עריכת הדף "ספר המקנה/קידושין/נז/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף נ"ז ע"ב'''}}

'''בגמרא הרי רובע ונרבע וכו'.''' לכאורה קשה הא דאמרי' בעבודה זרה [[בבלי/עבודה זרה/לט/ב|דף ל"ט ע"ב]] אמר ר"י אע"פ שאמרו המשתחוה לב"ח לא אסרה עשאה חליפין לע"ז אסרה הרי דס"ל לר"י עצמו דאפי' בנאבד מצינו לבעלי חיים שנאסרו אפי' להדיוט ותו דלפ"ז לא משני מידי דרוב ב"ח אסורים וכיון דחליפי מוקצה ונעבד ורובע ונרבע אסורין מחיים הרי רוב אסורים. מיהא בב"י בי"ד סי' קמ"ה כתב שם דטעם של הטור דפסק בחליפי בהמה דחליפי חליפין מותרין וכיון דהאי איסורא אינו אלא מדרבנן ספיקא לקולא והיינו ע"כ דס"ל הא דחליפי ב"ח אסורים היינו מדרבנן דפשיטא דכל חליפי ע"ז דאורייתא כדמייתי מקרא דוהיה חרם כמוהו כל שאתה מהוי' הימנו הרי הוא כמוה ונראה דנפקא ליה מהכא דאמר רבי יוחנן עצמו דלא מצינו רוב ב"ח שאסורים והכא ס"ל לר"י בחולין גבי עגלה ערופה דאינה נאסרת מחיים כדאמר רבי יוחנן עגלה ערופה אינה משנה. אך הא קשיא לי טובא דבפ"א מהלכ' עכו"ם כתב הכ"ל עצמו דטעם הרמב"ם ז"ל דפסק בחליפי בהמה וחליפי חליפין אסורים משום דספיקא דאורייתא לחומרא הרי דסותר מ"ש בב"ן דהוא מדרבנן כנ"ל. ונראה ליישב דס"ל להרמב"ם ז"ל דר"י הכא משום רשב"י קאמר וכמ"ש לעיל דהא דאמר רבי יוחנן בחולין שם דעגלה ערופה אינו משנה היינו אליבא דר"ש דמיירי ביה מתניתן שם אבל רבי יוחנן עצמו ס"ל דעגלה ערופ' אסור' מחיי' כדמוכח סוגיא דלעיל דאמר כפרה כתיב בה כקדשים דהיינו אליבא דר"י וכמ"ש מהרש"א ז"ל וכנ"ל וכמ"ש הרמב"ם בפ"י הלכה וי"ו מהלכ' רוצח דעגלה ערופה נאסרת מחיים ולדידיה באמת גם חליפי ע"ז וב"ח אסורים מן התורה ולהכי פסק בספיקא דאורייתא לחומרא ועמ"ש לקמן [[בבלי/קידושין/נח/א|דף נ"ח]] בישוב דברי הרמב"ם אלו. ודוק:


'''שם. לא אמרה תורה שלח לתקלה וכו'.''' עיין מ"ש לעיל בדף ל"ט:


'''שם. בגמרא מי קרינן קודש קדוש קרינן.''' לכאורה קשה הא דמסיק לעיל גבי כלאי כרם אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין דלמא רב אשי יליף משיער נזיר דאין תקדיש משמעות קודש יותר ממשמעות קדוש וצ"ל דהכי פריך כיון דבזה דתופס את דמיו איכא ביה קולא דיצא לחולין וחומרא דתופס דמיו וא"כ מאי חזית דמקשינן לשיער נזיר משום חומרא דאין לו פדיון נקיש לשאר קודש דהוי חומרא לענין תופס את דמיו:


'''שם דלא כר"ש וכו'.''' וכתב הרשב"א דמשמע דלר"י ניחא ולא מתקדשת בהך דביני וביני כגון שאינו שוה אלא שקל ע"ש. והנה סוגיא מפורשת היא בבכורות [[בבלי/בכורות/י/ב|דף יוד ע"ב]] ואיכא תרי לישנא בהא מתניתין דלא כר"ש וכו' ומשני ר"נ לאחר עריפה ודברי הכל א"ד מני ר"י ולא ר"ש וכו' ומשני אמר רב לעולם ר"י וכגון שאינו שוה אלא שקל משמע דלר' יהודא דקי"ל כוותי' יכול לקדשה בהך דביני שני ומזה למד הרא"ש וטור בסי' שכ"א והביאו הרמ"א שם בס"ח בהגהה וז"ל אם הודיע ללוקח שהוא פ"ת והוא מוכר לו מה ששוה יותר מהשה שיפדה דמיו מותרים ואפי' לכתחילה מותר לגמרי בכה"ג והב"י כתב שם דהרמב"ם לא חילק בדבר אלא סתם וכו'.

