עריכת הדף "סדר משנה/שבת/ה"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''הדלקת נר בשבת אינו רשות וכו' ולא מצוה וכו' אלא זה חובה וכו' אפי' אין לו מה יאכל וכו' ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת וכו'.''' עכ"ל. עי' לקמן בהל' שביתת עשור פ"ג הל' יו"ד בד"ה ואם חל יוה"כ וכו' מ"ש בס"ד בביאור דברי רבינו ז"ל הללו צא ולמד משם.

== ד ==

'''ומשתשקע החמה עד שיראו ג' כוכבים וכו' בין השמשות בכל מקום וכו'.''' עכ"ל. עי' במגיד משנה מ"ש. והנה רבינו ז"ל לא הביא לא פה ולא בשום מקום מחיבורו זה הדין של תוס' שבת דהוא אסור בעשיית מלאכה ומדאורי'. ולכאורה הוא נגד הסוגיא. וכבר דשו ביה רבים. ועי' לקמן בהל' שביתת עשור פ"א הל' וא"ו בד"ה וצריך להוסיף מחול וכו' אות שלישי מ"ש בס"ד בישוב דעת רבינו ז"ל וגם בארתי שם דלא כדברי מרן ז"ל בכ"מ לעיל הל' הקודמת שכתב דלרבינו ז"ל לית ליה תוספות שבת ויו"ט יע"ש בכ"מ. דזה אינו. דמדרבנן אף רבינו ז"ל מודה דאיכא תוספת שבת ויו"ט זיל גמור משם מילתא בטעמא.

== כ ==

'''וכן תוקעין במוצאי שבת אחר צאת הכוכבים להתיר וכו'.''' עכ"ל. עיין מגיד משנה שכתב מאין יצא לו לרבינו דין זה דבכל מוצאי שבת דתוקעין כדי להודיע לעם שהוא מותר בעשיית מלאכה מכאן ואילך. דהיינו ממאי דפריך הגמ' בשבת דף קי"ד ע"ב וז"ל י"ט שחל להיות ע"ש וכו' מוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין ואמאי ליתקע כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר. אלא מחוורתא כדרב יוסף (דאמר לעיל לפי שאין דוחין שבות להתיר) וכו' עכ"ל הגמ'. משמע מזה דבמוצאי שבת דעלמא שאין בו שבות לתקוע שהרי כבר הוא לילה באמת תוקעין להודיע לעם שכבר הוא מותר מיד ולאלתר בעשיית מלאכה. ע"ש במגיד משנה. והביא עוד תלמודו בידו שהרמב"ן והרשב"א ז"ל חלקו על רבינו ז"ל ואמרו דמהתם ליכא ראיה. ואמרו שדוקא כשחל יו"ט במוצאי שבת הוא דראוי לתקוע כדי שיתעסקו בשמחת י"ט ולא ימנעו ממנו. מה שא"כ בכל מוצאי שבת דעלמא א"צ לתקוע דמה לנו בכך אם ימנעו מפני הספק מלעשות עדיין מלאכה יע"ש במגיד משנה. וכדי לבאר דעת רבינו ז"ל מוכרח אני להאריך קצת בס"ד בביאור הסוגיא דשבת הנ"ל התוס' ויתר גדולי המפרשים והראשונים והאחרונים ז"ל במה שהם צריכים ביאור לענ"ד.

''' א) לכאורה ''' היה מקום אתי עמי בס"ד להביא ראיה לדעתם של הרמב"ן והרשב"א ז"ל הנ"ל דבכל מוצאי שבת דעלמא אין תוקעין. והוא דהתוס' בשבת דף קי"ד ע"ב בד"ה וליתקע כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק וכו' כתבו וז"ל. ה"ה דהוי מצי למיפרך אליבא דר' ישמעאל וליתקע כי היכי דלידעו דמציעין את המטות מיוה"כ לשבת. אלא ניחא ליה למיפרך לכ"ע עכ"ל התוס'. ומהרש"א ז"ל שם תמה עליהם דא"כ לפי מאי דמשני שם רב שישא בריה דרב אידי וז"ל שבות קרובה התירו ושבות רחוקה לא התירו וכו' יע"ש בגמ'. הנה מה יושיענו זה הך שינויא, דהא עדיין לדידיה תשב לה מנגד קו' התוס' האמורה מר' ישמעאל דלדידיה ליתקעו כי היכי דלידעו דמציעין את המטות מיוה"כ לשבת דהיינו שיהיו יכולים להציע את המטות מיד ולאלתר דאז הוא רק שבות קרובה ושבות קרובה התירו לדידיה. ואטו לא ידע רב שישא בריה דרב אידי ונעלם ממנו הך משנה של מציעין את המטות וכו' יע"ש במהרש"א שהניחו בקושיא.

''' ולדידי ''' חזי לי בס"ד ליישב קו' מהרש"א ז"ל האמורה והוא דלכאו' קשה לענ"ד על התוס' הנ"ל דמאי קא קשיא להו כלל וכלל על המקשן מהך דהצעת המטה מיה"כ לשבת וכנ"ל. דדלמא גם המקשן ההוא דמקשה וליתקע כי היכי דלידעי דשרי בקניבת ירק מן וכו' הוא גם הוא אסיק אדעתי' הך שנויא דר"י מה דמשני התם וז"ל לפי שאין דוחין שבות להתיר וכו'. לפיכך לא הקשה המקשן אליבא דר' ישמעאל דליתקע כי היכי דלידעו דמותר להציע את המטות מיום הכפורים לשבת וכקושית התוספות הנ"ל דהא הוא להתיר והרי גם המקשן הוא דאסיק אדעתיה דלהתיר דאין דוחין שבות. ומה דפריך המקשן מקניבת ירק וכאמור ואף ע"ג דגם זה הוא גם כן רק להתיר. דזה אינו דדבר זה באמת הוא ליאסר איסור וכמו שאבאר בס"ד זה לפנינו מיד.

''' וביאור ''' דבר זה הוא. דהא שם קרוב לסוף העמוד ההוא אמרינן וז"ל אמר ר' זירא אמר רב הונא ואמרי לה אמר ר' אבא אמר רב הונא יום כפורים שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק. (ופירש"י ז"ל וז"ל אסור בקניבת ירק ולא מיבעיא בשבת דעלמא דאסור משום שבות וכו' אלא אפילו האי דינא דיש כאן עינוי דהא בשאר יום הכפורים וכו' זה מותר. השתא דחל בשבת לא שרו רבנן). אמר ר' מנא תנא מניין ליוה"כ שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק ת"ל שבתון שבות למאי וכו' אלא לאו לקניבת ירק. אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן יוה"כ שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק. מיתבי מנין ליוה"כ שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק ת"ל שבתון שבות למאי אילימא למלאכה והכתיב ל"ת כל מלאכה וכו' לעולם למלאכה ולעבור עליו בעשה ול"ת תניא כוותיה דר' יוחנן וכו' עכ"ל הגמ' עם פירש"י ז"ל בקיצור.

''' ואחרי ''' כי כן הנה קשה לענ"ד דדלמא גם המקשן שהקשה וליתקע כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק מן המנחה וכו' היה סובר כרב הונא ור' אבא ור' זירא. (וביותר דהך סוגיא הא אזלי אליבא דר' זירא וכדמשמע בסוגיא דהתם) דסוברים דאסור לקנב ירק ביוה"כ שחל להיות בשבת. וא"כ הכי פריך המקשן וליתקעו כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה וכו' ורצונו בזה דידעו מכח התקיעה דיוה"כ קיל משבת. לענין קניבת ירק. ויציבא מילתא דהחומרא דשבת מיוה"כ אינו במה שבכל שבת דעלמא אסור בקניבת ירק דזה אינו. דאין איסורו בשבת דעלמא מכח חומרו של שבת ולא התירו ביוה"כ הוא מכח קולתו של יוה"כ. שהרי ההיתר של קניבת ירק ביוה"כ מן המנחה ולמעלה הוא אינו אלא מטעם שהקניבה עצמה היא עינוי וכמו שפירש"י ז"ל התם בד"ה וליתקע בין לר"ע ובין לר' ישמעאל וכו' ושם בד"ה אסור בקניבת ירק וכו' הנ"ל. ועי' ברש"י שם בריש דף קט"ו בד"ה מותר בקניבת ירק וכו'. וכל מה שהוא עינוי הוא מותר ביוה"כ. אבל לא כן בשבת דעלמא דאין בו בקניבת הירק שום עינוי וגם אין בו צורך לעינוי. אדרבא המצוה בו היא להתענג בדשן נפשו לפיכך אסרו בו בשבת דעלמא לקנב בו את הירק. (כך ס"ל להמקשן) אלא מה ששבת הוא חמור מיו"כ. הוא מה שאסור לקנוב ירק בשבת אפי' אם חל בו יו"כ דאז יש בו בקניבת ירק משום עינוי. וגם הוא צריך באותו היום לעינוי. ואפ"ה אסור. אין זה כי אם מצד חומר קדושת שבת מקדושת יוה"כ וא"כ ע"י התקיעה בע"ש כשחל בו יו"כ ממילא ידעו איסור. והוא שידעו ששבת חמיר טפי מיו"כ. והחומרא דיליה היא לענין קניבת ירק. דביוה"כ שריא בקניבת ירק אבל ביוה"כ שחל להיות בשבת מצד חומר קדושת שבת אסור בקניבת ירק. זה שאפ"ל בס"ד לענ"ד בכוונת קושית המקשן מה שהקשה וליתקעו כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק וכו' וכנ"ל. ושוב אין מקום ללון לכאו' לקושיתם של התוס' האמור לעיל מה שהקשו אליבא דר' ישמעאל היה להמקשן להקשות וליתקעו כי היכי דלידעו דשרי בהצעת המטה וכנ"ל. דזה אינו דהצעת המטה הוא היתר. והרי גם המקשן ידע ואסיק אדעתיה דאין דוחין שבות כדי להתיר וכדבר שנאמר לעיל בס"ד.

