עריכת הדף "ספר המקנה/קידושין/לא/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ל"א ע"ב'''}}

'''שם איסתייע מילתא ודרש מזמור לאסף.''' יש לפרש משום דהוי קשי' ליה מה שביטל תורה משום כבוד אביו הא אמרינן בסוף מגילה גדול ת"ת יותר מכיבוד אב ואם כדיליף התם מיעקב שלא נענש על ששימש י"ד שנה בבית עבר אלא שיש לחלק בין כיבוד למורא כמ"ש לעיל דהא דאמר איזהו כיבוד מאכילו ומשקהו היינו דוקא כשלא צוה לו אביו אבל אם אמר לו השקיני זה הוי בכלל מורא דאמר שם דלא יעבור על דבריו ויש לומר דדוקא ביעקב שהי' רק מצות כיבוד לחוד שלא הי' אצל אביו כדי לכבדו בזה אמרו דת"ת עדיף מיני' אבל אם אמר לו אביו השקיני מים י"ל דמורא עדיפא מת"ת וראי' לזה מצאתי בריטב"א [[ריטב"א/קידושין/לד/ב|לקמן ל"ד ע"ב]] בהא דאמר שם במצות עשה שאין הזמן גרמא ילפינן ממורא ומקשה הש"ס ונילוף מת"ת וכו'. והקשה הריטב"א ז"ל דמאי מקשה הש"ס דהא לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ותירץ דליכא למילף שאר מצות עשה ממורא משום דמורא עדיפא מדאיצטרך קרא בריש פ' קמא דיבמות יכול אמר לו אביו שיחלל שבת ישמע לו ת"ל איש אביו תיראו ואת שבתותי תשמורו ואף על גב דשבת הוי נמי עשה ש"מ דעשה דמורא חשיבא טפי משאר עשה ולכך פריך ונילוף מת"ת.

ולכאור' ק' דהא ת"ת עדיפא מכיבוד אב ואם ע"כ צ"ל דמורא שאני דעדיפא מת"ת והיינו דאמר התם מאי לאו דאמר ליה שחוט לי ומבשל לי דלעבור על דבריו הוא בכלל מורא כמו שיבואר לקמן וכן צ"ל בהא דאיתא שם ביבמות בברייתא יכול יהא בנין בהמק"ד דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תראו דהא דס"ד דדוחה שבת היינו מורא מקדש דהא אמרינן בסוף פ' קמא דמגילה {{ממ|}} גדול ת"ת יותר מבנין בית המקדש דכל זמן שברוך בן נרי' קיים לא הניחו עזרא ועלה והאיך ס"ד שידחה את השבת וע"כ צ"ל דמורא מקדש שאני ובהא מתרצי מה שהקשו המפורשים דל"ל קרא דאינו דוחה תיפוק ליה דנילוף מבנין המשכן דלא דחי שבת כדפי' רש"י ז"ל בתחילת פרשת ויקהל ולפמ"ש דאיצטרך קרא למורא מקדש ומוכח מזה דמורא מקדש עדיפא מת"ת כמ"ש הריטב"א ז"ל גבי מורא אב ולפ"ז ממילא מוכח דמורא מקדש עדיפא טפי מהצלות נפשות מדאמרינן בפ"ק דמגילה גדול ת"ת יותר מהצלות נפשות ויליף שם ממרדכי אף על גב דהוי שם הצלות נפשות של כל ישראל וכיון דמורא מקדש עדיפא מת"ת כ"ש דעדיפא מהצלות נפשות ישראל ואמרינן שם בריש יבמות איזהו מורא מקדש שלא יכנס אדם להר הבית בסנדלו ובאפונדתו ומזה נראה בעליל חביבות השם יתברך נפשות ישראל שהרי חילל מורא מקדשו כדכתיב באו גוי' בנחלתך טמאו את היכל קדשיך בשביל הצלות נפשות ישראל כפי' רש"י ז"ל וע"ז אמר אסף מזמור והיינו דאיסתייע מילתא משום דהבין דמורא אב עדיפא מת"ת מדאיצטרך קראי שלא ידחה כאו"א את השבת ומזה הבין מדאיצטרך קרא גבי מורא מקדש שלא ידחה שבת ע"כ דעדיפא מת"ת מכ"ש דעדיפא מהצלת נפשות והבין בזה חסדי השם יתברך ואמר מזמור ודו"ק:


'''שם. דכיון דבעל תורה הוא חלש דעתי' וכו'.''' נראה דהטעם הוא שאמר לקמן דאף על גב דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול מ"מ צריך לעשות לו הידור קצת ומייתי עובדא דרבא ורב פפא דקפדי ע"ז והטעם יתבאר לקמן:


'''שם איני יודע וכו'.''' נראה הא דלא פשיט מהא דאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם לך לך מארצך וגו' הרי שציוה הקדוש ברוך הוא לך לא"י ולהניח כיבוד אב נראה דאברהם שאני שהי' דינו כגר שנתגייר וכדאמרינן ביבמות [[בבלי/יבמות/כב/א|דף כ"ב]] בעושה מעשה עמך ואף דפי' רש"י ז"ל שתרח עשה תשובה מ"מ היה עובד בשיתוף וזה מיקרי תשובה דבן נח אינו מצווה על השיתוף כדמשמע מדכתיב גבי לבן אלקי אברהם אלהי נחור ואלהי אביהם וגו'. ופי' רש"י ז"ל אלקי אברהם קודש ואלקי אביהם חול והיינו שהי' עובדי' בשיתוף והיינו דקאמר במדרש לך אני פוטר ולא לאחר דקאי על נחור שלא יקח את נחור כיון שגם הוא עובד בשיתוף אינו ראוי לעזוב את אביו ויש להביא ראי' להיפך מיעקב מדכתיב וישמע יעקב אל אביו וילך פדנה ארם ומשמעות הכתוב דאף שהלך לח"ל מ"מ כיון שאביו צווהו בכך רשאי ומשמע דהסכי' עמו הקדוש ברוך הוא שאמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת ומיהו י"ל דשניהם שקולין ובאמת לא היה מחוייב יעקב לצאת אלא כיון ששקולין נתרצה בזה והראי' לזה מדהי' מתירא יעקב עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא (שאמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת) לשמרו ולהשיבו אעפ"י ששלוחי מצוה אינו ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן והוא היה הולך במצות אביו כנ"ל אלא כיון דהיה הברירה בידו מפני שכנגד מצוה זו מבטל מצות ישיבת ארץ ישראל הוצרך להבטחות הקדוש ברוך הוא והיינו דאמר לו ר' יוחנן בתחילה אינו יודע ר"ל ששקולין הם והברירה בידך ואח"כ אמר נתרצת ר"ל כיון שאתה רוצה בזה הרשות בידך אלא כיון שהוא רשות ואינו שליח מצוה צריך ברכה ולכך אמר לו המקום יחזירך לשלם כמו שכתבנו לעיל גבי יעקב שהוצרך לברכות הקב"ה מטעם זה ונראה עוד דבזה נכון הוא דלא הוכיח הש"ס לעיל דכיבוד אב קודם לכיבוד אמו ממה שנענש יעקב על מה ששהה בבית לבן משום שלא היה הציווי אלא לילך לשם אבל לא להתעכב לשם ואף דאיתא במדרש בפסוק הבה את אשתי כי מלאו ימי וגו' ימי' שפסק לי אמי הרי דהי' שם בציווי אמו מ"מ כיון דאביו לא ציוה כן נענש עליו הרי דכיבוד אביו קודם ולפמ"ש אתי שפיר משום דאפי' שקולין הם ממילא היה נענש על ישיבת חוץ לארץ. ונראה דהא דאמרו מותר לצאת מא"י לח"ל כדי ללמוד תורה הוכיח מזה דכיון דאמר בסוף פ' קמא דמגילה גדול ת"ת יותר מכיבוד אב ואם אם כן כיון דמוכח מיעקב דמותר לצאת לח"ל משום כבוד אב ק ואם כ"ש דמותר לילך לת"ת ודו"ק:


'''בגמרא תנו רבנן חכם משנה שם אביו וכו'.''' כתב הרמב"ם וש"ע בי"ד סימן ר"מ ס' ב' דאם הי' שם אחרים כשם אביו והוא שם פלאי אסור להזכיר בשמם. ויש לפרש בזה מ"ש בשופטי' י"ג למה זה תשאל לשמי והוא פלאי וגו' דמלאך זה הי' שר העולם וכתבו התוספות בסוף פ' קמא דיבמות שהוא מט"ט ששמו כשם רבו כדאיתא בחגיגה וכיון שהוא שם פלאי אין להזכירו וגם יש לפרש כפשטא דגם שם מלאך אסור להזכיר אלא אם הוא שם המורגל בשמות בני אדם אבל אם הוא שם פלאי אין להזכירו:


'''שם ת"ר איזהו מורא וכו' ולא סותר את דבריו כו'.''' נראה דכל דבר שמצווה לו אביו אף בדבר שאין לאביו שום הנאה ממנו שאינו בכלל כיבוד אפ"ה אם אין לבן שום הפסד ממנו זהו בכלל מורא שאם לא ישמע לו הוי כסותר את דבריו ועיין ביו"ד סוף סימן ר"מ בהג"ה אם האב מוחה בבן לישא איזה אשה שיחפוץ בה הבן אין צריך לשמוע לו ע"ש משמע דלדברים אחרים אעפ"י שאין לאב הנאה ממנו צריך לשמוע לו:

'''ונראה''' דמוכח כן מהא דאמר לעיל א"כ מה ת"ל איש וכו' מפני שאשה רשות בעלה עלי' וכיון דקרא מיירי במורא מאי שייך רשות בעלה עלי' בכל הני דחשיב גבי מורא אין בזה מניעה במה שהיא אצל הבעל והוי לי' למכתב איש גבי כיבוד שאינה יכולה לשמשו אלא בכה"ג שאם צווה לה איזה דבר ואפי' אינו בזה משום כבודו שאין לאבי' הנאה בזה והוא בכלל מורא אינה יכולה לקיים את דבריו משום שצריכה להיות אצל בעלה לשמש אותו כמ"ש התוס' לעיל וכן משמע מהא דאמר לקמן [[בבלי/קידושין/לג/ב|דף ל"ג ע"ב]] דמורא הוא מצות עשה וכל הני דחשיב הכא הם שב ואל תעשה אלא משום צווהו איזה דבר שאין בזה משום כבודו הוא בקום ועשה משום מצות מורא וכן משמע מהא דקאמר ביבמות [[בבלי/יבמות/ה/ב|דף ה' ע"ב]] מאי לאו דאמר לו שחוט לי ובשול לי משמע דוקא שאמר לו ולא קאמר סתם מאי לאו בשחיטה ובישול דהיינו אם אין לאביו בשבת מה יאכל ה"א דמותר לשחוט לו אפי' אם הי' בענין שא"א לעשות מאתמול אלא משום כיון דכתב קרא גבי מורא וע"כ צ"ל שאמר לו והוא בכלל מורא שלא יסתור דבריו אבל אם לא אמר לו הוי בכלל כיבוד והוי לי' למכתב גבי כיבוד וכן מוכח ממה שכתבתי לעיל דיעקב יצא מארץ לח"ל בשביל שצוה לו אביו אע"ג שלא הי' לאביו הנאה בזה אלא דלכאורה קשה לי דלפ"ז מה הוכיחו התוס' בד"ה ר"י אומר משל בן כו' דאל תחזור בחנם א"צ קרא לפמ"ש דאם אמר לו אביו שיעשה איזה דבר שאין בו הנאה לאביו הוא בכלל מורא ה"א דאתא עשה דמורא ודחי עשה דאבידה אבל יש הנאה לאביו דאיכא בי' עשה דכיבוד אפשר דעדיף מעשה דהשבת אבידה וממילא אזיל לי' ספיקא דר"י איזה מהם יעשה.

וא"ל דאכתי איכא לספוקי כגון שצווה לו שיעשה איזה דבר ואין בו הנאה לאביו שעי"כ לא יוכל לבקש אבידתו ולא אבידת חבירו ז"א דאפי' למ"ד משל בן היינו דווקא בדבר שיש הנאה לאביו אבל אם אמר לו האב להפסיד ממונו בדבר שאין הנאה לאביו בזה מודה דא"צ לשמוע לו ונ"מ לדינא בביטול מלאכה דצריך לבטל בשביל אביו אליבא דכ"ע כדאיתא לקמן ואפ"ה אינו אלא בדבר שיש הנאה לאביו מזה אבל אם אמר לו סתם שיבטל ממלאכה א"צ לשמוע לו.

ונראה דהוכחת התוס' מלשון הש"ס שם דכולן חייבין בכבודו וקשה הא קרא במורא כתיב ולא בכיבוד אלא משמע דפשיטא ליה להש"ס דקרא מיירי אפי' היכא דשייך בו כיבוד והיינו דאל"ה הא מילתא דפשיטא דמהיכי תיתי ידחה מצות אב את מצות המקום אלא משום דאית בי' תרתי מצות מורא ומצות כיבוד וה"א דאתא תרי עשה ועקר חד עשה וק"ל:

אבל מלשון הריטב"א לקמן [[בבלי/קידושין/לד/ב|דף ל"ד ע"ב]] משמע דעשה דמורא עדיפא משאר עשה מדאיצטרך קרא שלא יחלל שבת ע"ש א"כ אין ההוכחה מזה:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>