עריכת הדף "סדר משנה/שבת/יא"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== ה ==

'''שהמליחה מין עיבוד הוא ואין עיבוד באוכלין וכו'.''' עכ"ל. א) תניא במנחות דף כ"א ע"א וז"ל לכדתניא במלח יכול תבונהו ת"ל תמלח יכול במי מלח ת"ל במלח. ולא תשבית מלח הבא מלח שאינו שובתה. ואיזו זו מלח סדומית. ומניין וכו' איסתרוקנית ת"ל תקריב. תקריב כל שהיא. תקריב מכל מקום. תקריב ואפילו בשבת תקריב ואפילו בטומאה וכו' עכ"ל הברייתא.

''' והמשנה ''' למלך פה הקשה דלמה לי קרא דמליחת מלח שהוא דוחה את השבת דהא הוא מילתא דפשיטא ונודע בלאו הכי בין החיים דהוא מותר במקדש. דהא אין עיבוד באוכלין ואם כן לפחות אין כאן איסור דאורייתא כלל דאיצטרך קרא לרבויי ליה להתירו. והנה הרב הגאון החריף המופלא כמוהר"ר יעקב אלפאנדרי ז"ל השיב לו בשם שיטה ישנה דאיצטרך קרא לעולה שאינו נאכל ואין לו דין אוכלין ויש בו משום עיבוד ועולה היה צריך גם כן הקרבת מלח ושפיר איצטרך קרא מיותר להתיר מליחתו ביום השבת יע"ש במשנה. ועיין בתשובת מוצל מאש חלק שני להגאון ז"ל הנ"ל סימן א' שהאריך קצת בזה. וגם שם רמז לתשובת מהר"ם ז"ל הקצרות סימן חי"ת.

''' איברא ''' כי לפי השיטה הישנה האמורה לעיל מזה היה יכול בעל השיטה ההיא והגאון מהר"י אלפאנדרי ז"ל להשיב כפשוטה. והוא שהרי כל החלבים היה צריך למלחן טרם שיקטירם על גבי המזבח וכמבואר כן להדיא לקמן בהלכות איסורי מזבח פרק חמישי הלכה א'. והרי החלב בודאי אינו ראוי לאכילת אדם ויש בו כרת באכילתו ואם כן שפיר יש בו משום מעבד והיה אסור למלחו בשבתות וימים טובים אי לאו דגלי לן קרא דתקריב דאפילו בשבת מותר למלחו. וכן כתב הר"ן ז"ל להדיא במסכת ביצה פרק ראשון בד"ה אין מולחין את החלבים כדי שלא יסריחו וכו' דהמולח חלבים בשבת ויום טוב חייב משום מעבד ומהאי טעמא דאמרינן הואיל ואינם אוכלים גמורים יע"ש בר"ן (ועיין לקמן סוף אות שלישי מה שאכתוב בס"ד עוד בזה). וק"ל.

''' ואולם ''' כי לכאורה היה אפשר בס"ד לענ"ד להביא ראיה לדבר זה שכתבנו בשם הר"ן ז"ל דבמולח חלבים איכא איסור דאורייתא משום מלאכת מעבד. וחילא דילי הוא מדברי רש"י ז"ל במסכת ביצה דף י"א ריש ע"ב בד"ה התם לא מוכחא וכו' שכתב וז"ל התם לא מוכחא מלתא שתהא שטיחתו לצורך עיבוד וכו' אבל הכא גבי חלבים כי שרית לשוטחן מוכחא מילתא וכו' ואתי נמי לממלחינהו ומליחה מהאבות מלאכות היא בדבר שיש בו עיבוד דתנן והמולחו וכו' עכ"ל רש"י ז"ל הרי שלך לפניך לכאורה שכתב דהמולח חלבים חייב משום מעבד והיינו לכאורה מהטעם שכתבו הר"ן ז"ל והשיטה הישנה הנ"ל.

''' אבל ''' באמת אין מכאן ראיה כלל דרש"י ז"ל לשיטתיה היא דשייט ואזיל ביה דהא הוא פסק כרבה בר רב הונא בשבת דף ע"ה ע"ב דקאמר דיש עיבוד באוכלין ודלא כרבא דפליג עליה התם ואומר אין עיבוד באוכלין. וכמו שכתב כן להדיא התוספות י"ט בשבת פרק ארבעה עשר משנה ב' בד"ה בין מריבה וכו' יע"ש בתי"ט. ואם כן לדידיה לשיטתיה שפיר יש במולח חלבים משום מעבד אף אם היו מותרים באכילה. אבל לא כן לדידן דאנן קיימא לן כרבא בשבת התם וכמו שפסק גם כן רבינו ז"ל פה דאין עיבוד באוכלין וכנ"ל. ממילא שוב חלף הלך לו הך ראיה וסייעתא מדברי רש"י ז"ל הנ"ל דיש עיבוד באוכלין שאסור לאכלן דהיינו בחלבים וכדומה. דלדידן אפשר לומר כיון דחלבים וכדומה בעצמותן הן אוכלין רק איסורא דקא רבע עליה המולחן אין בהן משום מלאכת ואיסור מעבד כמו שאין עיבוד בכל יתר המאכלים שהם מותרים באכילה. אבל לא כן מדברי הר"ן ז"ל שהבאתי לעיל יש בס"ד ראיה ברורה וגמורה דבחלבים וכל מידי דאסור באכילה דהמולחן חייב עליהן משום מעבד וכנ"ל דהא הר"ן ז"ל פסק גם כן כרבינו וסייעתו ז"ל דקיימא לן להלכה כרבא דאין עיבוד באוכלין. ודוק.

''' והרשב"א ''' ז"ל בספר תורת הבית הארוך בית שלישי שער ל' דף ס"ז ע"ב דעתו הוא גם כן כדעת רש"י ז"ל הנ"ל דאנן קיימא לן להלכה וכן מורין דיש עיבוד באוכלין וכרבה בר רב הונא הנ"ל. שהרי כתב שם וז"ל ועוד דאי במליחה בשבת אסור למלוח דהא המולח חייב משום מעבד וכדאמרינן בפרק כלל גדול (דף ע"ה ע"ב) האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד. ואף ע"ג דאוקימנא במולח דבעי ליה לאורחא. מליחה אחריתא מיהא אסור מדרבנן דלא גרע ממלח פוגלא דאמרינן בפרק שמונה שרצים (דף ק"ח ע"ב) מימלח לא מלחינא טבולי מטבלינא וכו' עכ"ל הרשב"א ז"ל בס' תה"א. והרא"ה ז"ל בספר בדק הבית נראה שהודה לו בדבר זה מדלא השיגו בדבר זה. וכפי המדומה לי דאישתמיטי הוא דקא אישתמט להתוספות י"ט לפי שעה דברי הרשב"א ז"ל הללו מדלא הביאו ולא הזכירו כלל וכלל ואין זה מדרכו.