''' ומשני ''' רב יוסף על זה וז"ל א"ר יוסף לפי שאין דוחין שבות להתיר וכו' היינו דרב יוסף ס"ל כר' חייא בר אבא א"ר יוחנן דאפי' יוה"כ שחל להיות בשבת ג"כ מותר בקניבת ירק. ממילא לענין מה יתקע ביוה"כ שחל להיות בע"ש ולדחות השבות של התקיעה אם כדי לאיסר איסור לשנה האחרת אם יהיה חל יוה"כ בשבת עצמו. הא לרב יוסף לשיטתו באמת מותר לקנוב בו את הירק אף אם חל בשבת. ואם כדי להתיר קניבת ירק ביוה"כ בין שחל באחד מימות החול ובין שחל בשבת. הנה לזה מימר שפיר קאמר רב יוסף לפי שאין דוחין שבות להתיר. דהא כל עיקר התקיעה לא תהיה לפי האמור רק להתיר ולא לאיסור. וצ"ע לכאורה על התוספות.

''' וצריכין ''' לומר לענ"ד בס"ד בישוב קושיא זו דהתוס' ס"ל דמדנקט המקשן בלשונו וליתקעו כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק מן המנחה וכו' ולא נקט בלשונו להדיא וליתקעו כי היכי דלידעו דאסור בקניבת ירק ביוה"כ שחל להיות בשבת. ש"מ דקושיתו של המקשן היתה רק כפשוטה. דלא באה התקיעה הזאת כי אם להתיר קניבת ירק בכל שנה ושנה ביוה"כ. וכן הוכיחו התוס' מלישנא דשינויא דרב יוסף דאין כוונת תירוצו כמו שפירשנו לעיל כוונת תירוצו. ממה דמשני לפי שאין דוחין שבות להתיר וכו' והרי לפי מ"ש לעיל כוונת המקשן בקושיתו וכוונת רב יוסף בתירוצו גם המקשן אסיק אדעתיה הך סברא דאין דוחין שבות להתיר. וא"כ מה חידש לו רב יוסף בדבר זה אלא שהמקשן היה סובר דקניבת ירק ביוה"כ שחל להיות בשבת אסור וממילא איכא בהך דתקיעה דחיית לאסור לא רק להתיר וככל הדברים וככל החזיון האמור לעיל בס"ד ורב יוסף הוא שחידש לו דאפי' ביוה"כ שחל להיות בשבת ג"כ מותר בקניבת ירק. וא"כ אין כאן דחיית שבות לאסור אלא רק דחיית שבות להתיר ובזה המקשן ג"כ מודה דאין דוחין שבות להתיר. וכיון שכן שלא חידש רב יוסף להמקשן אלא רק דבר זה דקניבת ירק מותר אפי' ביוה"כ שחל להיות בשבת. היה לו לרב יוסף לומר בפירוש זה החידוש שחידש להמקשן ולומר כן בשינויא דיליה בפירוש דקניבת ירק מותר אפי' ביוה"כ שחל להיות בשבת. לא לומר בשינויא דיליה דבר שגם המקשן היה יודע. ומה שהמקשן לא ידע רק שהוא חידשו סתמו והכחידו תחת לשונו ואמרו רק על דרך חוד חידה. לתורה ולתעודה. לפיכך הוכיחו מזה התוס' דבאמת קושית המקשן היתה כפשוטו דהיינו דגם המקשן היה סובר כר' חייא בר אבא א"ר יוחנן דאפי' יוה"כ שחל להיות בשבת ג"כ מותר בקניבת ירק וגם המקשן היה סובר דאפי' להתיר ג"כ דחינן שבות. ורב יוסף הבין כל זה מלשון המקשן והוכיח כן מלשונו מדלא נקט המקשן בלשונו כי היכי דלידעו קניבת ירק דאסור ביוה"כ שחל להיות בשבת וכדבר האמור לעיל מזה. ואיפו זאת שפיר השיב רב יוסף לשיטתו על קושית המקשן הנ"ל לפי שאין דוחין שבות להתיר. וא"כ הוא ג"כ שפיר הקשו התוס' דלמה לא הקשה המקשן ג"כ מהך דהצעת המטה אליבא דר' ישמעאל וכדלעיל ודוק.

''' ומעתה ''' לפי זה אפ"ל דרב שישא בריה דרב אידי לא פליג עליה דרב יוסף בהך דינא וס"ל ג"כ כרב יוסף דאין דוחין שבות להתיר ודלא כמו שפירש"י ז"ל שם בד"ה ור"ש בריה דרב אידי אמר וכו' שכתב דרב שישא בריה דר"א פליג על רב יוסף בהך דינא דקאמר דאין דוחין שבות להתיר דרב שישא בר"י דר"א דאי בעינן ליה האידנא דוחין שבות אפילו להתיר יע"ש ברש"י. אבל התוספות לא סבירא להו כך. אלא הם סוברים דאף רב שישא בריה דר"א סבירא ליה כרב יוסף דאין דוחין שבות להתיר אי הוינן בעינן להאי היתר האידנא. ומה דהוצרך רב שישא בריה דרב אידי לשנויי הך שנויא דיליה ולא נסתפק בשינויא דרב יוסף שקדם לו. הוא מטעם דרב שישא בריה דר"א סבירא ליה כרב הונא וסייעת מרחמוהי דיום הכפורים שחל להיות בשבת דהוא אסור בקניבת ירק וכאמור לעיל. ולזה נהי דיציב פתגם. דלא קשיא ליה לרב שישא בריה דרב אידי קושית המקשן הנ"ל וליתקע כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק בכל יום הכפורים דעלמא שחל באחד מימות החול. דהוא ידע וסבירא ליה שנויא דרב יוסף דאין דוחין שבות להתיר. אבל רב שישא בריה דרב אידי היה קשה לו קושיא אחרת לפי שיטתו. דליתקע מטעם אחר מה שלא היה קשה להמקשן וכמו שאומר בס"ד.

''' והוא ''' דליתקע כי היכי דלידעו דקניבת ירק אסור ביום הכפורים שחל להיות בשבת וכקושיתינו האמורה לעיל. מה שלא היה ק' להמקשן קו' זאת. דהמקשן שהוא היה סובר כר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דאפילו ביום הכפורים שחל להיות בשבת גם כן מותר בקניבת ירק. ממילא לדידיה לא קשיא ליה קושיא זאת האמורה וכמו שכתבנו בס"ד לעיל בתשובת רב יוסף. אבל לא כן רב שישא בריה דרב אידי דהוא סובר כרב הונא דאסור בקניבת ירק ביום כפורים שחל להיות בשבת שפיר קשיא ליה קושיא האמורה. ובזה לא שייך שינויא דרב יוסף מה דמשני שאין דוחין שבות להתיר. דהא לדידיה הוא דחיית שבות לאסור. לזה בא רב שישא בריה דרב אידי ותירץ תירוץ ושנויא אחרינא ואזדא להו בזה כל הקושיות והיינו דשני שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו. ואעפ"י שדחיית השבות תהיה לענין ליאסר איסור. אבל כיון שאין תועלת דחיית השבות מיד ולאלתר שוב לא התירו לדחות שבות עבורו. ומכל שכן שחלף הלך לו בזה קושית המקשן דהתם מה שהקשו וליתקע כי הד"ל דקניבת ירק שרי וכו' שהוא דחיית שבות להתיר וגם אין תועלת היוצא ממנו בשנה זו שכבר חלף הלך לו ביום הכפורים אלא התועלת היוצא ממנו הוא בשנה האחרת. וכמו שפירש"י ז"ל שם בד"ה ור"ש בריה דרב אידי אמר וכו'.

''' וממילא ''' אזדא לה בס"ד מתוך האמור גם כן קושית מהרש"א ז"ל הנ"ל מה שהקשה דלרב שישא בריה דרב אידי תקשה קושית התוספות הנ"ל והוא דליתקע כי היכי דלידעו דהצעת המטות מותר ביום הכפורים שחל להיות בערב שבת וכנ"ל. דזה אינו דהא דחיית שבות זה אינו אלא להתיר וכל היכא דאינו אלא להתיר אף רב שישא בריה דרב אידי מודה לרב יוסף דאין דוחין שבות להתיר אעפ"י שהוא שבות קרובה ודבר זה לא היה צריך רב שישא בריה דרב אידי לאמרו שכבר אמרו רב יוסף. ודו"ק.

''' ברם ''' לכאורה אפשר לומר בס"ד לענ"ד דקושית מהרש"א ז"ל הנ"ל היתה מכח קושית הגמרא שם על רב שישא בריה דרב אידי דקא פריך התם וז"ל ושבות קרובה התירו והתנן יו"ט שחל להיות בערב שבת תוקעין ולא מבדילין מוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין. ואמאי ליתקע כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר וכו' יע"ש בגמרא. ואם נאמר כדברינו הנ"ל דגם רב שישא בריה דר"א סבירא ליה כרב יוסף בהך מילתא דאין דוחין שבות להתיר וכדבר האמור לעיל. אם כן מאי קושיא מהך דיום טוב שחל במוצאי שבת דליתקע. דהא התם ליכא שום איסור כלל ואין צורך לדחות השבות של התקיעה רק בשביל היתר לחוד דהיינו להתיר שחיטה ביום טוב וכל היכי דהוא רק להתיר הא אף רב שישא בריה דר"א מודה דאין דוחין שבות להתיר וכדכתבינן אלא ודאי מדפריך הגמרא הך פירכא הנ"ל שמע מינה דהגמרא ידע דרב שישא בריה דר"א לא סבירא ליה כלל הך שינויא דרב יוסף הנ"ל במה שלחלק יצא בין לדחות שבות בשביל איסור ובין לדחות שבות בשביל היתר. אלא רב שישא בריה דר"א מחלק בין שבות קרובה לבין שבות רחוקה דשבות קרובה התירו לדחות אפילו בשביל להתיר ושבות רחוקה לא ניתן לדחות אפילו בשביל איסור. ואפשר דהגמרא דייק לה כן מדקאמר רב שישא בריה דר"א שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו דלא הוי ליה למימר אלא רק שבות רחוקה לא התירו. שמע מינה דגם בשבות קרובה פליג על רב יוסף וקאמר דשבות קרובה התירו בכל ענין אפילו הוא להתיר אפילו הכי דחינן אותו. ולזה שפיר הקשה מאור עינינו מהרש"א ז"ל קושיתו הנ"ל. (ועיין לקמן אות שלישי מה שאכתוב בס"ד עוד בזה) ודו"ק.