ונראה לענ"ד דאזלו לשיטתייהו כמו שיבואר דצריך להבין במאי פליגי הני תרי לישנא ולכאורה היה נראה דתלי בהא דאמר שם דף ט' דמקשה התם לר"י והרי מעשר שהקפידה התירה בכסף צורה וכו' ומשני כדר"א דאמר אשה יודעת וכו' וה"נ בפ"ח מתקדשת בהך דביני ביני הרי דמדמה הך דפ"ח למעשר ואית' שם לישנ' אחרינא טעמא דר"י מקרא נמצא ללישנא בתרא דאצ"ל כר"א ה"נ בפ"ח אינה מתקדשת בהך דביני וביני דאיכא למימר כיון דהשתא אסור בהנאה אין הקידושין כלום וי"ל דלישנא קמא דהכא הוא כלישנא בתרא דהתם וממילא דלר"י לק"מ כיון דלא שוה השתא ונראה לענ"ד לפרש יותר משום דלכאורה קשה בהא דמשני כגון שאינו שוה אלא שקל הא אמרינן לעיל [[בבלי/קידושין/יב/א|דף י"ב ע"א]] אמר שמואל חיישינן שמא ש"פ במדי א"כ ה"נ אע"פ שאינו שוה במקומו אלא שקל אמאי לא ניחוש שמא שוה יותר במדי ותתקדש בהך דביני וביני ואפי' אי נימא דרב ל"ל הא דשמואל כדמשמע לעיל [[בבלי/קידושין/יב/ב|דף י"ב ע"ב]] גבי נגדיה כרב וכו' מ"מ הא דמשמע הכא בסוגיא דידן וכן לישנא קמא דהתם דלר"י אצ"ל לאחר עריפה ואפי' מחיים קשה טובא דיהא סתמא דהש"ס דלא כהילכת' דק"ל כשמואל ומסתמא לא פליג ר"נ אשמואל רביה. ותו קשה לי דאמאי מוקי רב התם כר"י דמוקי לה מתניתן באוקימתא באינו שוה אלא שקל הו"ל לאוקמא אפי' כר"ש ואף דמותר בהנאה קודם עריפה מ"מ מצי לאוקמא כגון דלית ביה בהנאה ש"פ דהא צורך ליתנו לכהן תוך שלשים יום משנולד ועיקר רבות' דמתני' דקמ"ל דלאחר עריפה אסור בהנאה וכיון דצריכה לקיים תוך למד מצות פדיה או עריפה אין לה במה להתקדש ונהי דלרב י"ל דס"ל דר"ש פליג אפי' לאחר עריפה וליכא לאוקמי בשאינו ש"פ לאחר עריפה דא"כ מאי קמ"ל מתניתן אבל על ר"נ דס"ל דמודה ר"ש לאחר עריפה לא הוי צריך לאוקמי מתניתן לאחר עריפה ה"מ לאוקמא דמתניתן מיירי אפי' מחיים וכגון שאין בהנאתו מחיים ש"פ קמ"ל דלאחר עריפה אסור אע"פ שש"פ לאחר מיתה ואי נימא דניחוש שמא הנאה זו ש"פ במדי א"כ אף כרבי יהודא לא מתוקמא דיקדש בהך דביני ביני כנ"ל ותו קשה למ"ד טובת הנאה ממון ומוקי מתני' דלקמן דהמקדש בתרומה מקודשת היינו משום טובת הנאה א"כ אפי' למאי דמשני דאינו שוה אלא שקל מ"מ קשה שתתקדש בטובת הנאה שיכולה ליתנו לאיזה כהן שתרצה וכ"ש אם מקדש כהנת ע"י אביה או ע"י עצמה ויכולה לפדות בשה והשה שלה וצריך לאוקמי בשאין בטובת הנאה זו ש"פ א"כ אכתי קשה דלשמואל ניחוש שמא שוה טובת הנאה זו במדי ונראה לענ"ד לפי מה דפירש רש"י ז"ל לעיל [[בבלי/קידושין/נג/ב|דף נ"ג ע"ב]] בד"ה משום אונסא דאורחא כו'. דלר"י אינה מקודשת במזיד אלא עד שתביא הפירות לירושלים וכמ"ש לעיל שם דמפרש הסוגי' דבכורו' הכי דקאמר אשה יודעת וכו' היינו שאינה מתקדשת אלא לאחר שתעלה אותם לירושלים וא"כ ה"נ בפ"ח אינה מתקדשת אלא לאחר פדי' והיינו דמדמה לי' הש"ס בבכורות שם דכי היכא דהכא מתקדשת במעשר לאחר זמן ה"נ מתקדשת בפ"ח לאחר זמן וכיון דתני' במתני' לעיל במזיד קידש דהיינו לאחר זמן מקשה שפיר. דה"ה בכה"ג תתקדש בפ"ח ואמאי נקיט במתני' סתמא דאינה מקודשת אבל לפי פי' הב' שפי' רש"י ז"ל לעיל שם שמקדשת מיד הואיל וש"פ בירושלים וכבר כתבנו לעיל שם דע"כ צ"ל כמ"ש הב"ש שם סי' ל"א ס"ק וי"ו דס"ל לרש"י ז"ל כדעת הרמב"ם והר"ן שהמקדש בפחות מש"פ וידוע שהוא ש"פ במקום אחר מקודשת מיד מדאורייתא ולפ"ז אין לדמות פ"ח למעשר כיון דפ"ח השתא אינו