עריכת הדף "ספר המקנה/קידושין/נב/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף נ"ב ע"ב'''}}

'''בגמרא והא מתני' בגזל דידה וכו'.''' יש לדקדק דהו"ל להקשות בפשיטות מברייתא זו דהא מפרש בסיפא שחטף סלע מידה דמיירי בגזל דידה ולפמ"ש דאין הקושי' לרב משום דאיכא לאוקמי ביאוש אפ"ה הוי מצי להקשו' ממתני' אברייתא ונראה דהב"ש [[בית שמואל/אבן העזר/כח#ז|סי' כ"ח ס"ק ז']] כתב דיש להסתפק אם גזל ממנה מעות וקידשה י"ל דדמי לחוב וא"י לומר דידי שקלתי וכתב שם מיהו בש"ס משמע דאפי' במעות י"ל דידי שקלתי דתנא אם חטף סלע מידה וקידשה בו מקודשת ואוקמא בדשדיך כו' ע"ש ולענ"ד נראה דיש לדחות דלפי מאי דמפרש דפרושי קא מפרש ע"כ גם הא דתני בברייתא חמס וגניבה צ"ל כן שחמס ממנה או גנבה ממנה ובחמס א"א לפרש במעות דהא חמסן יהיב דמי כפירש"י וצ"ל שחמס ממנה איזה חפץ וא"כ שפיר יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ובזה א"ש דהוצרך להקשות מתחלה מגזל דאחרים וע"כ צ"ל דפרושי קא מפרש וא"כ גם בחמס צ"ל כן בחמס דידה וכיון דלא שייך במעות שפיר מקשה מיהו נר' דס"ל כיון דלא מפרש בסיפ' דבריית' אלא גזל ולא מפרש נמי חמס וגניבה משום דחמס וגניבה מיירי בשל אחרים ואפ"ה לא קשה על רב משום דס"ל כרבנן דס"ל בפ' כ"ו דכלים דסתם גניבה יאוש בעלים הוא וא"כ אף בשל אחרים מקודשת מטעם יאוש ושינוי רשות ול"ק אלא מגזילה לבד משום דקי"ל כרבנן דס"ל סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא והיינו דמפרש בברייתא כיצד ר"ל בגזל לא משכחת אלא בגזל דידה ולפ"ז גם בחמס דלא מפרשי הברייתא מיירי בחמס דאחרים משום דסתם חמס הוי יאוש בעלים ושפיר הוכיח הב"ש דאפי' בגזל ממנה מעות בעינן דוקא שדיך אך לכאורה קשה לפי הטעם שפירש"י בב"ק [[רש"י/בבא קמא/סו/ב|דף ס"ו ע"ב]] דסתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא משום דידע מאן שקלי ואזיל ותובע לי' בדינא א"כ מהאי טעמא גם בחמס לא הוי מסתמא יאוש בעלים דהא ידע מאן חמס ממנו. ויש לחלק וצ"ע אך לפמ"ש לעיל דמרישא דברייתא אין הקושי' אלא לר"י ולא על רב משום דאיכ' לאוקמי הברייתא בדשמענו דאייאש א"נ כר' דס"ל סתם גניבה וגזילה הוי יאוש ואין להקשות אלא על ר"י דס"ל אין יאוש קונה ואף דבגזל דאחרים הוי יאוש ושינוי רשות מ"מ אינה מקודשת משום דצריך לשלם מעות להנגזל כנ"ל א"כ אין הקושי' מחמס דברייתא כיון דחמסן יהיב דמי כבר קיבל הנגזל דמיו א"כ י"ל דהא דמפרש כגון שחטף סלע מידה היינו בגזל וגניבה אבל בחמס י"ל דמיירי בחמס דאחרים ושפיר הוכיח הב"ש דאפי' בגוף המעות דידה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי דאל"כ לא מקשה הש"ס מידי אך אכתי יש לדחות די"ל דלא ניחא להש"ס לאוקמי הברייתא בתרי גוונא ואפשר דס"ל להב"ש דגם בחמס י"ל שחטף ממנה סלע ונתן לה מטבע אחרת דאף שיכול לשלם לה בסלע אחר תחת זה אפ"ה לא דמי למלוה ומזה יליף דאפי' בגזל מעות ודו"ק:


'''שם. אמר לית דחש לדר' שמעון וכו'.''' לכאורה קשה לפי דעת הרמב"ם דס"ל אפי' ביאוש ושינוי רשות צריך לשלם דמיו אלא היכא דלא ידע א"צ הלוקח לשלם משום תק"ה א"כ צ"ל ע"כ דהכא מיירי בלא ידעה דא"כ מה תועלת לה דהא צריכה לחזור להנגזל וע"כ צ"ל בלא ידעה שהוא גזל וא"כ י"ל דאפי' לרבנן דס"ל סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא היינו בגזל חפץ דאף דיצטרך לשלם משום תק"ה ניחא לי' טפי בחפץ שלו אבל הכא כיון דאינו אלא מעות והוא צריך לשלם לה מעות ואין שום תועלת להנגזל ומסתמא מייאש ממנה ולמה לא תקדש וא"ל כיון שלא הי' יודע הנגזל בשעה שקידשה א"כ אף שנודע לו אח"כ לא מהני משום דה"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש כמ"ש הב"ש ז"א דהא רבא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש וא"כ אם הי' יודע בשעה שקידשה הי' מייאש אפי' לא ידע כבר ה"ל יאוש וא"כ הי' לו לרבא לחוש לקידושין ונראה דמזה ראי' למ"ש לעיל [[בבלי/קידושין/יג/א|דף י"ג ע"א]] דטעמא דרבא הכא משום דס"ל יאוש קונה ובזה מודה הרמב"ם דא"צ להחזיר דמים להנגזל משום דאתי' בהיתרא לידי' א"כ שפיר יש לומר הכא דמיירי שהיא יודעת שהוא גזל ואפ"ה אי הוי יאוש לא הוי צריכה להחזיר הדמים והנה הב"ש כתב שם דהיכא דלא ידעה שהוא גזל דאינה מקודשת והבי' ראי' מהא דאמרינן לקמן [[בבלי/קידושין/נב/ב|דף נ"ב ע"ב]] גבי הקדש דאיהי לא ניחא לה דנתחיל הקדש על ידה ונראה דאפי' לפי דבריו אין כאן קושי' כיון דכתבנו דרבא ס"ל יאוש לבד קונה ובהיתרא אתי' לידה לא דמי להתם דמתחלל הקדש על ידה והב"ש לא כתב אלא לפי מאי דקיי"ל דיאוש לא קנה אלא משום דבקידושין הוי שינוי רשות נמצא דאתי לידי' באיסורא דדמי להקדש ודו"ק:


'''ברש"י ד"ה לא אמר כלך וכו' אבל למפרע לא ניחא לי' וכו'.''' משמע מדברי רש"י ז"ל דלענין קדושין למפרע מיירי וכן פי' הב"ש דבריו בסי' כ"ח ס"ק מ"ד וכן נראה מדברי התוס' ד"ה אם לא נמצא וכו' שכתבו דצ"ל דמיירי הכא בשווי' שליח והיינו לענין קידושין למפרע אך מ"ש הב"ש דטעמא דרש"י ז"ל דלא מפרש דמיירי בקידושין להבא משום דס"ל להבא לא שייך משום כיסופא ומשום זה הקשה עליו מסוגי' דב"מ [[בבלי/בבא מציעא/כב/א|דף כ"ב]] גבי עובדא דאריסא דמרי בר איסק דמשמע שם דאפי' לבתר דאייתי מרי בר איסק לא אכיל מר זוטרא ותו דס"ל לרש"י ז"ל דהכא מיירי בסירסור שהי' לו חלק בו לכך מועיל להבא ע"ש וקשה ע"ז דמשמע דאף בעובדא דמרי בר איסק הי' לו ג"כ חלק לאריסא כמ"ש התוס' ז"ל שם דלכך הי' אכלי אמימר ורב אשי מתחלה משום דמחלקו יהיב אפ"ה לא אכל מר זוטרא אפי' השתא גם אין טעם לחלק בין יש לו חלק בו או אין לו חלק בו דאם נימא באין לו חלק בו לא מהני אפי' בלהבא דאמרינן משום כיסופא הוא דאמר אע"פ דקי"ל דברים שבלב אינן דברים. מ"מ כיון דמוכחא מילתא מלשון כלך אצל יפות לא מהני כמו שכתבו תוס' לעיל [[תוספות/קידושין/מט/ב|דף מ"ט ע"ב]] ד"ה דברים שבלב אינן דברים א"כ אפי' יש לו חלק בו נמי לא מהני חלוקה שלא מדעתה כי היכא דלא מהני חלוקה שלא בפניו:

'''ואפש'''' דס"ל להב"ש משום כיסופא הוי כמו נתרצה ע"י אונס. וס"ל ביש לו חלק בו והוא נוטל כנגדו הוי כמו תלוי' וזבין דקי"ל דהוי זבינא כדאיתא בבבא בתרא [[בבלי/בבא בתרא/מח/א|דף מ"ח]] משא"כ באין לו חלק בו הוי כמו תלוי' ויהיב ולפ"ז י"ל דס"ל להב"ש דטעמא דמר זוטרא דלא אכיל אף שהי' לו חלק בו משום דס"ל כמ"ד בב"ב שם דתלי' וזבין לא הוי זבינא ובזה אתי שפיר דאמימר ומר בר אשי אכלי אף לבתר דאתי מרי בר איסק דהיינו דאזלי לשיטתייהו דס"ל שם גבי תלי' וקדיש דתלי' וזבין הוי זבינא.