''' ואמור ''' מעתה דהרמב"ן והרשב"א ז"ל הוכיחו מזה כפירושם האמור לעיל בפתיחת הדיבור הזה. והוא דאפשר לומר בס"ד לענ"ד דאינהו קשיא להו גם כן קושית מהרש"א ז"ל הנ"ל דלרב שישא בריה דרב אידי תקשה דליתקע אליבא דר' ישמעאל כי היכי דלידעי דהצעת המטה מותר וכנ"ל ומזה הוכיחו לפרש כפירושם הנ"ל דכוונת קושית הגמרא היתה מה דפריך וליתקע כי היכי דלידעי דשרי שחיטה לאלתר הוא רק מכח מצות שמחת יו"ט. כי היכי דלא ימנע משמחת יו"ט ואם כן יש בו איסור קצת דהיינו ביטול המצוה קצת. ולזה שפיר אפשר לומר כתירוצינו האמור לעיל על קושית מהרש"א ז"ל הנ"ל והוא דגם רב שישא בריה דרב אידי סבירא ליה כרב יוסף דאין דוחין שבות להתיר. ואפילו הכי פריך הגמרא שפיר עליה מהך מתניתין דיום טוב שחל בערב שבת וכו' במוצאי שבת וכו' ואמאי ליתקע כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר וכו' וכדלעיל. דאין זה נחשב דחיית שבות להתיר (וגם מימר שפיר קאמר רב שישא בריה דר"א שבות קרובה התירו וכו' ולא קשיא כדיוקינו שדקדקנו לעיל דלאיזה צורך קאמר זה דלא הוה ליה למימר אלא רק שבות רחוקה לא התירו. דהא בענין שבות קרובה לפי האמור לא פליג ולא מידי רב שישא בריה דר"א עם רב יוסף וכאמור לעיל דזה אינו דגם בענין שבות קרובה הוא פליג עם רב יוסף דר"י לא מתיר לדחות שום שבות להתיר אפילו אם הוא לצורך מצות שמחת יום טוב וכמו דבעינן למימר לקמן בסמוך בס"ד. משא"כ רב שישא בריה דרב אידי דהוא סבירא ליה דבשביל מצות שמחת יום טוב גם כן דחינן שבות אפילו להתיר אם רק כי הוא זה שהוא שבות קרובה) ודו"ק.

''' וליכא ''' למימר ולהשיב על זה. דאם כן למה פריך הגמרא דוקא על רב שישא בריה דר"א מהך משנה דיום טוב שחל להיות ערב שבת וכו' מוצאי שבת וכו'. ולמה לא פריך הגמרא כן גם על רב יוסף דהא גם רב יוסף סובר דלאיסור דוחין השבות דתקיעה ואם כן הוא הדין נמי דלדידיה דלצורך מצוה קצת דדוחין שבות והיינו משום מצוה דשמחת יו"ט וכאמור לעיל אליבא דרב שישא בריה דר"א. וגם קשה מאי קאמר הגמרא התם וז"ל אלא מחוורתא כדרב יוסף וכו' יע"ש בגמרא. כאילו לרב יוסף ניחא ולא קשיא ולא מידי מהך משנה הנ"ל. והרי גם לרב יוסף לא ניחא דהא בדבר זה דשבות קרובה דדוחין אותו בשביל איסור או בשביל צורך מצוה הרי רב שישא בריה דר"א ורב יוסף שוים: הם.

''' דדבר ''' זה אינו דהא לכאורה קשה לענ"ד על המקשן שהקשה על רב שישא בריה דר"א מהך משנה דיו"ט שחל להיות ערב שבת וכו' הנ"ל מנא ליה להקשות ולהמציא מדעתו דכשם דלענין איסור דוחין שבות דתקיעה כך נמי לצורך מצוה קצת של שמחת יו"ט דוחין גם כן שבות דתקיעה. וכאמור לעיל דדלמא דוקא לענין איסור דהיינו יום טוב שחל להיות ערב שבת. (עיין ברש"י דהתם בד"ה לפי שאין דוחין שבות להתיר וכו' מה שכתב) הוא דדוחין השבות דתקיעה כדי שלא יבא העם ח"ו לידי איסור דאורייתא כי לכל העם בשגגה. שיטעו העם שמותר לעשות גם בשבת מלאכת אוכל נפש כמו שמותר לעשותן ביום טוב. אבל להתיר ולדחות איסור שבות משום שמחת יום טוב מאן מפיס דדחינן שבות דתקיעה בשביל כך דבשלמא אם היה מתבטל לגמרי על ידי כך משמחת יום טוב שלא היה לו מה לאכול כלל ביום טוב והיה צריך לישב בתענית שפיר שייך למימר דכן הסברא נוטה לכך דאמרינן דשמחת יום טוב הוא מצות עשה דאורייתא וההיפוך מניעתו מהשמחה ביום טוב הוא איסור דאורייתא. אבל הכא הרי לא ימנע לגמרי משמחת יום טוב ואף אם לא יתקעו אלא שימעט קצת בשמחת יום טוב ואם כן לא עדיף זה מה שהוא ממעט קצת בשמחת יום טוב. מאיסור דרבנן ולמה נדחה הך איסור דרבנן שבות דתקיעה מפני הך איסור דרבנן דמיעוט של שמחת יום טוב. דמאי אולמא דהך איסור דרבנן מהך איסור דרבנן אדרבה שבות דתקיעה עובר בקום ועשה ומניעת מקצת שמחת יו"ט אינו עובר אלא רק בשב ואל תעשה. ובכל מקום בכולהו תלמודא אמרינן דמוטב שיעבור בשב ואל תעשה ממה שיעבור בקום ועשה.

''' והדבר ''' הזה שאמרנו דאין זה אלא מניעה וביטול קצת שמחת י"ט אבל לא שיהיה ביטול לגמרי משמחת יום טוב אמינא מילתא ואמינא טעמא דידי כי הנה לא מיבעיא לפי דעת התוספות דהתם בד"ה וליתקע כ"ה דלידעו דחלבי שבת קריבין וכו' ושם בד"ה ואמאי ליתקע וכו' דכל החשש דאיכא למיחש כשלא יתקעו הוא שלא ידעו ולא יבינו אימתי הוא זמן לילה שיהיו כבר מותרים לעשות מלאכת אוכל נפש. ועל ידי זה יאחרו להכין לצורך שמחת יום טוב. הנה בודאי אינו אלא רק קצת מניעה משמחת י"ט דבשביל מה שיאחרו חצי שעה או שעה עד שיתברר ויודע לכל שהוא לילה או עד שילכו אצל הבקי שיודיע להם שכבר הוא לילה ושמותר להם להכין צורכי שמחת יום טוב. הנה בודאי בשביל דבר זה לא יתבטלו לגמרי משמחת יום טוב ואף לפי הנראה מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו התם שהוא הפירוש במה דקאמר ואמאי ליתקע כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר וכו' שאלולי שיתקעו יטעו המון עם לומר שאינם רשאים לשחוט ביום טוב שלאחר השבת יע"ש בחידושי הרשב"א ז"ל (ועיין לקמן בריש אות שלאחר זה כי שם אכתוב בס"ד מהיכן יבא להם טעות זה) אבל הא מיהא כיון שהמון עם הם טועים בדבר זה מסתמא כבר טעו בטעות הזה בערב שבת. ואם כן מסתמא הכינו להם מערב שבת איש לפי אכלו ובמכסת נפשות שיש לו על שבת וגם על יום טוב ואם כן כבר יהיה להם במה לשמוח ביום טוב ואכל ושבע ודשן. ואין כאן אלא רק קצת מניעה משמחת יום טוב. במה שהם מוכרחים לאכול מאפה ומבושל זה שני ימים וכן צריכים לאכול בשר שחוטה שנשחט זה שני ימים. ובשר של בהמה שנשחטה היום עדיף מזה שנשחט וכדאמרינן בשבת דף ע"ה ריש ע"ב וז"ל אמר רב וכו' ניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא וכו' ועיין בגמרא וברש"י שם בד"ה כי היכי דנחזייה אינשי וכו' ועיין במסכ' תענית דף למ"ד סוף ע"א וז"ל תנא אבל אוכל הוא בשר מליח וכו' בשר מליח עד כמה וכו' ועי' ברש"י שם בסוף ד"ה עד כמה וכו'. ולא עדיף זה משבות דרבנן. וא"כ דלמא בהא מודה רב שישא בריה דרב אידי דלא דחינן שבות דתקיעה מקמי דבר אחר שאינו ג"כ אלא רק מדרבנן וכמו שמצינו כן בש"ס ופוסקים זמנין טובא שלא התירו הרבה איסורי דרבנן בשביל שמחת יו"ט כזה כשהוא באופן האמור לעיל מזה דהיינו שאינו ביטול שמחת יו"ט לגמרי אלא רק קצת מניעת שמחת י"ט.

''' ואולם ''' לרב שישא בריה דרב אידי לשיטתיה שפיר פריך הגמ' ושבות קרובה התירו והתנן יו"ט שחל ע"ש וכו' מוצ"ש וכו' דהא רב שישא בריה דרב אידי הוא דשני הך שינויא דשבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו וכו' היינו דשני כן כדי ליישב הקושיא של הגמ' דהתם דקא פריך דנדחה השבות דתקיעה לתקוע כי היכי דלידעו דקניבת ירק אסור ביוה"כ שחל להיות בשבת וכמ"ש בס"ד לעיל כך כוונת קושית הגמ'. והרי כל איסור קניבת ירק ביוה"כ אפי' שחל להיות בשבת הא אינו אלא רק מדרבנן וכמ"ש כן להדיא התוס' שם בד"ה אלא לקניבת ירק וכו' ורש"י ז"ל שם ריש דף קט"ו בד"ה מותר בקניבת ירק וכו' יע"ש ברש"י ובתוס' וכ"כ כל גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל. וא"כ למה זה נדחה הך איסור דרבנן דתקיעה בשבת בשביל הך איסור דרבנן דקניבת ירק ביוה"כ שחל להיות בשבת. מאי אולמא דהאי מהאי. אלא ודאי צ"ל דרב שישא בריה דרב אידי סובר כיון דהך שבות דרבנן דתקיעה לא עביד ליה אלא אדם אחד. וזה השבות דרבנן של קניבת ירק עבדי ליה רבים הנם ככל המון ישראל. מוטב דתדחה שבות דיחיד מלדחות שבות דרבים וס"ל לרב שישא בריה דר:א דניחא ליה לחבר למיעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבדי רבים דאיסורא זוטא דרבים נחשב לאיסורא רבא וגבי איסורא רבא אמרי' ניחא לי' לחבר למיעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד ע"ה איסורא רבא אעפ"י דהאי חבר לא פשע ולא מידי עי' בתוס' דשבת דף ד' ע"א בד"ה וכי אומרים לאדם חטא וכו' וביתר מקומות בתוס' בשבת. וממילא נמי לדידיה ה"ה נמי דאמרינן דתדחה השבות דתקיעה דיחיד מקמי הך איסורא זוטא של מניעת קצת שמחת יו"ט של רבים מעמי הארץ. וכאמור.

