עריכת הדף "ספר המקנה/קידושין/נז/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף נ"ז ע"א'''}}

'''בגמרא כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש וכו'.''' לכאורה קשה דבפ' ואתחנן כתיב למען תירא את ה' אלקיך ובסוף הפ' כתיב את ה' אלקיך תירא וכן בפ' עקב בתחלת הפ' כתיב ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ובסוף הפ' כתיב את ה' אלקיך תירא ולמה לא פי' מאת ה' דכתיב בתחלת הפרשיות ונראה דוודאי הוי ידע שמעון העמסוני למדרש דשייך יראה גבי רבו והא מקרא מפורש גבי משה ויראו מגשת אליו וכתיב מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה ולא הי' קשה לי' אלא על ריבוי דסיפא דקרא דרבו נתרבה כבר מאת שבתחלת הפרשה אלא שאחז"ל יהא כבוד חבירך חביב עליך כמורא רבך וכמו שמצינו באמת שנענשו כ"ד אלף תלמידי דר"ע שלא הי' נוהגין כבוד זה לזה וכיון שראה ר"ע בתלמידיו שנענשו היינו דאמר עד שבא ר"ע ולמד לרבות ת"ח שאפי' התלמידים צריכים לנהוג כבוד זה בזה כמורא רבם.

אמנם נראה לפרש יותר עפ"י מה שמפורש בזוהר שיש ב' בחינות ביראה הא' היא יראת שכר ועונש שהזהיר בזה משה בהרבה מקומות ויש יראה עליונה מזה והיא יראת ה' בעבור גדולתו ורוממתו יתברך לאין תכלית וסוף. והנה ביראה פשוטה בעבור שכר ועונש ואף שבזה נקראו צדיק גמור כמ"ש חז"ל בנותן סלע לצדקה ע"מ שיהא בן עולם הבא הרי זה צדיק גמור אפ"ה נקרא עובד ע"מ לקבל פרס משא"כ ביראה עליונה שהיא שלימות העבודה כמ"ש הכתוב יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו דלכאורה יפלא וכי אמר דוד ליראי ה' בשביל השכר שיגיע להם אמנם העיקר הוא מ"ש ע"מ לקבל פרס מלשון פרוסה והוא מקצת הדבר דכיון דאין היראה בשלימות אף שכרו אינו בשלימות משא"כ בהיראה עליונה והוא שלימות היראה וז"ש דוהע"ה בתחילה חונה מלאך ה' וגו' טעמו וראו וגו' שהוא ענין שכר ועונש ואח"כ אמר יראו את ה' קדושיו שהם פרושים המקדשים עצמם שיראו את ה' ירא' העליונה שהיא יראה שלימות וז"ש כי אין מחסור ליראיו שהוא שלימות בלי חסרון הפרס.

ובזה יש לפרש הפסוק אור זרוע לצדיק וגו' שהענין העובד ע"מ לקבל פרס אף שהוא צדיק גמור כנ"ל. ממילא אין לו שמחה בשעת עבודה אלא שמצפה לתשלום גמול והוא דמיון הזורע שכוונתו להוסיף לו תבואתו ואין לו שמחה בשעת זריעה כמ"ש הלך ילך ובכה נושא משך הזרע וגו' וז"ש אור זרוע לצדיק שהוא זורע ע"מ לקבל שכרו אבל לישרי לב שאין כוונתם בשביל שכר אלא בשביל דביקות השם לגדולתו ורוממותו ישמחו בעם עבודתם. והנה מ"ש מה ה' אלהיך שואל מעמך ענין שאלה זו משמע שהוא יותר מן האזהרה דלא מצינו בשאר מצות לשון שאלה אלא ביראה כדכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי והטעם בזה כי מה שהוזהרנו ביראה כמו בבל המצות שבתורה הוא לקיים בשביל שכר ועונש ומשאחז"ל שהוא צדיק גמור אם עושה כן אבל ישראל בשעת מ"ת זכו ליראה עליונה שהכירו מגדולתו ורוממתו יתברך בהגלות עליהם על הר סיני כמ"ש ויחרד כל העם אשר במחנה ובשביל יראה זו אמרו למשה קרב אתה ושמע כי מי כל בשר וע"ז שאל הקב"ה מי יתן והיה לבבם זה וגו' שיעמדו במעלת היראה העליונה הזאת ויראה זו שאל מהם בלי אזהרה וע"ז אחז"ל וכי יראה מלתא זוטרתי אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא אף כי משה היה עניו מאוד אין זה התפארת בי כמו שהיו ישראל בשעת מ"ת כולם בבחינות יראה עליונ' בהגלת כבודו יתברך לעיני כולם כן הי' משה בבחינה זו תמיד כמ"ש ואתה פה עמוד עמדי וכמ"ש מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו דקאי על משה רבינו ע"ה דכתיב ביה ויעל משה אל ראש ההר וכו' וע"ז אמר ומי יקום במקום קדשו שנשאר עומד וקם במקום קדשו ולא כפל ממדריגתו דהיינו דאמר לגבי משה מלתא זוטרתי היא כיון שהי' הדבור מיוחד אליו בכל עת אין זה דבר גדול ליראה מחמת גדולתו ורוממתו יתברך והיינו