''' וראה ''' זה שהמגן אברהם בסימן שכ"א סעיף ה' ס"ק ז' שהביא לדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל בקצרה. ותמה עליו דהא ראוי לנו לפסוק כרבא דהוא בתרא והוא סובר דאין עיבוד באוכלין יע"ש במג"א. ובמחילה מכבוד תורתו גם ממנו אישתמיטתיה לפי שעה שגם דעת רש"י ז"ל הוא כדעת הרשב"א ז"ל דיש עיבוד באוכלין. וכאמור לעיל. ושהתוספות י"ט הביא ראיה לזה מדרב אשי התם דמפרש למילתא דרבה ב"ר הונא משמע דסבירא ליה כוותיה ורב אשי הוא בתרא טפי טובא יע"ש בתי"ט ואעפ"י שלכאורה יש להשיב על דברי התוספות י"ט וראיתו האמורה דזה הכלל היכא דהאמורא בתרא מפרש לדברי אחד מן האמוראים הקודמים דרגילין הפוסקים ז"ל לומר דמסתמא סבירא ליה להך אמורא בתרא כהך אמורא הקדמון שמפרש דבריו ולא סבירא ליה כאידך האמורא הקדמון בר פלוגתיה. היינו היכא דאינו יוצא נפקותא לדינא מכח הפירוש ההוא לאידך האמורא הקדמון בר פלוגתיה דיליה. דאז שפיר הסברא גוברת דמסתמא סבירא ליה להך אמורא בתרא כהך אמורא קדמון שהוא מפרש דבריו דאם לא היה סבירא ליה כוותיה לא היה מפרש דבריו כיון דאין נפקותא לדינא לענין הלכה למעשה דהא בלאו הכי לא קי"ל כהך דינא של האמורא הקדמון ההוא בין שיהיה פירושו כך או כך. אבל לא כן היכא דהוא יוצא מאותו הפירוש שמפרש האמורא בתרא לדברי אחד מן האמוראים הקדמון נפקותא גם לענין הדין של אידך אמורא הקדמון בר פלוגתיה. אז לכאורה איכא למימר דאין ראיה שאותו האמורא בתרא רוצה לפסוק כהך אמורא הקדמון שמפרש דבריו ולא כבר פלוגתיה. דאפשר לומר דגם אותו האמורא פוסק כאידך אמורא הקדמון בר פלוגתיה ומה שפירש דבריו של זה עשה כן כדי שיצא נפקותא לדינא גם לאידך אמורא הקדמון בר פלוגתיה דהוא סובר להלכה כוותיה. והרי מדברי רב אשי הנ"ל מה שאמר דדוקא דקבעי ליה לאורחא אבל לביתיה לא יש נפקותא גם כן אליבא דרבא בר פלוגתיה דרבה ב"ר הונא. והיא דהא דסובר רבא דאין עיבוד באוכלין היינו אפי' כד מלח ליה לאורחא גם כן סובר רבא דאין עיבוד באוכלין. דאם לא כן אלא דנאמר רבא לא קאמר אין עיבוד באוכלין אלא רק כד מלח ליה לביתיה אבל אם מלח ליה לאורחא אף רבא מודה דאמרינן יש עיבוד באוכלין אם כן תקשה במאי פליגי רבא ורבה ב"ר הונא. דהא רבה ב"ר הונא גופא לא קאמר דיש עיבוד באוכלין אלא דוקא כד מלח ליה לאורחא אבל אם מלח ליה לביתיה אף רבה ב"ר הונא מודה דאין עיבוד באוכלין.

''' מכל ''' מקום ראיתו של התוספות י"ט הנ"ל מהא דרב אשי הנ"ל נכונה היא ובצדק כל אמרי פיו. דהוא דייק ליה מדקאמר רב אשי התם וז"ל ואפילו רבה ב"ר הונא לא אמר אלא דקבעי לה לאורחא. אבל לביתיה לא משוי אינשי מיכלא עץ וכו' ולמה לא אמר בקיצור ורבא מתיר אפילו דקבעי ליה לאורחא ותו לא מידי. ואם כן היה אומר בקיצור וגם היה מפרש דברי רבא שהוא פוסק כוותיה והיה נודע גם כן בין החיים דלרבא אמרינן אין עיבוד באוכלין אפילו דקבעי ליה לאורחא ולכל היותר היה לו לומר ורבא מתיר אפילו דקבעי ליה לאורחא דאי בעי ליה לביתיה פשיטא דמותר דלא משוי אינשי מיכלא עץ והיה מפורש בזה דברי רבא שפוסק כוותיה ומדנקט רב אשי למילתא על דברי רבה ב"ר הונא ולא על דברי רבא. שמע מיניה דהוא עיקר כוונתו היתה לבאר ולפרש דברי רבה ב"ר הונא לא שעיקר כוונתו הוא לפרש דברי רבא והיינו מטעם דרב אשי סובר להלכה וכן מורין כרבה ב"ר הונא דיש עיבוד באוכלין ולא ס"ל כרבא דאמר אין עיבוד באוכלין וממילא מימר שפיר קאמר התוספות י"ט דראוי לפסוק כרבה ב"ר הונא הואיל ורב אשי דהוא אמורא בתרא סבירא ליה כוותיה. ודוק.

