עריכת הדף "
סדר משנה/יסודי התורה/ה
"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
{{ניווט כללי עליון}} {{הועלה אוטומטית}} == א == '''ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.''' וכן כתב עוד לקמן הלכה ד' עיין מ"ש שם ד"ה כל מי שנא' בו יעבור וכו' על דברת מרן הכ"מ. == ג == '''וכל הדברים אלו שלא בשעת הגזירה וכו'.''' הכי אמרו בסנהדרין ע"ד א' כי אתא רב דימי וכו' אבל בשעת גזירה אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור ועיין בפירש"י שם, מאי מצוה קלה וכו' לשנוי ערקתא דמסאני, והן הן דברי רבינו ועיין מ"ש מרן הכ"מ ומה שיש להעיר על רבינו שהשמיט מלהביא דינא דערקתא דמסאני יתבאר לקמן ד"ה ואל יעבור אפי' על אחת, וכתב הר"ן ז"ל בחידושיו בשעת הגזירה בין בצנעה ובין בפרהסיא יהרג וא"י ומיהו אם הגזירה היתה להנאת עצמו אם הוא בשאר עבירות חוץ מג' הידועות בין בצנעה ובין בפרהסי' לא אמרי' יהרג וכו' והכי אית' בירושל' דשביעית פ"ד וכ"ה בירושלמי דסנהדרין פ"ג הלכה ה', והנוסחא לפנינו בירושלמי היא קצת מוטעת ומהרא"פ ז"ל בשביעית שלח יד להגיה ובפירושו יש לגמגם אבל לפי הנוסחא שהביא הר"ן מתישב שפיר והוא ז"ל לרוחב בינתו קיצר בביאור הירושלמי והנני לבאר היטב בס"ד, בראשונה היתה המלכות אונסת שהי' גזירה לחרוש בשביעית הורה ר' ינאי שיהו חורשין חרישה ראשונה, חד מומר אעבר בשמיטת', עבר במקום שדות בשעת שמיטה, חמתן רמיין כובעתא שהיו אוספין העמרים ועושין כובעות גדושין על הקרקע כמין כובע - ועיין במס' פיאה פ"ה משנה ח' מ"ש הרע"ב ז"ל ובירושלמי שם במתני' מעמר לכובעות - אמר להון הסטאה מאן שרי לכון מכדי כמאן שרי לכון מדמי כובעתא - לענ"ד צ"ל תמור מכדי מלת מכרב הוא ענין חרישה, ומלת מרמי תמור מדמי - והכוונה שאמר להם המומר מי התיר לכם להיות חורשין וזורעין בשביעית וסטין אתון מהמצות אמר ר' יעקב ב"ז קשיתי קומי ר' אבוהו לא כן אמר ר' זירא וכו' חוץ מע"א וג"ע וש"ד, הדא דתימא בינו לב"ע אבל ברבים אפי' מצוה קלה לא ישמע וכו' לא מתכוון אלא למגבי ארנונא, דהיינו שלא הי' הדבר להעביר על דת אלא להנאת עצמן דאין רצין המלכים להוביר השדות וכו' וזאת ראיי' ברורה וכו' ומשמע לי שאין כן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' יסה"ת דקאמר וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזירה וכו' דאחר שהתיר הנאת עצמן משמע דבשעת הגזירה לית בי' שריותא כלל עכ"ל הר"ן עם קצת תוספת ביאו' דברי הירושלמי, ותם אני ולא אדע לכוין דברי הר"ן במה שהביא ראיי' מהירושל' דהנה הנ"י שם בסנהדרין כתב אהא דמסיק קרקע עולם היא הא דלא מקשה הא אסתר שעת הגזירה הוי דלא מיקרי גזירה אלא אם היא מיוחדת באומה אחת לבדה אבל אחשורוש על כל מדינות מלכותו גזר, ומעתה מאי ראיי' מהירושלמי אטו דוקא מישראל אינו רוצה המלך שיהבירו שדותיהן ולא משאר האומות, הלא אחת דתו על כל בני המדינה על כל עם ועם שלא יהבירו שדותיהן מפני הארנוניא שהוא נוטל מכולם, רק בכל האומות א"צ לאנסם בשביעית דבלא"ה חורשים וזורעים כבשאר שנים, והישראלים דוקא צריך לאנסם מחמת מצות שביעית, והמלך עינו פקוחה על כל היושבים תחת ממשלתו לבלתי יהיו עצלים והאדמה תשם, וכמה גרועה היא מדת העצלנות ועלי' דבר החכם מכל אדם במשלי, רק לא תמצא אומה שלימה שיהיו כולם עצלנים אלא אנשים פרטים ואין דעת המלך נוחה בהם דרוצה בעמו יפאר בהם שהם זריזים לעבודתן עכ"פ אינו צריך לאנס לעבודה רק הישראל מש"ה מאנס לכל האומה לבלתי הוביר שדותיהם וא"כ אין זה נקרא שעת הגזירה לדעת הנ"י וממילא הדר דינא דכל שהוא להנאת עצמו יעבור ואל יהרג, אולם רבינו איירי בשעת הגזירה ממש דרק על ישראל לחוד גזר, וכ"כ הרב בעל ל"מ רק מ"ש בשם הר"ן בפ' במה טומנין לא מצאתי זכר לזה