אך הנראה דאי אפשר לפרש דסבירא ליה לרש"י דלהבא מועיל משום שיש לו חלק בו אלא למפרע אינו מועיל משום כיסופא דהא משמע דלא חשש רבא כלל לקידושין משום גזל ואם נימא דמועיל להבא למה לא נימא דמועיל למפרע משום ברירה דנימא הבורר הדבר שזה חלקו המגיע לו כדאמרי' בעלמא בכל אחין שותפין שחלקו למ"ד יש ברירה ואע"ג דקי"ל דבדאורייתא אין ברירא היינו להקל אבל להחמיר וודאי חיישינן ועוד הוכחתי בק"א סי' כ"ח דע"כ ס"ל לרש"י דלא מיירי בסרסור שיש לו חלק בו מדכתב רש"י ז"ל דלא דמי לתרומ' משו שעומד לתרו' ואם יש לו חלק ה"נ עומד לחלוקה ומהאי טעמ' גבי מרי בר איסק אמרי' דלא אמר כלך אצל יפות אלא משום מצוה משום דהי' לו חלק בו כנ"ל ע"ש ועוד דוחק גדול לפרש דהא דאמר משום כיסופא ואינה מתקדשת היינו דוקא למפרע אבל להבא מקודשת.

והעיקר נר' לי בדברי רש"י ז"ל לפרש איפכא דלהבא ודאי לא מועיל בקידושין כיון דבשעת נתינה לא הוי שלו כמ"ש הב"ש בס"ק ד' אם ייאשו הבעלים לאחר שקידש את האשה אינו מועיל אפי' למאן דסבר דמועיל שינוי רשות ואח"כ יאוש מ"מ לא הוי קידושין כיון דבשעת נתינה לא הוי שלו וטעמא דמסתב' הוא כמ"ש לעיל [[בבלי/קידושין/יג/א|דף י"ג]] דאפי' אם נימא דקנחה האשה מחמת מחילת הנגזל מ"מ במה קנה אותו הגזלן כיון שכבר אינו ברשותו ואיך תתקדש בדבר שאינו של הבעל כלל אפי' אם יאמר הבעל אח"כ התקדשי לי בו אינו מועיל כיון שאין לו שום קנין בו וה"נ אין מועיל אפי' אם מוחל הנגזל בפי' לגזלן מ"מ אינה מקודשת כיון שלא היה שלו בשעת נתינה במה יקנה עתה ועוד הא כתב הבית שמואל סימן ל"א דלרש"י ותוס' לא מהני בגזלן אפי' קנה אח"כ מן הנגזל ע"ש וצ"ל דאי לאו משום כיסופא הי' מועיל למפרע וגם מתחלה הי' ניחא לי' בכך וקנה אותו הבעל קודם הקידושין ותו קשה דהאיך נימא דהוי קידושין להבא הא רבא ס"ל לעיל [[בבלי/קידושין/יב/ב|דף י"ב ע"ב]] דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני עד דאמרה הן א"כ מה יועיל הקידושין אח"כ כיון שכבר קיבלה הוו ליה שתיקה אחר מתן מעות אע"כ מיירי בקידושין למפרע.

ועפ"ז נראה דיש ליישב קושי' התוס' דקי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואיך תתקדש למפרע ולפמ"ש דטעם דלא ניחא לי' לרש"י ז"ל דהוי קידושין להבא משום דכיון דלא קנה המקדש במאי תתקדש ותו דלא אמרם הן והוי שתיקה לאחר מתן מעות מ"מ לפמ"ש הב"ש דהאי אריסא הו"ל חלק בו א"כ אי לאו משום טעמא דכיסופא כיון דהיא מתרצה השתא בחלוקה ממילא הוי קידושין למפרע אי אמרינן דיש ברירה בדאוריית' לחומרא אמרי' הוברר הדבר למפרע דבשעת קידושין נמי הי' חלקו המבורר כדקי"ל גבי אחין שחלקו ולא דמי כלל ליאוש שלא מדעת אלא משום כיסופא לא מהני אפי' להבא וראיתי בב"ח שכתב ג"כ הטעם לפי' רש"י דמהני קידושין למפרע משום דהוי לסרסור חלק בו ולכאורה אין בזה טעם ולפמ"ש אתי שפיר דהוא מטעם דחיישינן דיש ברירה כנ"ל ודוק כן נראה לפרש שיטת רש"י ז"ל ושיטת הריטב"א דמפרש להבא צ"ע.

