עריכת הדף "ספר המקנה/קידושין/טו/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ט"ו ע"א'''}}

'''אלא לו ולא לבעל חובו וכו'.''' הרמב"ם ז"ל פסק ב[[רמב"ם/עבדים/ג#טו|פ' ג' מהלכות עבדים הלכה ט"ו]] דאין ב"ח גובה מן הענקה משמע דס"ל דאפילו אם כבר גובה העבד הענקה אינו גובה מהן כמ"ש המשנה למלך והקשה עליו דאם כן מאי קאמר בעלמא נמי לא ס"ל הא דר' נתן הא אכתי איצטרך דאינו גובה מן העבד כלל ולפי ענ"ד נר' דהא לאו קושי' היא כלל מדכתב' התור' גבי האדון העניק תעניק לו שיתן לו ולא לב"ח וכיון דל"ל לר' נתן מהיכא תיתי יתן לב"ח והו"ל ליכתוב דין זה גבי עבד עצמו כיון דהאדון אינו משועבד כלל לב"ח ע"כ ליכא לפרושי הכי מיהא הא דנפקא לי' להרמב"ם ז"ל דין זה נראה די"ל לפמ"ש הפוסקים בח"מ סי' פ"ו דהא דקאמ' ר' נתן מנין שמוציאין וכו' היינו שיכול לכופו ע"פ ב"ד ואינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את והיינו דקאמר מנין שמוציאין מזה וכו' דהיינו שהב"ד מוציאין וכן כתב הרשב"א ז"ל בשמעתין דהא דפליגא ר"נ ורבנן היינו אם יכול לכופו ולא מצי למימ' לאו בעל דברים דידי את הא לאו הכי הפוכא מטרתא ל"ל:

'''וכן''' משמע נמי מדדרש ר' נתן מקרא דונתן לאשר אשם לו דמיירי בלוה עצמו ונקט בלישנא דמוציאין מזה ונותנין לזה דקאי על הכפי' בבי דינא והיינו משום דבלוה עצמו אין נפקא מינה דהפוכי מטרתא ל"ל לכך נקט בלשון כפי' בב"ד דלא מצי למימר לאו בעל דברי' דידי את. והנ' לא מנינו שהב"ד מוזהרין לכוף את האדון להוציא ממנו את הענקה והטעם נראה משום שכתב מתן שכרה בצידה וברכך בכל אשר תעשה ואין ב"ד מוזהרין עליו דהא כתבו תוספ' בכתובת [[בבלי/כתובות/מט/ב|דף מ"ט ע"ב]] דהא דכופין על הצדקה אף שכתב מתן שכרה בצידה משום דאיכא ביה תרי לאווין אם כן גבי הענקה ממילא דאין כופין ואם כן ע"כ הא דקאמר לו ולא לב"ח ליכא למימר דה"א דמשועבד מדר' נתן ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את דהא בלא זה אינו יכול לכופו בב"ד אלא שהמצוה הוא על האדון שיתן להעבד ולא לב"ח וס"ל להרמב"ם ז"ל דאי ס"ד שהעבד מחויב לשלם הענקה לבעל חוב אם כן הפוכי מטרתא ל"ל דסוף סוף העבד יצטרך לשלם לב"ח אע"כ דכוונת התורה דאין משתלם כלל מן הענקה אלא כיון דבעלמא מוציאין מן הלוה השני והוא נקרא ב"ח של ראשון שייך שפיר לכתוב פטורה דידיה גבי אדון וה"ה בעבד אם כבר נתן לו כן נראה לענ"ד לפרש דעת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