''' ויציבא ''' מילתא כי לענ"ד נראה בס"ד כי מקום יש בראש לערער ולגמגם ולמיקהי בה קיוהא בהך ראיה של התוספות י"ט הנ"ל דאפשר לדייק איפכא מלישנא דמימרא דרב אשי הנ"ל דאדרבא גם הוא סובר להלכה כרבא ולא כרבה ב"ר הונא. והוא מדקאמר רב אשי הלשון וז"ל. ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקבעי ליה לאורחא אבל לביתיה וכו' וכנ"ל. ולא קאמר הלשון הא דרבה ב"ר הונא דוקא היכא דקבעי ליה לאורחא אבל לביתיה וכו' מזה משמע מיניה איפכא דרב אשי לעצמו לא סבירא ליה להלכה כרבה ב"ר הונא אלא רק שבא לפרש דברי רבה ב"ר הונא. ואטו רבה ב"ר הונא קטלא קני באגמא הוא ח"ו ואטו מילתא זוטרתא היא לפרש דברי רבה ב"ר הונא וכהאי גוונא מצינו בש"ס טובא ועיין בתוספות דבבא מציעא דף קי"ג ע"א בד"ה מחזיר את הכר וכו' שכתבו וז"ל מכל מקום אין להוכיח משם שלא יהא הלכה כשמואל וכו' יע"ש בתוס' ולכך נקט רב אשי דבריו על רבה ב"ר הונא ולא על רבא שעדיין הוינן טעינן דרבה ב"ר הונא סובר דאפילו בעי ליה רק לביתיה מכל מקום אמרינן יש עיבוד באוכלין לזה קמשמע לן רב אשי פירוש דברי רבה ב"ר הונא דהיכא דמלתיה כד בעי לביתיה אף רבה ב"ר הונא מודה דאין עיבוד באוכלין. וממילא נשמע לרבא דאפילו היכא דמלחיה כד בעי לאורחא פליג וקאמר דאין עיבוד באוכלין. ודוק.

''' ועוד ''' אפשר לומר בס"ד לענ"ד כלל מחודש בהא דפסקינן כאותו האמורא הקדמון נגד בר פלוגתיה היכא שהאמורא בתרא מפרש דבריו עפ"י דברי מהר"י טראני ז"ל שהובא בספר אסיפת זקנים על מסכת כתובות בדף ס"א ע"א בסוף ד"ה בעי רב פפא עשתה וכו' שכתב וז"ל ור"י מטראני ז"ל כתב דהלכתא כרבנן וכו' ואע"ג דבעיא דרב פפא ורבינא שייכי אליבא דר"ע. לא דס"ל כוותיה וכו' לא שבקינן אורחא דהלכתא דקי"ל הלכה כרבים וכו' עכ"ל ס' אס"ז והיינו דהר"י מטראני ז"ל סובר דהך כללא דיחיד ורבים הלכה כרבים עדיף מהך כללא הואיל ואמורא בתרא מפרש דברי היחיד. והר"י מטראני ז"ל נראה דאינו מחלק בין אם האמורא מפרש דברי התנא לבין שמפרש דברי אמורא עיין בדרישה טור חו"מ בסימן רל"ה אות י"ט מה שכתב לחלק בכך ובאמת בלאו הכי הך כללא מה שהאמורא מפרש דברי פלוני דהלכה כוותיה מצינו בזה בתוס' ובהרא"ש וביתר ספרי גדולי הראשונים ז"ל הרבה סתירות שסותרין כמה פעמים דברי עצמן ואם יגזור השם בחיים אולי אבאר בס"ד כלל זה באורך בספר הכללים שלי. וא"כ ה"ה דאפ"ל דהך כללא דהלכה כרבא נגד רבה ב"ר הונא הואיל והוא אמורא בתרא ורבא אמר למילתיה בפירוש עדיף מהך כללא מה דרב אשי מפרש לדברי רבה ב"ר הונא כיון שכלל זה אינו כלל מבורר כל כך ורב אשי לא אמר בפירוש דהלכה כרבה ב"ר הונא. (ועיין לקמן סוף אות שלישי מה שתרצתי בס"ד באופן אחר לקושיתו של המל"מ הנ"ל. ומה שהקשיתי שם על הנך שלשה גאונים מהר"ם ר"ב ומהר"י אלפאנדרי והמל"מ ז"ל). ודוק.

''' איברא ''' מה שאני בעניי תמה אני על שני גדולי הדור הללו הגאונים בעל המל"מ ומהר"י אלפאנדרי ז"ל הוא דלמה זה הוצרכו להקשות קושיתם הנ"ל מכח מימרא דרבא לחוד במה שאמר אין עיבוד באוכלין כאלו לרבה בר"ה לא היה קשה ולא מידי קושיתם והלא קושיתם קשיא לכ"ע אף כי אליבא דרבה בר"ה. דהא רבה בר"ה לא קאמר דיש עיבוד באוכלין אלא דוקא במולח כל כך כי היכי דקבעי ליה לאורחא וכדאמר רב אשי בשבת התם וכדבר האמור לעיל לשונו וליכא מאן דפליג בהא דכי מלח ליה רק כמי דבעי ליה לביתא לקדרתו דאף רבה בר"ה מודה דאין במליחה זו עיבוד באוכלין וממילא מכאן אתה דן בקרבן שלא היה צריך מליחה אלא רק כדרך שמולחין לצלי ואפילו אם נתן עליו רק גרגיר אחד מלח כבר קיים בזה המצות עשה של על כל קרבנך תקריב מלח וכו' וכמבואר כן לקמן בהלכות איסורי מזבח פרק חמישי הלכה י"א. הרי אין כאן שום איסור משום מלאכת עיבוד במליחת הקרבנות ואם כן למה צריך הברייתא למילף מקרא דתקריב אפילו בשבת.

''' ובאמת ''' צא וראה בתשו' מהר"ם ב"ב ז"ל שם שהוא הקשה קושיתו לכ"ע ולא דוקא אליבא דרבא. אלא דנראה שיש שם טעות הדפוס במ"ש שם דבעינן מליחה כעין לקדרה יע"ש. והוא היפוך דברי רב אשי בשבת הנ"ל. אבל הדבר ברור דצריך להיות כעין לאורחא. אבל על שני הגאונים האמיתיים המש"ל ומהר"י אלפאנדרי ז"ל הנה בעיני יפלא מאד הפלא ופלא קושיתי האמורה לעיל מזה. (ועי' לקמן הלכות חמץ ומצה פ"ג ה"ח בד"ה ואם מצאו בי"ט וכו' מה שכתבתי בס"ד בזה עוד). וצ"ע לענ"ד.

''' ב) ומידי ''' דברי בהך ברייתא דמנחות האמור לעיל אות הקודם ראיתי לבאר כיד ה' הטובה עלי במה שצריך בה מן הביאור לענ"ד. והוא דלכאו' ק' לענ"ד טובא בהך ברייתא האמורה וז"ל תקריב אפי' בטומאה וכו' וכדלעיל ריש אות הקודם. דלאיזה צורך הוצרך הקרא לאשמעינן לן וכן הברייתא דתקריב אפי' בטומאה. דאם נאמר דהקרא והברייתא קאי לענין הקרבן שבא בטומאה דצריך למלחו. הנה דבר זה הוא מילתא דפשיטא יותר מביעותא בכותחא דצריך למולחו. דמהיכי תיתי ותסלק אדעתן למימר דקרבן הנקרב בטומאה (בהיתר שהוא קרבן ציבור וזמנו קבוע) שלא יהיה צריך מליחה כיון דהא מיהא הוא נקרב על גבי המזבח כדינו הרי כבר נאמר בו על כל קרבנך תקריב מלח. גם לישנא דהך ברייתא דקתני בה תקריב אפי' בטומאה וכו' וכנ"ל אינו סובל הפי' הזה דפשטיות ושטחיות משמעותו הוא דפירושו הוא דומיא דתקריב אפי' בשבת וכו' ואינך דברים דקא חשבה הבריי' התם ודרשי להו בהך תיבת תקריב שכלם הם בדברים שהם חוץ להקרבן לא בהקרבן עצמו.