שוה פרוטה אינו שייך לומר שתתקדש היום במה שיהי' למחר ש"פ וע"כ סוגי' דבכורות שם דמדמה פ"ח ומעשר אינו אליבא דשמואל אלא דס"ל דמתקדשת לאחר זמן וה"ה פ"ח ולפ"ז א"ש הכל דר"נ וסוגי' דהכא אזלי אליבא דשמואל ולק"מ לר' יהודא דאין לדמות כנ"ל ומתני' דמעשר מיירי במקדש שתהא מקודשת מיד וא"כ ממילא לק"מ מפ"ח דכיון דהשתא אסור בהנאה אין בו חשש קידושין לא בהך דבינו ובינו ולא בטובת הנאה כיון דעכ"פ השתא אינו ממון אבל לר"ש כיון דמותר מחיים בהנאה אפי' אין בהנאה ש"פ חיישינין שמא ש"פ במקום אחר אבל לרב לית לי' דשמואל וע"כ צ"ל במעשר שמקדש לאחר זמן. ושפיר מקשה דלא אתי' אפי' כר"י והיינו דמשני כגון שאינו אלא שקל וכיון דלא חיישינין להא לשמואל אין בו חשש קידושין משום שמא שוה הרבה במקום אחר ובזה אתי שפיר מה דלא הביא הרמב"ם והש"ע הך דפ"ח משום דלפי מאי דקי"ל כשמואל י"ל דאין שום סברא לומר שתתקדש במה שיהי' ממון אחר זמן כיון דהשתא לאו ממון הוא וראיה לזה מסוגיא דפסחים [[בבלי/פסחים/כט/ב|דף כ"ט ע"ב]] דאפי' בחמץ של הקדש שיכול להשהותו אחר פסת אפ"ה לא הוי ליה אלא גורם לממון וקי"ל דלאו כממון דמי ולפ"ז המ"ל דמתני' דלא כר"ש מטעם דס"ל לר"ש גורם לממון כממון דמי א"כ תתקדש בהך דביני ביני כיון דשוה אחר זמן ה"ל גורם לממון אלא דהוי מצי לשנויי שאינו שוה אלא שקל אף דלשמואל איכא למיחוש שמא שוה הרבה במקום אחר מ"מ ניחא לי' לאקשוי' טפי מהא דמותר בהנאה דשמא הך הנאה שוה פרוטה במקום אחר. כל זה כתבנו לדעת הרמב"ם דס"ל בהא דשמואל דהקידושין חלין מדאוריית' מיד והוא כפי' שני של רש"י לעיל אבל לדעת הרא"ש דס"ל בהא דשמואל דלא הוי חשש קידושין דאורייתא לשיטתו אזיל דכתב בהך דבכורות דיכול למכור לכתחלה פ"ח בהך דביני וביני כנ"ל והיינו דס"ל דהלכתא כהך דרב דמקדשי בהך דביני ביני והיינו שיהא הקידושין חלין אחר פדי' וכן במכירה צ"ל שאין המכירה חל עד אחר פדי' תדע שהרי כתב רמ"א סי' שך"א דמשמע מדברי הטור דמותר לכתחילה למכור כה"ג ואי נימא דמכירה חל מיד אין לך הנאה גדולה מזה ומנ"ל להרא"ש להתיר לכתחילה אע"כ דהמכירה אינה חל אלא אחר הפדי' א"כ כל זמן שלא נפדה אין המכירה כלום ואין זה הנאה קודם הפדי' כיון שיכול לחזור והאחרוני' קצרו בזה וצ"ע מההיא דפסחים [[בבלי/פסחים/כט/ב|דף ך"ט ע"ב]] דלא הו' אלא גורם לממון בזה יש להבין הא דאמר בריש פסחים וניבטלי' בשית ומשני כיון דלאו ברשותי' קיימא כדר' גידל אמר רב ובפ' כל שעה מייתי דר' גידל א"ר יוחנן ונראה דלכאורה יש לתמוה על הטור א"ח שפסק בסי' תמ"ב מה שאינו אסור אלא מדרבנן מותר להשהותו אחר פסח דהא חיטי קורדנייתא דהוי נוקשה אינו אסור אלא מדרבנן הרי יכולה להשקותה עד אחר הפסח ולפמ"ש דמוכח דרב ס"ל דאף ששוה לאחר זמן הוי ליה ממון כדאמר הכא תתקדש בהך דביני וביני א"כ אמאי אמר רב בחיטי קורדניתא אין חוששין לקדושין אלא העיקר הוא כמ"ש בחידושינו בפסחים דהטור ס"ל דמותר להשהותה דוקא אחר שביטלה אבל בלא ביטול לכ"ע אסור להשהותה כדמפורש במתני' דשיאור ישרוף וכמ"ש המ"א ב[[מגן אברהם/אורח חיים/תמב#|ריש סימן תמ"ב]] א"כ כיון דבשש אינו יכול לבטלו אסור להשהותה והיינו דמייתי מדר' גידל אמר רב דמוכח בהדיא דאינו יכול לבטלו בשעה ששית דאל"ה קשה בחיטי קורדנית' הא יכולה האשה לבטלו ולהשהותו והוי ליה ממון אליבא דרב אלא ע"כ מוכח דאינו יכול לבטלו ודו"ק:


'''ברש"י ד"ה מה שלי בשלך וכו'. דמי יתיר בהשאה וכו'.''' לכאורה תמוה דהא אמרינן בפסחים [[בבלי/פסחים/עב/א|דף ע"ב ע"א]] ור"מ אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה הרי דמצריך קרא לאסור בהנאה בשלמא לפי' התוספות בד"ה מה שלי בשלך וכו' שכתבו אף שלך בשלי לא היה להם תורת חולין ולא חזי להתרה דשייך בהו דהיינו אכילה שפיר קאמר התם דאיצטרך אותו לאיסור הנאה והא וודאי אין להקשות כיון דילפינן מאותו איסור הנאה כ"ש איסור אכילה ז"א משום דאי לא מצינו איסור אכילה לא שייך לאוקמי אותו לאיסור הכאה כדמשמע לקמן לאביי בתר דיליף מושחטו איסור אכילה הדר יליף מאותו איסור הנאה אבל לפי' רש"י ז"ל דיליף ר"מ משלי בשלך אפי' לאיסור הנאה קשה ל"ל אותו. ונראה לענ"ד ליישב דהא צריך להבין באמת האיך יליף ר"מ ולא חש לפירכא שכן עונש כרת ונראה די"ל דאף ר"מ ס"ל קרא דמייתי אביי לקמן כי ירחק ממך המקום בריחוק מקום אתה זובח וכו' אלא דקש' ליה אכתי עופות מנ"ל דליכא למילף מבהמה דאיכא למיפרך מה לבהמה שכן בשחיטה ולית ליה קרא דושחטו ושחט אותו לכך קאמר ר"מ דאיכא למילף מה שלי בשלך ואף דאיכא למיפרך שכן עונש כרת מ"מ בתר דילפינן בבהמה בפנים מקרא דוכי ירחק דאסיפא א"כ איכא למילף אפי' בעופות במה הצד משחוטי חוץ ומבהמה בפנים דליכא למימר מה לשחוטי חוץ שכן ענוש כרת בהמה בפנים יוכיח וליכא למפרך מה לבהמה שכן בשחיט' דאיכא למימר עופות קדשים בחוץ יוכיח כדאיתא בזבחים [[בבלי/זבחים/כז/א|דף כ"ז]] דם שפך לרבות שחיטת עוף.