'''אך''' נראה דיש ליישב בזה קושי' התוספות דהכא משמע דהלכה כחכמים וקיי"ל כר' נתן כדאמר רבא בפסחים [[בבלי/פסחים/לא/א|דף ל"א]] ואפשר לומר דלפמ"ש גבי הענקה לא שייך הך דר' נתן דלהפוכי מטרתא ל"ל ויש לומר דנ"מ גבי יורש דאמרינן לעיל [[בבלי/קידושין/יג/א|דף י"ג]] דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אין ב"ח גובה מן היורש אבל אם הוא ביד אחרים ומשועבד למלוה מדר' נתן כיון שלא זכה בה היורש שפיר יכול לגבות הימנו כדמפורש במשנה בכתובת [[בבלי/כתובות/פד/א|דף פ"ד]] דמי שמת והניח מלוה ביד אחר דס"ל לרבי טרפון דנותנין לכושל שבהן דהיינו לב"ח ולר"ע דנותנין ליורשי' דאף על גב דקיי"ל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח מ"מ כיון שלא זכי בה היורשים גובה מהן והיינו מטעמא דמשתעבדי מדרבי נתן והכי קאמר רב טביומא משמיה דאביי ואביי ס"ל דשיעבודא לאו דאורייתא כדאיתא בפ' הניזקין ועיין בש"כ ח"מ סי' ל"ט ואם כן שפיר כ"מ דאם יתן ליורש לא יוכל הב"ח להוציא ממנו ואף דר"ע ס"ל שם דנתנו ליורשים משום שכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה היינו מדרבנן שתקנו שבועה לגבות מנכסי יתומים אבל מדאורייתא לא שייך שבועה. ויש לפרש דהיינו דהקדים בתחלה הכא דשכי' קרי' רחמנא ופעולתו ליורשים והדר אמר הלא לו ולא לב"ח משום דאביי לשיטתו קאמר הכא דמשכחת נפקא מינה מדר' נתן דאמרינן דלא משתעבד הכא מדר' נתן בענין דלא הוי הפוכי מטרתא דהיינו גבי יורש דאין ב"ח גובה הימנו וממילא נותן הענקה ליורש. וכן לקמן [[בבלי/קידושין/טז/ב|דף ט"ז ע"ב]] אביי הא דמפרש לברייתא דענקת עבד עברי לעצמו ולא לב"ח והיינו נמי אביי לשיטתו דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא אבל לרבא דס"ל שיעבודא דאורייתא כדאיתא שם בפ' הניזקין והיינו אפי' במטלטלין ומדאורייתא מטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח כמו שכתב הרשב"ם ז"ל בסוף ב"ב ונתבאר לעיל [[בבלי/קידושין/יג/ב|דף י"ג ע"ב]] באורך ואם כן אין נ"מ דהפוכי מטרתא למה לי והיינו טעמא דת"ק דר"א דלא דריש לו ולא לב"ח משום דס"ל שיעבודא דאורייתא ואין להקשות דלפי מה דס"ל לרבא בפסחים [[בבלי/פסחים/לא/א|דף ל"א]] דמכאן ולהבא הוא גובה ומקשה שם מהא דר"נ דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן ב"ח חוזר וגובה מהן דליהוי כאלו קונה קרקע ומשני משום שמשועבד בחיי אביהן אלמא דנפקא מינה טובא גבי יורש דאי לאו דר' נתן אינו יכול לגבות מהן כלל ושפי' הומ"ל לרבא לו ולא לב"ח זה אינו דעד כאן לא הקש' הש"ס לרבא בפסחים שם מההוא דיתומים שגבו קרקע