''' אבל ''' פירושו הוא מבואר מעצמו שענין כוונת הברייתא היא שאפי' אם המלח הוא טמא שטומאתו נדחית וצריך להביא המלח בטומאה ולמלוח בו את הקרבן. ואחרי כי כן הנה ק' לענ"ד טובא דהיאך אפשר שיהיה דבר זה במציאות כלל שיהיה המלח טמא שהרי המלח אינו מקבל טומאה כלל וכמבואר במסכת עוקצין פ"ג מ"ה דקתני התם וז"ל. הקושט והחמס וראשי בשמים וכו' אינם מטמאים טומאת אוכלין וכו' עכ"ל המשנה. והטעם של כל אלו שאינן מטמאים טומאת אוכלין הנה האיר עינינו בזה רבינו ז"ל לקמן בהלכות טומאת אוכלין פ"א ה"ו. ופי' הטעם מפני שכל אלו מיני בשמים אינם מאכל בעצמם. אלא שהם רק להטעים את המאכל אשר יאכל יע"ש. ועי' בתוי"ט במס' ובפרק ובמשנה הנ"ל. וא"כ מכאן אתה דן דהה"נ דמלח אינו מקבל טומאה ומהך טעמא דאמרינן שהרי המלח אינו מאכל בעצמו אלא כי הוא זה רק להטעים את המאכל ולהכשירו כי היאכל תפל מבלי מלח. וכן כתב רש"י ז"ל להדיא בב"ב דף כ' ע"א בד"ה המלח. לא מקבל וכו' וכ"כ התוס' שם בד"ה והמלח וכו' ואביא לשונם לפנינו מיד.

''' ויציבא ''' מילתא כי אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אני תמה קצת על לשון ששנו חכמים רבותינו בעלי התוס' ז"ל בתוס' שם בד"ה הנ"ל שכתבו וז"ל משמע מהכא דאין מלח מקבל טומאה וכו' עכ"ל התוס'. דמה הלשון אומרת משמ"ע דתיבת משמ"ע מורה גם הוא יורה כאילו אין כאן נמצא ראי' גמורה ולכא' האדם יראה לעינים כי מהך סוגי' דהתם כאן נמצא וכאן היה ראי' גמורה וברורה שאין המלח מקבל טומאה וזה לך האות מדקתני התם דהמלח ממעט בחלון שלא תצא ותכניס הטומאה. והרי זה הכל דדבר המקבל טומאה אינו ממעט וכמ"ש רש"י ז"ל שם בד"ה הנ"ל. אך בזה אפשר לדחוק וליישב קצת עפ"י מ"ש המל"מ לקמן בהל' טומאת מת פרק י"ב ה"ב בד"ה ואינם ככלים וכו' דאף דבר שהוא מקבל טומאה מדרבנן. מ"מ הוא ממעט וחוצץ בפני הטומאה שלא תכנס ושלא תצא כיון שאינו מקבל טומאה מדאוריי' יע"ש במל"מ וא"כ מהך בריי' הנ"ל נהי שהיא מבואר ממנה דמלח אינו מקבל טומאה מדאוריי' ממה שהיא ממעט בחלון אבל עדיין אפ"ל שהוא מקבל טומאה מיהא מדרבנן אבל משמעות הבריי' היא שאין המלח מקבל טומאה אפי' מדרבנן דמסתמא מלח הוא דומיא דאידך מילי דקחשבה הבריי' התם שאינם מקבלין טומאה אפי' מדרבנן לפיכך כתבו התוס' הנ"ל הלשון משמע מהכא דאין מלח מקבל טומאה וכו' וכנ"ל והיינו אפי' טומאה מדרבנן אינו מקבל וזה אינו אלא משמעות ולא ראי' ברורה וכאמור אבל זהו דוחק גדול. אמנם אי קשיא לי הא קשיא לענ"ד מה ראו התוס' על ככה להביא ראי' מהבריי' ולמה לא הביאו ראיה ממשנה ערוכה דמסכת עוקצין הנ"ל וצ"ע לענ"ד.

''' ויהיה ''' איך שיהיה המורם מזה וזאת התרומה מהדברים הניתנים למעלה בס"ד דהדבר מוכח דהמשנה דמס' עוקצין ומהבריי' דב"ב ומדברי רש"י והתוס' ז"ל דשם ומדברי רבינו ז"ל לקמן בהל' טומאת אוכלין הנ"ל דמלח אינו מקבל טומאה הואיל ואינו מידי הנאכל בפני עצמו רק טעמא טעים וא"כ קשה דהיאך מתפרשת הך בריי' דמנחות הנ"ל במה דקתני תקריב ואפי' בטומאה וכנ"ל. וצ"ע לכאורה לענ"ד.