דאמר משה מה ה' אלקיך שואל מעמך דהיינו השאלה שאמר חמי יתן לבבם וגו' אבל ביראת העונש שהוזהרנו עליו בכל התורה אינו שייך לומר לגבי משה מלתא זוטרתי כי אדרבה מחמת קורבתו לשי"ת אין לי יראת העונש כ"כ כמו אדם אחר כמ"ש בחוני המעגל כבן שמתחטא בפני אביו ועושה רצונו אבל יראה עליונה כשהקריב למלך יפחד ממנו יותר והיינו שאחז"ל שבשעת מ"ת כפה עליהם הר כגיגת אף שהי' חשקם רב לקבלת התורה כמ"ש פן יהרסו אל ה' לראות אלא הענין הוא שאף שהי' להם יראה העליונ' הוצרך להזהירם על יראת העונש והיינו שאמר להם ואם לאו שם תהי' קבורתכם והארכנו בזה בפי' התורה והענין ביראה העליונה זו אף כי היא נשגבה מאוד. מ"מ יש ביראת העונש מעלה אחרת כי מעלת העונש היא יראה אחדות אמיתי שאין לירא משום ברי' ודבר שבעולם אפי' מצבא מעלה כי אם לאחדות אמיתי א"ס יתברך לבדו כמ"ש הכתוב ואתה מושל בכל ונאמר מאותות השמים אל תחתו וכהנה רבות וכל אשר ירא זולתו ח"ו הוא חסרון ופגם ביראתו יתברך אבל ביראה מחמת גדולת מצינו שצוה הכתוב באימת מלכות כמ"ש הכתוב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והיינו מחמת גדולת שחלק הקב"ה מכבודו וכן הוא מורא רבו מחמת גדולה בחכמה ואפי' המלאכים מתפחדים מפני מלאכים הגבוהים עליהם ואין זה חסרון ופגם ליראתו יתברך וגדולתו כי אדרבה בגדולת העבד ניכר גדולת רבו וז"ש במלאכים ומקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ובענין זה הוא מורא מקדש מחמת קדושה שהשאיר במקום המקדש ובזה נתעל' גדולתו ורוממתו יתברך ויש לפרש בזה מ"ש חז"ל גדול מה שנאמר במשה ונחנו מה יותר מה שנאמר באברהם ודוד באברהם אנכי עפר ואפר ובדוד אנכי תולעת ולא איש יש לפרש מה שאמר אברהם ודוד בלשון יחיד ואנכי ומשה רבינו ע"ה בלשון רבים ונחנו מה משום שאברהם ודוד דיברו במעלת היראה העליונה באמרו ששפלותם יותר מכל הבריות ואיך יתגאו ולא יראה מגבוה על גבוה א"ס יתברך אבל משה רבינו ע"ה דיבר כשנתרעמו ישראל על מניעת פרנסתם שאין בשום כח בריה להרע או להטיב כ"א א"ס לבדו לכך אמר ונחנו מה כי אין לכם לבקש אלא והשי"ת לבדו ולא לזולתו ולפ"ז י"ל דוודאי ידע שמעון העמסוני לפרש מה ה' שואל ממך כי אם ליראה את ה' וגו' דאתי לרבות מורא רבו ומורא מקדש ומורא מלכות וכיוצא בו אלא דזה שייך דוקא ביראה עליונה כמ"ש מחמת גדולתו של רבו וכיוצא בו וכמו שפירשנו דזה הוא מה שאמר שואל מעמך הוא מ"ש הקב"ה ומי יתן והיה לבבם זה וגו' והיינו דמפרש קרא בתרי' כי ה' אלקיכם הוא אלקי אלקים ואדוני האדונים פי' אע"פ שחלק מכבודו לאדונים דהיינו לקבל על עצמו מורא מלכות ומורא רבו וכיוצא בהן השי"ת הוא אדון על הכל ואמרו חז"ל במקום גדולתו שם ענוותניתו דכתיב בתרי' עושה משפט יתום ואלמנה וגו' פי' שלא תאמר כיון שהוא נשגב על הכל מאוד אין זה כבודו להטיב ולהרע לאדם השפל כדרך מלכים הדיוטים שאין כבודם לעיין בתקנת העניי' דנכאים וממנה אדונים אחרים תחתיהם וגורם לזה שיראו הממוני' יותר מן המלך עצמו כיון שממנה אותם להטיב ולהרע ע"ז אמר שאין זה מידת השי"ת וענוותנותו שהוא משגיח על כל בריותיו דכא ושפלו רוח ע"כ חין לירא יראת העונש אלא מהשי"ת לבדו והיינו דקאמר בסיפא דקרא את ה' אלקיך תירא והיינו אזהרת יראת שכר ועונש והיינו דמסיים קרא הוא תהילתך והוא אלקיך אשר עשה אתך הגדולת והנוראות וגו' ופי' תהלתיך להגדיל אותך להיות לשם ולתהלה והוא אלהיך לזון אותך במידת הדין כאשר ראיתי שעשה אתך גדולת שהוא מדת החסד כידוע ונוראות שהוא מידת הדין וכיון דסיפא דקר' מיירי ביראת שכר ועונש לא ידע שמעון מעלה רבה בזה כי היראה משכר ועונש בזולתו הוא חסרון ופגם ביראתו יתברך אך ראה זה מצאנו במעלת ת"ח וקדושי ה' שהקב"ה מסר בידם להטיב ולהעניש כמו שאמרו הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן וכו' וכן יש יכולת בידם להיטיב וכשאחז"ל צדיק מושל ביראת אלהים מי מושל