''' איברא ''' כי כל הדברים הניתנים למעלה בס"ד ניחא הכל אליבא דרב שישא בריה דרב אידי לשיטתיה דהוא ס"ל דלולי שהיה שבות רחוקה באמת היינו מדחין הך שבות דתקיעה בשביל הך איסור דרבנן של קניבת ירק של יוה"כ שחל להיות בשבת דדחינן שבות דיחיד מקמי שבות דרבים וכאמור לעיל מזה בס"ד.

''' אבל ''' לא כן לרב יוסף לשיטתיה דהוא ס"ל דבשביל איסור קניבת ירק ביוה"כ שח"ל בשבת ליכא שום הוה אמינא להתיר לתקוע דלא דחינן שבות דיחיד מקמי שבות דרבים. אף דלא שייך למימר שב ואל תעשה עדיף מקום ועשה. אלא דקושית הגמ' של וליתקע כי היכי דלידע דשרי בקניבת ירק וכו' היתה להתיר להם לתקוע. כדי שידעו דבכל יוה"כ מותר להם לקנב ירק מן המנחה ולמעלה ולא יהיה להם עגמת נפש לטרוח להכין להם צורכי אכילה במוצאי יום הכפורים רעבים ועייפים מן התענית וצער גדול הוא להם ובשביל צער לא גזרו. (וכן פירש להדיא שם הרשב"א ז"ל בחידושיו לההוא דעגמת נפש דקאמר הגמרא וכן פירשו הר"ן ז"ל שם וכן פירשו הרב המגיד ז"ל לקמן בהלכות שביתת עשור פרק ראשון הלכה ג' ע"ש. וכן מטין הדברים שהתוספות שם בד"ה ואמאי ליתקע וכו' גם כן פירשו כן לההוא עגמת נפש דקאמר הגמרא) ממילא לדידיה שפיר אפשר לומר דאין דוחין איסור דרבנן של תקיעה בשביל מניעת קצת שמחת יום טוב וביותר דאין אומרים לאדם זה התוקע חטא ותקע בשביל שיזכו אחרים (ומכל שכן דהך איסור דרבנן דמניעת קצת שמחת יום טוב הוא רק בשב ואל תעשה והך איסור דרבנן של התקיעה הוא בקום ועשה דבודאי אמרינן דשב ואל תעשה עדיף מקום ועשה וכדלעיל) ולא קשיא לדידיה מהך משנה דיום טוב שחל להיות ערב שבת וכו' מוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין וכו' ושפיר משני הגמרא אלא מחוורתא כדרב יוסף וכו' ודו"ק היטיב.

''' ב) אמנם ''' סברת הרמב"ן והרשב"א ז"ל הנ"ל אות הקודם דהכוונה בקושית הגמרא התם וליתקע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה לאלתר וכו' הוא כדי שיהיו יכולים לעסוק בשמחת יום טוב. לא שייכי אלא דווקא אינהו לפי שיטתייהו. אבל לא כן התוספות לשיטתייהו שם בד"ה וליתקע כ"ה דלידעי דחלבי שבת וכו' ובד"ה ואמאי ליתקע וכו' לדידהו אפשר כפירוש האמור בהך קושית הגמרא וליתקע כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר וכו' וכמו שאבאר באר היטב בס"ד לפנינו.

''' וביאור ''' דבר זה הוא דכפי הנראה מדברי חידושי הרשב"א ז"ל שם הנה הרמב"ן והרשב"א ז"ל סבירא להו דקושית הגמרא וליתקע כ"ה דלידעו דשרי בשחיטה וכו' וכנ"ל היתה דצריך לתקוע כי היכי דלידעי כל העם מקצה דביום טוב אפילו שחל במוצאי שבת מותר לשחוט מיד כשהוא לילה שיצאה שבת ונכנס יום טוב. ולולי התקיעה יהיו מרבים העם לטעות דביום טוב שהוא לאחר השבת שהוא אסור בשחיטה ובכל מלאכות אף שהן לצורך אוכל נפש ועין היטיב בחידושי הרשב"א ז"ל.

''' והיינו ''' דאפשר שהעולם יטעו בדעתם לומר דיום טוב שהוא לאחר השבת מיד חמיר טפי הוא משארי ימים טובים דאעפ"י דשארי ימים טובים שהם חלים באחד מימי השבוע. קדושתם קלה מקדושת שבת אבל זה שחל במוצאי שבת ונדבק בשבת הנה הוא נמשך בקדושתו אחר קדושת השבת. ויותר נראה שיטעו המון עם שהוא אסור ביום טוב שלאחר השבת מדרבנן מטעם גזירה שמא יעשה מלאכה בשבת לצורך יום טוב וכמו שאמרו בכתובות דף ה' ע"א וז"ל אלא אמר ר' זירא גזירה שמא ישחוט בן עוף וכו' ואף דמסיק הגמרא התם דהוא הדין בערב שבת איכא למיחש להאי (מלבד דאפשר לומר דהמון עם לא יהיו מסקו אדעתייהו היאך היו עושים כשהיה חל יום טוב בערב שבת. אף זו) עיין בספר אסיפת זקנים שם בד"ה השתא דאתית להכי ע"ש נמי וכו' באמצע הדבור שכתב חילוק בין ערב שבת לבין מוצאי שבת. שכתב וז"ל וכ"ת האיך אפשר שבערב שבת יהיה מותר ובמוצאי שבת יהא אסור וכו' שמאחר שיודע שבשבת וכו' אבל במוצאי שבת איכא למיחש לשמא ישחוט בן עוף מפני שאעפ"י וכו' עדיין יש לי שהות וכו' ומתוך כך יהיה טרוד במוצאי שבת ואיכא למיחש וכו' עכ"ל ס' אסיפת זקנים. ואם כן שפיר אפשר לומר דיש בתקיעה הזאת צורך משום דימנע משמחת יום טוב לפחות קצת. (ועיין לעיל קרוב לסוף אות הקודם מה שכתבתי בס"ד בזה זיל גמור מהתם) שאם לא יתקעו להודיע לבני האדם היתר שחיטה וכל מלאכת אוכל נפש. אפילו ביום טוב הסמוך לשבת הנה ימנעו משמחת יום טוב לגמרי שלא ישחטו ולא יאפו ולא יבשלו ביום טוב כל היום כולו לפי טעותם. איברא כל זה ניחא כפי שיטתם של הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכדבר האמור.

''' אבל ''' לא כן התוספות לשיטתייהו דאינהו פירשו שם בד"ה וליתקע כי היכי דלידעו דחלבי שבת וכו' ושם בד"ה ואמאי ליתקע. דבהא מילתא בודאי ליכא למיחש שיטעו העם לומר שביום טוב שלאחר השבת שיהיה אסור לשחוט ולאפות ולבשל לצורך אוכל נפש (והגמ' נקט שחיטה שהיא המלאכה הקלה המצויה ראשונה ביום טוב) דבדבר זה לא יטעו אפילו המון עם וכבר נודע בין החיים היתירו. אלא דקושית הגמרא היתה וליתקע כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר וכו' היינו כי היכי דלידעו אינשי שכבר הוא לילה ושמותר לשחוט ולאפות ולבשל לצורך יום טוב מיד ולאלתר משעת התקיעה ואילך כי לולא התקיעה אין העם בקיאים ויודעים אימתי מתחלת הלילה יע"ש בגמרא ובתוספות. ולישנא דהגמרא דייק כוותייהו שהרי בגמרא אמרו כ"ה דלידעו דשרי בשחיטה לאלתר וכו' וכנ"ל דייקא תיבת לאלתר שתועלת התקיעה היא רק שידעו שמיד ולאלתר הם מותרים בשחיטה ולולי התקיעה לא היו יודעים שלאלתר הוא מותר בשחיטה אלא אחר עבור איזה זמן חצי שעה או שעה. וממילא אזדא לה בס"ד סברת הרמב"ן והרשב"א ז"ל מה שהבאתי לעיל והיינו מה שפירשו דכוונת קושית הגמרא היתה דליתקע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה וכו' הוא משום שמחת יום טוב וכנ"ל והא מה מניעת שמחת יום טוב יש לו בזה. ואם לא היו תוקעין וכי בשביל מעט זמן זה שיאחרו המון עם לידע בבירור שהוא לילה ימנע משמחת יום טוב דהא אף אם לא יתקעו אטו המון עם לא ידעו ולא יבינו כל הלילה שהוא לילה ויטעו שעדיין הוא יום. כי הלא האדם יראה לעינים כי אך חשך ישופנו והיה במחשך מעשיו והאיך אפשר שהוא עדיין יום. אך שבזמן מועט כמו חצי שעה מהלילה או יותר שיוכל אדם המוניי לטעות שעדיין הוא יום רק שהוא יום מעונן יומא דעיבא ולפחות הוא אצל המון עם ספק חשיכה. ולא יתעסקו באותו מעט זמן בשמחת יום טוב. אבל הלא אף גם אם לא ישחטו ויבשלו ויאפו והכינו לצורך שמחת יום טוב באותו הזמן הקצר מעת זו שהיא לילה לפי האמת עד עת זו שידעו בבירור גם המון עם שהוא לילה. הלא יש די זמן להכין בלילה וביום צרכי יום טוב ולשמוח בו. ולשחוט ולבשל ולאפות בו כל הלילה ולמחרתו.