אלא משום דכל זמן שלא גבו הוי כמטלטלין דהא לא נתחייב אלא במעות ואפי' למ"ד דשיעבודא דאורייתא כיון שכבר תקנו חכמים דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי וכ"ש לר' נחמן דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא ועיין בש"ך [[ש"ך/חושן משפט/לט#|סי' ל"ט]] שפיר מקשה דהוי לי' כיתומים שקנו קרקע אבל מן התורה אי שיעבודא דאורייתא למה לא יגבה מהן ב"ח אך נר' לענ"ד דס"ל להרמב"ם ז"ל דאי אפשר לפרש הסוגי' הכי דנפקא מינה מהך דלו ולא לב"ח לענין יורש חדא דמשמע דקרא מיירי בד בדידיה כדכתיב העניק תעניק לו בעבד עצמו וכן הא דקאמר לקמן ענק ע"ע לעצמו הוא דוחק לפרש דמיירי לענין ירושה ותו דלפי מה שכתב הרא"ש בכתובת שם בשם הירושלמי דאפילו בלא טעמא דכולן צריכין שבועה ס"ל לר"ע דנותנין ליורשים משום שזה תורה וזה אינו תורה ע"ש אם כן אי אפשר לפרש כנ"ל דא"כ לחה לי' למימר דלא כרבי נתן הוה ליה למימר דס"ל כרבי עקיבא דינתן ליורשים ליכא נפקא מינה וכך כתב הרשב"א ז"ל בשמעתין דאפילו במקום שאין צריך שבועה אפי' ס"ל לר"ע דנתן ליורשים משום שזה תורה ע"ש שהוכיח כן ועמ"ש בחידושנו בכתובת שם ונראה עוד די"ל דס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן לו ולא לב"ח היינו דלא הוי הפוכי מטרתא משום דמן העבד עצמו וודאי אין הב"ח גובה הענקה כמ"ש הרמב"ם ז"ל אלא דמצינו בכמה דוכת' דאף כשבא לידו אין הב"ח גובה הימנו מ"מ כשהוא ביד אחר גובה הב"ח כדאיתא גבי מטלטלי דיתמי דס"ל לר' טרפון דכשהן ביד אחרים משתעבדין מדר' נתן וכן מצינו לענין כתובה דאפי' מיניה לא גבה מטלטלין אפ"ה גובה ממטלטלי שביד אחרים ועיין באה"ע ריש סי' קוף בחידושינו שם וכ"כ הרא"ש לענין ראוי' דכשהוא ביד אחרי' עדיף א"כ י"ל היינו דנפקא הכא דלא משעבדא מדר' נתן דאף אם בא הענקה לידו לא משתעבדי לב"ח מ"מ אי הוי משעבדא מדר' נתן שפיר הי' יכול לגבות החוב מן הענקה כיון שהוא ביד אחרים והיינו דאשמועינן קרא דלא משתעבד מדר' נתן לב"ח אפי' כשהוא ביד אחרים וכ"ש כשבא לידו דאינו גובה הימנו כן נר' לענ"ד בדעת הרמב"ם ז"ל. ואין להקשות בכל זה דנימא הנ"מ דלא משעבדא מדר"נ אם העבד מוחל לרבו זה אינו חדא דמחלוקת הפוסקי' הוא זה אם מהני מדר' נתן מחילה או לא ואפי' להפוסקי' דלא מהני מחילה מ"מ דוחק לאוקמי קרא בכה"ג דפשטא דקרא לו ולא לב"ח לא משמע הכי ודוק היטב:


'''בתוס' ד"ה ואידך וכו' ואי מוכר עצמו רבו מוסר לו ש"כ וכו'.''' והריטב"א ז"ל כתב בשמעתין לתרץ קושיא זו דלא אמר ליה למכור את עצמו כיון דההוא גברי הוה עשיר ואין לו למכור עצמו ע"ש ולכאורה דבריו אינם מובנים כיון דהוה עשיר פשיטא דאין ב"ד מוכרים אותו דכתיב ואם אין לו ונמכר בגניבתו ונראה לענ"ד להבין דבריו ז"ל דאף שהיה עשיר היה יכול להבריח נכסיו ואז הב"ד יעשה כדין למכרו וכמו שכתב הריטב"א ז"ל לקמן [[ריטב"א/קידושין/סט/א|דף ס"ט]] בשם תוס' רי"ד וז"ל דההיא דמשיאו עצה לגנוב ואין איסור בדבר כיון שבדעתו לשלם ומתכוון להכשיר זרעו ע"ש אבל שימכור א"ע כיון שיודע בעצמו שיש לו איכא איסורא למכור עצמו דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ונראה די"ל דאפי' בדיעבד אין מכירתו מכירה כשיש לו דהא קיי"ל כרבא בריש תמורה דאמר כל מילי דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני וכ"כ התוס' שם והפוסקים בי"ד סי' ר"ל ובח"מ סי' ר"פ דכל מקח שנעשה באיסור במקח עצמו בטל המקח וה"נ כיון דכתיב כי לי בני ישראל עבדים אם מכר א"ע כשיש לו אפילו בדיעבד אין מכירת' כלום ואסור בשפחה משום לאו דלא תהיה קדישה ונראה דאפי' לאביי דס"ל בריש תמורה דאי עביד מהני מודה בזה כיון דמפורש בקרא וכי ימוך אחיך ונמכר לך משמע דאם יש לו אינו יכול למכור א"ע והיינו דלא קאמר שם איכא בינייהו בין רבא לאביי בהא אבל אם יגנוב וימכרהו ב"ד אף דהאמת הוא שיש לו נכסים מ"מ כשהבריח בשעת מעשה כדין עשו הב"ד שהרי שיעבדה התורה את גופו אם לא ימצא לו הב"ד נכסים למכור אותו והמכירה קיימת אף שבאמת יש לו נכסים ושפיר הוי מותר בשפחה ודו"ק:


'''גמרא לו ולא לבעל חובו וכו'.''' לכאורה יש לדקדק אליבא דר"א דלמה הוצרך התורה לכתוב ואף לאמתך תעשה כן להענקה כדאיתא לקמן ולא נילוף בהיקשא דעברי לעבריה בשלמא לת"ק י"ל דאי לא הוי כתיב ולאמתך תעשה כן הוי ממעטינן אמה מהעניק תעניק לו ולא לה כדמשמע לעיל גבי רציעה דיותר יש למעט אמה דנפקא מהיקשא ולא למעט מוכר עצמו דאתי' מג"ש משום דג"ש עדיפא מהיקשא אבל לר"א דס"ל לו ולא לב"ח והיינו דס"ל דיותר סברא למעט ב"ח מדנמעט מוכר עצמו דאיכא ג"ש דש"ש וה"ה בהיקשא דעברי לעברי' קשה דל"ל ולאמתך תעשה כן דממילא נמעט ב"ח ולא אמה כיון דאיכא היקשא ונראה דאיצטרך ולאמתך דלא נימא כיון דכתיב ואל ירע בעיניך וגו' כי משנ' ש"ש עבדך והיינו דפירש"י ז"ל לעיל בד"ה להרצאו' אדון וכו' דקאי על הענקה ואמרי' לקמן כי משנה ש"ש עבדך היינו בין ביום ובין בלילה א"כ ה"א כיון דבאמה לא שייך האי טעמא לא יתחייב בהענקה ונראה דהיינו טעמא דאיצטרך לת"ק לו למעט מוכר עצמו ולא ילפינן מדלא שיי' טעמא דמשנה ש"ש עבדך בין ביום ובין בלילה דהא ס"ל לת"ק דמוכר עצמו דאין רבו מוסר לו ש"כ אלא כיון דכתיב ואף לאמתך תעשה כן ע"כ אפי' במקום דלא שיי' האי טעמא דכי עבדך אפ"ה חייב בהענקה משום הכי איצטרך קרא למעט מוכר עצמו כמ"ש לעיל ועיין מה שכתבתי לקמן [[בבלי/קידושין/יז/א|דף י"ז ע"א]] בתוספות ד"ה אמה עבריה וכו'. ודו"ק:


'''גמ' ואי ס"ד נילוף ש"ש.''' לכאורה קשה הא אפי' אי לא יליף ש"ש אכתי קשה ל"ל קרא נילוף ק"ו ממוכ' עצמו דאינו יוצא בשש ויוצא ביובל מכרוהו ב"ד שיוצא בשש אינו דין שיוצא ביובל ואפי' לפמ"ש המהרש"א ז"ל לקמן בשמעתין בתוספ' ד"ה אמר קרא יגאלנו וכו' דמאן דלא יליף ש"ש וס"ל דבמוכ' עצמו ילפינן קנין כסף מוכי תשיג ילפינן נמי מוכי תשיג דמוכ' עצמו יוצא במיתות האדון איכא למיפרך מה למוכ' עצמו שכן יוצא במיתות אדון ז"א דאכתי איכא למילף אמה עבריה שתצא ביובל דהא היא נמי יוצאת במיתות האדון והדר נילוף בהיקשא דעברי לעברי' דמכרוהו ב"ד נמי יוצא ביובל כמו שכתבו תוספות לקמן בד"ה אמר קרא:

'''מיהו''' בזה יש ליישב כיון דאיכא למימר נמי ק"ו איפכא דמו"ע נמי יוצא בשש מה מכרוהו ב"ד שאינו יוצא ביובל יוצא בשש מוכר עצמו שיוצא ביובל אינו דין שיצא בשש וקיי"ל דכל היכא דאיכא למילף ק"ו להכי ולהכי אמרינן כל חד וחד תיקום אדוכתי' ואפי' לפמ"ש התוס' [[תוספות/קידושין/טו/ב#אמר|לקמן ע"ב]] בד"ה אמר קרא יגאלנו וכו' והר"י תירץ והכי פירושא ומה שאינו נגאל באלה פי' דלא כתיב קרא בהדי' וכו'. א"כ ה"נ נילוף דמכרוהו ב"ד יוצא ביובל מק"ו דמוכר עצמו דלא כתיב בהדי' שיוצא בשש מ"מ י"ל דמהאי טעמא גופא איצטרך למיכתב יובל במכרוהו ב"ד דאי לא הוי כתב בהדי' הוי ילפינן נמי איפכא דמוכר עצמו יוצא נמי בשש ואפילו לפמ"ש תוס' בחולין [[תוספות/חולין/קג/ב|דף ק"ג ע"ב]] ד"ה ותהא פרה וכו' דלא אמרינן בכה"ג כל חד וחד תיקום אדוכתי' וצריך מיעוטא בכל חד מ"מ י"ל משום דאמרינן לקמן [[בבלי/קידושין/יז/ב|דף י"ז ע"ב]] ועבדך שש שנים לך ולא ליורש אתה אומר לך ולא ליורש או אינו אלא לך ולא לבן כשהוא אומר שש שנים יעבוד הרי לבן אמור הא מה אני מקיים ועבדך שש שנים לך ולא ליורש ואמרינן גמי לעיל דתרי ועבדך כתיב חד ליורש וחד למעט מוכר עצמו דאינו יוצא בשש ולמאן דלא יליף ש"ש ע"כ אמרינן דחד ועבדך למעט יורש וחד להרצאות האדון נמצא אי לא הוי כתיב יובל בהדי' במכרוהו ב"ד ה"א דע"ע אינו עובד את הבן דנילוף מהיקשא דעברי לעברי' דאינה עובדת את הבן כדאיתא לקמן שם וקרא דשש שנים יעבוד היינו לרבות שלא יצא ביובל דלא נילוף ק"ו ממוכר עצמו ולא תקשה דל"ל קרא דועבדך