ונראה דס"ל להריטב"א וב"ש דהכא שאני דאף דלא קנה המקדש מ"מ כיון דאמר רבא לעיל [[בבלי/קידושין/ז/א|דף ז']] הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני א"כ ה"נ כיון דמרא דשיכרא ניחא לי' בקידושין הוי כאלו אמר לאשה הילך מנה והתקדשי לאריסא לא דמי למ"ש הב"ש לעיל דלא מהני יאוש אחר נתינת הקידושין משום דהתם לא ניחא לי' לנגזל בקידושין אלא דאכתי קשה דהא שתיקה לאחר מתן מעות ולא מהני כנ"ל ודוחק גדול לאו קמא שאמר לה אח"כ עוד הפעם עם התקדשי לי והיא אמרה הן ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוס' וצ"ל דמיירי בענין דמוכח שהוא נתרצה בקידושין דהוי כאומרת הן כמ"ש בסי' כ"ח ודוק:


'''בתוס' ד"ה אם נמצא יפות מהן וכו'.''' משמע מדבריה' דס"ל כרש"י ז"ל דמיירי לענין קידושין למפרע כמ"ש בסמוך ולכך כתבו דמיירי דשווי' שליח דומי' דהתם שתרומתו תרומה למפרע אך אכתי קשה דהתם לא משני דשווי' שליח אלא אליבא דאביי דס"ל יאוש שלא מדע' לא הוי יאוש אבל הכא הם דברי רב' דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש דאמרי' אלו הוי ידע הוי מייאש א"כ לא בעי' דשוי' שליח אלא אמרינן מדהשתא ניחא לי' למפרע נמי ניחא לי' ולכאורה הי' נראה דקושייתם הוא לפמ"ש שם התוס' בב"מ [[תוספות/בבא מציעא/יב/א|דף י"ב]] בד"ה אם יש יפות וכו' וא"ת ונימא דהשתא וכו' כדאמרינן לעיל גבי יש בו סי' דאפי' לרבא וכו' וי"ל כיון דחזינן בי' דניח' לי' השתא אמרי' נמי ניחא לי' מעיקרא משום מצוה עכ"ל א"כ ממילא הכא דליכא מצוה מודה רבא דלא מהני למפרע ויותר נראה דס"ל להתוס' דלמאי דקאמר התם ה"נ מתברא דשווי' שליח דמה אתם לדעתכם וכו' תו אין צריך למ"ש תוס' שם לחלק משום מצוה אלא עיקר הטעם אפי' לרבא משום דשוי' שליח ומאי דקאמר התם תרגמא רבא אליבא דאביי היינו לפי הס"ד הוי מחלק משום מצוה אבל כיון דבל"ז צ"ל בשוי' שליח כדמסיק ה"נ מסתברא תו א"צ לטעם דמצוה והו"ל למימר התם שאני דשוי' שליח ותו דאפ"ה קשה להו מאי מייתי מהתם כיון דעכ"פ מיירי התם בשוי' שליח ולא הוי הכא דומי' דהתם מיהא לפ"ז קשה התם גבי מרי בר איסק דאמר שם נמי לא אמרו כלך וכו' כמו הכא והתם לא מיירי בשוי' שליח וצ"ל דהתם מיירי מר זוטרא לענין שלא רצה לאכול השתא כדקאמר שם השתא אמאי לא אכל מר.

אך קשה דמשמע לעיל [[בבלי/קידושין/מח/ב|דף מ"ח ע"ב]] דאמר אביי גבי הא דמשני הב"ע דאמר לשלוחו הלוני של כסף וכו' ותני במתני' סתמא אינה מקודשת אפי' אמר אח"כ דניחא לי' בזהב כדתני בסיפא דמתני' ובכולן אע"פ שאמרה בלבי הי' להתקדש אינה מקודשת ואמאי נימא נמי כיון דשוי' שליח ואח"כ גילתה דעתה דניחא לה אף בשל זהב מהני גילוי דעת למפרע ורבא לא פליג עלי' לדינא וצריך לחלק כיון דפירש של כסף גרע טפי משא"כ הכא דאף דמסתמא דעתו על הבינונית מ"מ כשמגלה דעתו שהי' דעתו על היפות אינו סותר דבריו הראשונים. מיהא לולי דבריהם נראה יותר כמ"ש לעיל בלשון רש"י ז"ל דא"צ לדחוקי בהכי אלא משום דנהי דע"כ מיירי הכא בקידושין למפר' משו' דלהב' לא מהני מה שנתרצ' בעה"ב כיון דהוי לאחר נתינ' כנ"ל ותו דהוי שתיקה לאחר מתן מעו' כנ"ל מ"מ כיון דהאי אריס' הי' לו חלק בו כמ"ש הב"ש א"כ אי הוי מתרצה והי' חלוקה מרצונה ממילא הוי קידושין למפרע למאי דקי"ל יש ברירה לחומרא ה"נ אמרינן הוברר הדבר שזה שקידש בו הוא חלקו המבורר לו ולא דמי כלל ליאוש שלא מדעת אלא משום כיסופא לא מהני אפי' להבא ודו"ק:


'''שם. בגמרא כי קאמר ר' יוסי הגלילי מחיים וכו'.''' הנה רש"י ז"ל פי' בב"ק [[בבלי/בבא קמא/יב/ב|דף י"ב ע"ב]] מחיים שאחריות עליו ע"ש ונתקשו כל המפרשים בלשונו דהא ע"כ טעמא דריה"ג לאו מטעם אחריות דהא בקדשים שחייב באחריותן ר"ש הוא דמחייב אפי' בקדשי קדשים וטעם דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי ומאי בעי רש"י בזה וכי קדשים קלים שאין אחריות עליו כגון שאמר בלשון נדבה הרי זו שלמים לא מתחייב ריה"ג ותו דא"כ הל"ל דמתני' דהכא אפי' מחיים ובקדשים שאינו חייב באחריותן.