''' אלא ''' ודאי צריכין לומר דהתוספות לא סבירא להו כסברתן וכפי פירושן של הרמב"ן ז"ל האמור לעיל בכוונת קושית הגמרא ואמאי ליתקע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה לאלתר וכו' אלא דהפירוש בהך קושית הגמרא היא כפשוטו וכמו שפירשו רבינו ז"ל וכן הר"ז ז"ל כפי מה שכתב הרב המגיד משמו והא דתוקעין בכל מוצאי שבת כדי להודיע להעם ככל המון ישראל שהגיע עת זו שהם מותרים כבר במלאכה ושילכו ויעשו איש איש במלאכתו. רק ביום טוב שחל במוצאי שבת הוא דאין תוקעין שאין דוחין שבות להתיר. ואם כן גם דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל הוא כדעת רבינו והר"ז ז"ל דראוי לתקוע בכל מוצאי שבת מטעם האמור כדי להתיר העם במלאכה.

''' ברם ''' מה שהקשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דמה איכפת לנו בכך אם לא ידע המון העם שכבר הוא לילה ושהגיעה השעה שהוא מותר במלאכה וכמבואר במגיד משנה ובחידושי הרשב"א ז"ל הנה אחרי העתרת המחילה הראויה והמחויבת לפי גודל כבוד תורתם ואחרי נשיקת עפרות כפות רגליהם רגל ישרה אומר אני בס"ד כי אין בזה מן הקושיא כלל ושתי תשובות בדבר. חדא, וכי לא חששו החכמים לביטול העם ממלאכה אף בזמן יותר קצר שהרי אמרינן במסכת' מגילה דף כ"ב רי"ש ע"ב דלכך קורין בשני וחמישי רק תלתא גברי לא ארבעה משום שיש בו ביטול מלאכה לעם יע"ש בגמרא וברש"י שם ובהרא"ש סי' ד'. ועיין ברש"י שם דף כ"א ע"א בד"ה בשני ובחמישי בשבת וכו' ובד"ה ואין מוסיפין עליהן וכו'. ואין לך זמן קצר יותר מקריאת שלשה פסוקים (ובאמת לא הי' ביטול מלאכה אלא כשיעור קריאת שני פסוקים שהרי אלו היו קוראים ארבעה גברי היו קורין שנים עשר פסוקים ועכשיו שקוראין שלשה גברי קוראין עשרה פסוקים וכדאמרינן בגמרא שם דף כ"א ע"ב וז"ל הני עשרה כנגד מי אמר ר' יהושע בן לוי וכו' ע"ש בגמרא) ואם חששו חכמים לביטול מלאכה של זמן קצר כזה למה לא נאמר דחששו חכמים לזמן ארוך הרבה יותר דהיינו מהתחלת הלילה האמיתי עד זמן שיתברר להמון עם וידעו בו שהוא לילה. שהוא זמן חצי שעה ויותר. ושפיר אפשר לומר דמפני כך תקנו החכמים שיתקעו במוצאי שבת כדי שידעו העם שעכשיו כבר הגיע העת שמותר בעשיית מלאכה וכמו שכתב רבינו ז"ל והר"ז ז"ל וכנ"ל.

''' והתשובה ''' השנית שיש בזה בס"ד הוא. דכבר אפשר ואפשר והוא נקל המציאות שיארע הדבר איפכא אם לא יתקעו להודיע להעם מתי הוא לילה וזמן היתר עשיית מלאכה הנה המון עם יטעו לעשות מלאכה טרם שיהיה לילה גמורה וכמו שהדבר מצוי בעוה"ר בזמנינו ביושבי כפרים וכגון בצאת כוכב אחד או שנים או כוכבים גדולים. והמון עם הנה יטעו שיש בזה כבר די לסימן שהוא לילה. או ביום המעונן כי חשך אור בעריפיה והמון עם לא ידעו ולא יבינו ויטעו לומר שכבר הוא לילה וכמו שמצוי טעותים כאלה. ועיין בברכות דף כ"ז ע"ב וז"ל אמר אבידן פעם אחת נתקשרו שמים בעבים כסבורים העם לומר חשכה הוא ונכנסו לבית הכנסת והתפללו של מוצאי שבת בשבת וכו' יע"ש בגמרא. ולזה היה ראוי לעשות חק וזמן וגבול להבדיל בין יום ובין לילה על ידי התקיעה וידעו כל העם שקודם ששמעו התקיעה עדיין הוא אסור בעשיית מלאכה שעדיין הוא יום ומן התקיעה ואילך הוא מותר בעשיית מלאכה שכבר פנה היום ויהי לילה.

''' ואין ''' פה להשיב על זה דלזה אין צורך להתקיעה דממה שהוא מבדיל בתפילה כבר יש היכר אימתי הוא יום ואימתי הוא לילה. דזה אינו. חדא, דהא הבדלה אינה ניכרת ונודעת לרבים שעל ידי זה ידעו להבחין בין יום ובין לילה. וכמו שכתבו כן התוספות שם בד"ה וליתקע כי הד"ל דחלבי שבת קריבין וכו' וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו שם. וזאת שנית, דהא בלאו הכי אין היכר על ידי הבדלה באיזה שעה ובאיזה רגע שהוא לילה ומותר בעשיית מלאכה. דהא אנן קיימא לן דלפעמים לצורך דמתפלל של מוצאי שבת בשבת ומבדיל בתפלה ועל הכוס וכמבואר בברכות שם ע"א ועיין לעיל בהלכות תפלה פרק שלישי הלכה זיין ובהשגות ובכסף משנה שם. ואף עפ"י כן הרי הוא אסור בעשיית מלאכה עד הלילה ואם כן מה העדות יש בזה במה שהבדיל בתפילה שכבר הוא לילה ושמותר בעשיית מלאכה. (ועוד אף אם לא היו רשאים להתפלל של מוצאי שבת בשבת. מי היה מודיע להמון עם אימתי שיתפללו ויבדילו בתפלה ועל ידי הכוס אם לא על ידי התקיעה) ודו"ק.

''' וסוף ''' סוף גם רבותינו בעלי התוספות ז"ל סבירא להו כדעת רבינו והר"ז ז"ל האמור לעיל דבכל מוצאי שבת תוקעין כדי להתיר העם במלאכה וכנ"ל ומה שכתבו התוס' שם בד"ה ואמאי ליתקע וכו' וז"ל וכן אומר ר"י מה שתוקעין במוצאי יום הכפורים אינו אלא להודיע שהוא לילה ויאכילו את בניהם שהתענו. וגם להכין סעודת מוצאי יום הכיפורים שהוא כעין יום טוב וכמו שיסד הפייטן אחר גמר מיצוי וכו' עכ"ל התוספות. הנה לא קשיא דלמה הוצרכו לכל הנך טעמים שהם אמרו ולמה לא אמרו טעם פשוט ומרווח שתוקעין במוצאי יום הכפורים למען דעת כל עמי הארץ שהנה כבר הוא לילה והגיע הזמן שהוא מותר בעשיית מלאכה. וכמו שתוקעין מטעם זה בכל מוצאי שבת לפי דעת רבינו והר"ז ז"ל. והרי לפי האמור בס"ד. הנה גם דעת התוספות הוא כן וכמו שכתבנו בס"ד.

''' דדבר ''' זה אינו דהנה מקום אתי עמי בס"ד להשיב בזה שתי תשובות. חדא, דהא בכל מוצאי שבת אין תוקעין אלא אחר שכבר התפלל ערבית להבדיל בתפלה. מה שאכ"ן ביום הכפורים שתוקעין קודם שמתפללין ערבית ועדיין לא הבדילו. ואם כן עדיין איכא קצת איסור שבות לתקוע דאף שהוא לילה כל זמן שלא הבדילו בתפלה (ועיין במהרש"א שם מה שכתב על דברי התוספות הללו) רק מפני הצורך הגדול שיש בדבר הזה כדי שלא לענות נפש הבנים יותר מדאי ולהכין צורכי סעודת מוצאי יום הכפורים שהוא כעין יום טוב ושלא יכנסו ביום טוב אף הגדולים כשהם מעונים ביותר. ולזה תוקעין אז קודם אמירת ההבדלה בתפלה דהיינו קודם תפלת ערבית מיד כשהוא לילה (אבל עדיין אסור אז בעשיית מלאכה עד אחר שיבדיל וכמו שכתב כן להדיא הטור א"ח בסימן תרנ"ג ועיין במגן אברהם שם ס"ק ד' ומה שכתב הטור שם כיון דתקיעת שופר היא חכמה ואינה מלאכה לא אחמור ביה רבנן כולי האי יע"ש בטור היינו נמי מהנך טעמים שכתבו התוספות הנ"ל לפיכך ראו החכמים כי טוב שלא להחמיר בתקיעת שופר.

''' ועוד ''' זאת שנית אפשר לומר בס"ד לענ"ד בכוונת דברי התוספות הנ"ל. הוא עפ"י מה שכתב מרן הבית יוסף ז"ל בש"ע א"ח בסימן רנ"ו שהתקיעות הללו של ערב שבת לא הי' אלא בזמן שישראל היו במעמדן ובישובן לא כן עתה יע"ש בש"ע ואם הוא ז"ל כתב כך על התקיעות של ערב שבת שהם באים להציל את העם מאיסור שהוא נקל מאד שיבא האדם לידי כך. דהיינו כשכבר הוא עסוק במלאכתו וטרוד בעשייתו ובהתעסקותו בו שהדבר נקל מאד שישכח וימשך המלאכה עד תוך התחלת הלילה ולפחות עד תוך בין השמשות. ואפילו הכי עתה בעו"ה נתבטלו. אף כי אותן התקיעות של מוצאי שבת שנתבטלו עתה שאין בקלות כל כך לבא לידי איסור כיון שלא התחיל עדיין בעשיית המלאכה זכור יזכור את יום השבת לקדשו כי עדיין אינו טרוד ומבוהל בהמלאכה כל כך. וכיון דנתבטלו התקיעות של כל השנה הן של ערבי שבתות והן של מוצאי שבתות. מכל שכן שהיה ראוי שתבטל התקיעה של מוצאי יום הכפורים שלא לתקוע בו עוד בזמנינו ואם כן קשה מה נשתנה התקיעה הזאת של מוצאי יום הכיפורים שעדיין עומדת בתקנתה ולא נתבטלה. מהתקיעות של כל מוצאי שבתות השנה. לפיכך כתבו התוספות הטעם דבתקיעות של מוצאי יום הכפורים יש בו צורך הרבה בהתקיעות שהוא בשביל התינוקות שהתענו ולהכין צורכי סעודה לפיכך תוקעין בו אף עתה. מה שאכ"ן בתקיעות של מוצאי שבתות דלא שייך גבייהו הנך טעמים וק"ל.

