עריכת הדף "ספר המקנה/קידושין/כו/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף כ"ו ע"א'''}}

'''בתו' ד"ה א"נ בחבילי זמורות וכו'. הגבוהים מן הארץ ג' וכו'.''' עיין ב[[ריטב"א/קידושין/כו/א#|ריטב"א]] וב[[רשב"א/קידושין/כו/א#|רשב"א]] ז"ל שהוקשו ע"ז מכתובות [[בבלי/כתובות/לא/ב|דף ל"א ע"ב]] כשצירף ידו פחות מג' ע"ש. ובאמת התוספות בב"ק [[תוספות/בבא קמא/כט/ב#אלא|דף כ"ט ע"ב]] בד"ה אלא אמר ר' אשי וכו' תירצו קושי' זו דכיון שהוא בידו קנה בפחות מג' וכן משמעות פירש"י ז"ל שם.

ונראה לענ"ד דמוכרח לומר כן דהא אמרינן בריש ב"מ ואם המצא תמצא בידו הגניבה אין לי אלא ידו גגו חצירו וכו' הרי דקנין ידו מפורש בתורה ולא מטעם הגבהה דהא אמרינן שם דחצירו משום ידו אתרבאי. ונראה דהחילוק הוא בין קנין ידו לקנין הגבהה דבקנין ידו אפי' אם הניח חבירו לתוך ידו ולא הגביה ידו כלל קנה מה שבידו דומי' דחצירו שחצירו קונה מה שמונח בתוכו וכמ"ש התוספות בכתובת [[בבלי/כתובות/לא/ב|דף ל"א ע"ב]] בד"ה ואי דלא וכו' בשם ריצב"א כשתחב חבירו לתוך פיו מדעתו אף ע"פי שלא עשה שום מעשה קונה מטעם ידו אבל זהו דוקא כשתופס את החפץ כולו בידו אבל כשתופס בקצהו ואין כל החפץ בידו אינו קונה את החפץ מטעם ידו אלא מדין הגבהה כדאיתא בב"מ [[בבלי/בבא מציעא/ט/א|דף טי"ת]] גבי טלית שהיא מונחת חצי' על העמוד וכו' ע"ש בתוספות ובזה בעינן דוקא הגבהה שיעשה מעשה אבל אם נתן חבירו קצתו לידו אינו קונה כל הטלית הנגרר אם לא שהגביהו ועשה מעשה בידו לקנות בהגבהתו וזהו החילוק בין בהמה גסה שנקנית במסירה ובין כל המטלטלין שאינם נקנים במסירה דבדבר הנקנית במסירה כיון שתופס קצתו קונה את כולה במסירה ואף על פי שלא עשה שום מעשה אבל בשאר מטלטלין אינו קונה את מה שאינו בידו ממש אלא במשיכה או בהגבהה.

ותמיהני מאוד על מ"ש בס' מגיני שלמה בכתובת [[מגיני שלמה/כתובות/לא/א|דף ל"א ע"א]] ליישב קושי' התוספות שם בד"ה דאי בעי וכו' שכתב דס"ל לרש"י ז"ל דאין קנין יד מועיל בשום דבר אם לא בגט והכריח זה דהא כל המטלטלין אינן נקנין במוסירה. וכבר כתבנו שאין ענין זה לזה ופשיטא דמה שבידו ממש נפקא מגופא דקרא דאם המצא תמצא בידו כי היכ' דנפק' לן מהאי קרא קנין חצירו דלא גרע קנין ידו דמפרש בקרא מקנין חצירו דאתי' מריבוי דאם המצא ואדרבא אמרו שם דחצירו משום ידו אתרבי ותו דהא מפורש שם [בבלי/כתובות/ל/ב|דף למ"ד ע"ב]] דלא משכחת במי שאכל תרומ' שתחב לו חבירו בתוך פיו אלא כשתחב לו חבירו במקום דלא מצי לאהדורי והיינו מטעם ידו כמ"ש התוספות והיינו דקאמר לקמן [[בבלי/קידושין/כח/ב|דף כ"ח ע"ב]] דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כיצד אמירתו וכו' אבל בהדיוט לא קנה עד שימשוך הרי דנקט גבי גבוה לשון מסירה אף על גב דמסירה אינו קונה בכל מטלטלין אלא משום דהוי כמוסר כל הדבר לרשות הגבוה קונה מדין ידו דלא בעי מעשה כנ"ל:

'''ולפ"ז''' ע"כ צ"ל כדמשני שם שצירף את ידו למטה מג' דהיינו ע"כ שקנאו בלי שום הגבהה כלל דאל"ה אין הקנין בא כא' דכיון דהניחו לתוך ידו כבר נתחייב משום שבת ואם לא קנאו אלא משום הגבהה הרי אינו בא כא' אע"כ דהטעם הוא משום קנין ידו דלא בעי שום מעשה נמצא מיד כשבא החפץ לידו בא קנין החפץ וחיוב שבת כא' וממילא מיושב הא דלא מוקי שם בכתובת [[בבלי/כתובות/לא/ב|דף ל"א ע"ב]] כשצירף ידו למעלה מג' כגון שהאסקופה גבוה ג' דבזה הוי קונה מדין הגבהה ולא הוי צריך כדרבא.

ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דע"כ צ"ל שקנה מיד בלי שום מעשה הגבה' כדי שיבואו כא' א"כ אפי' אי הוי מוקי למעלה מג' הרי צריך לומר דקנה מטעם ידו לכך עדיפא ליה לאוקמא בפחות מג' ארחי' דאסקופה. אך הא קשה לי לשיטת רש"י ז"ל שפירש שם בהא דאמר שם דאי בעי גחין ואכיל דהיינו למטה מג' הרי דס"ל דכיון דאין הגבהה פחות מג' אין הגבהה מתחלת אלא לאחר ג' ואז לא הוי צורך אכילה דאי בעי גחין וכו' אם כן הא דקאמר בב"ק [[בבלי/בבא קמא/קיד/א|דף קי"ד]] גבי מנסך דמעיקרא סבר כדר' אבין וכו' ופי' רש"י בד"ה עקירה צורך ניסוך וכו' הגבהת יין צורך ניסוך והוא מטע' דאין ניסוך בלא הגבהה ואמאי הא יכול לנסך קודם שהגביהו ג' ואפשר דסבירא ליה לרש"י ז"ל דאף בדין ניסוך בעינן הגבהה ג' אך מסתימ' לשון הפוסקים לא משמע כן ודו"ק:

'''והנה''' רש"י ותוספות ז"ל כתבו בבבא קמא [[בבלי/בבא קמא/כט/ב|דף כ"ט ע"ב]] בהא דקאמ' שם כגון שהופכו בפחות מג' וכו' היכא דנתכוון לזכות מחויב משום ממונא דאיכ' למאן דאמר הבטה בהפק' קונה ולולי דבריו ז"ל היה נראה לומר דמיירי בגלל שגבוה הרבה יותר מג"ט ומשום דסתם ההופך את הגלל במקומו הראשון היינו שנטל את הגלל מלמטה ונותנו למעלה וכן אח"כ עד שהפכה כולה אם כן י"ל דמיירי שנטל למטה מג' טפחים לארץ וממילא נפל העליון לארץ וכן בכל פעם שנטל סמוך לארץ והוא הגביהה את מה שנטל יותר מג' טפחים והניחו למעלה וכן עשה עד שגמר כל ההפכות הגלל נמצא לעולם לא איסתלק מעשה הראשון שהרי תמיד היה הגלל תוך ג' סמוך לארץ אבל כל מה שנטל זכה בהן בהגבהה ג' וכן משמע הלשון שהפכו לפחות מג' ולא אמר פחות מג' אלא שבאמת הוא הגביהה יותר מג' אלא בכל פעם שנטל היה עדיין הנשאר תוך ג' לארץ וזהו לפחות משלשה שכיון שהיה הגלל תמיד פחות משלשה לעולם לא אסתל' מעשה הראשון ודו"ק:


'''בתוספות ד"ה אמר קרא וכו' הא דלא מייתי משדה עפרון וכו' דכל קנינו בכסף.''' עיין מ"ש לעיל בזה [[תוספות/קידושין/יד/ב#הואיל|דף י"ד ע"ב]] בתוס' ד"ה הואיל וכל קנינו וכו' בשיטת רש"י ושיטתם.

ולולי דבריהם ז"ל היה נראה כיון דאמרינן לקמן בקנין שטר דלא קנה עד שיתן כל הדמים ובכסף אמרינן בפ' השוכר את האומנין דקנה אפילו במקצת דמים אי לא עייל ונפק אזוזי והטעם דקרא דשדות בכסף יקנו משמע כסף כל דהוא וכ"ש לפמ"ש לקמן דמוכח מקרא דשדות בכסף יקנו דהיינו אפי' במקצת כסף דאל"ה תיפוק ליה דקנה מטעם שטר כמו שיבואר בס"ד דכתיב וכתוב בספ' וחתום. ולפ"ז אי הוו ילפינן משדה עפרון כיון דכתיב בכסף מלא הוי אמינא דבעינן כל דמי המקח מ"מ אף לפי מה שכתבו התוספות דהתם בנמכר לנכרי מ"מ כיון דגלי קרא גבי ישראל דמקצת כסף ככל כסף ה"ה בכסף דגבי נכרי וק"ל:


'''בגמרא. אי כתיב יקנו לבסוף וכו' שטר ראי' בעלמא הוא.''' והנה מסוגי' זו הקשה על הרמב"ם ז"ל דכתב דכל שאין העדים זוכרין מענין השטר פסול דהוי ליה מפיהם ולא מפי כתבם כדאית' בח"מ סי' כ"ח ומתוך זה כתב דכל השטרות שחתומים בו עדים לראיה אינו אלא מדברי סופרים דמדאורייתא אין עדות מפי השטר דהוי ליה מפי כתבם והקשו עליו המפרשים מקרא דירמי' דכתיב בו למען יעמדו ימים רבים עוד הקשו עליו מסוגי' זו דקאמר דוכתב בספר וחתום לראיה וכבר כתבנו בחידושי אה"ע סי' ק"ל דאין קושיא מקרא דירמיה דכתיב ביה את החתום ואת הגלוי ופי' רש"י ז"ל ואת הגלוי זה קיום ב"ד נראה פשוט דכשהעדים באים לפני ב"ד ומקיימין חתימתן וזוכרין העדות כדקיי"ל שעל מנה שבשטר הם מעידין והב"ד מקיימין את חתימתן שטר כזה יכול לעמוד ימים רבים ואפי' אם יבוא השטר לפני ב"ד אחר אין זה מפי כתבם דהרי העידו מפיהם לפני בית דין הראשון והב"ד הראשון אין להם דין עדים ומועיל אפי' מפי כתבם דאין אחר מעשה בית דין כלום ושפיר יכולין כל הבית דין לדון ע"פ זה השטר לעולם מן התורה אם כן היינו דכתיב גבי ירמיה למען יעמדו ימים רבים. ולפ"ז אפשר לפרש גם בסוגי' דידן דקאמר דוכתב בספר יחתום וראיה היינו משום דכתיב בתר וכתב בספר וחתום והעד עדים וי"ל היינו שיעידו העדים בבית דין על חתימתן ויקיימו הבית דין והיינו שניבא הנביא שלעתיד יהיה דומי' דקניות ירמיה דכתב בו את החתום ואת הגלוי דהוא קיום ב"ד כנ"ל ודו"ק:


'''בגמרא. אלא מהכא ואקח את ספר המקנה וכו'.''' והנה הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כ' דשטר ילפינן מוכתוב בספר וחתום והיינו דמפרש דשדות בכסף יקנו או או קאמר והוא תמוה שהוא נגד סוגית הש"ס דמפרש לקרא לראי' בעלמא ותו קשה דבגיטין [[בבלי/גיטין/לו/א|דף ל"ו]] משמע להדיא דקרא דוכתב בספר וחתום בעיקר הקנין מיירי דמקשה התם אמתני' דעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום ומשני לא נצרכא אלא לר' אלעזר משמע דלר"מ מיירי קרא בקנין עצמו ואפי' לר"א דמפרש רש"י שם דקרא עצה טובה קמ"ל היינו בחתימת העדים אבל בעיקר הספר משמע דהוא משום קנין אלא דהוי סגי בעדי מסירה לחוד ומה שאמר וחתום היינו משום עצה טובה לראי' וכ"ש לפי מה שכתבו המפרשים דלדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דסבירא ליה דאף לר"א סגי בעדי חתימה לחוד כדאיתא באה"ע סי' ק"ל היינו משום דלדידהו אינו צריך לדחוק דקרא עצה טובה קמ"ל אלא דקרא מיירי בע"ח לחוד דמהני נמי לר"א ורש"י שנדחק שם לפרש דקרא עצה טובה קמ"ל אף דלא משמע ממתני' כן דאם כן אכתי מה תיקן ר"ג הא ירמיה תיקן היינו לשיטתו דסבירא ליה ע"ח לא מהני לר"א כמבואר בחידושינו באה"ע סימן ק"ל מ"מ משמע התם דקרא מיירי בשטר קנין דלא כסוגיא דהכא.

