעי למילף לקמן אלא כעין ק"ו דמתניתין ואם כן אכתי קשיא מה לשן ורגל וכו' ומיהו אכתי איכא למידק דהיכי מסיק לקמן בגמ' דשמע מינה יש כופ' ברגל והיינו דלא אשכח שום ק"ו אחר אלא מרגל דאיכא כופר ביה ואמאי לא עביד קל וחומר של מקומות ולימא הכי ומה ר"ה שהקיל' בו תורה לענין נזקין שן ורגל החמור לענין קרן בחצי כופר רשות הניזק וכו' ואפשר דמשמע ליה דלא סגי הך טעמא למעבד ק"ו דהיכי נימא ומה ר"ה שהקל לענין ניזקין החמיר לענין כופר ומה שייך נזק לענין כופר דהא כשהמית את האדם הוא טעם לחייב בכופר אע"פ שבענין נזקין פטור. ומיהו התוס' מביאים ראיה משום דהך דחיי' דכתיבנא לא הוה סגי אי לאו דקים ליה לתלמודא דר"ט לא דריש כי אם הק"ו של נושאים עוד כתבו ובפ"ק דזבחים וכו' הנה התוספות מביאים ראייה מזבחים והוו מצו לאתויי ראייה מההיא דלקמן דפריך מה לנזקי רגל שכן ישנו באש דע"כ היא פירכא גמורה מדלא מבליע אותה בתוך הק"ו אלמא משמע דפירכא שהיא חומרא שהתורה נתנה בה חשיבא פירכא גמורה ואין מבליעין אותה בתוך הק"ו אלא דאפשר דכיון שהק"ו הוא חוץ מן הסברא וכדפרישנא לעיל לכך מהני פירכ' כל דהו למפרך ואין מבליעין אותה בתוך הק"ו לכך מייתי מזבחים. עוד כתבו וא"ת והיכי קאמרי רבנן וכו' הנה התוספות כפי הנראה אין עיקר קושיית' אלא על הק"ו הראשון שעושה משנתינו שהוא ק"ו של נושאים שהמלמד הוא שן ורגל ושייך ביה להקשות דבשביל חומרא קטנה שיש בלמד מייתינן כל מאי דאית במלמד אבל בק"ו השני שהמלמד הוא ר"ה דקרן לא שייך למפרך ולא מידי דהא לא מייתינן אלא מאי דאית ביה במלמד וליכא במלמד כי אם חצי נזק ונראה דהוא הדין דשייך למפרך לרבי טרפון נמי היכא דלא מפריך ק"ו דהוי כמו אליבא דרבנן אלא שהקשו התוספות לרבנן משום דקיימי במתניתין וק"ל. עוד כתבו וא"ת בפ"א דיני ממונות וכו' והנה בפרק א' דיני ממונות מתרצים שם התוספות ז"ל וי"ל מ"מ איכא ק"ו השתא ומה עבודה דקילא דוחה שבת קבור' מת מצוה דחמירא לא כ"ש ותימא דאיך התוספות העלימו הקו' והחומרא דהא מאי דעבודה קילא היינו שמת מצוה דוחה אותה ומאי דמת מצוה חמורה היינו שדוחה את העבודה א"כ נאמר דיו אסוף דינא דמה קבורת מת מצוה דוחה עבודה בשב ואל תעשה אף שבת לא ידחה אלא בשב ואל תעשה ונראה דהק"ו הוא כן ומה עבודה שנדחה מפני אחר דוחה שבת מת מצוה שאינו נדחה מפני אחר כלל לא כ"ש והשתא ליכא למפרך ולא מידי או שנאמר שהתוספות מעלימי' הפירכא דקולא וחומרא ולכך מקשי' מפרק כיצד הרגל דאמאי לא אמרינן ומה שן ורגל הקל משלם בחצר הניזק נ"ש וכו' והשתא ניחא בפ"ק דיבמות שתירצו התוספות דאיכא למפרך מה לשן ורגל שכן יש הנאה להזיקו דהא היא גופא נכניס בק"ו כמו שאנו עושים כאן אלא ע"כ אית לנו למימר דשאני התם שאין אנו מזכירים לא קולא ולא חומרא בק"ו ואפשר שעיקר הק"ו נעשה בחומרא דסברא ונאמר כן ומה שן ורגל שאין כונתם להזיק חייב נ"ש ברשות הניזק וכו' אך מ"ש התוספות ומה היא חומרתו שעבודה נדחי' וכו' לא אתי מחוור למה שתירצתי בסמוך בכונת התוס' בא' דיני ממונות. ומה שכתבו שם ביבמות מה לשן ורגל שכן יש הנאה להזיקן עיקר הקושיא היא מה לשן שכן יש הנאה להזיקו רגל יוכיח מה לרגל שכן היזקו מצוי שן יוכיח מה להצד השוה שבהם שכן דרכן להזיק.