''' ויהיה ''' איך שיהיה הנה לפי הדברים הניתנים למעלה בס"ד יפה הקשה מאור עינינו מהרש"א ז"ל קושיתו שהקשה על התוספות והובאה קושיתו לעיל אות הקודם דעל התוספות לשיטתייהו שפיר קשיא קושייתו דהא התוספות לא סבירא להו כסברתם של הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכדבר האמור בס"ד לעיל ריש אות זה אם כן התוספות לשיטתייהו חלף הלך לו ולא שייך תירוצינו שכתבנו בס"ד לעיל באות הקודם על קושייתו של מהרש"א ז"ל ובקשת משם ומצאת מלא דבר. וקמה גם נצבה קושיית מהרש"א ז"ל לא בלבד על רבותינו בעלי התוספות ז"ל כי אם גם על רבינו ז"ל תעבור כוס קושייתו והוא דלרב שישא בריה דרב אידי תקשה אליבא דר' ישמעאל דלמה אין תוקעין ביום הכפורים שחל להיות בערב שבת כדי לידע ולהודיע שמציעין את המטות מיום הכפורים לשבת (אמנם מה שנראה לענ"ד בס"ד בישוב קושיית מהרש"א ז"ל האמורה לפי דעת התוספות ורבינו ז"ל זה יתבאר בס"ד לקמן קרוב לסוף אות חמישי. זיל גמור משם ועיין עוד לקמן ריש אות שלאחר זה מה שכתבתי בס"ד בישוב קושית מהרש"א ז"ל הנ"ל ודו"ק.

''' ג) ויציבא ''' מילתא. דהנה מקום יש בראש בס"ד לענ"ד לומר בישוב קושית מהרש"א ז"ל האמורה לעיל סוף אות הקודם ישוב אחר על דרך הפשיטות מאד. ומזה יהיה ראיה גם כן לדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל בשתי אותיות הקודמות במה שפירשו כוונת קושית הגמרא דפריך וז"ל ואמאי ליתקע (ר"ל ביום טוב שחל במוצאי שבת) כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה לאלתר וכו'. הוא מטעם שלא למנוע משמחת יום טוב דוקא שהוא צורך גמור נגד התקיעו' של כל מוצאי שבתו' וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.

''' וביאור ''' דבר זה הוא. כשנדייק בלישנא דרב שישא בריה דרב אידי ההוא אמר התם וז"ל שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו וכו' יע"ש בגמרא דלאיזה צורך אמר דבר שפתיים אך למותר לכאורה. בזה הדבר שאמר שבות קרובה התירו דבר שבעצמותו הוא פשוט ומבואר שהרי שנינו יום טוב שחל להיות ערב שבת תוקעין וכו' הרי שלך לפניך דשבות קרובה התירו ולצורך שינויא דיליה לשנות על קושית המקשן וליתקע כי היכ

== כא ==

'''יוה"כ שחל להיות בע"ש לא היו תוקעין חל להיות במוצ"ש לא תוקעין ולא מבדילים וכו'.''' עכ"ל. והרב המגיד ז"ל כתב וז"ל יוה"כ שחל וכו' שם (משנה במס' חולין דף כ"ו ע"ב) יוה"כ שחל להיות בע"ש וכו' ויתבאר בהלכות קדוש החדש שבזמנינו שאין מקדשין עפ"י הראיה אין יוה"כ חל לעולם לא בע"ש ולא במוצ"ש. עכ"ל הרב המגיד ז"ל ועי' לקמן פרק שלשה ועשרים הל' כ"ה מש"כ הרב המגיד ז"ל בד"ה ומציל ביום הכפורים וכו'.

''' והלחם ''' משנה לקמן בהל' תמידין ומוספין פ"א ה"ז תמה על רבינו ז"ל שדבריו אלו הם נגד הסוגיא הערוכה במס' סוכה דף נ"ד ע"ב דאמרי' התם וז"ל. כיון דאיקלע יו"ט הראשון של חג להיות בע"ש. יוה"כ אימת הוי בחד בשבתא הילכך דחינן ליה. ומי דחינן ליה והתנן חלבי שבת קרבין ביוה"כ. וא"ר זירא כי הוינן בבי רב בבבל הוי אמרי הא דתני' יוה"כ שחל להיות ע"ש לא היו תוקעין ובמוצ"ש לא היו מבדילין דברי הכל היא. כי סליקת להתם אשכחתיה לר"י בריה דר"ש בן פזי דיתיב וקאמר ר"ע היא. לא קשיא הא רבנן הא אחרים דתניא אחרים אומרים אין בין עצרת לעצרת ואין בין ראש השנה לראש השנה אלא ד' ימים בלבד. ואם היתה שנה מעוברת חמשה וכו' עכ"ל הגמ' ועי' בפרש"י ז"ל ובתוספות שם.

''' והמבואר ''' מזה דלרבנן דפליגי עליה דאחרים ואנן קי"ל כוותייהו שוב א"א לחול יוה"כ לא בע"ש ולא באחד בשבת וא"כ קשה למה זה העתיק רבינו ז"ל דין זה דיוה"כ שחל להיות בע"ש ושחל להיות במוצ"ש מה דינם וכנ"ל שהרי הם דברים שא"א כלל מציאתן אלא אליבא דאחרים אבל לא אליבא דרבנן דפליגי עלייהו ולא אליבא דידן דקי"ל כרבנן. ומה שרצה הרב המגיד ז"ל לחלק בין זמן שמקדשין עפ"י הראיה לבין זמנינו שמקדשין עפ"י החשבון וכדבר האמור לעיל. הנה קשה עליו מהך סוגיא דסוכה שהבאתי לעיל מזה דמשם בארה באר היטב דליכא חילוק בין הזמנים אלא דאף בזמן שמקדשין עפ"י הראיה אליבא דרבנן דפליגי עליה דאחרים א"א המציאות כלל שיחול יוה"כ בע"ש או במוצ"ש שהרי גם בהך סוגיא דהתם הא מיירי בזמן שמקדשין עפ"י הראיה ואפ"ה הוכרח הגמ' שם לאוקמי להך ברייתא דיוה"כ שחל להיות בע"ש וכו' במוצ"ש וכו' כאחרים דוקא ולא כרבנן דפליגי עלייהו וכדלעיל ש"מ דאליבא דרבנן ליכא שום מציאות שיחול תרי שבתא בהדדי יע"ש בלח"מ שהאריך והניחו בצ"ע.

''' איברא ''' אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד שלא בלבד שמשמע כן מדברי רבינו ז"ל לקמן בהל' קדוש החדש פ"ג הט"ז וטו"ב וי"ח דהוא אפשר המציאות שיחול יוה"כ בע"ש או באחד בשבת בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיה. שהרי כתב שם שאם ב"ד ישבו כל יום שלשים ולא באו עדים וקדשו את החדש ואחר עבור איזה ימים באו עדים והעידו שראו את החדש בזמנו שהוא ליל שלשים אעפ"י שמאיימין עליהם ומטריפין אותם בשאלות ומטריחין עליהם בבדיקות. מכל מקום אם עמדו העדים בעדותן שהם אנשים ידועים ונבונים ולא נתבלבלו בעדותם אז צריכים אנו לקבוע החדש כפי מה שהעידו אותן העדים וביותר בניסן ותשרי טרם שעבר חצי החדש. ולא חילק ולא פילג רבינו ז"ל בין אם על ידי זה יחול ראש השנה בימי אד"ו ויוה"כ בערב שבת או במוצאי שבת ובין אם יחולו ראש השנה ויום הכפורים בשאר הימים מימי השבוע. כי מה לנו לעשות אם העדים עמדו בעדותן (ועיין בלחם משנה שם). הרי עיניך הרואות דדעת רבינו ז"ל הוא דבזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיה כבר הוא אפשר הדבר שיחול יום הכפורי' בערב שבת או במוצאי שבת. אם אמת ויציב שהוא דבר שאינו מצוי בקלות ורק ימצא על צד הזרות מאד אבל כבר אינו ג"כ מן הנמנעות שיחול יוה"כ בערב שבת או בא' בשבת ולזה כיון הרה"מ ז"ל במה שכתב וז"ל ויתבאר בהלכות קדוש החדש שבזמנינו שאין מקדשין עפ"י הראיה אין יום הכפורים חל לעולם וכו' כדעיל. וממילא נשמע שבזמן הראיה כבר הוא אפשר המציאות לפחות על דבר הזרות והמקרה הרחוק שיחול יום הכפורים להיות בערב שבת או באחד בשבת. וכן כתב עוד רבינו ז"ל לקמן בהלכו' ערובין פרק שמיני הלכה יו"ד להדיא ועיין במגיד משנה שם מה שכתב.

''' וכל ''' זה הוא דלא כפירושו של המפרש לקמן בהלכות קדוש החדש פרק שביעי הלכה זיי"ן שהוא פירש שם בדעת רבינו ז"ל שסובר הוא דאי אפשר המציאות כלל אף בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיה שיהיה חל אד"ו ראש וממילא אי אפשר אף בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיה שיהיה חל יום הכפורים להיות בערב שבת או באחד בשבת. אלא הפירוש שם בדברי רבינו ז"ל הוא כפירושם של שאר המפרשים דבריו ז"ל ועיין בספר ישועה בישראל על הלכות קדש החדש שם מה שהביא בשם הרב הגדול מוהר"ר שמשון וסייעתו ז"ל.