בי צדיק שאני גוזר גזיר' והוא מבטל וכמו שמצינו בחכמים הקדמונים והוא בכלל שמסר הקב"ה הברכות לאברהם אבינו ע"ה ואברכה מברכיך וזהו שטעה בלק וסבר כי ידעתי את אשר תברך מבורך והוא השיבו שאין בידו כי אם אשר ישים אלהים בפיו ע"כ ראוי לרבות ת"ח ביראת שכר ועונש ג"כ ובזה ככלל מ"ש לעיל כי בירא' מחמת גדלת אין זה אלא ברבו שגדול ממנו בחכמה אבל בת"ח החבירים המקשיבים לרבם לא שייך בהן יראה זו שהרי חבירו אינו גדול ממנו אפ"ה צריך ליזהר מאוד בכבוד חבירו כשאחז"ל כבוד חבירך כמו מורא רבך כמו שמצינו בתלמידי ר"ע שנענשו בעבור שלא נזהרו ולא נהגו כבוד זה בזה והיינו דדריש ר"ע לרבות ת"ח:


'''ברש"י ד"ה כקדשים וכו'. ולא פרכינן וכו'.''' עיין במהרש"ל שפיר' דהיינו דאיכא למיפרך מה לקדשים שכן תופס דמיו ע"ש. ומה שהקשה בספ"י דלא שייך כלל האי פירכא דמה לקודש שכן תופס ויוצא לחולין דהא כפרה כתיב בה כקדשים היינו קדושת המזבח ולא אשכחן בהו דיוצא לחולין דאין נפדין תמימים לענ"ד כראה דוודאי מקדשי מזבח ליכא למילף דאיכא פירכא טובא דחמירי מקדשי בדק הבית כדאמרינין בכמה דוכתי שיש בהן פיגול ונותר וכו' משא"כ בעגלה דלא הוי קדושת המזבח ואפי' בפרה קיי"ל בשבועת [[בבלי/שבועות/יב/ב|דף י"ב ע"ב]] דקדשי בדק הבית היא הואיל ומעשי' בחוץ אלא דילפינן מקדשי בדק הבית דכתיב בהו נמי כפרה כדאית' ביומא [[בבלי/יומא/סג/א|דף ס"ג]] דעיקר הקרבן כדכתיב ונקרב את קרבן ה' לכפר על נפשותינו ונראה עוד דגם במה צד ליכא למילף מקדשי המזבח מקדשי בדק הבית דאיכא למיפרך שכן יש בו צד מעילה ועמ"ש לקמן דמשמע מרש"י ז"ל בכריתות [[רש"י/כריתות/כה/א|דף כ"ה]] דילפינן ע"ע מכפר ממכפר משעיר המשתלח ודו"ק:


'''בגמרא דתני דבי ר"י וכו'.''' לכאורה משמע מהאי סתמ' דהש"ס דאפי' ר"י אית ליה הך דתני דבי ר"י דילפינן מכשיר ממכפר וכן משמע מדפסק הרמב"ם ז"ל בפ' יו"ד מה"ל רוצח דעגלה ערופה אסור מחיים ודלא כרבא בכריתות משום סתמא דש"ס דהכא דאמר כפרה כתיב בה כקדשים היינו מחיים ואפ"ה פסק בציפורי מצורע כר' יוחנן משמע דמסתמא דהש"ס דיליף מכשיר ממכפר אתי' כרבי יוחנן ודוקא לר"ל אמרינן לקמן תנאי היא ותו דאל"כ פליגי בפלוגתא דתנאי. ועיין ביש"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל וז"ל וקשה לי ואי ר"י לית ליה הך דרשא דמכשיר ממכפר מנא ליה דציפורי מצורע אסור בהנאה וי"ל דכ"ע ס"ל הך דרשא וכו' ותנא דפליג עליה דתני דבי ר"י לא יליף לגמרי וכו' ולעולם לאחר שחיטה וכו' א"נ ר"י ס"ל דאפי' תנא דבי ר"י גופא לא יליף אלא לאחר שחיטה ע"ש. ובספ"י תמה בזה מה"ת נילוף למחצה ולענ"ד נר' דטעמא דר"י הוא לשיטתו דס"ל בזבחים [[בבלי/זבחים/מט/ב|דף מ"ט ע"ב]] דבכל התורה כולה למידן למד מן הצמד חוץ מן הקדשים ובעי שם דבר הלמד בבנין אב אם חוזר ומלמד בבנין אב ולא איפשטא ואיתא תו התם פלוגתא אי בחר למד אזלינן או בתר מלמד אזלינן א"כ כיון דאמרינן הכא לעיל דהא דעגלה ערופ' נאסרת מחיים היינו משום דכתיב בה כפרה כקדשים כמ"ש התוס' בד"ה כפר' כתיב בה וכו'. וכתב מהרש"ל ז"ל דדבריהם היינו לר' יוחנן ע"ש א"כ י"ל דא"א למילף ציפורי מצורע מעגלה ערופה כיון דטעמא דמחיים אסור' הא משום דכתיב בה כפרה כקדשים ה"ל למד מן הלמד משא"כ לאחר עריפה דיליף לה משום דכתיב שם שם תהא קבורתה כדכתבו התוס' א"כ כיון דמפורש בעגלה ערופה לא הוי למד מן הלמד ואפי' לפמ"ש המפרשים דלאו ממשמועתי' דשם יליף אלא מגז"ש דשם שם ממת מ"מ כיון דלאחר עריפה לאו בכלל קדשים הוא כיון שנעשה מצוותה א"כ ממילא ילפינין אפי' למד מן הלמד מיהא לפ"ז צ"ל דר"ל ס"ל דילפינן בקדשים למד מן הלמד א"נ דבתר הלמד אזלינן ולא בתר המלמד א"נ כמ"ש התוספות בד"ה תנאי הי' וכו' דר"ל יליף עגלה ממשולחת ומשולחת מעגלה ולית ליה הך סברא דכפרה כתיב בה כקדשים א"נ כמ"ש רש"י בכריתות דילפינן משעיר המשתלח כמו שיבואר לקמן בס"ד לשיטת רש"י ז"ל.