ונר' לענ"ד ליישב דבריו ז"ל דמפרש התם הכי לפי הסוגי' שם דקאמר דמתני' בנכסי' שאין בו מעילה כריה"ג ומקשה והתנן המקדש בחלקו וכו' ומשני כי קאמר ריה"ג מחיים דקשי' לי' אהך סברא דמחיים הוי ממונא וחייב בהזיקא ולאחר שחיטה הוי ממון גבוה דכיון דהוא צריך להקריבו וליתנו לגבוה יכול המזיק לומר מאי אפסדתיך הא סופו להקריבו לגבוה ואפי' אם ימתין עד שיומם ויפדנו גם ז"א חדא מי יימר דהוי מומא דהא עובר עליו בבל תאחר וצריך להקריבו ברגל ואפי' אם יהי' בו מום צריך העמדה והערכה ויעריך אותו כפי' שוי' ובדמים יקח קרבן אחר להקריבו לגבוה וסוף סוף מאי הפסידו וצ"ל משום דלריה"ג קק"ל בני מכירה נינהו ויכול למכור אותו לאחר בחייו והדמים חולין כדאיתא בפסחים [[בבלי/פסחים/פט/ב|דף פ"ט ע"ב]] ושפיר הפסידו ממון אבל אכתי קשה תינח קק"ל שאין אחריותו עליו שפיר הפסידו מפני שהיה יכול למוכרה ולהשתמש בדמיו שהם חולין אבל קדשים שאחריותו עליו כגון דאמר הרי עלי שלמים והפריש קרבן כיון שהפרישו לתשלומי נדרו אינו יכול למוכרה ומחויב להקריבו לקיים את נדרו וכיון דלאחר הקרבה לאו ממון הוא מאי הפסידו מיהא נ"ל דאף דריה"ג לית לי' דר"ש בקדשי קדשים שאחריותו עליו דגורם לממון לאו כממון דמי אע"ג דיצטרך עתה להביא קרבן אחר והפסידו מ"מ גורם לממון בעלמא הוא אבל בק"ק כיון דבאמת מחיים ממון דידי' הוי אינו יכול להתנצל המזיק ולומר מאי אפסדתיך דהא עכ"פ הפסידו ג"כ שאחריותו עליו וצריך להביא קרבן אחר וכיון דהזיק ממונו וגם הוא גורם לממון חייב בהזיקו וזהו שפי' רש"י שאחריותו עליו לתרץ דברי ריה"ג דקאמר סתמא אבל פשיטא בקק"ל שאין אחריותו עליו דהוי ממון שהרי אינו יכול לומר מאי אפסדתיך שיכול למוכרה כן נר' לענ"ד ובחידושי ב"ק הארכתי בזה ודו"ק.