אך זה דוחק קצת דס"ל דהא דקאמר שכן בשחיטה לאו פירכא היא אלא כיון דאין דומין להדדי וליכא למילף חדא מחברתא.

ויותר נראה די"ל כיון דאמרינן בזבחים שם דמולק עוף בחוץ פטור מכרת ויליף התם מקרא דאו אשר ישחט ואם כן י"ל דר"מ יליף בבהמה מקרא דוכי ירחק כנ"ל ועוף בפנים יליף מהיקשא דשלי בשלך ממולק עוף בחוץ דליכא כרת ואפ"ה אסורה בהנאה כפי' רש"י ז"ל דמי יתיר בהנאה שנאסר בה מחיים דאין ללמוד בהמה מעוף ועוף מבהמה כיון דלאו דמי להדדי בשחיטה.

ולפ"ז כיון דע"כ צ"ל ללמוד בתחלה בהמה מקרא דוכי ירחק שפיר איצטרך אותו לאיסור הנאה כדאמר בפסחים שם מיהא נראה דאף לשיטת התוס' אתי שפיר די"ל דר"מ יליף כולה מלתא מסברא דשלי בשלך דכיון דעוף בפנים ליכ' למיפר' שכן ענוש כרת דהא במולק עוף בחוץ ליכ' כרת א"כ ממילא ילפינן מיני' בהמה כדאמר לקמן מרב ה אני חי' שהיא בשחיטה כמותה ה"כ י"ל דס"ל לר"מ ישנו בשחיטה בעוף מן התורה ויליף בבהמה מעוף משום דהיא בשחיטה כמותה ולכאורה הי' נראה דס"ל לר"מ דבהמה בעלת מום חולין ששחטו בפנים נמי ילפינן מהיקשא דשלי בשלך דליכא למיפרך שכן כרת דהא בבהמת קדשים בעלת מום קי"ל דאם שחטו בחוץ אין בה חיוב כרת כיון שאינו ראוי לפתח אהל מועד וכיון דיליף בעל מום ממילא נמי ילפינן בתמימים שהוא מין בהמה ובשחיטה כמותה:

אך ז"א לפי התוס' ז"ל דס"ל דבשחוטי חוץ גופא ליכא איסורא דאורייתא אפי' באכילה אלא דיליף מם שלי בשלך אסור ואין להם תורת קדשים לעלות למזבח וכו' א"כ בבעלי מומין לא שייך זה דבל"ז לא הי' ראוי' למזבח (ואפי' לפירש רש"י ז"ל י"ל דאין זה בכלל שלי בשלך כיון דבעלי מומין אינם ראוי' לבוא בפנים) אבל בעופות שפיר י"ל כיון דראוי לבא בפנים במליקו ואם מלקו בחוץ אין להם תורת קדשים לעלות למזבח ושפיר ילפינין עיניה בהמה שהיא בשחיטה כמותה ונראה עוד דמוכח לר' מאיר דיש שחיטה לעוף מן התורה דהא לפי מה דיליף בזבחים שם מקרא דשוחט עוף בחוץ חייב ומולק עוף בחוץ פטור ממילא מוכח דיש שחיטה לעוף מן התורה דאל"ה אין חילוק בין שחיטה למליקה כדאית' בחולין [[בבלי/חולין/כא/א|דף ך"א ע"א]] גבי מולק בסכין מטמא בגדים בבית הבליעה דאי אמרינן דאין שחיטה לעוף מן התורה נהי נמי דכי תבר שדר' ומפרקת הוי לה טריפה תהני סכין וכו' הרי מוכח דיש שחיטה לעוף מן התורה דאל"ה אין חילוק בין שחיטת עוף בחוץ למולק עוף בחוץ וע"כ צ"ל למ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה דמש"ה פטור במליקת עוף בחוץ משום דכי תבר שדר' ומפרקת הוי לה טריפה והוי שחיטה שאינה ראוי' דז"א לר"מ דהא ס"ל לר"מ בכ"מ שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה א"כ מוכח דלר"מ דיש שחיטה לעוף מן התורה וא"כ שפיר יליף בהמה מעוף שהיא בשחיטה כמותה ועיין מ"ש לקמן בזה ודו"ק:


'''בתוס' ד"ה מה שלי בשלך וכו' והקשה הר"ם וכו'.''' לכאורה משמע לפי' הר"ם דבאמת אין איסור מדאורייתא בשחוטי חוץ אפי' באכילה והיינו שכתבו להוציא מידי אבר מן החי דלא נימא דאף דאין בו איסור אכילה מ"מ כיון דלא מצינו בתורה זביחה אלא בחולין דכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת א"כ בקדשים בחוץ דלא מצינו ביה היתר זביחה אינם מותרים בזביחה אלא כיון דאפילו בחיי בהמה לא מצינו ביה איסור אלא משום אבר מן החי א"כ כיון שנשחטו ונסתלק ממנו אסור אבר מן החי ממילא מותרין ואע"ג דכתבו התוס' בביצה [[תוספות/ביצה/כה/א|דף כ"ה]] וחולין [[תוספות/חולין/לז/א|דף ל"ז]] דכל שלא נשחטו כראוי איכא בי' איסור שאינו זבוח מ"מ זו שנשחטה באמת א"א לומר כן שאין זביחתו מתירתו משום איסור שאינו זבוח וממילא מותרת באכילה ובזה מיושב מה שדיקדק מהרש"א ז"ל בזה אך נראה דזה דוקא אליבא דר"ע דס"ל בחולין [[בבלי/חולין/יז/א|דף י"ז]] דלא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה אבל לר' ישמעאל דס"ל דלא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה א"כ י"ל כיון דקדשים תמימים לאו בכלל היתר בשר זביחה ממילא נשאר באיסור בשר תאות ועמ"ש לקמן בזה ולכאורה היה נראה לפרש דאיכא איסור אכילה בקדשים מקרא דודם זבחיך ישפך והדר הבשר תאכל ואיכא ביה נמי לאו דלא תוכל לאכול בשעריך כדאי' במכות [[בבלי/מכות/יז/א|דף י"ז]] וכ"כ הרמב"ם ז"ל ב[[רמב"ם/מעשה הקרבנות/יא#ד|פי"א מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד']] דהאוכל מבשר קדשים לפני זריקה לוקה מלאו זה. א"כ י"ל דלאו זה חל מחיים משעה שהקדישה שלא יאכל הבשר עד שיזרק את הדם וא"כ אף שנשחט בחוץ לא פקע איסור זה דנהי דאין בו מעילה משום דלא מיקרי קדשי ה' מ"מ במאי יפקע איסור לאו דאכילה ואפשר דס"ל לתוס' כיון דס"ל לר"מ דאין איסור חל על איסור אלא היכא דאיכא איסור מוסיף או כולל כדאי' ביבמות [[בבלי/יבמות/לד/א|דף ל"ד ע"א]] א"כ לא הי' חל בחיי בהמה לאו דאיסור קודש על איסור אבר מ"ה וכיון דלא הי' חייל בחיי בהמה אלא לאחר שחיטה א"כ כיון שנשחט בחוץ תו לא קרינן ביה ודם זבחיך ישפך ולפ"ז י"ל דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל בחולין [[בבלי/חולין/קא/א|דף ק"א]] דאיסור הנאה הוי איסור מוסיף א"כ הכא ממילא חל או זה דלא תוכל לאכול מחיים משעה שהקדישה דה"ל איסור מוסיף משום שנאסר בהנאה ובגיזה ועבודה ואפי' כשנשחט תו לא פקע ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל כיון דאמרי' בפסחים [[בבלי/פסחים/כב/א|דף כ"ב]] דס"ל לר"מ כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע וכמ"ש התו' שם דאפי' חזקי' מודה אליבא דר"מ ע"ש. א"כ בההיא קרא נמי דלא תוכל לאכול משמע אפי' איסור הנאה וכיון דחל מחיים תו לא פקע. מיהא לפמ"ש לעיל דעיקר ילפותא דר"מ מה שלי בשלך הוא בעופות א"כ לא שייך לאסור מקרא דודם זבחיך ישפך ומלאו דלא תוכל לאכול וגו' דהא לא נאמר אלא בבהמה אבל בעוף לא מצינו איסור זה ולאו זה. אך הא קשה לשיטת התוס' דהא אמרי' בפ' כיסוי הדם דפליגי ר"מ ור"ש בשחיטה שאינה ראוי' דר"מ יליף משחוטי חוץ דשמה שחיטה משמע בפשיטות דלכ"ע איכא איסור באכילת שחוטי חוץ מדאורייתא מדהוי ששא"ר ואפשר דס"ל דבת' דילפי' איסורא בחשב"ע ילפי' מבנין אב איפכא דמה שלך בשלי אסור אף שלי בשלך אסור ואף דלר"מ הא גופא דחשב"ע מבנין אב משחוטי חוץ ילפינן אפ"ה הא קי"ל בזבחים בפי איזהו מקומן דדבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב וכ"ש דא"ש לפמ"ש בפי' רש"י דאף ר"מ ס"ל דבבהמה ילפי' איסור בחשב"ע מקר' דוכי ירחק ממך המקום וגו' א"כ שפיר ילפינן אליבא דר"מ בבנין אב דשלי בשלך דשחוטי חוץ אסורים באכילה ולפ"ז צ"ל דר"מ ור"ש דס"ל דשחיטי חוץ הוי שחיטה שאינה ראוי' לטעמייהו אזלי דס"ל חשב"ע דאורייתא. אבל למ"ד חשב"ע לאו דאורייתא באמת ליכא איסורא דאורייתא באכילת שחוטי חוץ ועמ"ש לקמן ותו קשה דהא אמרינן בחולין [[בבלי/חולין/קטו/א|דף קט"ו]] דילפינן מקרא דלא תאכלו כל תועבה כל שתעבתי לך הרי היא בבל תאכל א"כ כיון דאסרה התורה לשחוט קדשים בחוץ ממילא אסירי באכילה דהא הוי בכלל כל שתעבתי כדאמר התם באותו ואת בנו דאי לאו דאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה הוי אסירי מקרא דכל שתעבתי אך קשה בברייתא דקאמר לא ישחוט ואם שחט יהא מותר ולא יליף מהאי קרא דכל שתעבתי וכו' וצ"ל ע"כ כיון דכתבו תוס' שם בחולין ד"ה חורש בשור וכו' דבבע"ח לא שייך איסור זה מקרא דלא תקריבו את אלה דאפי' לגבוה שרי א"כ ה"ה שחוטי חוץ וחולין שנשחטו בעזרה נמי בכלל זה כיון דהם ב"ח והא דמקשה מאותו ואת בנו ולא משני מקרא דלא תקריבו את אלה דאפי' לגבוה שרי משום דכיון דמחוסר זמן באמת אסור לגבוה וע"כ צ"ל כדמשני שם דמדאסר לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אך לפמ"ש לעיל דעיקר ילפותא דר"מ בשלי בשלך היינו בעופות א"כ לפמ"ש התו' שם דבשילוח הקן דפריך התם דניתסר מכל תועבה משום דעופות אינו בכלל בע"ח ע"ש א"כ י"ל שפיר דשחוטי חוץ בעופות אסור משום כל שתעבתי. ודוק:


'''בגמרא אין לי אלא תמימים וכו'.''' לכאורה קשה לפי' רש"י ז"ל משום דבעל מום אינו בכלל היתר בשר תאוה א"כ קשה לר"ע דס"ל בחולין [[בבלי/חולין/יז/א|דף י"ז]] דלא בא הכתוב אלא לאשור בשר נחירה א"כ לא צריך קרא על בעל מום ואפשר דהיינו דדחיק רש"י ז"ל דבאמת למסקנא לא צריך קרא על בעל מום אלא חד קרא לאיסור אכילה ולא ניחא לי' לפרש כפי' התו' משום דע"כ צ"ל כן למ"ד דלא בא הכתוב אלא לאסור בשר נחיר' ועיין מ"ש לקמן בזה וק"ל:


'''שם מניין לרבות את החי' מנין לרבות את העופות כו'.''' כבר כתבנו לעיל דהא דלא נפקא שחיטה בעוף מן התורה מקרא דאו אשר ישחט דכתיב גבי שחוטי חוץ לחייב על השוחט עוף בחוץ ולא על המולק משום די"ל דטעמא דמולק פטור משום דהוי שחיטה שאינ' ראוי' שכבר נטרפה בשבירת המפרקת כדאי' בחולין [[בבלי/חולין/כא/א|דף כ"א]]. אלא דלכאורה קשה לפי מה דאמר בפ' כיסוי הדם דטעמא דר"מ דס"ל דששא"ר שמה שחיטה משום דיליף משחוטי חוץ א"כ איך אפשר לומר דבשחוטי חוץ גופייהו פטור במליקה משום שחיטה שאינו ראוי' דהא כל שחוטי חוץ שחיטה שאינה ראוי הי' אך לפמ"ש התוס' לעיל בר"ה מה שלי בשלך וכו'. דלא מצינו איסור בשחוטי חוץ אפי' באכילה וכתבנו לעיל דהא דהוי ליה שחיטה שאינה ראוי' בשחוטי חוץ היינו משום דילפינן מחולין שנשחטו בעזרה לר"מ מהקישא דשלך בשלי א"כ כיון דברייתא זו לית ליה היקשא דשלי בשלך א"כ באמת י"ל דשחוטי חוץ שחיטה ראוי' היא מן התורה א"כ לא מצינו שחיטה לעוף מן התורה אך לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה מה שלי בשלך די"ל דשחוטי חוץ אסורים משום איסור בשר תאוה שלא הותרו אלא בחולין מבחוץ וברייתא זו אתיא כמ"ד דלא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאו' כמ"ש רש"י ז"ל בד"ה אלא תמימים וכו' א"כ הדר הוי ליה בשחוטי חוץ שחיטה שאינה ראוי' משום איסור בשר תאוה ולכאורה הי' כר' דע"כ לית לברייתא סברא זו מדאיצטרך קרא דואכלת לאסור באכיל' חשב"ע ולא אסור משום איסור בשר תאוה. אך היותר נראה דהא דקאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח בריחוק מקים לאו מיתורא יליף דהא איצטרך לגופא להתיר בשר תאוה באכילה אלא דבאמת הפי' כן דכיון דלא הותרו בשר תאוה אלא בשחיטת חולין בחוץ ממילא חולין בפנים קאי באיסורא קמא באיסור בשר תאוה וכן בקדשים מבחוץ כמ"ש לעיל.

וכיון שזכינו לזה יש לומר דהא דקאמר בברייתא דמייתר חד ושחט לאיסור אכילה היינו משום דממ"נ בין לר"מ דסביר' לי' דקרא וכי ירחק אתיא לאיסור בשר נחירה ובין לרבי ישמעאל דס"ל דלא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה מ"מ מיותר לכל א' חד ושחט איתו דכבר כתבנו דלר"ע דס"ל לאסור להם בשר נחירה אין צריך קרא על בעל מום בפנים כדמשמע מפי' רש"י בד"ה אלא תמימים וכו' ולא איצטרך אלא תרי קראי חד לחי' וחד לעופות ובאמת ס"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה דלדידי' ליכא הוכחה הנ"ל מדחילקה התורה בין שחיטת עוף בחוץ ובין מליקת עוף בחוץ משום די"ל הטעם דהוי שחיטה שאינה ראוי' ולא שמה שחיטה דהא בשאר שחוטי חוץ הוי ליה שחיטת ראוי' לדידיה דלית לי' איסור בשר תאוה ולר"י דס"ל איסור בשר תאוה ע"כ צ"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה דלדידי' כל שחוטי חוץ שחיטה שאינה ראויה הוא משום איסור בשר תאוה ואפ"ה שמה שחיטה א"כ א"צ קרא לעופות ולא איצטרך לדידי' אבא חד לבעלי מומין כדפירש רש"י לעיל וחד לחיה ושפיר ע"כ מייתר חד קרא לאיסור אכילה לכל אחד כדאית ליה:

'''ובזה''' נראה לענ"ד ליישב קושית תוס' בחולין [[תוספות/חולין/יז/א|דף י"ז]] בד"ה ר"ע סבר וכו' תימא מנ"ל דילמא מר אמר חדא וכו' ולפמ"ש יש לומר כיון דמצינו דחילקה התורה בין שחיטת עוף בחוץ ומליקת עוף כדס"ל לר"ע בעצמו בזבחים [[בבלי/זבחים/כד/א|דף כ"ד ע"א]] ועיקר קרא דשחוטי חוץ נאמר במשכן שבמדבר דכתיב אל פתח אוהל מועד לא הביאו א"כ כיון דלר"ע היו מותרין בבשר נחירה א"כ אפילו אי נימא דיש שחיטה לעוף מן התורה מ"מ לא עדיף מבהמה שהיה מותר בנחירה ולמה יפטר המולק דהא נחירתו זו הוא שחיטתו וע"כ צ"ל משום דהוי שחיטה שאינה ראויה וע"כ צ"ל דשאר שחוטי חוץ שחיטה ראוי הוא והיינו ע"כ משום דל"ל איסור בשר תאוה כנ"ל וממילא מוכח דלר"י דאית ליה איסור בשר תאוה ע"כ דלא הותר בשר נחירה במדבר מדפטרה התורה במולק בחוץ כנ"ל ודוק היטב:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>