ויותר נראה דהיינו טעמא דר"ל משום דיליף לקיח' לקיחה כדאיתא בחולין שם והך גז"ש מופנה. מיהא אי לאו דילפינן מכשיר ממכפר דהוי איצטרך גז"ש לאחר שחיטה באמת לא הוי ילפינן מחיים דהוי דבר הלמד מן הלמד כדבעי שם בזבחים דבר הלמד בבנין אב מה שלמד בגזירה שוה ונראה דהיינו בגזירה שוה שאינה מופנה היכי דאיצטרך גזירה שוה למילי אחרינא אבל היכא דמופנה לגמרי הוי כאילו מפורש בהדיא ורבי יוחנן לית ליה הך גזירה שוה ממילא הא דיליף מכשיר ממכפר ע"כ לאחר שחיטה ועיין בסמוך מ"ש עוד בישוב קושי' זו ודו"ק:


'''בגמרא איתיביה ר"י לר"ל כל צפור טהור וכו'.''' לכאור' קש' לפמ"ש לעיל דאף ר"י אית לי' הך דרשא דמכשיר ממכפר כמ"ש לעיל בשם הרשב"א ז"ל אלא דמוקי לה לאחר שחיטה א"כ קשה נימא ר"י לנפשי' ל"ל קרא דוזה אשר לא תאכלו הא בל"ז יליף בבנין אב מכשיר ממכפר לאחר שחיטה ונראה די"ל דהא דמקשה ר"י לר"ל ולא משני דאיצטרך קרא דוזה אשר לא תאכלו כי היכא דלא נרבה אף השחוטה מכל צפור טהור תאכלו היינו משום דלפי הס"ד דלא ידע מהא דתנא דבי ר"י דיליף מכשיר ממכפר אלא דס"ד דהא דיליף צפורי מצורע מעגלה בגז"ש לקיחה לקיחה כדאיתא בחולין [[בבלי/חולין/פב/א|דף פ"ב]] וכ"ש לפמ"ש לעיל דאפי' לפי המסקנא ס"ל לר"ל הך גז"ש דלקיחה כי היכא דלא תיהווי למד מן הלמד א"כ ממילא נוקי קרא דכל ציפור רק במשולחת ולא מקשינן שח ט' למשולח' משו' דקיי"ל דגז"ש עדיפ' מהיקש' וכ"ש היכא דגז"ש מופנה אבל לר"י כיון דכילה איסורא אינו אלא מהיקשא דמכשיר ממכפר א"כ אין שום סברא לומר דמשום היקישא מכשיר ממכפיר נוקי קרא דכל ציפור רק במשולחת דיותר איכא למילף שחוטה ממשולחת דהוי מכשיר ממכשיר מדנילוף מהיקשא מכשיר ממכפר כדפירש רש"י בכריתות [[רש"י/כריתות/כה/א#|דף ך"ה]] דכיון דילפינן מכשיר ממכפר כ"ש דאיכא למילף מכפר ממכפר וה"ה מכשיר ממכשיר וכעין זה כתב בספ"י ויותר נראה דבאמת י"ל דאיצטרך קרא דוזה אשר לא תאכלו לאוקמי בלאו ומלקות אלא דהקשה ר"י לר"ל כיון דכבר אסורה מחיים תו לא שייך לומר דלאחר שחיטה ניתוסיף עלי' איסור למלקות דכיון דכבר אסורה מחיים מבנין אב דמכשיר ממכפר תו לא מצי חייל עלי' איסור לאו למלקות דקי"ל דאין איסור חל על איסור אפי' איסור חמור על איסור קל אע"כ דמתחלה היתה מותרת א"כ אף דלאחר שחיטה אסורה בל"ז לר"י אפי' בהנאה בהיקשא דמכשיר ממכפר מ"מ לוקה על אכילת השחוטה על לאו דוזה אשר לא תאכלו משום דהוו איסור בת א'. אך לפ"ז צ"ל דהקושי' הוא דוקא למ"ד בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת דאל"ה אף דילפינן מכשיר ממכפר דאסור מחיים אפי' בהנאה מ"מ לא הוי חייל איסור אכילה על איסור אבר מן החי וא"כ לאחר שחיטה דנסתלק איסור אבר מן החי שפיר חייל לאו דלא תאכלו כיון דבא בבת א' ושפיר י"ל דלאו דלא תאכלו אתא למלקות. והנה בחולין [[בבלי/חולין/קג/א|דף ק"ג]] בחד אוקימתא פליגי ר"י ור"ל דר"י ס"ל לאברים עומדת ור"ל ס"ל לאו לאברים עומדת ולפי אוקמיתא זו י"ל דר' יוחנן הקשה לר"ל דוקא לפי שיטתו דר"ל אבל לאידך אוקימתא שם דסבירא ליה לר"ל לאברים עומדת קשה מאי מקשה ר"י לר"ל מיהא לפי שיטת רש"י ביבמות [[רש"י/יבמות/לז/א|דף ל"ז]] דאיסור הנאה הוי ליה איסור מוסיף נמצא שפיר חייל מחיים איסור דאכילה הואיל וניתוסיף איסור הכאה כדילפינן מבנין אב מכשיר ממכפר ועוד נראה דאיסור זה דמחיים הוי ליה איסור מוסיף לכולי עלמא כיון דלא כתיב ביה לשון אכילה אסור אפילו שלא כדרך