''' אבל ''' לא בלבד שדבר זה מבואר כן ממה שכתב לקמן בהלכות קדוש החדש האמורה לעיל מזה. אף זו שהדבר הזה יוצא מפורש ומבואר מפה קדוש רבינו ז"ל בפירושו להמשניות על מסכת' מנחות פרק אחד עשר על הך משנה השנויה התם דף צ"ט ע"ב דקתני בה וז"ל שני שולחנות וכו' חל יום הכפורים להיות בשבת וכו' חל להיות בערב שבת. שעיר של יום הכפורים נאכל לערב והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי וכו' כתב רבינו ז"ל וז"ל כבר ידעת וכו' וזה דוחה לענות מי שכופר ומאמין שיום הכפורים לא היה מעולם ביום ששי ולא ביום הראשון אעפ"י וכו' כבר אמרה המשנה הלכה למעשה שהבבליים היו אוכלים חי. ואי אפשר לומר גם כן שזה הענין לא נהיה כמוהו. והרבה דברים יש בגמרא שמחזיקים זה. וסוף הענין מסור בראיה בזמן שיש שם בית דין כמו שביארנו וכו' עכ"ל רבינו ז"ל הרי מבואר להדיא שאירע כן הדבר בזמן בית שני גם כן שהיה יום הכפורים חל להיות בערב שבת (והוא הדין שיכול לחול באחד בשבת כי שניהם ערב שבת ואחד בשבת ענין א' להם כמבואר בהסוגיות הנ"ל). אלא שהוא דבר שאינו מצוי ואינו אלא על דרך הזרות. וגם רבינו ז"ל אמר שיש לזה ראיות רבות בתלמוד וכאמור לעיל מזה. ההוא אמר ויהי כן.

''' ברם ''' מה שלכאורה קשה על זה מהך סוגיא דסוכה דף נ"ד ע"ב שהבאתי לעיל דלמה לה להגמרא שם לאוקמי הך ברייתא דאייתי התם כאחרים ולמה לא משני דאתיא אפילו כרבנן דפליגי עלייהו דאחרים ורק דאיירי דאירע כן על דרך המקרה והזרות שהיה יום הכפורים חל להיות בערב שבת או באחד בשבת. והא דלא חשיב ליה בהך משנה דהתם בהדי תקיעות. יש לומר מילתא דאיתא בכל שנה קתני מילתא דליתא בכל שנה לא קתני. וכמו דמשני הגמרא התם לעיל מניה כן על קושיא אחריתי וז"ל ולא והאיכא ערב פסח שחל להיות בשבת דאי לר' יהודה וכו' אי לרבנן וכו' כי קתני מידי דאיתא בכל שנה וכו' דליתא בכל שנה ושנה לא קתני וכו' יע"ש בגמרא. והרי התם מיירי בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיה. ומה דוחקיה לאוקמי לבר מהלכתא כאחרים וכקושיתו של הלחם משנה שהבאתי לעיל. הנה לקושיא זו מקום יש בראש בס"ד לפי ענ"ד לומר בזה תירוץ מרווח.

''' והוא ''' דהא בלאו הכי צריך באור בהך סוגיא דסוכה הנ"ל דקא פריך התם וז"ל ומי דחינן ליה והא תנן חלבי שבת קרבין ביום הכפורים וכו' ואמר ר' זירא כי הוינן בבי רב וכו' ר' עקיבא היא וכו' יע"ש בסוגיא הנ"ל. דלאיזה צורך הביא המקשן תלמודו בידו להך מימרא דר' זירא הנ"ל הלא אף גם בלא הך מימרא דר' זירא הנ"ל תקשה גם כן קושיתו ומי דחינן ליה וכו' מכח הך ברייתא גופא דקתני בה יום הכפורים שחל להיות בערב שבת לא היו תוקעין ובמוצאי שבת לא היו מבדילין וכו' דהאיך אפשר שיתרמי יום הכפורים שיחול בערב שבת או במוצאי שבת אם נאמר דדחינן ליה אם יארע שיהיה חל להיות כך.

''' ויותר ''' מזה קשה דהא בסוגיא דשבת דף קי"ד ע"ב אייתי הגמרא להך ברייתא האמורה ולהך מימרא דר' זירא הנ"ל ואייתי עליה התם גם כן מה שהשיב ר' זירא לר' יהודה בריה דר' שמעון בן פזי והוא דכהנים זריזים הם. והנה התם בהסוגיא דסוכה הנ"ל לא הביא הגמרא לסוף דברי ר' זירא מה שהשיב הוא לר' יהודה בריה דר' שמעון בן פזי. ועל כרחין צריכים לומר דהואיל ואין בו צורך לקושיתו לפיכך לא הביא למה שאין בו צורך ותוספות חיזוק לקושיתו. ואם כן תקשה ביותר לאיזה צורך הביא המקשן בידו לתחלת דברי ר' זירא שהרי גם בהם אין חיזוק לקושיתו וכדבר האמור וצ"ע לכאורה לענ"ד.

''' ויציבא ''' מילתא. כי עפ"י דברי ספר ברכת הזבח במנחות דף ק' ע"ב בד"ה תוס' ד"ה שני ימים וכו' שכתב וז"ל ומרשב"ג דאמר אינו דוחה יום הצום גם ממתניתין דלעיל וכו' שעיר של יוה"כ נאכל וכו' דא"ל דהם ס"ל כאחרים. אבל ממשנה זו וכו' דלא כאחרים וכו' בפרק החליל ממשנה זו וכו' כיון דסליק להתם וכו' ניחא לי' להקשות וכו' עכ"ל ס' ברה"ז יע"ש שהאריך קצת בזה. ולפי דבריו היה אפשר ליישב גם קושיא זו אבל מלבד שדברי ספר ברכת הזבח במקום ההוא דחוקים מאד בעצמותן ועיין בחידושי הלכה ותוס' שלי מה שפלפלתי בס"ד בזה אף זו כבר הרבו להשיב עליו כל גדולי האחרונים ז"ל בספרתם ומה שכתבו הם גם כן דחוק מאד.

''' והנראה ''' לענ"ד בס"ד בישוב זה הוא דאדרבא מכאן סייעתא לדעת רבינו ז"ל כי לפי דבריו בפירוש המשניות ובחבור זה פה ולקמן בהל' עירובין ולקמן בהלכות קדוש החדש האמורים לעיל ניחא ורווחא שמעתתא. דבלאו הך מימרא דר' זירא כי הוינן בבבל וכו' ר' עקיבא היא וכו' הנ"ל לא הוי קשה ולא מידי לא מהך משנה דחלבי שבת קרבין ביום הכפורים וכו' ולא מהך ברייתא דקתני בה יוה"כ שחל להיות בע"ש לא היו תוקעין ובמו"ש וכו'. דהיה אפשר לומר דהך משנה והך ברייתא דינא קתני דאם איקרי ואתרמי שחל יום הכפורים בערב שבת או באחד בשבת היכי לידיינו דייני להאי דינא. שהרי כבר הוא אפשר במציאות שיהיה חל יום הכפורים באחד מהימים הללו אפילו אליבא דרבנן דפליגי עלייהו דאחרים. רק שהמציאות ההוא הוא על דרך הזרות וכדבר האמור לעיל. אבל סוף סוף כיון שלא יפלא הדבר מהיות כן. כבר אפשר לומר דגם המשנה וגם הברייתא שניהם לדבר אחד נתכוונו שרצו לאשמעינן הדין כדת מה לעשות אם יקרה כה בענין הקטרת החלבים ובענין התקיעו' וההבדלה. אבל גם על המשנה דמסכת' סוכה הנ"ל מה דקתני בה ואין מוסיפין על ארבעים ושמנה וכו' לא קשיא ולא מידי דהאיך קחשיב ע"ש בתוך החג במנין התקיעות דהא כבר אפשר שיקלע יום טוב הראשון של חג בערב שבת דשפיר משני הגמר' בסוכה התם דאם יארע כך דחינן ליה. וליכא למימר. דהא אפשר שיארע כן על דרך הזרות שיהיה נמנע לנו לדחות ויחול יו"ט הראשון של חג בערב שבת. זה אינו כיון שדבר זה נהיה יכולים לדחותו לא יארע כן אלא רק על דרך הזרו' מאד וכדבר שנאמר כבר נקרא דבר זה שלא יחול יו"ט הראשון של חג בערב שבת מילתא דאיתא בכל שנה ואינו בכלל מילתא דליתא בכל שנה לא קתני האמור בגמרא התם.

''' אבל ''' מכח מימרא דר' זירא הנ"ל דאייתי המקשן בידו פריך הגמרא שפיר להך פירכא דידיה. דהא ר' זירא הוא דקאמר דר' יהודה בריה דר' שמעון בן פזי הוכיח דעל כרחין צריכין לומר דהך ברייתא אתיא כר' עקיבא ולא כר"י והוא דאם נאמר דאתיא כר' ישמעאל הא איהו דאמר דחלבי שבת קרבין ביום הכפורים א"כ תקשה לדידיה כשחל יוה"כ בע"ש ליתקע כי היכי דלידעו כשיחול פעם אחרת יוה"כ באחד בשבת דחלבי שבת קרבין ביוה"כ וכמבואר בסוגיא דהתם. ומה זו סמיכה וראיה. דדלמא לעולם הך ברייתא אתיא כר' ישמעאל גם כן. והא דלא תקנו החכמים הך תקנה האמורה שיתקעו כשיהיה חל יוה"כ בערב שבת ומטעם האמור. זה אינו דדלמא ר' ישמעאל סבירא ליה דמילתא דלא שכיח כולי האי שאינו שכיח כלל וכלל לא. חשו חכמים בשביל זה לתקן תקנה לתקוע. שהרי על צד ודרך הזרות הוא שיקרה שיחול יום הכיפורים להיות בערב שבת. ואף אם יארע כך עפ"י סבה רחוקה שיחול יוה"כ להיות בערב שבת. הנה הא אף אם יתקעו בו מה יושיענו זה התקיעה שהרי לא יצא לנו ממנה תועלת כלל וכלל לאותו יום הכפורים שיתקעו בו. דהא דבר זה הוא ברור וודאי דחלבי יוה"כ אין קרבין בשבת. ולא יהיה יוצא תועלת לנו בתקנת התקיעה ההיא במה שיתקעו רק לענין אם יקרה עוד הפעם. על דרך הזרות מאד. שיהיה חל יום הכפורים להיות באחד בשבת שידעו שחלבי שבת קרבין ביוה"כ וכי שייך לתקן תקנה בשביל דבר זה שצריך שיארע לפחות זה פעמיים ומכל שתי פעמים שיארע לא יהיה מאורען שוה. שזה צריך שיארע שיחול יוה"כ דוקא בערב שבת בראשונה ובפעם השניה צריך דוקא שיארע שיחול יום הכפורים להיות באחד בשבת. ושניהם גם יחד אי אפשר מציאותן של כל אחד ואחד אלא רק על דרך הזרות מאד. דהיינו שיקרה כן. כשיקרה מקרה שלא יהיו הסנהדרין גדולה יכולים להטריד ולבלבל דעת העדים בעדותן. אחרי רוב התאמצותם בכל עוז לבלבלם ולהטרידם. אין לך מילתא דלא שכיחא יותר מזה ובשביל זה יתקנו תקנה. אין זה אלא תמה. וא"כ שפיר קשיא קושיתינו הנ"ל מנא ליה לר' יהודה בריה דר' שמעון בן פזי להוכיח דהך ברייתא אתיא דלא כר' ישמעאל אלא רק כר' עקיבא לחוד (וכמו כן קשה על ר' זירא למה הוצרך הוא לומר כשינויא דיליה כהנים זריזין הן ולמה לא קמשני שנויא רויחא הנזכר לעיל אלא דבזה אפשר לומר דהאמת משני ליה דכהנים זריזים הם).