ודע כי מוהרש"ך זלה"ה כתב בספרו ח"א דבר ואמר שהוא להועיל לתלמידים וזה שהתוספות סמכו במה שהביאו מפרק אחד דיני ממונות אל ק"ו אחר וכו' ואני לא מצאתי ק"ו אחר ועוד עיקר דבריו מיוסדים במה שהניח דהקל וחומר השני דמשנתינו הוא דיו אסוף דינא ולכך הוקשה לו מ"ש ז"ל:

גמ' ור"ט לית ליה דיו וכו'. קשה נימא דלעולם דלית ליה דיו והתם אית ליה דיו בדוקא משום כבודו של משה וכדאיתא לקמן בשמעתין. ונראה דפריך עם מסקנת שמעתין דדרשינן מותסגר שהוא קרא יתירא שמע מיניה לאשמועינן בעלמא אתא דדרשינן דיו:

תוספות ק"ו אר"ת וכו' כל א"ה דברים וכו' בענין האם כפי נוסחתינו במסכת נידה אינן אלא ארבעה שמהאודם לא נתהוו אלא ד' דברים. ונראה שמהאודם נתהוה הדם והיינו ה' דברים ולא דמי ללובן שלא נתהוה ממנו דבר אחר לבד הה' ונוסחאות מדויקות יש עשרה דברים וחשיב דעת ובינה והשכל בתלתא:

ובמ"ש מ"מ דנקט י"ד כנגד ב' הסגרות וכו' פי' דמן הדין לא הי' ראוי לתת שום מעל' אחרת אלא א' לבד והיה ראוי להיות בהקב"ה שמנה א' יותר מן האב. ואין לדקדק מאי פריך בגמ' ור"ט וכו' דאימא דאע"ג בעלמא אית ליה דיו היינו טעמא משום דלא נוכל לקיים שניהם רצו' הדין והק"ו דהא כיון שאמרנו שיהיה כאביה ואמה שוב אין יכול למילף אלא שבעה אבל הכא איכא לקיים הק"ו לנזק שלם והדיו למגופו וא"כ מקיימים תרוייהו ואמאי איצטריך לשנויי דאית לחלק בין מפריך ק"ו להיכא דלא מפריך ק"ו ונראה דאם אין לחלק בין מפרך ללא מפרך נקשה שם אמאי לא אמרי' דיו כולל ואפילו לחצי נזק דאם אהני ק"ו להביא ח"נ דמה שהוא כתוב ג"כ בתורה אינו מעלה ומוריד כיון דלא חילקת בין מפרך להיכא דלא מפרך אלא ע"כ אית לך למימר דטעמא דמקימי' הקל וחומר הוא משום דמפרך ומשו"ה לא אמרי' דיו לענין נזק שלם ואין עוד תירוץ אחר עולה אלא התירוץ האמור בגמרא. 

והא האי תנא וכו'. ומה טהור בטהור וכו' יש שואלים אמאי לא יליף בקל וחומר כדבעי למילף מי רגלים בפ' דם הנידה ונימא הכי ומה רוק שיוצא ממקום טהור טמא ש"ז שיוצא ממקום טמא א"ד שיהא טמא והשתא ליכא למפרך כדפריך התם דם פי האמה יוכיח שיוצא ממקום טמא ואפי"ה טהור דאיכא למפרך מה לדם פי האמה שכן אינו טמא באדם טהור תאמר שכבת זרעו שטמא באדם טהור יטמא אפי' כאן ונראה דאעיקר ק"ו איכא למפרך שכבת זרעו היוצא מן הטהור יוכיח שאפי' שיוצא ממקום טמא אינו במשא אף אני מביא קריו של זב מה תאמר מה לשכבת זרעו של טהור שכן יוצא מאדם טהור משא"כ בשכבת זרעו של זב שיוצא ממקום טמא מאדם טמא איכא למימר דם פי האמה יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהם שיוצאים ממקום יטמא וכולן טהורין במשא אף אני אביא שכבת זרע של זב שלא טמא במשא. ואמאי נימא אהני ק"ו למגע וכו' יש לדקדק אמאי לא פריך אהני דיו למושב ומשכב דלא ליטמי כמו שמטמא בזה וכן אהני לכל שהוא לפי שהדין הוא ששכבת זרעו מטמא בכעדשה וזובו של זב בכל שהוא וכן ליום א' שתינוק בן יום א' מטמא בזב וש"ז אינו מטמא באדם טהור עד שיהיה בן י"ג שנה וכל דינים אלו הם ברורים בדברי הרמב"ם בדיני מטמאי מושב ומשכב ונראה דהכל מתורץ עפמ"ש התוס' דאין לחלק בטומאות ולא מצינו טומאת זב שיהיה לחצאין שלא מצינו טומאת זב במקום אחר שיהיה טמא במשא ולא יטמא מרכב ומושב וגם אפי' תינוק יום ולא יטמא בכל שהוא וק"ל:

סד"א מקרה לילה וכו' זה אינו אלא סילוק אדעתין בעלמא שהייתי טועה בזה ובא הק"ו ומיעט זה הס"ד וזה פשיטא ופשיטא שאינו מן המוכרח בפסוק. ומוהרש"ך ז"ל בח"א תמה כאן ואמר נימא דקרא מיעט הק"ו וזה כתב לפי שהבין שהבנת הפסוק הוא מוכרח וזה לא יעלה ח"ו אבל במ"ש בגמ' מידי בא' כתיב הוא דאיכא למידק דמשמע דאי הוה כתיב בא' הוה ניחא ליה וזה אינו דאי הוה כתיב בא' היה ק' דא"כ היכי עבדינן ק"ו אבל נראה שהכוונה בפשוט הוא מידי בא' כתיב כלו' כדי שנוציא הפסוק ממשמעותו זה אינו אלא מקרה לילה לטמא ולטהור יחדיו ואין 

כונת קושייתו אלא שהפסוק הוא כולל טמא וטהורה אבל אי הוה כתיב בא' הוה מקשה ליה, פשיטא דאמאי עביד ק"ו הפך הפסוק ואה"נ שלא היה עושהו אבל כל כונתו הוא להכחיש ממשמשות הפסוק וק"ל:

ומאן תנא דשמעת ליה לא ר"א ולא רבי יהושע כיון דלא מצינו שום תנא נימא דר"ט הוא דס"ל דהיכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו ומהך טעמא מפיק משא בק"ו. ונראה דמאן שמעת ליה דקריו של זב מטמא במשא בהדיא דהא אפשר דר"ט ס"ל דא"א בלא צחצוחי זיבה ואין צריך תו ק"ו כלל:

א"נ י"ל דהברייתא לא קתני בהדיא דהק"ו הוא למשא ג"כ אלא תלמודא הוא דקאמר דקמייתי בין למגע בין למשא וכב' אפשר לומר דדוקא ליגע הוא דקמייתי וס"ל דאע"ג דמפריך אמרי' דיו וכיון דקאמרה את בין למשא וכו' ע"כ הוא משום דשמעת משום תנא דקאמר הכי בהדיא להכי מאן תנא וכו':

אלא האי תנא וכו' הוה מצי למדחי דס"ל האי תנא דוקא מעת לעת אבל בתוך ג' לא כסבר כהנהו תנאי דנזיר שכתבו התוס' ונר' דדומיא דזובו קתני בכל ז' שראה טמא לגמרי. עוד נר' לדקדק שהנה בעל הגמ' נתן טעם מדקתני ליה גבי רוקן ש"מ דאתי מרוקו ותימה דבפר' דם הנידה קתני ממתני' אבל הזוב והניע והרוק והשרץ והנבילה והשכבת זרע מטמאים בין לחים וכו' והשתא מתני' כמאן ס"ל אי כהך תנא דכלים דמרוקן יליף ליתני ש"ז בתר רוקו ואי ס"ל טעמא משום צחצוחי זיבה ליתני' בתר זובו ונראה דדוקא בהך תנא דמ' כלים הוא דאיכא למידק בכה"ג משום דהתנא איירי בענין הטומאה אי מטמא במגע ובמשא וכיון דעיקר המשא ילפי לה או מרוקו או מטעם ציחצוחי זיבה משום הכי איכא למידק בכה"ג אבל בפרק דם הנידה דאינו עיקר כוונתו של תנא לידע עיקר הטומאה אלא באיזה צד מתטמא אי ביבש אי בלח ליכא למידק מאי דתני לה כי היכי דדייקינן הכא. ובמה שפי' הרמב"ם ז"ל במס' כלים בפי' המשנה יש מקום צ"ע שהוא כתב דבאה הקבלה הזאת לרבות ש"ז ומימי רגלים א"א בלא ציחצוחי זיבה והנה הך תנא ע"כ לא הוי טעמא דש"ז משום ציחצוחי זיבה דא"כ אמאי תני ליה גבי רוקו ועוד דהא בפרק דם הנידה לא ילפינן מוזאת אלא דוקא למי רגלים:

ובספר היד בפ"א מהלכות מטמאי משוב ומשכב נתן הטעם משום ציחצוחי זיבה והתם לא קשיא לי ולא מידי משום דהוא ז"ל פסק כרבי יהושע אבל גבי הך מתני' לא ה"ל למימר הכי דהא הוא שמעתין. ונראה שפסק כן לפי שרצה לפ' סתמא דמתניתין בענין ההלכה:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>