אכילתו כדאיתא בריש פרק כל שעה גבי כלאי הכרם מה שאין כן באבר מן החי דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ואם כן שפיר מקשה האיך חל איסור לאו דמלקות על האיסור דמחיים ולפי זה יש לתרץ מה שהקשינו לעיל דמהאי טעמא דר"י דיליף מכשיר ממכפר לאחר שחיטה לענין איסור הנאה ולא יליף מחיים דיש כומר דהיינו טעמא דר"י מחמת קושי' זו שהקשה ר"י לר"ל היא עצמה הוכחת ר' יוחנן דלא ילפינן מחיים דאל"ה למה לי קרא דזה אשר לא תאכלו ולית ליה סברת דר"ל דמהו דתימא מידי דהוי כקדשים וכו' דכיון דילפינן מעגלה ערופה כ"ש דנילוף מיניה לאחר שחיטה כמו בעגלה לאחר עריפה וע"כ צ"ל טעמא דר"ל כמו שיבואר לקמן כפי' רש"י בכריתות דהא דנילוף מכשיר ממכפר משעיר המשתלח וסבירא ליה כמאן דאמר ביומא דאיברי משעיר המשתלח מותרין ור"י סבירא ליה איבריו אסורין ושפיר הוכיח מקרא דוזה אשר לא תאכלו דלא ילפינן מחיים כמו שיבואר לקמן ודו"ק:

'''וכיון''' שזכינו לזה נר' לענ"ד לתרץ מה שהקשו המפרשים ז"ל דסוגי' דידן משמע לכ"ע עגלה אסורה מחיים וכמ"ש מהרש"א בלשון התוס' בד"ה כפרה כתיב בה וכו' דע"כ קאמר הש"ס כן אליבא דר' יוחנן דמסתמא לא פליג אר' ינאי רבו ובחולין [[בבלי/חולין/פב/א|דף פ"ב]] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן עגלה ערופה אינה משנה אלמא דס"ל לר' יוחנן דעגלה אינה אסורה מחיים ולפמ"ש נר' לענ"ד דמיושב היטב כיון דאף ר"י ע"כ ס"ל דילפינן מכשיר ממכפר לאחר שחיטה דאל"כ מנ"ל איסור הנאה כמ"ש הרשב"א כנ"ל ע"כ הא דלא יליף מחיים מכשיר ממכפר היינו דמוכח מדאיצטרך קרא דוזה אשר לא תאכלו דל"ל למלקות דלא חל על איסור הנאה מחיים וא"ל דלא חל איסור אכילה מחיים על איסור אמ"ה כנ"ל דהוי ליה איסור מוסיף א"כ לר"ש דס"ל לקמן דלא נאסרה מחיים ואם שחטה שלא באיזוב מותרת וכיון דר"ש ס"ל דאין איסור חל על איסור אפי' באיסור מוסיף ומודה באיסור בת א' כדאית' ביבמות [[בבלי/יבמות/לב/א|דף ל"ב]] א"כ כיון דלא חייל איסור אכילה מחיים על איסור אבר מן החי ה"ל איסור בת א' א"כ לא מוכח מידי מקרא דוזה אשר לא תאכלי דאינו נאסר מחיים וא"ל דריש לא יליף כלל מכשיר ממכפר דא"כ מנ"ל איסור הנא' לאחר שחיטה והי' הכרח מזה דס"ל לר"ש דלא יאכל אפי' איסור הנאה משמע כמ"ש התוס' בחד תירוצא בפסחים [[תוספות/פסחים/כב/א#|דף ך"ב]].

אך העיקר נראה דר"ש נמי אית ליה מכשיר ממכפר והא דלא יליף איסור מחיים מעגלה ערופה משום דס"ל דעגלה ערופה גופא מותרת מחיים ול"ל הך דכפרה כתיב בה כקדשים ונראה דטעמא דר"ש בהא משום דס"ל לקמן לא מצינו ב"ח שאסורים א"כ מתניתן דחולין דמיירי בה ר"ש דאינה חייב על עגלה ערופה ע"כ אינו משנה דהא לר"ש מוכח דס"ל עגלה ערופה אינה אסורה מחיים והיינו דאמר ר"י אליבא דר"ש דעגלה ערופה אינו משנה והא דמקשה הש"ס על ר"ל דאמר אינו משנה ולא משני הכי משום דר"ש איירי במתניתן ז"א כיון דר"ל ס"ל הכי דמקרא לא תאכלו אין להוכיח כלום משום דסד"א מידי דהוי כקדשים א"כ ע"כ לדידיה צ"ל דר"ש ל"ל כלל מכשיר ממכפר וכדאמר הש"ס באמת הכא תנאי היא אליבא דר"ל והיינו דר"ש לית ליה כלל דרשא דמכשיר ממכפר וע"כ דס"ל לר"ש דלא תאכל איסור הנאה במשמע א"כ א"א לפרש דנ"ל אליבא דר"ש קאמר דהא אינו הכרח לר"ל אליבא דר"ש. ובזה מתורץ ממילא קושית התוספות שם בחולין דאמאי קאמר ר"י אינה משנה ולא קאמר תנאי היא ולפמ"ש א"ש דהא לר"ש דאיירי התם במתניתן ע"כ עגלה ערופה אינו משנה ודו"ק היטב.