למעט יורש דהא ילפינן מהיקשא דעברי לעברי' דאפי' את הבן אינו עובד י"ל דבאמת הוי אמרינן דועבדך לאו למעוטי יורש אלא למעט מוכר עצמו דאינו יוצא בשש דלא נילוף מק"ו ממכרוהו ב"ד שאינו יוצא ביובל. אך הא קשה לי למאי דמשני דילפינן ש"ש אלא דה"א משום דעביד איסורא הא לפי מ"ש תוס' לעיל [[תוספות/קידושין/ד/ב|דף ד' ע"ב]] בד"ה מה ליבמה וכו' דמידי דתלי' בסברא ואין המעלה מפורש בקרא יש להכניס אותו בק"ו וכ"כ מהרש"א בשמעתין לקמן א"כ ה"נ נכנס כ"ז בק"ו מה מוכר עצמו אע"ג דלא עביד איסורא אפ"ה אינו יוצא בשש כדס"ל לרבנן לעיל מקרא דועבדך ואפ"ה יוצא ביובל כ"ש מכרוהו ב"ד וא"כ צ"ל כן במה שהקשו תוס' [[תוספות/קידושין/טו/ב#אמר|לקמן ע"ב]] בד"ה א"ק וכו' בשם הר"ם דנילוף מכרוהו ב"ד בק"ו מנמכר לנכרי שיגאל באלה ואע"ג דאיכא למיפרך שכן עביד איסורא משא"כ בנמכר לנכרי דלא מקרי עביד איסורא כדמוכח מדבריהם בד"ה אמאי קאמר וכו' ע"כ צ"ל דס"ל דזה לא הוי פירכא משום דנכנס כ"ז מק"ו א"כ ה"נ נימא הכי וע"ז לא שייך שני תירוצים הנ"ל שכתבנו בסברת המקשה דהא ליכא למילף ק"ו איפכא דהא אי ילפינן ש"ש ע"כ ממעטי חכמים דמוכר עצמו אינו יוצא בשש מועבדך וגם אין לומר דשש שנים יעבוד למעט שאינו יוצא ביובל דא"כ ממיל' אינו עובד את הבן מהיקש' דאמה עברי' ותקשה למה לי קרא דועבדך למעט יורשי' וא"ל דאיצטרך ועבדך למעט מוכר עצמו דאינו יוצא בשש דאי ילפינן ש"ש ע"כ הני תרי ועבדך חד למוכ' עצמו וחד ליורש ולית ליה סברא דקרא אתי' להרצאות האדון דאל"כ מנא ליה באמת למעט מוכר עצמו דאינו יוצא בשש מג"ש דש"ש ודוחק לומר דראב"י ס"ל כר"א דמוכר עצמו יוצא בשש דאם כן תקשה הלכת' אהילכתא דקיי"ל הלכה כראב"י כדאית' ביבמות [[בבלי/יבמות/לז/א|דף ל"ז ע"א]].

ונראה ליישב דלעולם הוי אמרינן דשש שנים יעבוד אתי' למעט שאינו יוצא ביובל וקרא דועבדך למעוטי יורש ולא תקשה דנילוף מהיקשא דעברי לעברי' די"ל דכי היכא דלא ילפינן בג"ש דש"ש משום דעביד איסורא ה"נ לא מצי למילף מהיקש' דעברי לעבריה ויוצא במיתות האדון לכך צריך מיעוטא דועבדך ולא ליורש. מיהו צ"ע בזה דאף על גב דגבי ג"ש אמרינן דלא הוי מצי למילף מוכר עצמו משום דעביד איסור' היינו משום די"ל דג"ש אינה מופנה מב' צדדין דקיי"ל דלמידי' ומשיבין אבל על ההיקש קיי"ל דאין משיבין על ההיקש. וכן מוכח מדבריהם ד[[תוספות/קידושין/טו/ב#אמר|לקמן ע"ב]] בד"ה אמר קרא וכו' שכתבו ומ"מ קשה וכו'. והדר נילוף ע"ע הנמכר לישראל מהיקשא דעברי לעברי' וכו' הרי דס"ל דלא שייך הך פירכא דעביד איסורא גבי היקשא