''' אלא ''' ודאי צ"ל דר' יהודה בריה דר' שמעון בן פזי וגם ר' זירא גם שניהם ס"ל דדבר זה שיחולו שתי שבתות בהדי הדדי דהיינו שיחול יוה"כ בע"ש או באחד בשבת זה הוא מילתא דשכיחא והוא דבר המצוי. ולפיכך מימר שפיר קאמר ר' זירא משמיה דר' יהודה בריה דר' שמעון ב"פ דהך ברייתא על כרחין אתיא דלא כר' ישמעאל דאליבא דר' ישמעאל תקשה דהיה להם לחכמים לתקן תקנה לתקוע כשחל יוה"כ להיות בע"ש שהרי הוא דבר המצוי להיות יוה"כ בע"ש ובאחד בשבת כמו שהוא דבר המצוי להיות חל יוה"כ באחד משאר ימות השבוע.

''' ואחרי ''' כי כן שפיר פריך הגמרא וז"ל ומי דחינן ליה והתנן חלבי שבת קרבין ביוה"כ ואמר ר' זירא כי הוינן בי רב בבבל הוי אמרי הא דתניא יוה"כ שחל להיות וכו' ר' עקיבא היא וכו' ודוקא לבתר דאייתי מימרא דר' זירא משמיה דר' יהודא בריה דר' שמעון בן פזי דמכח מימרא דידהו הנה הדבר מוכרח דהוא דבר המצוי שיארע שתי שבתות בהדי הדדי. וא"כ שפיר קשה דהאיך קחשבה הך משנה דסוכה התם להנך תקיעות דערב שבת בהדי אינך תקיעות דקחשיב התם דהא ליתא בכולהו שני. שהרי איכא מציאות בקל ומצוי שיארע יו"ט הראשון של חג בע"ש דהא שוב לא שייך לתרוצי תירוצינו שתירצנום בס"ד. והוא שזה דבר שאינו מצוי כלל וכלל ובשביל כך שפיר מיקרי איתא בכולא שתא וכאמור לעיל. שהרי לדידהו הדבר מצוי ושכיח וכאמור.

''' והגמרא ''' שם משני שפיר ע"ז וז"ל לא קשיא הא רבנן הא אחרים וכו' ופירושו הוא דהך ברייתא אתיא כאחרים והיינו דר' יהודה ברי' דר' שמעון ב"פ ור' זירא תרווייהו ס"ל להלכה וכן מורין כאחרים ולא נפלאת היא ולא רחוקה היא לומר כן שהרי מצינו כמה ברייתות בש"ס דס"ל כאחרים ולפיכך רצו הם לאוקמי גם הך ברייתא אליבא דהלכתא כפי מה שהוא כן לפי דעתם אליב' דהלכתא דהיינו כאחרים שהם אמרו והם אמרו דאין בין עצרת לעצרת ובין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד. ממילא לדידהו הוא דבר הרגיל ומצוי שיהיו חלים שתי שבתות בהדי הדדי. הן שיחול יוה"כ בע"ש והן שיחול יוה"כ באחד בשבת. והוא דבר המצוי כמו שהוא מצוי שיהיה יוה"כ חל באחד משאר ימות השבוע כולם. וניחא להו לדידהו לאוקמי הך ברייתא כאחרים שהוא לפי דעתם אליבא דהלכתא. ושלא לאוקמי להך ברייתא אליבא דר' ישמעאל דבלא"ה הא לית הלכתא כוותיה נגד ר' עקיבא דהא הלכה כר' עקיבא מחבירו בכל מקום. מלאוקמי הך ברייתא אפילו כר' ישמעאל דהיינו ככ"ע דאתיא הך ברייתא בין כר"י ובין כר"ע אבל א"כ יהיו צריכים לאוקמא שלא אליבא דהלכתא לפי דעתם דהיינו דאתיא הך ברייתא דלא כאחרים אלא כרבנן דפליגי עלייהו.

''' ברם ''' הך מתני' דמסכת' סוכה האמורה לעיל דקתני בה וז"ל ואין מוסיפין על ארבעים ושמונה וכו' בלא"ה הא ע"כ אתיא שלא אליבא דהלכתא (לפי דעתם ושיטתם של ר' יהודה בריה דר"ש ב"פ ור' זירא הנ"ל דפסקו להלכה כאחרים ולא כרבנן דפליגי עלייהו וכדלעי'). דהא הך מתני' דסוכה הנ"ל הא אתיא כרבנן ולא כאחרים דאמרו אין בין עצרת לעצרת ובין ר"ה לר"ה אלא ארבעה ימים וכו' והרי הם פוסקים להלכה כאחרים וכאמור לעי' מזה.

''' וסוף ''' סוף יפה עשה רבינו ז"ל וכתורה עשה במה שהעתיק פה ולקמן בהלכות ערובין פרק שמיני הנ"ל לכל הנך דיני דינים אם חל יום הכפורים בערב שבת או באחד בשבת. מה משפטו ומעשהו של יום ההוא. שאף שרבינו ז"ל הוא גם הוא פסק דלא כאחרים דאמרי אין בין עצרת לעצרת וכו' אלא ארבעה ימים וכו'. אך הוא פסק כרבנן אבל תנאי היה דבריהם והיינו דרבנן דאחרים הנ"ל דאם אירע כך שצריכים הסנהדרין לטרוח הרבה בכל עוז ותעצומות כח שכלם כל מה שיכולים וישנו באפשר ובהשג יד שכלם לבלבל ולהטריד את העדות על ידי חקירתן ולבטל העדות כדי שיהיה יום הכפורים נדחה שלא יחולו שתי שבתות בהדי אהדדי. אבל סוף סוף אין הדבר מן הנמנעות שיש להם טבע קיים חק נתן ולא יעבור. שכבר הוא אפשר המציאות אף לרבנן דאחרים הנ"ל ולרבינו ז"ל שיקרה כה וכדבר האמור לעיל. וכמו שכתב כן גם כן הרב המגיד ז"ל וכאמור לעיל שהוא אפשר המציאות שיחולו שתי שבתות בהדי הדדי. ורבינו ז"ל הא זה דרכו בקודש בספרו המקודש הזה להעתיק אף דברים שהם לא שכיחי שיארע כך. רק אם הוא או הם דברים שהם אפשר המציאות לא הניח ידו מלכתבן על ספר חקה דרשו מעל ספר ה' וקראו אחת מהנה לא נעדרה. ודו"ק.

''' ואדרבא ''' לפי דעת רבינו ז"ל האמור לעיל דאף אליבא דרבנן דפליגי עליהו דאחרים מ"מ כבר הוא אפשר המציאות שיחול באד"ו ראש ויוה"כ בע"ש או באחד בשבת. ממילא אזדא לה בס"ד תמיהת התוס' במנחות דף ק' ע"ב בסוף ד"ה שני י"ט של ר"ה וכו' מה שתמהו שם דהיאך אפשר שיחול יוה"כ בע"ש או באחד בשבת והיא שנויה הך משנה במס' ערכין ובגמ' שם משמע דאתיא כרבנן ולא כאחרים יע"ש בתוס' שהניחוהו בתמיה.

''' ואף ''' גם התוס' י"ט במנחות פרק י"א מ"ז בד"ה חל להיות ע"ש וכו' (ובגמרא היא בדף צ"ט ע"ב) תמה ג"כ וז"ל וא"ת דהא פרישית וכו' דכי מיקלע יוה"כ סמוך לשבת דחינן ליה. ואיכא למימר דמתני' אחרים היא דס"ל דאין כאן דחייה כלל וכדמשנינן התם בגמ' (בסוגיא דסוכה דף הנ"ל) אמתני' דסוף פט"ו דשבת חלבי שבת קרבין ביוה"כ וכו' אלא דקשיא דאמאי לא מייתי נמי גמ' דהתם הך מתני' (כצ"ל) דהכא. וראיתי להרמב"ם שכ' בפירושו וכו' וזה דוחה טענת מי שכופר וכו' ודבריו אלו מחזיקים הקושיא יותר וכו' ומה שנראה מדברי הרמב"ם בחבורו הל' קדוש החדש וכו' עכ"ל התי"ט יע"ש שהאריך.

''' אמנם ''' כן לפי דעת רבינו ז"ל האמור לעיל בס"ד אזדא להו תמיהת התוס' ותמיהת התוי"ט הנ"ל וילכו שניהם יחדיו. דהא לדעת רבינו ז"ל כבר הוא אפשר המציאות שיחול יוה"כ באחד בשבת או בע"ש אף לרבנן דפליגי עליה דאחרים אבל מהך משנה דחלבי שבת קרבין ביוה"כ פריך הגמ' בסוכה שם שפיר וכדבר האמור לעיל באר היטב בס"ד. (ועי' בס' ברכת הזבח במנחות דף ק' ע"ב מש"כ על התוי"ט וכבר רמזתי עליו לעיל). ודוק.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}