'''ברש"י ד"ה משעת שחיטה וכו'. ומשולחת מותרת וכו'.''' משמע מדבריו דס"ל דמשולחת מותרת לגמרי והקשה הריטב"א ז"ל ממתני' דסוף נגעים דנשפך הדם תמות המשולח' ובאמת משמע מפי' רש"י בד"ה לא מצינו וכו' כמו שיבואר בלשון התוס' בד"ה וזה אשר לא תאכלו דס"ל דאסורים מחיי' ולכאורה הי' נראה דס"ל לרש"י ז"ל דתליא בפלוגתא דלר' ישמעאל דס"ל דלקמן ע"ב דהמשולחת מותרת מדכתיב השדה כשד' א"כ קשה ל"ל קרא דכל צפור טהור תאכלו לרבו' המשולח' כיון דכתיב בהדי' וע"כ צ"ל דקרא דכל צפור טהור אתא לרבו' דמותר' אפי' משעת שחיטה דמקרא דושלח לא משמע אלא משעת שילוח ואיצטרך נמי קרא דהשדה דלא נימא איפכא כדקאמר הש"ס אבל לקמן בד"ה לא מצינו פי' רש"י אליבא דר"ש דלית לי' קרא דהשדה כשדה לא מייתר קרא דכל ציפור וגו' שפיר י"ל דאסורה עד השלוח אלא דלפ"ז קשה על ר' ישמעאל עצמו דיליף מכשיר ממכפר משמע דס"ל דאסור מחיים וע"כ תרווייהו אסירי משעת לקיחה אלא שהמשלחת ניתרת בשילוח כפי' רש"י א"כ ל"ל כל צפור טהור תאכלו מיהו לפמ"ש לעיל דר' יוחנן נמי אית לי' הא דר' ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר אלא דס"ל דרבי ישמעאל עצמו לא יליף אלא לאחר שחיטה א"כ שפיר י"ל דהמשולחת אינו נאסרת כלל אפי' משעת שחיטה מהאי קרא דכל צפור טהורה תאכלו דלא נילוף מזה אשר לא תאכלו דאסורים משעת שחיטה עד השילוח ולפ"ז י"ל עוד טעם למה שכתבנו לעיל בטעמא דרבי יוחנן דלא יליף מכשיר ממכפר מחיים דלפמ"ש יש לומר משום האי טעמא גופא דא"כ למה לי כל ציפור טהורה תאכלו דלאחר שילוח מהשדה נפקא וע"כ דאתי להתיר משולחת מחיים וממילא דילפינן שחוטה ממשולחת דהוי מכשיר שמכשיר טפי מדנילף מכשיר ממכפר כדפירוש רש"י בכריתות דמכשיר ממכשיר עדיף טפי. מיהו אכתי לר"ל קשיא ואפשר דס"ל דהך ברייתא דכל לא אתיא כרבי ישמעאל ואפשר לומר דר"י ור"ל לשיטתייהו אזלי דפליגי בפ' יום הכפורים גבי כל חלב לרבות חצי שיעור דר"י ס"ל דכל ריבוי הוא ואסור מדאורייתא ור"ל ס"ל דקרא אסמכתא בעלמא ולא דריש כל א"כ י"ל לר"ל דה"ל הא דאמר כל ציפור וגומר לרבות את המשולחת אסמכתא בעלמא הוא ולפ"ז היה נכון מה שדיקדקו התוספות מלשון ציפורי מצורע דלפמ"ש אינו הכרח דמותרת אלא לר' ישמעאל דיליף מהשדה אבל לרשב"י דלית לי' דרשא דהשד' כדקאמר ר"י לקמן משום דלא מצינו רוב ב"ח שאסורים אינו מועיל אלא דלא נימא איפכא אבל אי לא הוי כתיב כל ציפור ממילא הוי אסרי' מקרא דוזה אשר לא תאכלו אפילו לאחר שילוח וא"כ ממילא לר"ש בשעת שחיטה נאסרת שתיהן ושפיר נקיט ציפורי מצורע כר"ש ומתורץ נמי קושית הריטב"א דמתניתן דנגעים אתיא כר"ש עוד היה נראה די"ל דלפמ"ש לעיל דרבי יוחנן נמי סבירא ליה דרשא דמכשיר ממכפר אלא דס"ל דההיקש הוא לאחר שחיט' והא דאיצטרך היקישא אע"ג דנפקא מזה אשר לא תאכלו היינו לאיסור הנאה א"כ י"ל דכיון דהמשולחת הוי מחיים וגם מצינו בה שהיא מותרת בשעת שילוח תו ליכא למילף ממכפר לאסור בהנאה משעת שחיטה ובאמת אין זה אלא איסור אכילה בלבד כמשמעות הכתוב לא תאכלו דהיינו איסור אכילה לבד ולכך שפיר תנא במתניתן דנגעים אם נשפך הדם תמות המשתלחות כיון דאסורה באכילה אם ישחטנה אסור לקיימה כדאיתא בי"ד סימן נ"ז גבי דרוסה דלא ליתי לידי תקלה דהא אפילו אם אסורה בהנאה ע"כ הא דאמר תמות המשתלחות היינו משום דלא ליתי תקלה. והא דפי' רש"י ז"ל מותרת היינו בהנאה ולפ"ז י"ל לר"ש לית ליה מכשיר ממכפר כלל דאזיל לטעמי' דס"ל דלא יאכל איסור הנא' משמע כדאי' בפסחים [[בבלי/פסחים/כב/א|דף כ"ב]] גבי גיד ואם כן לדידיה גם המשולחת אסור' בהנאה בשעת שחיטה ושפיר נקט במתניתן ציפורי מצורע לשון רבים ודו"ק ועיין מ"ש בלשון תוספות בד"ה וזה אשר לא תאכלו וכו' ודו"ק:


'''בתוס' ד"ה וזה אשר לא תאכלו וכו' וי"ל דגמרי איסור משולחת משחוטה וכו'.''' לכאורה לפי מה דאמר לקמן ר"י בשם רשב"י לא מצינו בעלי חיים שאסורין א"כ אי נימא דלפי' אי דרשינן לאסור השחוטה אפ"ה אמרינן המשולחת אסורה מחיים הדרא קושיא לדוכתיה דנימא איפכא דהמשולחת אסורה לגמרי והיה נראה לכאור' דבאמת לר"ש לית ליה הך סברא דמחיים כלל ונפקא ליה איסור הנאה מלא יאכל דס"ל לריש כרבי אבוהו דלא יאכל איסור הנאה במשמע כמ"ש תוספות בפסחים [[תוספות/פסחים/כב/א|דף כ"ב]] בתירוצא חדא ע"ש ולפ"ז הוי אתי שפיר מה שפירש רש"י בד"ה בשעת שחיטה וכו' ומשולחת מותרת דפי' כן אליבא דר"י שאומר משום רשב"י אך נרא' לענ"ד כמ"ש לעיל בפירש רש"י דלר"ש אסורה מחיים משעת שחיטה השחוט' ואף דקאמר לא מצינו ב"ח שאסורין היינו שאסורין איסור עולם כפירש רש"י להדיא לקמן בד"ה לא מצינו וכו'.