''' והנראה ''' לענ"ד בס"ד בישוב קושיא זו על הך בריי' דמנחות הנ"ל. הוא דהא הטעם דאין המלח מקבל טומאה הוא משום שאינו בכלל מאכל וכדבר האמור לעיל בס"ד. וא"כ הא תינח במלח של חולין אבל לא כן במלח של קדשים שפיר הוא מקבל טומאה דהא לא גרע מלח מעצים ולבונה שהם מקבלים טומאה ואעפ"י שאינם ראויים לאכילה כלל. רק שהם מקבלים טומאה מכח חיבת הקדש. דחיבת הקדש מכשירתו לקבל טומאה אף דבר שאינו ראוי לאכילה כלל וכמו שפסק רבינו ז"ל לקמן בהל' פסולי המוקדשין פי"ח הל' י"ב. ואעפ"י שרבינו ז"ל שם הל' כ"ד ולקמן בהל' איסורי מזבח פ"ו ה"ח וכמו כן בהל' טומאת אוכלין פ"י הל' ט"ז וי"ז פסק דהא דחיבת הקדש מכשיר ומשוי שאינו אוכל כאוכל לענין קבלת טומאה זה אינו אלא מדרבנן אבל לא מדאוריי' יע"ש וא"כ היאך נאמר דמקרא הכתוב בתורה דהיינו תיבת תקריב קאי לענין דחית טומאת המלח שא"א מציאותו מדאוריי' כלל שיהיה המלח טמא. דזה אינו דמלבד דאפשר לשנויי שינויא דחיקא והוא דהא תיבת תקריב אינו מיותר דהא איצטרך לכמה מילי דאורייתא בברייתא דהתם. ועל הבריי' לא קא קשיא דאפשר דעל דרך האסמכתא אמרו שאפי' מלח שהוא טמא מדרבנן נמי נדחה מפני הקרבן. וגם שרגילין בש"ס לומר הנך תרתי בהדי הדדי אפילו בשבת ואפי' בטומאה היכא דאיכא טומאה דאוריי' נקט לה נמי הכא בהדי הדדי תקריב אפילו בשבת תקריב אפי' בטומאה אף שהטומאה אינה אלא דרבנן וכמו שרגילין למינקט בש"ס במשנה ובבריי' חלוצה בהדי גרושה מהאי טעמא וכמ"ש כן התוס' במכות דף י"ג ע"א בד"ה גרושה וחלוצה וכו' וכה"ג רגילין התוס' בהרבה מקומות בש"ס לתרץ כך. והוא הדין נמי הכא בהך דקמן. וק"ל.

''' אבל ''' שינויא דחיקא לא בעינא לשנויי אמנם הנה מקום אתי עמי בס"ד ליישב להקו' האמורה לעיל מזה בשינויא רויחא ומתרצתא דאיצטרך קרא של תקריב להורות אפי' בטומאה. דהא הך בריי' דקתני בה תקריב אפי' בטומאה וכו' הנה היא שנויה בת"כ סדר ויקרא מכילתא קמא פרק י"ד פיסקא ז' יע"ש בת"כ. והדבר ידוע דסתם ספרא הוא ר' יהודה. ור"י לשיטתיה ע"כ צ"ל דהוא ס"ל דחיבת הקדש מכשיר לקבל טומאה ומשוי שאינו אוכל כאוכל וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.

''' וחילא ''' דילי בס"ד הוא. דהא לפי דעת רש"י ז"ל בכמה מקומות בש"ס וכן לדעת רבינו ז"ל דסוברים דחיבת הקדש אינו אלא מדרבנן. היינו דאינהו ס"ל דמה דקאמר הגמרא והבשר לרבות עצים ולבונה וכו' זה אינו אלא אסמכתא בעלמא. (ועיין ברש"י בזבחים דף מ"ו ע"ב בד"ה לפסולא בעלמא וכו' ועוד שם בתוס' בדף ל"ד ע"א בד"ה ואפ"ה רבינהו קרא וכו' ובתוס' דחולין ריש דף ל"ז בד"ה כי מהניא חיבת וכו') והיינו דאינהו איצטרך תיבת והבשר כמו שנכתוב בס"ד לפנינו. והוא דהא בפסחים דף כ"ד ע"ב אמרינן בגמרא וז"ל והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דרישא למה לי לרבות עצים ולבונה וכו' יע"ש בגמ' ופירש"י ז"ל שם דפריך לרב פפא דאיהו שם ע"א מפיק ליה לקרא מפשטיותיה לאם אינו ענין לאיסור הנאה יע"ש ברש"י.

''' ומעתה ''' הנה לר"י לשיטתיה נהי דיציב פתגם דאיצטרך לדידיה הך תיבת והבשר לגופיה. דהא הוא ס"ל להדיא דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריי' היא ומפיק ליה לאיסור הנאה בכל מקום שנאמר בתורה לא יאכל לא תאכל לא תאכלו מתיבת אותו דכתיב בקרא של לכלב תשליכון אותו דדרשינן מיניה אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל האיסורים שבתורה וכדאמרינן כן בפסחים דף כ"ב ריש ע"א. אבל עדיין מיותר גם אליבא דר"י תיבת והבשר דהסיפא דהקרא וכדאמרינן בחולין דף ל"ו סוף ע"ב. רק דבפסחים דף כ"ב ריש ע"ב דהך תיבת והבשר שבסיפא דהקרא דהיינו והבשר כל טהור יאכל בשר וכו' איצטרך לרבות את האימורין יע"ש בגמרא. אמנם הא כתבו התוס' בפסחים שם בד"ה לרבות את האימורים וכו' בשם רבינו שמשון ב"א ז"ל דלא איצטרך הך תיבת והבשר לרבות את האימורים. אלא מטעם דהוי אמינא דאין איסור טומאה חל על איסור חלב יע"ש בתוס'. והנה לר"י לשיטתיה לא צריך לזה קרא כלל וכלל. דהא ר"י הוא דס"ל דאפי' רק איסור חמור חל על איסור קל ומכ"ש דחל עליו איסור מוסיף וכמ"ש התוס' בחולין דף ק"ב ע"א בד"ה ור"י ל"ל קרא וכו' וממילא דחל איסור טומאה על איסור חלב. שהרי איסור טומאה הוא איסור מוסיף דטומאה אסור אף לגבוה וחלב מותר לגבוה. וא"כ אייתר לדידיה תיבת והבש"ר דסיפא דהקרא ש"מ דקאי לרבות עצים ולבונה מדאוריי' לטומאה. דהיינו דחיבת הקדש מדאוריי' מכשירתו לטומאה אליבא דר"י. (ועיין לקמן הל' טומאת אוכלין פ"י הל' טו"ב בד"ה אבל להתטמא מדבריהן וכו' שהארכתי בס"ד בדין זה דחיבת הקדש. ושם אות ראשון מ"ש בס"ד בהך דר"י דסובר דחיבת הקדש הוא דאורייתא). ודוק היטב.

''' ג) ומתוך ''' דבר הלכה האמור בס"ד אזדא לה בס"ד תמיהת המל"מ לקמן בהל' איסורי מזבח פ"ה הל' י"א על מ"ש רבינו ז"ל שם וז"ל ומצוה למלוח הבשר יפה וכו' יע"ש על זה כתב המל"מ וז"ל תניא בפרק הקומץ דף כ"א ע"א ולא תשבית מלח הבא מלח שאינו שובתת ואיזו זו מלח סדומית. ומנין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא מלח איסתרוקנית ת"ל תקריב תקריב כל שהוא. תקריב מכל מקום. תקריב ואפילו בשבת. תקריב ואפילו בטומאה ע"כ. ולא ידעתי למה השמיט רבינו ברייתא זו. עכ"ל המל"מ.