ונראה לענ"ד ליישב והוא דלכאורה קשה איך אפשר לומר דקרא כולה חד ענינא הוא שיהיה הקנין בכסף והשטר לראי' אם כן כיון דנבואת ירמי' היה על העתיד שיהיה המנהג כן לקנות בכסף ולכתוב את השטר לראי' אם כן הוי ליה מקום שכותבין את השטר ולא קנה בכסף עד שיכתוב את השטר ואם כן הא דאמר קרא שדות בכסף יקנו דמשמע דהקנין הוא על ידי הכסף הא בלא קניות הכסף תיפוק ליה מטעם שטר והיה נראה לענ"ד לכאורה דס"ל להרמב"ם ז"ל דבאמת הא דמקשה הש"ס והא אמרת לראי' בעלמא היינו מקמא דידעינן קנין שטר די"ל דשטר אינו קונה כלל אלא לראי' בעלמא וממילא צריך להיות הקנין בכסף ולפ"ז כדמסיק דשטר קונה ממשמעות דקרא דואקח את ספר המקנה ע"כ דליכא לפרושי קרא דוכתב בספר וחתום דלראי' דאם כן ל"ל קנין כסף כלל וע"כ דקרא או או קאמר והיינו שדות בכסף יקנו במקום שאין כותבין את השטר וקרא דוכתב בספר וחתום הוא קנין שטר והיינו כסוגי' דגיטין ולהכי מביא הרמב"ם ז"ל קרא דוכתב בספר וחתום דמפורש ביה קנין שטר וחתימתו אלא דאכתי בהא לא מתרצי שפיר דהוי מצי נמי לאתוי' קרא דואקח את ספר המקנה. ותו דלשון הסוגיא אלא מהכא משמע דעיקר ילפותא מהכא. ותו דאפילו מקמא דידעינן קנין שטר דוחק גדול לפרש דהא דכתיב יקנו גבי כסף קודם כתוב בספר היינו משום דהוי ס"ד דבשעת כתיבת הספר קנה הכסף דקמ"ל דקונה למפרע כמ"ש הריטב"א ז"ל די"ל דכשקונה בכסף במקום שכותבין את השטר ואח"כ הוא נותן את השטר לראי' הוא קנה בכסף למפרע דהוי ליה כע"מ שתכתוב את השטר דהוי לי' כמעכשיו א"כ מצינו לפרש דהא דכתיב יקנו גבי כסף משום דכשכותב את השטר קונה אותו למפרע משעת נתינת הכסף אך מלשון הש"ע ח"מ סי' ק"צ סעיף זי"ן וחי"ת משמע דאין הקנין אלא בשעת כתיבת השטר ולא למפרע דאי הוי כע"מ שתכתוב את השטר אם כן לא הוי מצי הלוקח לחזור בו קודם כתיבת השטר כדקיי"ל בכל תנאי דע"מ כשזה מקיים התנאי מתקיים המעשה למפרע ודווקא כשמתנה המוכר ע"מ שתכתבו לו את השטר אמרינן לקמן דחוזר בשטר וחוזר בשדה משא"כ הכא דשניהן יכולין לחזור. וכן משמע מדברי רבי אידי בר אבין דאמר אי בעינא בשטרי איקני משמע דבמקום שכותבין את השטר יכול הלוקח לחזור דאין הקנין למפרע אלא משעת כתיבת השטר דסמכה דעתיה וקרא משמע דהקנין הוא משעת נתינת הכסף.

ונראה לענ"ד די"ל דבאמת הא דנפקא ליה לרב דין זה היינו מדכתיב בקרא ואקח את ספר המקנה דהיינו קנין שטר אף על גב דכתיב בקרא מתחלה ואשקול לו את הכסף אם כן כבר קנה בדמים וע"כ צ"ל דבכסף לא קנה משום דלא סמכה דעתיה משום דהוי התם מקום שכותבין את השטר ולא סמכה דעתי' עד שיתן לו את השטר וממילא קנה בשטר כמו שכתבתי לעיל דאין הקנין למפרע והיינו דפירש"י ז"ל בד"ה ואקח את ספר המקנה אלמא דיש קנין בספר לבד ר"ל אף על גב דהיה יכול לקנות בשעת נתינת השטר בכסף שנתן לו כבר מ"מ קאמר קרא דא"צ לזה משום דהקנין הוא בספר לבד אם כן מוכח מקרא להדיא כדרב אם כן י"ל דהא דקאמר ושטר לראי' בעלמא היינו מקמא דמייתי קרא ואקח את ספר המקנה אבל לבתר דמייתי קרא ואקח את ספר המקנה דמוכח כדרב ע"כ צ"ל דקרא דושדות בכסף יקנו וכתב וגומר לאו לראיה בעלמא ומיירי במקום שאין כותבין את השטר וקרא או או קאמר. ולפ"ז י"ל דמקרא דואקח את ספר המקנה לבד לא היה מוכרח כ"כ דהקונין הוא בספר עצמו אלא משום דלא קנה בכסף עד שלקח הספר ולהכי קרי' ליה ספר המקנה אלא דאפ"ה כיון דמוכח כדרב ממילא מוכח דקרא דוכתב בספר וחתום לאו לראי' אלא דאו או קאמר והיינו דפי' רש"י ז"ל אלמא יש קנין בספר לבד ר"ל דממ"נ מוכח שקונין בספר לבד נמצא דלפי המסקנא אתי' סוגי' דגיטין דקרא דוכתב בספר וחתום מיירי בקנין כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה. ודו"ק:

'''אמנם''' העיקר נראה לענ"ד ביישוב קושי' הנ"ל דאף למאי דקאמר דוכתב בספר וחתום לראי' בעלמא אפ"ה משכחת דהקנין הוא בכסף דוקא ולא בשטר לפמ"ש רמ"א בח"מ סי' קצ"ח דהיכא שלא נתן אלא מקצת הדמים בענין דלא קנה אלא כנגד מעותיו היינו דוקא במקו' שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר כיון שאינו קונ' עד שיכתוב א"א שיקנה כנגד מעותיו דכיון שאינו קונה אלא בשטר האיך יקנה מחצה והרי השטר על כל הקרקע נכתב נראה להדי' מדבריו דאם הוא בענין שקנה כל הקרקע במקצת הדמים אפי' במקום שכותבין את השטר דלא סמכה דעתו של לוקח ולא קנה עד שיכתוב את השטר מ"מ כשנתן לו את השטר ממילא הוא קונה את כל הקרקע במקצת הכסף שנתן ואין זה דומה למ"ש הר"ן ז"ל בשמעתין בההוא דשמואל דאמר בסמוך דבשטר מקח אינו קונה עד שיתן דמים והיינו דווקא כל הדמים אבל אם נתן לו אח"כ מקצת הדמים כיון דאינו אלא פריעות חוב ולא סמכה דעת המוכר עד שיפרע לו כל הדמים ע"ש דהיינו דוקא בשטר קנין דעיקר הקנין הוא בשטר אבל כשעיקר הקנין היה בתחילה בכסף אפי' במקצת כסף מהני דהא לא בעינן שטרא אלא משום סמיכות דעת הלוקח אבל סמיכות דעת המוכר לא בעינן בקנין כסף כמ"ש הר"ן שם להדי' וז"ל ודאמרינן לא קנה עד שיתן דמים איכא מ"ד דוקא כל הדמים וכו' דכי אמרינן דמקצ' דמים קנה הכל כל היכא דלא עאל ונפיק אזוזי ה"מ בנתן מקצת דמים לשם קנין ולא עאל ונפק אשארא גלי אדעתי' דניחא ליה דליקני בהכי וכו' ע"ש. ונראה הא דנפקא ליה דין זה דבקנין כסף סמכה דעת המוכר אפי' בפרוטה והכי קיי"ל דקונין אפי' בפרוטה אפילו שדה גדולה אף על גב דמקרא דשדות בכסף יקנו לא משמע אלא כשנתן כל הכסף. וכן בשדה עפרון כתיב בכסף מלא יתננה לי וצריך להבין מנלן דקונה אפילו בפרוטה ונראה דנפקא מהאי קרא דכתיב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום ומדכתיב יקנו גבי כסף משמע שהקנין הוא בכסף וקשה קושי' הנ"ל דמאי נפקא מינה כיון דהוי במקום שכותבין את השטר ממילא דקונין בשטר אלא ע"כ דקרא אפי' במקצת דמים ולא קנה מטעם שטר דבקנין שטר בעינן כל הדמים וע"כ דקונין בכסף דמהני אפי' במקצת דמים הרי דמוכח מקרא דמקצת הדמים מהני ודו"ק:

'''ועוד''' נראה דיש ליישב קושי' הנ"ל דכיון דהוי מקום שכותבין את השטר א"כ קנין כסף למה הוא כשנתן לו את השטר יכול לקנות בשטר עצמו משום דקי"ל דבשטר קנין בעינן ספר המקנה שיהיה גוף השטר וכתיבתי' משל המקנה. כדאית' בגיטין [[בבלי/גיטין/כ/ב|דף כ' ע"ב]] גבי זקן אחד שהי' מלוה לכל בני הכפר וכו' ואיתא בבבא בתרא [[בבלי/בבא בתרא/קסז/א|דף קס"ז]] דשטר ראיה הלוקח נותן שכר סופר אפי' במוכר שדהו מפני רעתה א"כ שפיר י"ל דוכתב בספר וחתום היינו לראיה דמסתמא יהי' הספר משל הלוקח כדינו א"כ אינו יכול לקנות בו דאינו ספר המקנה וע"כ קונה בכסף שנותן לו בתחילה ונפקא מינה לדינא דהא דפסק בח"מ. שטרי דידן דשטרי קנין הם היינו כשהשטר הוא משל המוכר והוי ספר המקנה ולפ"ז הא דקאמר רב אידי בר אבין דאי בעינא בשטרא איקני היינו שיהא השטר של המוכר א"נ דבשעה שיקח השטר יהא קנין בכסף. ודו"ק.

עוד י"ל קושי' הנ"ל לפי מה דאמר שמואל דבשטר לא קנה עד שיתן לו דמים ולא סמך דעת המוכר א"כ ע"כ צ"ל הא דאמר רב לעיל דמקום שכותבין את השטר לא קנה משום דלא סמכה דעת הלוקח עד שיכתוב לו את השטר משמע דכשיש בידו שטר שלא יכחיש המוכר המכירה היינו ע"כ שכתוב בשטר שכבר קיבל המוכר דמי מכירת כלו כמו שנוהגין לכתוב בשטרי המכירה דידן. דאל"ה מה מועיל השטר הא יכול המוכר להכחיש שלא נתן לו הדמים וממילא אין המכירה כלום ויהי' המוכר נאמן דאוקי קרקע בחזקת מרא קמא כיון שהספק הוא בעיקר המכירה וכיון שיכול להכחיש מה זה סמיכה על השטר דאף דנראה דהא אמרי' בפ' חזקת הבתים {{ממ|}} דעד תלת שנין אדם מזדהר בשטרי משמע דאינו יכול להכחיש אף דלא מצינו זה שצריך שיכתוב בשטר שכבר קיבל הדמים היינו משום דכיון שהחזיק בקנין חזקה דקי"ל דקנה אע"פ שלא נתן לו דמי' ואע"פ שלא נתן לו את השטר אלא דהשט' מועיל שלא יטעון המוכר שירד בגזלנות' לתוך השד' א"כ כיון דאיכא שטרא שוב אינו יכול לטעון שהיא גזולה וממילא כיון שקנה השד' והמוכר בא להוציא הדמים מיד הלוק' הלוקח נאמן דהו"ל המוכר המוציא מחבירו עליו הראיה אבל כשלא קנה בחזק' אין השטר מועיל כלל כיון שלא מפורש בו שלקח הדמים ויכול להכחיש וע"כ מיירי רב כשהמנהג הוא שכותבין בשטר שהמוכר קיבל הדמים דאין לומר דסמכה דעתו בשטר כשיקח השטר יחזיק בקרקע ויועיל לו השטר שלא יכול לטעון שירד לתוכו בגזלנותא ז"א דאם יחזיק סמכה דעתו דלוקח דהא קיי"ל דבחזקה קונה בלא שטר אפי' במקום שכותבין את השטר כמ"ש תוס' לקמן [[תוספות/קידושין/כז/ב|דף כ"ז ע"ב]] בד"ה בד"א נמצא דלענין קנין אינו מועיל השטר כלום ולא שייך סמיכות דעת עליו א"כ י"ל דהא דאמ' גבי וכתוב בספר וחתום דשטר ראיה בעלמא היינו דמנהג הוא שלא יכתוב לו נתינת הכסף אלא לראיה בעלמ' לאחר שיחזיק שלא יכול לטעון שירד בגזלנותא. אבל אין בשטר זה שום סמיכות דעת לקנין והוי כמקום שאין כותבין את השטר וקנה בכסף לבד ודו"ק.


'''שם אמר שמואל ל"ש אלא בשטר מתנה וכו'.''' הקשה הרשב"א ז"ל דהא קרא דואקח את ספר המקנה הי' במכר ותירץ דגבי ירמיה הי' כמוכר שדהו מפני רעתה אך בהא לא מתרצי לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דלמסקנא ילפינן שטר מוכתב בספר וחתום וכן מבואר בסוגי' דגיטין [[בבלי/גיטין/לו/א|דף ל"ו]] כנ"ל א"כ כיון דקרא מיירי במכירת השדה לעתיד ע"י השטר משמע דקונה בשטר בלא כסף דאל"ה תיפוק ליה מטעם קנין כסף ולעתיד לא שייך הך תירוצא ודוחק לאוקמא קרא בשטר מתנ' נראה לענ"ד לפמ"ש לעיל דלהרי"ף והרמב"ם ז"ל הא דכתב וכתב בספר וחתום היינו שיהי' הקנין בשטר ע"י עדי חתימה דלא כפירש"י דהחתימ' משו' עצה טובה דהיינו דתיקן ר"ג דאף דלר"א דס"ל דעדי מסירה כרתי מ"מ מהני נמי ע"ח לבד אלא דצריך להבין דהא ע"כ איכא עדי מסירה דהא קיי"ל בב"מ [[בבלי/בבא מציעא/יג/א|דף י"ג ע"א]] דאין כותבין שטר למלוה בלא לוה דשמא יכתוב בניסן ולא ילוה עד תשרי אלא בשטר אקנייתא ופי' רש"י ז"ל בין ילוה ובין לא ילו' ואביי אמר שם דעבז"ל וה"ה בשטר מכירה כיון דאיכא בו חשש זה דשמא יכתוב בניסן ולא ימסור לו עד תשרי ואיכא חששא טובא טפי דשמא ימכור לאחר בנתיים או משום שיעבוד אחריות מניסן עד תשרי ואם כן א"י למסור השטר מכירה להמוכר עד שיהא הלוקח עמו וימסו' לו בפניהם ואם כן הרי הם עצמו עדי מסירה וא"צ לחתימתן כלל וע"כ צ"ל בשטר הקנאה או למ"ד דעבז"ל נמצא דשטר כזה אינו אלא כשטר מתנה שהרי הם זכין לו מאותו שעה ואף שיתן הכסף לבסוף אלא שהו' מתנה בפי' שיקנו לו מיד בלא נתינת הדמים כלל דאף על גב דלמ"ד עבז"ל צריך דמטי לידיה מ"מ עיקר הקנין הוא מיד כמו מתנה הרי דקרא מיירי בשטר שהוא כעין שטר מתנה אם כן לשמואל דס"ל בגיטין [[בבלי/גיטין/פו/ב|דף פ"ו ע"ב]] דהלכה כר"א אף בשטרות. וכן פסק הרי"ף והרמב"ם ש ע"כ מיירי קרא בשטר מתנה ותו דהא כתב הש"ך בח"מ ב[[ש"ך/חושן משפט/נא|סי' נ"א]] דאף ולרב דסבירא לי' דהלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות מכל מקום שטרי קנין הם דומי' לגיטין ודו"ק.