ונראה דכוונתו דאף שבאמת ג"כ המשולחת אסורה לפי שעה אין מזה ראיה דהא מצינו בב"ח בהקדש לבדק הבית שאסורין בהנאה עד שיפדו וכן כל  קדשים אסורין עד גמר עשיית מצותו א"כ אין זה חידוש שהמושלחת אסורה עד שיעשה מצותן ששלחה אך מ"ש התוס' דלא שייך מחיים איסור אכילה וס"ל לדוחק לפרש דהאיסור הוא במשלחת משעת שחיטה באכילה אם ישחטנו. לכאורה קשה דאי אפשר לומר כן לדעת ר"ת שכתבו התוס' לקמן בד"ה הרי רובע וכו' דס"ל דרובע ונרבע לא נאסר מחיים וקושית הש"ס היא הרי רובע ונרבע דבעלי חיים נינהו והזהיר הכתוב מלשחטו כדי לאכול הבשר כו' והיינו ע"כ דמקשה דדלמא קרא דאשר לא תאכלו לאסור אם נשחט ולא מחיים א"כ ה"נ אליבא דאמת למה לא נפרש דמשעת שחיטה נאסרה החי' באכילה אם ישחטנה ונראה דוודאי לקמן דמקש' נימא אשר לא תאכלו קאי רק על משולחת אי אפשר לפרש מחיים ממש דהא בל"ז אסורה משום אבר מן החי ואי משום הנאה ליכתב לא יהנה כדקאמר הש"ס לעיל גבי שור הנסקל ותו דלשון אכיל' משמע לאחר שחיטה כשעומדת לאכילה כנ"ל וע"כ נימא דקרא מיירי אם ישחטנה כמו גבי שור הנסקל בשפיר פריך דמצינו כן ברובע ונרבע אבל אליבא דאמת דעיקר קרא דוזה אשר לא תאכלו קאי על השחיט' דשייך בו אכילה אלא דממילא משמע נמי המשולחת אסורה משמע טפי מחיים ממש משעת שחיטת השחוטה. וק"ל:


'''בתוספות ד"ה תנאי היא וכו'. תימא דהכא משמע וכו'.''' הנה בכריתות [[רש"י/כריתות/כה/א|דף כ"ה]] פירש"י בד"ה אף מכשיר ומכפר וכו' וז"ל ציפורי מצורע דאסירי בהניי' מחיים כמכפר בשעיר המשתלח וע"ע אלמא ס"ל דע"ע מחיים אסורה דכי היכי דגמר מכשיר ממכפר יליף מכפר במכפר ע"ש. והתוספת כתבו שם שהוא דחוק נראה כוונתם דדוחק לפרש כוונת הש"ס כן דהו"ל לפרש בהדי' אך הנראה דיש לפרש דבאמת צריך להבין מה שפירש"י ז"ל דילפינן מעגלה ושעיר למה לא ילפינן כולה מלתא משעיר כיון דעגלה ערופה לא ידענא אלא משעיר ונראה משום דביומ' דף ס"ד פליגי רב ושמואל חד אמר איברי שעיר המשתלח אסורין וחד אמר מותרין ופליגי התם בקראי ומשמע שם דפלוגתא דתנאי בברייתא שם נמצא למ"ד איברי שעיר המשתלח מותרין ליכא למילף ציפורי מצור' משעיר המשתלח אלא מחיים אבל לאחר שחיטה כיון דשעיר המשתלח מות' ע"כ ילפינן מעגלה ערופה וקשה מאי חזית דניליף מעגלה נילוף משעיר דמותר בהנאה אע"כ צ"ל דיליף מחיים א"כ מוכח דעגלה נמי אסורה מחיים דאס"ד דעגלה ערופה מותרת מחיים א"כ קשה דמאי חזית דנילוף משעיר המשתלח לאסו' נילוף מעגלה ערופה להיתר אלא וודאי דגם עגלה ערופה אסורה מחיים והא דכתב רש"י דכי היכי וכו' לאו הוכחת המתרץ הוא אלא דמפרש טעמא דר' ישמעאל באמת דעגלה ערופה אסורה מחיים היינו משום דיליף מכפר ממכפר ובאמת הוה מצי לפרש כדקאמר הכא כפרה כתיב ביה כקדשים אלא דזה באמת בכלל דבריו דילפי' מכפר ממכפר והיינו הך דקאמר הכא כפרה כתיב ביה כקדשים והיינו מכפר בחוץ אך לפ"ז צ"ל דהא דבאמת לאחר שחיטה לא ילפינן לענין הנאה צפורי מצורע משעיר המשתלח דאיברין מותרין בהנאה היינו משום דכיון דכבר ילפינן דאסור בהנאה מחיים דממילא הסברא נותנת שאסורה אפילו