'''ברש"י ד"ה בה' לרבות קק"ל וכו' אע"ג דאין נשבעין על הקדשות וכו'.''' משמע דס"ל דילפינן מהאי קרא דנשבעין עליהם ובב"ק [[בבלי/בבא קמא/יב/ב|דף י"ב ע"ב]] מפור' יותר בדברי רש"י ז"ל בד"ה לרבות קק"ל וכו' אע"ג דקדשי שמים אין נשבעין בקק"ל נשבעין ע"ש וצ"ל דס"ל אע"ג דשבועות הפקדון חייב אפילו בנשבע חוץ לב"ד כדאיתא בר"פ שבועת הפקדון היינו משום דכל אשר ישבע עליו מרבינן בין בב"ד ובין שלא בב"ד מ"מ משמע מפשטא דקרא דמשבעינן עלי' בב"ד אלא דאכתי צריך להבין דמאי דוחקא דרש"י בהא וכ"ש לפי משמעות לשון רש"י שם בב"ק דעיקר ילפותא דיליף שם דהוי ממונא לענין נזקין הוא דוקא מהא דנשבעין עליו בב"ד ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דמקרבן שבועות הפקדון לבד אין כ"כ הוכחה דס"ל לריה"ג דה"ל ממון לכל מילי כמ"ש בספר פ"י דכן הוא משמעות לשון הש"ס בב"ק דמקשה ממתניתן דהכא אהא דמדמה שם לשבועת הפקדון לענין נזקין משמע דס"ל להמקשן דע"כ לריה"ג לענין שבועת הפקדון דוקא קאמר לכך פירש רש"י דבאמת הא דנפקא לי' דהוה ממונא לנזקין ולכל מילי היינו משום כיון דפשטא דקרא משמע דנשבעים עליהם אע"ג דממעטינן הקדשות בשבועה מדכתיב רעהו כדאיתא בב"מ [[בבלי/בבא מציעא/נז/ב|דף נ"ז ע"ב]] ע"כ דקק"ל קרינן ביה רעהו וה"ה לענין נזקין אע"ג דכתיב ביה רעהו קק"ל בכלל ויש להבין יותר דוודאי מקרבן שבועת הפקדון לא נשמע דה"ל דין ממונא אפילו אי משולחן גבוה זכו אפ"ה פשיטא דאסור לגזול חלק חבירו וכדאיתא לקמן בההוא דקרא ליה בן חמצן דאפילו לרבנן דריה"ג אסור לגזול ק"ק של חבירו דכיון דזכה משלחן גבוה אית ביה לאו דלא תגזול אבל מדנשבעין עלי' שפיר הוכיח דהא מקשה בב"מ [[בבלי/בבא מציעא/ה/ב|דף ה' ע"ב]] ובשבועות הפקדון דנימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועת' ומשני אשתמוטי משתמיט סבר משכחנא לגנב וכו' ופי' רש"י בד"ה חשיד אשבועתא וכו' שמא פשע בו וחייב לשלם ע"ש ומזה למד הרא"ש הובא בח"מ סימן ל"ד סעיף ה' ובסימן ע"ה סעיף י"ד דכל דלא שייך בפקדון אשתמוטי דגניבה לא שייך ביה שבועה וכיון דחיוב השומרים לשלם הוא מדין אדם המזיק כדאיתא בב"ק [[בבלי/בבא קמא/ד/ב|דף ד' ע"ב]] דחשיבי ארבעה שומרים בתוך אבות נזיקין וגם הא דהקדש פטור מנזקין כתבו תוספות שם [[תוספות/בבא קמא/ה/ב#שור|דף ה' ע"ב]] בד"ה שור רעהו וכו' דילפינן מאדם המזיק ע"ש א"כ מדנשבעין עליהם שבועת הפקדון מוכח שפיר דחייב בניזקין דאל"ה לא שייך אשתמוטי שהרי אם פשע בהן פטור ומיניה יליף לכל מילי אפי' למ"ד בב"מ שם דלא אמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועתא הא ס"ל לרש"י ז"ל שם דהיינו מדרבנן אבל מדאוריית' אמרי' מיגו דחשיד אממונא כמ"ש שם [[רש"י/בבא מציעא/ג/ב#בכולי|דף ג' ע"ב]] בד"ה בכולי בעי דלודי וכו' ע"ש ונראה עוד דאפי' לאביי שם דחייש לספק מלוה ישינה י"ל דיליף מיניה דממונא הוא דאל"ה דלאו בר מכירה הוא אין ב"ח נפרע ממנו כדאיתא [[משנה/ביכורים/ג#יב|פ"ג דביכורים משנה י"ב]] למה אמרו ביכורים וכו'. בעל חוב נטלן בחובו וכו' ולא שייך למימר דתפיס לה בשביל חובו. ודוק:


'''ברש"י ד"ה כי קא זכי וכו' ובין בעלים בבשר כו'.''' והתוס' כתבו בב"ק שם דלפי המסקנא דהתם אין חילוק בין מחיים ובין לאחר שחיטה אלא דחלק כהנים לעולם משלחן גבוה זכו משא"כ בחלק בעלים ע"ש ונראה לענ"ד לפי שיטתו הא דקאמר שם מתנות כהונה שאני לא מסברא קאמר אלא דנפקא ליה מקרא דמייתי לקמן בברייתא דאפי' ק"ק לית בהו דין חלוקה ומיניה יליף דאפילו מחיים לאו ממון בעלים הוא וממילא מוכח דחלק הבעלים דס"ל לר"י הגלילי דהוי ממון מחיים ה"ה לאחר שחיטה דאי נימא דלאחר שחיטה הוי טפי משלחן גבוה מנא לי' במתנות כהונה מחיים ולפי' רש"י דס"ל גבי בעלים דלאחר שחיטה הוי יותר חלק גבוה מבחיים. וע"כ צ"ל דמתנות כהונה שאני מצד הסברא כמו שיבואר לקמן משום דלגבי חלק הבעלים הוי יותר סברא להיות ממון בעלים בחיים מלאחר שחיטה אבל גבי חלק הכהנים הוי איפכא דיש להם זכי' לאחר שחיטה יותר מבחיים. והנה מדברי לישנא אחרינא שהביא רש"י ז"ל בב"ק [[רש"י/בבא קמא/עו/א|דף ע"ו ע"א]] בד"ה דריה"ג וכו' דבשעת טביחה דהקדש נינהו דאמר בפ"ק כי קאמר ריה"ג וכו' ע"ש משמע מסוגי' דהתם כשיטת רש"י אלא דרש"י ז"ל ס"ל שם דדוקא לאחר זריקה והקטרה.