''' אמנם ''' אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד דרשו מעל ס' תורת ה' תורת משה רבינו ז"ל אחת מהנה לא נעדרה. הנה מה שרבינו ז"ל סתם וכתב למולחו יפה וכו' ולא ביאר דמלח איסתרוקנית כשר בדיעבד אם לא מצא מלח סדומית וכאמור. זה אינו דהרי כבר ביאר דכל מלח כשר למלוח בו. שהרי לא חילק רבינו ז"ל רק באופן ואיכות המליחה. אבל בענין מהות המלח שמולח בו הא לא חילק רבינו ז"ל בו והברייתא לא הוצרך לאשמעינן דכל מלח כשר למלוח בו. אלא מפני שהבריי' אמרה בפירוש שיביא מלח סדומית והיה מקום לטעות בדבריה לומר שהוא לעיכובא לפיכך הוצרכה הבריי' לאשמעינן דדבר זה שיביא מלח סדומית אינו לעיכובא אלא כי הוא זה רק לכתחלה הוא שיביא מלח סדומית אבל בדיעבד אפילו כל מיני מלח יהיה איזו מלח שיהיה הנה הוא כשר. וא"כ רבינו ז"ל שלא כתב כלל ממלח סדומית דבר. ממילא אין צורך לו לאשמעינן בפירוש דכל מיני מלח כשר דממילא נודע דבר זה בין החיים. כיון דסתם וכתב ולא חילק ולא פילג בין המלחים בין מין מלח זה לבין מין מלח אחר הדבר מבואר מעצמותו וממילא שכל מיני מלחים יהיה איזה שיהיה כשרים למלוח בהן. וק"ל.

''' ברם ''' מה שלא כתב רבינו ז"ל דלכתחלה יביא מלח סדומית הא כבר ביאר הראב"ד ז"ל הובא בספר קרבן אהרן בסדר ויקרא מכילתא קמא פרק ארבעה עשר פיסקא ד'. דהיינו טעמא דצריך לכתחלה שיביא מלח סדומית מפני שהיא המובחר שבמלחים שהיא עזה ואינה נוחה להתמחות כל כך מן הלחלוחית שעל הבשר יע"ש בס' קרבן אהרן. (ועיין לעיל הלכות ברכות פרק ו' הלכה ג' מה שכתב רבינו ז"ל וז"ל או מלח שטבעו כמלח סדומית וכו' ובכסף משנה שם מה שכתב מרן ז"ל בד"ה ומ"ש או מלח שטבעו וכו'). והנה כבר ביאר רבינו ז"ל לקמן בהלכות איסורי מזבח ריש פרק שביעי ובסוף אותו הפרק דכל עניני הקרבנות והמצות שיעשה האדם לגבוה יביא ויעשה מן המעולה ומן המובחר שבאותה מין וז"ל שם בריש הפרק הנ"ל. לא כל דבר שאינו פסול וכו' אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר וכו' עכ"ל רבינו ז"ל ועיין שם בסוף אותו הפרק מה שכתב זיל גמור כי הוצק חן בשפתותיו וחכו ממתקים. (ועיין לקמן הלכות וריש פרק הנ"ל כי שם הראיתי מקורו בס"ד איה איפו הוא). ולמה יגרע המלח שמביא לקרבן והוא מצות עשה דאורייתא מפורשת בתורה מכל הדברים הקרבנות והמנחות והנסכים והדומה להן שנטעה לומר שלא יצטרך להביא לכתחלה מן המובחר. ומה שלא הזכיר רבינו ז"ל להמלח שם פרק שביעי הלכה ב' בהדי אינך דקחשיב ואזיל התם וז"ל אילים ממואב וכו' עגלים מן השרון וכו' יע"ש. היינו טעמא משום דכל אלו דקחשיב התם היה להם מדינה או מקום מיוחד שהוא לבדו ואין עוד כמוהו במעלה ובטיבו בכל העולם כולו. (מה שא"כ מלח סדומית שאין לו מדינה או מקום מיוחד. אלא הוא הדבר התלוי בדקה ובגסה אם היא מלח דק היא דומה למלח סדומית ומתכנה על שם מלח סדומית ואם הוא מלח גס לזה יקרא בשם אסתרוקנית עיין ברש"י שם בד"ה סדומית דקה וכו' ולפי פירושו של הראב"ד ז"ל הנ"ל הוא דבר התלוי בעזיזו של המלח ולכל זה אין לו מקום מיוחד וכמו שכתב מרן ז"ל בכסף משנה לעיל בהלכות ברכות שרמזתי עליו לעיל ועיין במגדל עוז שם. וכמו שלא הזכיר רבינו ז"ל שם לבונה וכדומה מהיכן מביאין אותו מהאי טעמא דכתיבנא הואיל ואין לו מקום מיוחד וסמך עצמו על מה שכתב שם בראש הפרק ההוא וביותר סמך על מה שכתב בסוף הפרק ההוא והוא הדין נמי לענין מלח דלא כתבו מהאי טעמא וסמך עצמו על הנ"ל. ודוק.

''' ודע ''' דרש"י ז"ל במנחות דף הנ"ל בד"ה סדומית דקה וכו' כתב וז"ל סדומית דקה ואסתרוקנית גסה עכ"ל רש"י ז"ל. וכן כתב רש"י ז"ל במסכת ביצה דף ל"ט ריש ע"א בד"ה סדומית דקה וכו' וז"ל סדומית דקה היא מאד ובטלה. ותדע שהסדומית דקה היא דאמרינן וכו' מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שהמלח סדומית יש שמסמא את העינים אלמא דקה היא מאד ונדבקת ביד ואינה נכרת עכ"ל רש"י ז"ל ואילו במסכת בבא בתרא דף כ' ע"ב בד"ה מלח סדומית וכו' כתב רש"י ז"ל וז"ל מלח סדומית עבה וקשה כאבן עכ"ל רש"י ז"ל והוא ההיפוך ממה שכתב בשני המקומות האמורים. ומלבד שדבריו הם סותרים זה את זה. אף זו קשה לענ"ד מה יענו שפתי דעת רש"י ז"ל בבבא בתרא שם הך ראיה שהביא רש"י ז"ל במסכת ביצה הנ"ל. וצ"ע לענ"ד.