'''שם כותב על הנייר או על החרס וכו'.''' הנה התוס' כתבו לעיל [[תוספות/קידושין/ט/א|דף ט']] דברייתא זו אתי' כר"א דלר"מ פסול משום דהוי שטר שיכול להזדייף. ולולי דבריהם הי' אפשר לומר דבלא זה קשה דאי אתי' כר"מ ה"ל להזכיר דחתום עליו עדים ואפי' אי נימא דבשטר מכר סגי בלא עדים כלל כדמשמע מדברי הסמ"ע בסי' קצ"א שכתב הך דינא דכתוב לו השטר על הנייר או על החרס אף על פי שאין עליו עדים משום דלא איברי סהדי אלא לשיקרא מ"מ כיון דנקט האי לישנא בברייתא לעיל [[בבלי/קידושין/ט/א|דף ט' ע"א]] גבי שטר קידושין והא קי"ל דהמקדש שלא בעדים אין חוששין לקדושיו בשלמא לר"א דסבירא ליה עדי מסירה עיקר א"כ כשנותן לו זה השטר בפני עדים מהני אבל לר"מ לא מהני בלא עדי חתימה. ותו נראה דדברי הסמ"ע צ"ע כדמשמע מהא דמקשה הש"ס בגיטין [[בבלי/גיטין/לו/א|דף ל"ו]] גבי עדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם דאורייתא היא דכתיב וכתוב בספר וחתום משמע דבשטר מכירה ג"כ בעינן ע"ת לר"מ וכן מוכח מהא דמקשה בגיטין [[בבלי/גיטין/י/ב|דף יו"ד ע"ב]] מתנ' במאי קנה לה לאו בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא ע"ש הרי דאף על גב דלא חשידי ערכאות בשיקרא ואפ"ה פסול משום דבעינן ע"ח והתוס' בגיטין [[תוספות/גיטין/ד/א|דף ד']] בד"ה דקיימא לן הלכה כר"א בגיטין וכו' כתבו סברא זו דגבי מכר שייך הודאות בעל דבר כמאה עדים דמי ואפ"ה משמע מדבריהם שם דבעינן ע"ח וצ"ע ובחדושי אה"ע סי' ק"ל הארכתי בזה.

אמנם לולי דבריהם ז"ל הי' נראה לפרש דמצי אתי' כר"מ והכא מיירי שכתב המוכר בכתב ידי עצמו וכן בשטר קידושין שבעל עצמו כותב וכן משמע הש"ס לעיל [[בבלי/קידושין/ט/א|דף טי"ת ע"א]] דקאמר הכא דבעל כותב והתם מוכר כותב והתוס' כתבו בגיטין [[בבלי/גיטין/ג/א|דף ג' ע"א]] בד"ה ג' גיטין פסולין וכו' כיון שבעל עצמו כותב אין לך חתימה גדולה מזה ע"ש. ואף על גב דגבי ג' גיטין פסולין נקט כתב בכתב ידו ואין עליו עדים דפסול הא כתבו התוספות בגיטין שם דטעמא משום דהוי כאלו אין בו זמן ויכול לחפות על בא אחותו וזה לא שייך גבי שטר קידושין שאין בו זמן כדאיתא ביבמות [[בבלי/יבמות/לא/ב|דף ל"א ע"ב]] וכן בשטר מכר אין לפסול אם אין בו זמן כדאיתא בח"מ סי' מ"ג ולפ"ז ממילא מתורץ קושי' התוספות כדאיתא בח"מ סי' מ"ם דאם כתב בכתב ידו אינו יכול להזדייף ע"ש בסמ"ע ונראה לענ"ד כן מדברי רש"י ז"ל בד"ה רב אשי אמר וכו' ישוב עליו לפרוע ממנו וכו' נראה דדקדק ממנו אף על גב דקיי"ל דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסי' משועבדים ודוחק לומר משום דהוי שטר שיכול להזדייף דהא אי מיירי בעדי מסירה לר"א יכול לטרוף ע"פ העדים כדאיתא בגיטין [[בבלי/גיטין/כב/ב|דף כ"ב ע"ב]] ולפמ"ש דמיירי בכתב ידו בלא עדי מסירה אם כן הא קיי"ל הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים ב"ח ולא מנכסים משועבדים. אך קשה לי אמאי לא משני הכי בגיטין [[בבלי/גיטין/כ/ב|דף כ' ע"ב]] גבי הי' מוחזקין בעבד שהוא שלו דמקשה והא כתב שיכול להזדייף היא הוי מצי לשנוי' דמיירי בכתב ידו שאין עליו עדים ונ"מ אם ניסת תצא דהוי ליה ספק מגורשת וצ"ע. ודו"ק:


'''בגמרא שם רב אשי אמר במתנ' ביקש ליתן לו וכו'.''' ופי' רש"י ז"ל דכותב לו שדי מכורה לך ונתונה לך וכו'. וצריך להבין דלמה לא פירש באמר דהברייתא או או קתני כדס"ד מעיקרא אלא דכולה ברייתא מיירי במתנה ופעמים כותבו בלשון מכירה משום יפוי כח דמכירה ולכאורה הי' נראה דסבירא ליה דאי כתב רק בלשון מכירה לחוד לא מהני משום דלא סמכה דעתי' דמקבל שיכול לטעון שהי' מכורה באמת ולא נתן לו הדמים וכמ"ש לעיל דהמוכר נאמן בזה דאוקי קרקע בחזקת מרא קמא וכן נר' מדברי המהרש"א ז"ל. אך נראה דזה אינו אלא במקום שכותבין את השטר וכדאמר רבה לעיל דאפי' בכסף אינו קונה עד שיכתוב את השטר אבל במקום שאין כותבין את השטר דקונה בכסף לבד אף על פי שהי' יכול להכחיש ה"נ קונה בשטר כזה כיון שבאמת מתנה הוא ותו דלפי משמעות דברי רש"י ז"ל שכתב לגבות ממנו הדמים המפורשים משמע שכתב בשטר איזה סך דמים א"כ הוי מצי לפרש שכתבו בו שקיבל ממנו דמים המפורשים וכתב כן משום יפוי כח המכירה ותו יש לדקדק דלא כתב רש"י ז"ל יפוי דהמתנה כמ"ש התוספות וגם בלשון הש"ס יש לדקדק דקאמר במתנה ביקש ליתנה לו דלא הוי ליה למימר אלא הכא במ"ע במתנה וכותב בלשון מכר כדי לייפות כחו ונראה לענ"ד לפרש משום דקשה לכאורה למאי דמשני הכא אליבא דשמואל דס"ל בב"מ [[בבלי/בבא מציעא/יד/א|דף י"ד ע"א]] דבשטר מכר לא אמרינן אחריות ט"ס דעביד אינש דזבין ארעי' ליומא אם כן הכא דמיירי שאין מפורש בו אחריות דאם לא כן למה הוצרך לכתוב בלשון מכר אם כן אף שכתב לו בלשון מכר אינו מועיל כלום ואפי' אי נימא דרב אשי אליבא דנפשי' ולא סבירא ליה בהא כשמואל כדקיי"ל אחריות ט"ס אפילו בשטר מקח מ"מ קשה דהא בהך דאחריות ט"ס יש אומרים דהיינו דאמרי' דסתמא התנה כן והסופר טעה כמ"ש הסמ"ע בסימן ל"ט או דאמרינן מסתמא הי' דעתו כן אף על פי שלא התנה בפירוש מ"מ כיון שלא נכתוב בשטר ע"כ צ"ל דקנין השיעבוד שעל נכסיו של המוכר הוא בכסף שקיבל המוכר דעל דעת כן נתן לו שישתעבדו לו נכסיו אבל במתנה אם הוא רוצה לייפות כחו במה ישתעבדו נכסי המוכר בדברים בעלמא וצ"ל בדוחק דאפ"ה הוי כאלו נכתוב וכמו שהוכחנו בחידושינו בבבא מציעא [[בבלי/בבא מציעא/יג/א|דף י"ג]] ע"ש. 

מיהו העיקר נראה דהכא שאני דאף דסבירא ליה לשמואל דלא אמרינן אחריות ט"ס היינו בשטר מכירה בעלמא משום דלא מוכח האחריות מתוך השטר אבל הכא מוכח מתוכו כיון שכתב בשטר לשון נתינה ולשון מכירה אם כן מוכח מתוך השטר דבמתנה ביקש ליתנה לו אלא שכתב נמי בלשון מכר משום אחריות הוי כמפורש בו אחריות אפי' אליבא דשמואל ונקנה השיעבוד בזה השטר עצמו ואפילו לר"מ דסבירא ליה דבעינן מוכח מתוכו אין לך הוכחה גדולה מזה וממילא מתורץ דלא הוצרך רש"י ז"ל לפרש יפוי דמתנה שהוצרך ליכתוב בלשון מתנה דליהוי אחריות מוכח א מתוכו ויקנה בו שיעבוד נכסיו וק"ל:


'''שם. ובחזקה מנ"ל כו'. אמר חזקי' אמר קרא ושבו בעריכם.''' הא דלא מייתי מקרא דאורייתא מוירשתם אותה וישבתם בה משום דהתם אין לפרש דהחזקה הי' לקנות מן הכנענים שהיו שם בתחלה או מדין הפקר דבאמת הי' שלהם ירושה מאבותיהם כדאיתא בפרק יש נוחלין ותו דכיבוש מלחמה עצמו אין צריך שום חזקה אחרות כדאיתא בגיטין [[בבלי/גיטין/לח/א|דף ל"ח ע"א]] וע"כ הא דקאמר דבי רבי ישמעאל במה ירשתם בישיבה היינו חלוקה שביניהם כל אחד ואחד הוא קונה אותה בישיבה א"כ י"ל דאין ללמוד מזה דמהני חזקה בהפקר ונכסי הגר דהא אמרינן בב"מ [[בבלי/בבא מציעא/יב/א|דף י"ב]] דהיכא דדעת אחרת מקנה אותו עדיף טפי א"כ הכא שהי' חלוקה בין כל א' וא' הוי לי' דעת אחרת מקנ' אותו אף שכתבו התו' בר"פ האיש מקדש ובבכורות סוף פרק יש בכור דחלוקת יהושע הי' ע"פ הדיבור היינו לענין דאינו חוזר ביובל אבל מ"מ הי' צריכין לעשות חזקה כל א' בשלו כיון שבתחילה הי' בשותפות כולם כמ"ש בספ"י א"כ אין ראי' להפקר ונכסי הגר לכך הוצרך לאתוי' מקרא דירמי' שהי' הארץ כהפק' ותפסו כל א' מהן בחזקה מה שישב בה ואיכא למימר נמי איפכא כיון דמצינו גבי מטלטלין דבמציאה והפקר קונה אותו במשיכה מדאורייתא ואלו גבי מכירה ס"ל לר' יוחנן דמשיכה אינו קונה מן התורה ובעינן נתינת הכסף דווקא א"כ איכא למימר גבי קרקעות נמי אע"ג דאמר במה תפסתם בישיבה היינו משום דלא מחסר נתינת הכסף משום דהוי הפקר אבל בקונה קרקע מחבירו אין ללמוד מזה דמהני חזקה כיון שלא נתן הכסף עדיין אלא כיון דקי"ל באחין שחלקו דכיון שהחזיק אחד בשלו קנה אף שלא החזיק חבירו עדיין בחלקו וכדמפורש בש"ע ח"מ סי' רנ"ז סעיף ב' א"כ ה"נ בחלוקת ארץ ישראל דוודאי לא הוצרך הכתוב שיקנה כל א' חלקו עד שישבו כל ישראל כל אחד בחלקו דהוא משמעות כל הכתובי' שלא נכבשו כל הארץ בימי יהושע ואפ"ה קנה כל א' מה שהחזיק אף שעדיין לא החזיק חבירו וכ"ש לפי מה דאיתא בבבא בתרא [[בבלי/בבא בתרא/קכב/א|דף קכ"ב]] דנתחלק לפי כספים והעלו דמים זה לזה ואפ"ה קאמר קרא וירשתם במה ירשתם בישיבה הרי מפורש ממש דאפילו במכירה מהני חזקה נמצא תרווייהו קראי צריכא. ודוק:


'''בגמרא. מנא לן ולר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות וכו'.''' ופי' רש"י ז"ל כדאשכחן גבי הקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו וכו' ואע"ג דהאי קר' בשדה אחוזה הוא דכתיב דהוי קרקעות. וצ"ל דמ"מ כיון דכתיב נמי בהאי פרשה פדיון הקדש דבהמ' טמאה דהא מטלטלין קאי נמי על כסף דלעיל מיני'.