מיהא לולי דברי רש"י ז"ל הי' נראה כיון דחלק הכהנים הי' ממון גבוה אפילו מחיים ממילא לא מחייב על הטביח' דבעינן וטבחו כולה באיסורא ותו נראה דא"צ לזה דהאימורים ודאי ממון גבוה אפילו מחיים כיון דעומד להקרבה וא"כ ליכא וטבחו כולה באיסורא ובזה נראה דא"ש טפי דלפי הלישנא אחרינא לכאורה לא מתרצי הא דנקט שם במתני' הקדיש ואחר כך טבח ומכר דלמה פטור על המכירה כיון דלריה"ג הוא ממון בעלים מחיים ואין לומר משו' דליתא בטביחה ליתא במכירה דהא כ' תו' שם בד"ה אלא אהקדש וכו' כולה הך סוגיא כר' יוחנן והוא ס"ל שם [[בבלי/בבא קמא/עז/ב|דף ע"ז ע"ב]] דאע"ג דליתא בטביחה איתא במכירה ולפמ"ש אתי שפיר דהא קי"ל דמכרו חוץ ממאה שבו פטור על המכירה כדאי' שם [[בבלי/בבא קמא/עח/ב|דף ע"ח ע"ב]] וכיון דחלק הכהנים והאימורים אינו נמכר הו"ל כמוכר חוץ מחלק גבוה ולא מחייב ואין להקשות דאכתי לחייב על המכירה דבשעה שהקדיש הו"ל כמוכר חלק הכהנים והאימורין ואח"כ כשמוכר חלק הבעלים הו"ל כמוכר כולה ז"א דהא אפי' אם מכרו חוץ משלשים יום מיבעי' לי' התם ב[[בבלי/בבא קמא/עח/ב|דף ע"ח ע"ב]] א"כ י"ל דבעינן שימכור כולן בפעם אחת אבל הכא כיון דלא הוי מכירה כולה בפעם אחת י"ל דלא מחייב ודוק:


'''שם. לא כך אמרתי לכם וכו'.''' כבר כתבנו בזה בריש מכילתין מה שהי' דברים אלו קנטורין לר"י. ונראה לפרש עוד יותר בפשיטות משום דלפי מאי שכתבו התוס' בב"ק [[תוספות/בבא קמא/יב/ב|דף י"ב ע"ב]] דלפי המסקנא הא דנקיט המקדש בחלקו בק"ק אינה מקודשת היינו אפילו מחיים שאם קידש הכהן בחלקו שיהיה לי בו אינה מקודשת משום דלא הוה ממונא וההיא דיקא נמי לא קאי לפי המסקנא דאפילו מחיים מיירי א"כ לכאורה גם בקדשי קדשים יש לפרש כן שאם נתנו הבעלים לכהן חטאת או אשם להקריבו וקידש הכהן מיד אשה בחלקו שיהיה לו בו אינה מקודשת א"כ משכחת אפילו בגבולין שמקדש את האשה כשהקרבן חי ואף דבקדשי קדשים כיון שיש בהן מעילה בחיי הקרבן הוא מלתא דפשיטא טובא שאינה יכולה לקדש בדבר שהוא של גבוה ולא דמי להקדש בסיפא דמתני' דמיירי בקדשי בדק הבית דאף שהן של גבוה ומועלין בו מ"מ כשמועלין הם מתחללין ויוצאין לחולין משא"כ בבהמה דקי"ל אין מועל אחר מועל אלא בבהמה משום דאף כשמועל בהן אינו מתחלל ועומד בקדושתו אם כן פשיטא דאינו יכול לקדש בו ואפילו לרבי אושעיא דסבירא ליה לקמן לרבי מאיר דבמזיד מתחלל אפי' בבהמה היינו כשמתכווין להוציא לשם חולין אבל כשמקדש בחלקו פשיטא דבקדושתו קיימי וכ"ש לפמ"ש לקמן [[תוספות/קידושין/נד/א#בכתנות|דף נ"ד]] בתוספות ד"ה בכתנות וכו' דבמסרו ליד כהן או ליד גזבר מודה ר"מ דאינו מתחלל אפי' אליבא דר' אושעי'. מ"מ י"ל כשמקדש אותה מחיים שתהיה מקודשת בחלקו שמגיע לו לאחר שחיטה והוי כמקדש לאחר למ"ד יום דמהני כדאיתא לקמן [[בבלי/קידושין/סג/א|דף ס"ג ע"א]] בלוקח עבד ע"מ לשחררו היכא דמי ארנב"י כגון שאמר לכשאקחך תהיה עצמך קנויה לך מעכשיו ופי' התוס' שם בד"ה כגון וכו' דלהכי בעינן מעכשיו דאפי' נקרע השטר מהני משום דאמר ליה מעכשיו וה"ה דמהני במטלטלין משיכה מיד אם אמר לו מעכשיו א"כ שפיר משכחת שמקדש בחייו ואמר לה שתתקדש מעכשיו מה שיגיע לידו לאחר שחיטה ושפיר קמ"ל דאפ"ה אינה מקודשת דאפי' לאחר שחיטה אינו ממון משום דמשולחן גבוה קא זכי אלא דזהו דוקא לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאמר שם רבי ורב כר"מ ס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל לר"י דס"ל לקמן [[בבלי/קידושין/סג/א|דף ס"ג]] דאינו יכול לקדש בדבר שלא בא לעולם לא משכחת מחיים אינו שלו וה"ל כאומר לה לכשאקחנו דלא קנה לר"י דהוי דבר שלב"ל ואין לומר דלרבי יוחנן דס"ל לקמן [[בבלי/קידושין/סג/א|דף ס"ג]] דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי א"כ ה"נ הא ביד כהן לאקרובי ז"א חדא דאינו יכול להקריב אלא מדעת בעלים וכ"ש בקרבן דבעי סמיכה בבעלים ותו דהא אמר שם לקמן נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה אלמא דבדבר מחוסר מעשה לא מהני ביה קידושין אף דהוא בידו והיינו דקאמר לקנטרינו בהלכות הם באים דר"מ לא אמר אלא לשיטתו אבל לדידי לא משכחת כלל מחיים. ודוק:


'''בתו' ישינים ד"ה וזה יהי' לך וכו'.''' קשה דלישתוק מלך דמשמע כל צורכך ולא איצטריך אש וכו' ע"ש נראה לפרש דבריהם דמדאיצטרך לר' יהודא לך לכל צורכך ע"כ צ"ל דאי לאו קרא ה"א דלא הוי ממון אי משום צד הסברא כדאמר בב"ק שאני מתנות כהונה דמשולחן גבוה קא זכו כמ"ש לעיל בשיטת רש"י ז"ל או מקרא דלקמן דאין להם דין חלוקה כמ"ש לעיל בשיטת התוס' א"כ ע"כ צ"ל דהא דאיצטרך לר"י מן האש היינו דאתי לאפוקי מדרש' דיהי' לך והיינו דמק' לשתוק מלא יהי' לך ולא בעי מן האש ובזה מיושב מה שהק' המהרש"א ז"ל על מה דמשמע מדברי רש"י ז"ל בד"ה נמנו וגמרו דר' יוסי כר"מ ס"ל דאפי' בקק"ל אינה מקודשת דהא קרא דמן האש גבי קדשי קדשים כתיב ע"ש ולפמ"ש תתי שפיר כיון דמקרא דלקמן דאין להם דין חלוקה אפי' בקדשים קלים ממילא הוי אמרינן דאין בו דין מכירה ג"כ ומסבר' דמתנו' כהונ' שאני הוי ידעינן אפי' בקדשים קלים אלא דאיצטרך קרא מן האש כי היכא דלא נדרוש ולכל צורכך וכיון דבהאי קר' דלך כתיב קדשי קדשים וכתב רחמנא מן האש דלא נדרוש לך ממילא הדרינן לסברא קמייתא דבין קדשי קדשים ובין קדשים קלים משלחן גבוה קא זכו:

'''אך''' הנראה לענ"ד דיש ליישב קושי' התו' ע"פ מה דאי' בזבחים [[בבלי/זבחים/מד/ב|דף מ"ד ע"ב]] בברייתא דדריש לכל האי קרא כל קרבנם לרבות וכו' אשר ישיבו זה גזל הגר לך הוא שלך יהיה אפי לקדש בו אשה ופירש"י בד"ה לך הוא וכו' דאגזל הגר לחוד' קאי וכו' ע"ש ונר' דהאי דרש' דלך הוא אפי' לקדש בו אשה נפקא לי' מיתורא דקרא מדכתיב תרי פעמים לך תדע דהא בכל מתנות כהונה דכתיבא בהאי פרשה כתיב לך בכולה ולא דרשינן מינייהו מידי דלגופא אתי' אע"כ דמי תורא נפקא ולפ"ז מתורץ קושי' התוס' דאיצטרך מן האש דלא נטעי דיתורא דלך קאי לכולהו קראי דהא גם גזל הגר אשם קרי' רחמנא ואין בו דין חלוקה כדאמר רבא בבבא קמא [[בבלי/בבא קמא/קי/א|דף ק"י]] להכי איצטרך קרא דמן האש כי היכא דנדע דיתורא דלך לא קאי אלא אסיפא דקרא בגזל הגר לחוד ושפיר איצטרך לך ליתורא וסיפא דקרא לגזל הגר ואיצטרך קרא מן האש למעט שאר קדשים ועיין מ"ש לקמן בזה ודו"ק:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>