''' ואולם ''' מה שלא העתיק רבינו ז"ל הך דינא דקתני הברייתא דמנחות הנ"ל וז"ל תקריב מכל מקום וכו' וכקושיתו של המשנה למלך הנ"ל. והיינו דכשר להביא את המלח אפילו מחוצה לארץ וכמו שפירש"י ז"ל במנחות התם. הנה במחילה מכבוד תורתו של המשנה למלך גם זה אינו קושיא דאין צורך בו לרבינו ז"ל להעתיקו שהרי הוא ז"ל לקמן בהלכות איסורי מזבח פרק ששי הלכה ט"ו כתב וז"ל כל המנחות והנסכים כשרים מהארץ ומחוצה לארץ וכו' ובלבד שיביאו מן המובחר חוץ מן העומר ושתי הלחם וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. ומעתה צא ולמד קל וחומר בן בנו של קל וחומר אם מנחות ונסכים שהם באים לגוף הקרבן שהרי מנדבים נסכים בפני עצמן אפילו הכי הם באים אפילו מחוצה לארץ. ומכאן אתה דן קל וחומר וכל שכן מלח שאינו גוף הקרבן אלא שהוא רק הכשר הקרבן שהוא כשר לבא אפילו מחוצה לארץ ולפחות לא עדיף מלח ממנחות ונסכים שהם באים אפילו מחוצה לארץ והמלח לא יהיה בא אלא מן הארץ תמה גיורא בשמי שמיא ויציבא בארעא. והברייתא הנ"ל דקתני להדיא מלח שהוא בא מחוצה לארץ ודריש ליה מתיבת תקריב היינו דרך אגב דאינך מה דקתני התם תקריב אפילו בשבת תקריב אפילו בטומאה וכו' דכל אלה הוצרכה הברייתא למיתני ולאשמעינן לן קתני הברייתא נמי בהדייהו מלח שהוא בא אפילו מחוצה לארץ. גם הברייתא הנ"ל קחשיב ומונה במספר צבאי הדרושים כל מה שיש לדרוש בתיבת תקריב. וגם הא רבינו ז"ל לקמן בהלכות איסורי מזבח פרק והלכה הנ"ל כתב להדיא ושפתותיו ברור מללו וז"ל חוץ מן העומר ושתי הלחם וכו' וכאמור לעיל מזה. מדנקט דוקא שתי אלה ולא נקט נמי מלח בהדייהו דהיינו דלא קאמר חוץ מן העומר ושתי הלחם ומלח ממילא נשמע מזה דאף המלח הוא כשר להביא מכל מקום אפילו מחוצה לארץ. ולפיכך לא היה צורך לרבינו ז"ל לבארו גם פה. שהוא בא אפילו מן החוצה לארץ וק"ל.

''' וראה ''' זה מה שהקשה המשנה למלך עוד מה ראה על ככה רבינו ז"ל שלא העתיק להך דינא דקתני הברייתא דמנחות הנ"ל וז"ל תקריב אפילו בשבת וכו' וכדלעיל במחילה מכבוד תורתו גם בזה אין בו קושיא על רבינו ז"ל שאין צורך בו להעתיקו פה. שהרי רבינו ז"ל כתב לקמן בהלכות תמידין ומוספין פרק ששי כל סדר עבודת היום של דבר יום ביומו של התמידין והמוספין היאך היתה נעשית. והנה שם הלכה ט' וי' וי"א כתב החלוקים וההפרישות שהיו בין עבודת היום של ימות החול לבין עבודת היום שהיה ביום השבת יע"ש. וגם שם הלכה ג' כתב רבינו ז"ל גם כן הדין ההוא של אברי התמיד דבעי מליחה יע"ש ולא חילק ולא פילג כלל התם בדין מליחת אברי התמיד בין ימות החול לבין יום השבת אלא תורה אחת ומשפט השוה לכולם שמע מיניה דדין מליחת אברי התמיד (וה"ה למליחת אברי המוספין דשקולים הם ומקרה אחד לשניהם) הוא כשאר הדינים שלא חילק והבדיל בין קדש לחול אלא דכל אפיין שוויין ושוים הם ימות החול ויום השבת לענין זה. וק"ל.

''' ואחר ''' אחרון אני בא זה הדבר שהקשה המל"מ עוד למה זה לא העתיק רבינו ז"ל הך דינא דקתני הבריי' דמנחות הנ"ל והוא תקריב אפי' בטומאה וכו' וכדלעיל. גם זה נראה לענ"ד בס"ד שלא הוצרך רבינו ז"ל להעתיקו. דאיהו ז"ל לשיטתיה הוא דשייט ואהני ליה שיטתיה. שהרי הוא ז"ל סובר דמלח אין לו שום מציאות ואפשריות שיהיה נטמא בטומאה דאוריי' הואיל ואינו מאכל בפני עצמו וכמ"ש בס"ד לעיל ריש אות הקודם. ומה שתירצנו שם בס"ד דיכול לקבל טומאה מדאוריי' מלח של קדשים מכח חיבת הקדש דמשוי שאינו אוכל כאוכל פוק עיין ביה באות הקודם. הנה רבינו ז"ל בזה לשיטתיה הוא דאזיל דאיהו פסק להדיא דחיבת הקדש דמכשירתו לקבל טומאה זה אינו אלא רק מדרבנן וכמבואר באר היטב בס"ד ואם כן היאך נוכל לומר דהקרא דתקריב קאי להורות על טומאה שהוא רק מדרבנן.

''' ולענין ''' טומאה דרבנן אם היא נדחית מפני קרבן ציבור שקבוע לו זמן או אם אינה נדחית לא איצטרך לרבינו ז"ל לאשמעינן לן דדבר זה הוא מילתא דפשיטא יותר מביעותא בכותחא. דאם קרבן ציבור שקבוע לו זמן דוחה את השבת שהוא איסור דאוריי' והוא בעונש סקילה. וכאמור לעיל אות א' לא כל שכן שהוא דוחה את הטומאה הקלה שהוא רק מדרבנן. רק דהבריי' דמנחות הנ"ל דקתני תקריב אפילו בטומאה וכו' היינו דהך בריי' ג"כ לשיטתיה אזלית דהיא אתיא כר"י דהוא סובר דמדאוריי' אמרינן דחיבת הקודש משוי שאינו אוכל כאוכל וא"כ איכא בהך מלח של קדשים מדאוריי' מציאות טומאה ושפיר איצטרך להבריי' להביא תלמידו בידו מן קרא כדכתיב תקריב דדוחה את הטומאה וכמבואר בס"ד דבר זה בהרחבה לעיל אות הקודם. ולולי הקרא דתקריב הו"א דהך מ"ע של על כל קרבנך תקריב מלח וכו' הוא כמו המ"ע של עשיית קרבן פסח שני שהוא דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה (אף דר"י ס"ל דפסח שני דוחה גם את הטומאה שאני התם דגלי קרא של ככל חקת הפסח וכו' לדידיה וכדאמרינן ביומא דף נ"א סוף ע"א ועיין בפסחים דף צ"ה ע"ב. סוף סוף כבר יש מקום לטעות ולומר כן שדוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה). וכל זה ניחא הבריי' הנ"ל לשיטתה וכאמור אבל לא כן רבינו ז"ל לשיטתיה דאין כאן אלא רק טומאה דרבנן וכאמור לעיל ובטומאה שהיא רק מדרבנן ליכא ספיקא דאם דוחה את השבת שהיא דאוריי' ובסקילה לא כל שכן שהיא דוחה את הטומאה הקלה שאינה אלא מדרבנן ולפיכך לא הוצרך לרבינו ז"ל להביא שדוחה את הטומאה. ודוק.