דעברי לעברי'. ודוחק לומר דכיון דגלי קרא גבי יובל אף דעביד איסורא תו לא פרכינן ליה בהיקשא דעברי לעברי' ומיהו ע"כ אין לדמות הך פירכא דהכא להא דאמר בעלמ' למידין ומשיבין דהתם פרכינן אפי' מעלה הכתובה בתורה כמ"ש התוספות לעיל בד"ה ואידך לג"ש הוא דאתא וכו' מה למצורע שכן טעון עץ ארז והכא וודאי לא פרכינן מעלה הכתובה בתורה כמ"ש המהרש"א ז"ל בד"ה אמר קרא וכו'. וכן מוכח ממה שכתבו הת"י דאי לא הוי כתיב יובל במוכר עצמו לא הוי ילפינן ממכרוהו ב"ד שכן נמכר בע"כ ולא כתבו דאיכ' למיפרך שכן יוצא בשש אלא דבעינן דווקא למיפרך מידי דתלי' בסברא ובהא לא מצינו חילוק בין גזירה שוה להיקשא ואפשר דהתוספות לקמן ד"ה אמר קרא שכתבו דנילוף מהיקשא דעברי לעבריה ס"ל דלא הוצרך הש"ס לעיל להך סברא דעביד איסורא אלא למאן דיליף ש"ש אבל למאן דלא יליף ש"ש ל"ל הך סברא וכיון דכל דבריהם שם אליבא דמאן דלא יליף ש"ש שפיר כתבו דאיכא למילף עברי מעברי' ועיין מ"ש לקמן בזה. ואין להקשות הא דקאמר לקמן ואי אשמעינן נרצע הו"א משום דעביד ליה שש וכו' ולא קאמר דאי לא כתיב יובל במכרוהו ב"ד הו"א דשש שנים יעבוד מרבה שלא יצא ביובל וכנ"ל זה אינו דהא ע"כ צ"ל דגם נרצע מיקרי עביד איסורא דאל"כ הול"ל כפשטא דהוא מכרוהו ב"ד דעביד איסורא א"כ לא הוי מצי לשנויי דה"א דשש שנים יעבוד מרבה שלא תצא ביובל דא"כ למה לי ועבדך שש שנים ואין לו' דאתא לרבויי שאינו עובד את הבן הא נשמע מעברי' ואין לומר משום דעביד איסורא נקנסי' דהא נלמד מנרצע דהוא ג"כ עביד איסורא ויוצא במיתות האדון כדלקמן וצ"ל דנרצע שאני משום דעביד ליה שש ודו"ק היטב:


'''בתוס' ישנים''' והובא במהרש"א ז"ל '''ואי לא כתיב במוכר עצמו הו"א איפכא דשאני מכרוהו ב"ד דנמכר בע"כ.''' עכ"ל. והקשה עליהם דהאיך יליף לעיל קניות כסף במוכר עצמו בג"ש דש"ש ממכרוהו ב"ד הוי איכא למיפרך מה למכרוהו ב"ד שכן נמכר בע"כ ותי' דבתר דגלי קרא לענין יובל דלא פרכינן ליה שפיר ילפינן כולה מלתא כמ"ש תוס' לקמן ע"ש והוא דוחק דנימא כיון דגלי לענין יציאות העבד ה"ה לענין קניותו ויותר נראה דהא דקאמר לעיל יליף ש"ש היינו מנמכר לנכרי דלא שייך למפרך שכן נמכר בע"כ ואע"ג דאיכא למיפרך שכן כל קננייה בכסף הא וודאי לאו פירכא היא דאינו מעל' מצד הסברא אלא מעלה הכתובה בתורה שמצינו בו קנין כסף במטלטלין וכבר כתבנו דמוכח מדבריהם דהכא ומסוגי' דלקמן דלא שיי' למיפרך ממעלה הכתובה דלא תלי' בסברא ואין להקשות דגם הכא קשה דל"ל במוכר עצמו שיוצא ביובל נילוף ש"ש מנמכר לנכרי זה אינו דאיכא למיפרך