אך לכאורה קשה למה לא מייתי לא גבי קרקעות דנילף דיקנה בכסף ממקדיש שדה אחוזה דבי' כתיב עיקר החי קרא דונתן הכסף וקם לו. ובספר [[פני יהושע/{{כאן}}|פני יהושע]] כתב דסוגיא דלעיל אזלא אליבא דר"ל דלר' יוחנן באמת ילפינן אף בקרקעות מהקדש. אך נראה לענ"ד דזה דוחק דא"כ צ"ל דחזקי' דיליף מקרא דשדות בכסף יקנו ס"ל כר"ל א"כ קשה להלכת' דקי"ל כר' יוחנן והרי"ף ז"ל כתב בפ' אין מעמידין דחזקי' ור"י הלכה כחזקי' וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ' כל הבשר דף ק"ו.

ונראה דהנה התו' הקשו בבכורות [[תוספות/בכורות/יג/א|דף י"ג]] ד"ה מעות קונות וכו' לר"ל יקנה בכסף בהדיוט כמו בהקדש. ועוד הקשו דמשיכה תקנה בהקדש כמו בהדיוט ותירצו דמשיכה לא שייכא בהקדש דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא ולהכי שייך טפי כסף מבהדיוט שבהדיוט דאפשר במשיכה לא יהא אלא קנין אחד וכו'. ונראה פי' דבריהם לפי מה דאמרי' לעיל [[בבלי/קידושין/יד/ב|דף י"ד ע"ב]] גבי ע"ע אשכחן גבי נכרי שכן כל קנינו בכסף ופי' התו' שאין לו קנין אחר אלא כסף א"כ נרא' דמהאי טעמא ליכא למילף הדיוט מהקדש דאיכא למיפרך מה להקדש שכן כל קנינו בכסף דלא שייך בו קנין משיכ' כמ"ש התו'.

ונראה לפי דבריהם ז"ל דהא דלא ילפינן נמי בהקדש מהדיוט שיועיל בחזקה בפדיון שדה היינו נמי מטעם שכתבו דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא ולפ"ז י"ל דמהאי טעמ' איצטרך לעיל למילף גבי קרקעות דנקנות בכסף מקר' דשדו' בכסף יקנו משום דליכא למילף מהקדש משום דאיכא למפרך כנ"ל דאין חזקה בהקדש ומהא גופא יליף ר"ל מדהוצרך ירמי' לאשמועי' שדות בכסף יקנו אבל ר' יוחנן דלא דריש משיכה מקרא כדאיתא בב"מ שם ממילא דליכא למיפרך גבי מטלטלין שכן כל קנינו בכסף דהא גופא ניליף דגבי הדיוט נמי אינו קונה אלא בכסף ולא במשיכה. כן נראה לע"ד לדעת התו' אך נראה דסברת התו' הוא דוחק קצת לומר כן גבי קרקע דאין חזקה בהקדש ואפי' במטלטלין צ"ע דהא מצינו דהקדש יוצא לחולין ע"י הגזבר שנותן בשכר האומנין הרי דשייך בזה משיכה לרשות אחר דהתם א"ל שקונה בכסף שכרן דהא הו"ל מלוה כדאי' לקמן [[בבלי/קידושין/מח/א|דף מ"ח]] גבי עשה לי שירי' ונזמים. וק"ל:

'''ולולי''' דבריהם ז"ל הי' נראה לענ"ד דלפמ"ש לעיל [[בבלי/קידושין/כב/ב#|דף כ"ב ע"ב]] דוודאי אף לרבי יוחנן משיכה קונה במתנה ומציאה וכן קנין כסף לר' יוחנן הכסף עצמו נקנה להמוכר במשיכה וכן בחליפין כיון שמשך זה קנה חבירו ועיקר הפלוגתא דר' יוחנן ור"ל במוכר מטלטלין במעות באיזה דבר יהי' הקנין של משיכה אי במשיכ' המוכר להמעות או במשיכת הלוקח להחפץ אי נימא דאלים כח המוכר טפי דצריך הוא שימשוך המעות או דאלים כח הלוקח וצריך הלוקח לעשות משיכה בהחפץ ולפ"ז גבי הקדש דאמר רחמנא ונתן הכסף ליכא למילף דמשיכה נמי קונה מהדיוט משום דכיון דהקדש חמור מסתמא אלים כחו טפי והיינו דאמ' רחמנא ונתן הכסף וקם לו משמע דוקא כסף לאלומי כח ההקדש למעט משיכה:

'''ובזה''' אתי שפיר נמי הא דלא ילפינן בקרקעות הקדש מהדיוט שיקנה פדיון הקדש בית ושדה ע"י חזקה דדוקא אמרה התורה ונתן הכסף לאלומי כח ההקדש דאינו קונה עד שיהי' הכסף ביד הגזבר ולפ"ז מתורץ נמי דלא ילפינן בקרקע שיקנה בכסף בהדיוט מהקדש כנ"ל משום דכיון דבקרקע דהדיוט מועיל חזקת הלוקח כדיליף הכא מקרא ליכא למילף נמי דמועיל כסף לאלומי כח המוכר כיון דבהקדש אינו קונה בחזקה ומשום דאלים כח ההקדש דצריך שיתן הכסף א"כ איך נילף להדיוט דלא אלים כח המוכר שהרי נקנה בחזקה אלמא דאלים כח הלוקח ולכך צריך קרא מפורש דנקנה בכסף וכן לר"ל דמשיכה מפורשת מן התורה אלמא דאלים כח הלוקח ליכא למילף דמהני כסף ממה דמהני כסף בהקדש דהתם שאני דאלים כח ההקדש אבל לרבי יוחנן דלא דריש משיכה מקרא כדאיתא בב"מ שם א"כ כיון דאין אנו יודעים איזה כח אלים טפי דמוכר או דלוקח ממילא כיון דמצינו בהקדש דכסף קונה איכא למילף הדיוט מהקדש ואף דהקדש חמור מ"מ כיון דהלוקח והמוכר כחם שוה דליכא לאלומי האי מהאי ממילא ילפינן כדמצינו גבי הקדש משא"כ בקרקע כיון דמצינו קנין חזקה אף לרבי יוחנן ליכא למילף מהקדש ודוק:

'''והנה''' הרי"ף כתב בב"מ דטעמא דרבי יוחנן הוא משום דיליף בק"ו דמה גופו קונה בכסף ממונא לא כ"ש דר"ל עבד עברי גופו קנוי כדאיתא לעיל [[בבלי/קידושין/טז/א|דף י"ו ע"א]] ולכאורה קשה כיון דאמרינן בבכורות דבנכרי לרבי יוחנן אין מטלטלין נקנין אלא במשיכה משום דכתיב לעמיתך לנכרי בחדא ולישראל בחדא א"כ כיון דהאי ק"ו איכא נמי בנכרי מאי חזית דילפינן בישראל טפי מבנכרי ונראה כיון דקנין כסף בנכרי עצמו נפקא לן מקרא דוהתנחלתם כדאיתא לעיל [[בבלי/קידושין/כב/ב|דף כ"ב ע"ב]] ומהא ילפינן התם דנקנין אף בחזקה א"כ ליכא למילף האי ק"ו דגופו קנוי ממונו לא כ"ש דמה לגופו שכן נקנין בחזקה משא"כ במטלטלין דע"כ אינם נקנין גם במשיכה דהא כתיב לעיל לעמיתך בישראל בחדא ולנכרי בחדא והא ליכא למימר דבישראל נמי נימא מה לגופו שכן נקנה בשטר זה אינו דבמטלטלין לא שייך שטר כדאמרינן בעלמא מטלטלין לאו בני שטרא נינהו. ומה שהקשה הנ"י דנימא קונה מן הנכרי יוכיח י"ל דמה לקונה מן נכרי שאינו קונה בחליפין אך כל זה אינו לדעת ר"ת לעיל [[בבלי/קידושין/יד/ב|דף י"ד ע"ב]] ד"ה הואיל וכל קנינו דסבירא ליה דקונה מן הנכרי אינו קונה בחזקה וכמ"ש לעיל [[בבלי/קידושין/כב/ב|דף כ"ב ע"ב]] דלדידי' אין עבד כנעני נקנה בחזקה אלא כשקונה מחבירו אבל לא כשקונה אותו מן הנכרי ותו דלדעת ר"ת איכא קנין חליפין אף בנכרי כמ"ש התוספות לעיל [[תוספות/קידושין/ג/א|דף ג']] ד"ה ואשה וכו'.