''' ואשובה ''' ואראה לקי' המל"מ והגאון האמיתי והחריף מוהר"י אלפאנדרי ז"ל ובתשו' מהר"ם ב"ב ז"ל מה שהקשו דלמה לי תיבת תקריב להורות אפילו בשבת שהוא דוחה את השבת מליחת אברי התמיד והמוספין. דהא בלאו הכי אין כאן שום איסור וחילול שבת במליחת האברים דהא אנן קיימא לן דאין עיבוד באוכלין. ואפילו לרבה ב"ר הונא דסובר דיש עיבוד באוכלין אבל זה דוקא כשמלחו כעין דבעי ליה לאורחא. וכאמור לעיל ריש אות ראשון. הנה שוב התבוננתי בס"ד וראיתי כי אין כאן שום קושיא כלל אחרי העתרת המחילה המחויבת והראוי מכ"ת וקדושתם ונשיקת עפרות כפות רגליהם של הנהו תלתא קראי וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.

''' דלכאורה ''' בל"ה קשה לענ"ד על הך בריי' דמנחות הנ"ל מה דקתני תקריב אפי' בשבת וכו'. לפי מה שפסק רבינו ז"ל לקמן בהלכות איסורי מזבח פ"ה הל' י"א וז"ל ואם מלח כל שהוא אפי' גרגיר מלח אחד כשר וכו' עכ"ל. והיינו דהוא פירש להא דקתני בהך בריי' הנ"ל תקריב אפי' כל שהוא וכו' דהאי כל שהוא דקתני קאי על כמותו שאפילו אם מלח רק מעט מלח אפי' רק גרגיר דכשר ג"כ. ולא פירש כפירושו של רש"י ז"ל שם שפירש דתקריב כל שהוא דקתני הבריי' קאי אדלעיל מניה על מלח אסתרוקנית דכשר למליחת קדשים ועיין בכ"מ. וא"כ קשה דהא מעבד את העור בעי דוקא שיעבד כשיעור של כדי לעשות קמיע וכמבואר להדיא בהל' זו ועיין במגיד משנה מ"ש. ולפחות במאכל ג"כ צריך שיעור זה אפי' לרבה ב"ר הונא דסובר דיש עיבוד באוכלין כל היכי דמלחו כעין דבעי ליה לאורחא. והרי גרגיר אחד של מלח בודאי אין בו שיעור עיבוד וא"כ הרי יכול ליתן על האבר גרגיר אחד של מלח ויקיים בזה המ"ע של על כל קרבנך תקריב מלח וכו' ולא יחלל בזה את השבת כלל שהרי אין בזה שיעור עיבוד. ולפי דעת רוב הפוסקים ז"ל דבר שאפשר לעשותו בלי שום דחיית שבת אפילו במקדש ה' וקרבנותיו אינם דוחים את השבת. עי' לקמן בהל' תמידין ומוספין פ"ז ה"ו וז'. ואף לפי דעת רבינו וסייעתו ז"ל שם ועי' שם בד"ה מצותו להקצר בלילה וכו' מש"כ בו בס"ד אבל הא מיהא מבואר שם דאין דבר זה מילתא דפשיטא כל כך שיהיה דוחה את השבת דבר שאפשר לו לעשותו בלי דחיית שום איסור שבת. וא"כ מכ"ש דק' על הנך שלשה גאונים ז"ל לפי מה שפירשו הם הבריי' דמנחות הנ"ל דאיצטרך קרא להתיר למלחו בשבת דאל"כ היה אסור למלחו משום איסור מלאכת עיבוד. א"כ לדידהו מנ"ל למידרש מתיבת תקריב שתי דרשות הפוכות ומתנגדות זו לזו והוא דדרשינן תקריב אפילו בשבת וגם דרשינן מניה תקריב אפי' כל שהוא דהא אי קיימא הא תקריב אפילו כל שהוא לא קיימא הא תקריב אפילו בשבת וכאמור וצ"ע לענ"ד.

''' ולפיכך ''' אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר בס"ד אחרי בקשת המחילה הראויה והמחויבת מכבוד תורתם וקדושתם של שלשה המה שלשה עמודי העולם מהר"ם ר"ב ומהר"י אלפאנדרי והמל"מ זכר כלם לחיי עד. עם האדונים הסליחה כי לענ"ד נראה ברור בס"ד דלאו מטעם מעבד היה ההו"א ליאסר למלוח קדשים. אלא דההו"א היה ליאסר למלוח קדשים ביו"ט משום איסור מלאכת הבערה שהרי הוא מבעיר את המלח כשהוא מבעיר את האבר ע"ג המזבח והמלח שעל גביו הוא נשרף עמו ואיסור הבערה אין לו שיעור. וזה ברור בעיני ודוק.

== טז ==

'''הקורע להעור כתבנית כתב חייב וכו' הרושם של העור וכו' פטור. המעביר דיו ע"ג סיקרא חייב שתים וכו' ואחת משום מוחק. העביר דיו ע"ג דיו וסקרא ע"ג סקרא או סקרא ע"ג דיו פטור.''' עכ"ל. ועי' במגיד משנה מ"ש בזה. ומה שלכאו' דברי רבינו ז"ל פה סותרים לדבריו שכתב לקמן בהל' גרושין פ"א הכ"ג. עי' בס' בני יעקב דף קי"ח ע"ג שהוא ז"ל כבר עמד בקו' זו של הסתירה האמורה ועי' לקמן בהלכות ובפרק והלכה הנ"ל בד"ה ואם אינם יודעים לחתום וכו' אות חמישי מ"ש בס"ד בישוב קושיא זו.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}