דנמכר לנכרי שאני שלא יטמע בין הנכרים כמ"ש תוספות [[תוספות/קידושין/טו/ב#אמאי|לקמן ע"ב]] בד"ה אמאי קאמר וכו' משא"כ לענין קני' דלא שייך זה ומ"ש התוספות דהך מלתא כדי שלא יטמע אינה כתובה ואין לסתור מהך סברא נראה פי' דבריהם דעיקר כוונתם דליכ' למיפרך כדי שלא יטמע כיון דגלי לענין יובל כמ"ש תוספות לענין מעלה דלא עביד איסורא אלא דאי הוי הך מעלה שלא יטמע כתובה בתורה לא שייך ביה כיון דגלי גלי דאין לסתור סבר' הכתובה בתורה ומהאי טעמא כתבו תוספות לעיל דאין מכניסין בק"ו אלא פרכא דהיא מצד הסבר' דמחמת ק"ו נסתר הסבר' אבל דבר הכתוב א"א לסתור לכך אי הוי מעלה שלא יטמע כתובה כיון דהוי נמי מצד הסבר' לא שייך לומר כיון דגלי גלי וכיון דהוא מצד הסבר' הוי פרכינן ליה לגבי ג"ש דש"ש לכך כתבו תוספות דאינה כתובה. ושפיר איכא למימר כיון דגלי גלי.

ובזה נראה לפענ"ד דאתי שפי' הא דקאמר הש"ס לעיל דטעמא דחכמי' דר"א דלא ילפי' ש"ש דמוכר עצמו אינו יוצא בשש משום דכתיב ועבדך ולא אמר דאיכא למיפרך שכן נמכר בע"כ אלא דהכא לענין יציאות העבד שפיר אמרינן כיון דגלי לענין יובל גלי כמ"ש מהרש"א ז"ל כן נראה לענ"ד נכון ודו"ק:

'''מיהו''' בעיקר קושי' הת"י דנילוף מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד י"ל משום דהא דמשני הש"ס דאיצטרך יובל במכרוהו ב"ד משום דס"ד הואיל ועביד איסור' נקנסי' לאו כללא הוא דאדרבה לפעמים הא טובתו שלא יצא ביובל דהא אמרי' לקמן [[בבלי/קידושין/יח/א|דף י"ח]] גניבו חמש אמות ושוה אלף אינו נמכר כלל. וכיון דמסתמא מכירתו לפי שנים נמצא דאם פגע היובל בתוך שש שנים וגניבתו הוא כפי הדמים ששוה עד היובל טובתו הוא שלא יצא ביובל ולא יהא נמכר כלל שהרי הוא שוה יותר מגניבתו כיון שהיה נמכר לשש שנים אם כן יציאתו ביובל הוא חומר' על העבד אלא דבאמת בכה"ג הוי ידעינן דיוצא ביובל אלא אם היה גניבתו כפי דמים של שש שנים ה"א שלא יצא ביובל ויהי' נמכר לשש וקמ"ל קרא דאפ"ה יוצא ביובל אבל אי לא הוי כתיב במוכר עצמו הוי אמרינן איפכ' דלא אמרה התורה שיצא ביובל אלא משום קנסא דידיה שאם היה גניבתו פחות משיעור שש שנים מוכרין אותו בשיעור גניבתו קודם היובל דהיינו כמו הדמים ששוה עד היובל ויצא ביובל ואם כן שפיר הוי אמרינן דכיון דעביד איסור' קנסא הוא שיצא ביובל כדי שימכור עד היובל לכך איצטרך גם במוכר עצמו וממיל' מוכח דבמכרוהו ב"ד אפילו גניבתו כנגד שש שנים אינו נמכר אלא עד היובל ויבואר עוד לקמן בסוגי' דף י"ח ודו"ק:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>