לאחר שחיטה כדמקשה הכא לר' יוחנן ור"ל השתא מחיים אסורה לאחר שחיטה מיבעיא אלא דמשני מידי דהוי כקדשים ואינו משום דכל דבר שנעשה מצותן אין מועלין בו וכיון דהכא כתיב וזה אשר לא תאכלו דאסור באכילה אף על גב שנעשה מצותן ממילא לא דמי לקדשים שא לאחר שחיטה וממילא דאסור בהנאה מסברא דלאחר שחיטה מיבעיא ומה שהקשה תוספות דמנ"ל לאסור בהנאה בשחיט' היינו "לא"יחזסא דאינה אסורה מחיים כלל אבל לר"ל כיון דילפינן דאסירי מחיים ומצינו דאף לאחר שנעשה מצותן לא יצא די היתר אכילה ה"ה להנאה והיינו דקאמר הכא לר"ל סד"א מידי דהוי כקדשים ר"ל אף דבעגלה ערופה לאחר עריפה אסורה מ"מ סד"א דנילוף משעיר דמותר לאחר דחי' כשאר קדשים דמותרין לאחר שחיטה כשנעשה מצותן ובזה מתורץ קושיא המפבשי דלפי המסקנא דיליף מכשיר ממכפר ל"ל קרא דוזה אשר לא תאכלו ולפמ"ש אתי שפיר דאיצטרך לאחר שחיטה דלא נילוף משעיר ולפ"ז י"ל דהיינו דפי' רש"י דילפינן מעגלה ומשעיר משום דהכא אסירי בין מחיים ובין לאחר שחיטה ובשעיר מותר לאחר שחיטה ולהכי פי' רש"י דילפינן מעגלה והא דלא פי' רש"י מעגלה לחוד דכיון דעגלה גופא לא ידעי' אלא משעיר והיינו הך דקאמר הכא משום דכפרה כתיב בה כקדשים הו"ל למד מן הלמד כנ"ל להכי פי' רש"י דילפינן מעגלה לאחר שחיטה ומשעיר מחיים ולפ"ז י"ל דאף ר"י דס"ל דמותרת מחיים ס"ל נמי בנין אב דמכשיר ומכפר והיינו משום דס"ל איברי שעיר המשתלח אסורין ושפיר ילפינן מכשיר ממכפר לאחר שחיטה אבל מחיים לא ילפי' כלל כדפריך הכא לר"ל מדאיצטרך וזה אשר לא תאכלו לרבות את השחוטה מכלל דמחיים שרי ולית לי' כשינוי' דר"ל דסד"א מידי דהוי כקדשים דכיון דעגלה ושעיר שניהם אסורים לאחר עריפה ודחי' ממילא נמי נילוף מכשיר ממכפר ודוק:


'''שם בגמרא ואיפוך אנא וכו'.''' הנה לר"ל דיליף מכשיר ממכפר דציפורי מצורע נאסר מחיים וזה אשר לא תאכלו לאחר שחיטה דלא נימא מידי דהוי כקדשים כדאמר לעיל שפיר פריך דמנא לן דלאחר שחיטה קיימי שחוטה באיסורא אף שנעשה מצותן ומשולחת הותרה נימא איפכא דשחוטה הותרה ומשולחת באיסור' קיימי אבל לר' יוחנן בשלמא אי נימא דלית לי' כלל דרשא דמכשיר ממכפר וכולה איסורא אינו ללא מקרא דוזה אשר לא תאכלו שפיר פריך ואיפוך אנא אבל אי כסברת הרשב"א דר"י נמי אית לי' הך דרשא דמכשיר ממכפר אלא דלא ילפינן מכשיר ממכפר אלא לאחר שחיטה דומי' דעגלה ערופה לאחר עריפה דנפקא משם תהא קבורתה קשה דא"כ מאי פריך ואיפוך אנא הא בוודאי איכא לאוקמי קרא דאסורה בשחוטה לאחר שחיטה דומי' דעגלה ערופ' לאחר עריפה. מיהא אהא דאמר ר"י משום רשב"י אין קושי' דכבר כתבנו דר"ש לית לי' כלל היקשא דמכשיר למכפר כדאמר ר"י בחולין שם ע"ע אינו משנה כנ"ל וגם הא דמשני ר' ישמעאל מקרא דהשדה אין קוש' דלפמ"ש דהא דנפקא לי' לר"י דהיקשא דמכשיר למכפר אינו אלא לאחר שחיטה היינו משום דכתיב השדה וייתר לי' קרא דכל ציפור להתיר המשולחת לאחר שחיטה אבל אי לא הוי כתיב קרא דהשדה ה"א דהיקשא דמכשיר למכפר היינו מחיים ושפיר איכא למימר איפכא ודוק:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>