אך הא קשה לי דל"ל קרא גבי קרקע דנקנה בכסף ושטר לילף מהאי ק"ו דגופו קונה ממונו לא כ"ש וכן הקשה בספ"י ומיהו בשטר בין לר' חסדא דסבירא לי' לעיל [[בבלי/קידושין/טז/א|דף ט"ז]] בשטר אמה עבריה אב כותבו דיליף מקרא דלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית בקנין עבדים ומאי ניהו שטר וכיון דבעבדים לא נפקא בהו קנין שטר אלא משום שהוקשו לקרקעות אם כן אי לאו דמייתי קרא דקרקע נקנה בשטר לא הוי שמעינן מידי ובין לרב הונא דס"ל אדון כותבו אם כן איצטרך הכא קרא דמוכר כותבו. אך גבי כסף קשה כיון דילפינן דקונ' בע"ע מקרא דוהפדה אם כן נילוף בקרקע מק"ו דגופו קנוי ממונא לא כ"ש.

ונראה ליישב דלפמ"ש התוספות דף ד' בד"ה מעיקרא וכולי דהא דלא ילפינן קידושי כסף מהקישא דאמה משום דאמה גופא לא ילפינן אלא מקרא דוהפדה וזה לא שייך באשה דאינה יוצאת בכסף ואם כן י"ל דגבי מטלטלין נמי לא הוי מצי למילף מהאי ק"ו דגופו קנה בכסף דכיון דלא אתי' בעבד אלא מקרא דוהפדה שיוצאת בגירעון כסף בע"כ דאדון משא"כ גבי מטלטלין דאינן נפדין בכסף אלא ברצון המוכר יכול למוכרם אלא משום דכיון דגלי רחמנא גבי קרקעות דנקנית בכסף איכא למימר קרקעות יוכיח דאינם יוצאים בגירעון כסף ואפ"ה נקנה בכסף ואין לומר דמה לקרקע שכן נקנה בחזקה דע"ע יוכיח אם כן ממילא לק"מ דאי לא הוי ילפינין גבי קרקע לא הוי ילפינן מידי.

ואין להקשות דלפי מ"ש דעיקר ילפותא דשדו' בכסף יקנו א"צ אלא משום דאינ' יוצאת בגירעון כסף אם כן איך יליף מקרא דשדות בכסף יקנו שנתנבא ירמי' דלמא מיירי קרא דווקא בשדה אחוזה דנגאלת בגירעון כסף ז"א דהא נתנבא על בית שני וגאולת שדה אחוזה אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג משא"כ בזמן בית שני כדאיתא בפרק השולח דף ל"ו. ודוק:


'''בתוספות ד"ה קרקע כל שהוא וכו'.''' בירושלמי דמס' פאה {{ממ|}} פריך וכו' משקצרו אין כאן וכו' לכאורה קשה מאי מקשה הא נ"מ ביש לו שדה סמוכה לה בענין שאין מפסיק ביניהם ויכול להניח פאה מקרקע זו על האחרות ואם היתה פטורה הוי ליה מן הפטור על החיוב ואפשר דבכה"ג לא הוי פליגי חכמים על ר"ע דמצטרף עם שדה אחרת. וק"ל:


'''שם. ובד"ה ובוידוי וכו' וגם משמע מי שאין לו קרקע מתוודה כגון פירות ליקוחין וכו'.''' דבריהם ז"ל אינם מובנים דסותרים זה את זה מה שכתבו בתחלה משום דבירושלמי פריך וכו' שאם כן מה מקשה בירושלמי גם סותר דבריהם מ"ש בבבא בתרא [[תוספות/בבא בתרא/כז/א|דף כ"ז]] דמשמע בירוש' איפכ' וכ"ז הוא במהרש"א ז"ל. ולענ"ד נראה ליישב עפ"י מ"ש התוס' בב"מ [[תוספות/בבא מציעא/פח/א|דף פ"ח]] בד"ה תבואת זרעיך וכו' דלשיטת ר"ת לא מיעטה התורה תבואת זרעיך ולא לוקח אלא בלוקח אחר המירוח אבל אם לוקח קודם המירוח חייב במעשר ולשיטת ריב"ם איפכא דלא חייבה התורה אלא לבעל השדה אבל הלוקח קודם המירוח פטור אבל אחר המירוח כיון שכבר נתחייב במעשר ביד בעל השדה גם הלוקח חייב במעשר. ולפ"ז קשה לשיטת ריב"ם דסבירא ליה דעיקר החיוב על בעל השדה דהול"ל קרקע כל שהוא חייב במעשר אלא דהא לאו קושיא הו' כיון דעכ"פ הלוקח חייב מדרבנן תו לא שייך למתני חיוב מעשר משום בעל השדה דלא גרע מלוקח. אך הא קשה כיון דוידוי לא שייך אלא היכא שחייב מן התורה במעשר א"כ אכתי הוי מצי למיתני וידוי מעשר דבקרקע כל שהוא כיון שחייב במעשר מן התורה חייב נמי בוידוי אף דלסברת רש"י ז"ל ואת האדמה אשר נתת לנו יכול לומר אף הלוקח מ"מ נהי דמצד הוידוי שייך אף בלוקח מ"מ אם לא הי' מתחייב בעל השדה במעשר מן התורה ממילא אין כאן וידוי וצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת ר"ת ובשיטה זו כתב התוס' בב"ב ג"כ דמשמע בירושלמי דאין הלוקח צריך להתוודות דלא שייך בי' אשר נתת לנו אבל הכא כתבו התו' בשיטת ריב"ם ז"ל ואפשר דהוא ר"י שהזכירו התו' כאן ובשיטה זו שפיר כתבו דאף דמשמע דמן הסברא כדברי רש"ל ז"ל דאף הלוקח יכול להתוודות מ"מ מקשה שפיר בירושלמי דהוי לי' למתני וידוי מעשר דבקרקע כל שהוא חייב במעשר ובין הוא ובין הלוקח ממנו אחר המירו' חייב להתוודות ודו"ק:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>