בשום מקום מחדושיו ונראה שהוא טעות הדפוס וצ"ל הנ"י בפ' בן סורר, ואיך שיהי' דעת רבינו ג"כ כהנ"י דאם הגזירה כוללת לכל האומות אין זה נקרא שעת הגזירה והדבר תלוי אם הוא להנאת עצמו אם לא וליתא לראייתו של הר"ן, ועיין ב"ח בי"ד סי' קנ"ז ובט"ז שם ס"ק ג' ובש"ך ס"ק ז' ודברי רבינו נכונים. ובלא"ה אני תמה על הר"ן בראייתו מהירושלמי דגם בשעת הגזירה אם הוא להנאת עצמו יעבור ואל יהרג דהא לא גזר המלך ויועציו שיחרשו ויזרעו בשביעית אלא שהוא צוה שיתנו לו ארנוניות אף בשביעית דהיינו שיתנו לו המעשר מן היוצא שדה בכל שנה ואם היו נותנים לו המעשר מן התבואה ישנה גם על שנה זו לפי אומד שהי' גדל בשדה ההיא כך וכך שערים הי' המלך ג"כ מתרצה בזה ולא הי' מכריחם לעבוד דוקא, גם אם אמר המלך בפירוש שיעבדו בשביעית אין הכוונה על העבודה בהחלט אלא כל מגמתו הוא ליתן לו ארנוניתו, ומי שמניח שדהו בור ואעפ"כ הוא נותן הארנוניתו מהתבואה ישנה אין המלך מקפיד בכך כי לא בעבודת השדה הוא חפץ אלא להביא אל גנזי המלך החק הקצוב רק שהם דלים ועניים ואין להם ממה ליתן הארנונית אם לא שיעבדו בשביעית ויתנו מתבואת הארץ החק המגיע עליהם, ואין זה שעת הגזירה דלא גזר המלך לבטל המצוה והוא שאמרו בירושלמי לא אתכיון אלא למיגבי ארנונא רצינו דאין כוונת המלך על דרך פקודה וציווי אלא ע"צ העצה באיזה אופן יוכלו ליתן ארנונית אם יחרשו ויזרעו בשביעית והארץ תתן יבולה והם יתנו את חקם, אבל הרמב"ם ז"ל מיירי דשעת גזירה הוא לבטל המצוה בהחלט אף שהוא להנאת עצמו מיהו כיון דא"א להשיג אותה הנאה אם לא ע"י ביטול המצוה הוא בטא בשפתיו לאמרו עברו על הדת שלכם בזה דעת הרמב"ם דיהרג ואל יעבור, גם לדעת רש"י דמש"ה בשעת הגזירה יהרג ולא יעבור שלא ירגילו הזדים להמריך את הלבבות ג"כ יש לחלק בכך דבעובדא דירושלמי ליכא למיחש שירגילו להמריך את לבבם דמנא ידעו שהישראלים יעברו על הדת פן יהי' לאל ידם ליתן הארנונית מהתבואה הישנה או מחיר כסף תחת החק מהתבואה בודאי ימצאו אנשים הרבה שיעשו כן ואין שוה להמלך אם יעבדו אם לא יעבדו בשביעית רק הוא רוצה בשלו כאמור והגזירה זאת אינה כוללת כל האומה הישראלית היושבים במדינתו אולם רבינו מיירי היכי דהגזירה כוללת לכל ויודעים ג"כ שא"א מציאות ההנאה ההיא רק ע"י ביטול המצוה ושייך הטעם שלא ירגילו להמריך את לבב ישראל. ''' איברא ''' הא קשיא לי אם נאמר דרבינו סובר כדעת הנימוקי דלא מחשבי' שעת גזירה אם היא כוללת וכמו שפסק הרמ"א בי"ד סי' קנ"ז ועיי"ש בש"ך ס"ק ו' גם הב"י בספרו הארוך הביא דעת הנמוקי בלא חולק א"כ הא דכתב רבינו אבל בשעת הגזירה והוא שיעמוד מלך כנ"נ וחביריו וכו' קשה ממ"נ, דהנה בפסחים נ"ג בהא דאמרינן מה ראו חמו"ע שמסרו עצמן לכבשן אש וכו' כתבו התו' בשם ר"ת דצלם שעשה נ"נ אנדרטא הוי שעשה לכבוד עצמו ולאו ע"א ממש ולכך קאמר מה ראו וכו' והר"י מפרש דע"א ממש הוי ואפ"ה קאמר מה ראו שלא ברחו שהיו יכולין לברוח קודם המעשה כמו שעשה דניאל, ועיין בתו' דכתובות ל"ג ב' לא הביאו רק פי' ר"ת ויפה עשו שלא הביאו תירוצו של הר"י התם דקאמר התלמודא שם אלמלא נגדוהו לחמ"ו הוי פלחי לצלמא וח"ו דהוי פלחי אי הוי ע"ז ממש וה"ל למימר אלמלא נגדוהו הוי ברחי להו, ומעתה נחזי אנן אם דעת רבינו כדעת הר"י דצלם נ"נ הוי ע"ז ממש מדוע כתב דאם הוא שעת הגזירה שיקום מלך ויגזור כנ"נ דמאי דוגמא הוא ענין נ"נ לדין של שעת הגזירה הא לענין ע"א אין הבדל בין שעת הגזירה לשלא בשעת הגזירה - וכן לענין ג"ע וש"ד - ובכ"ע אפי' אם הגוזר עושה כן להנאת עצמו אם הי' אפשר המציאות עיי"ש בדברי הרז"ה ז"ל ובמלחמות להרמב"ן ז"ל, וכן אפילו הוא בצנעה הדין הוא מפורש יהרג ואל יעבור ודוקא לענין שאר מצות יש חילוק בין שעת הגזירה לבין שלא בשעת הגזירה, מיהו הא לא קשיא למ"ש דרבינו סובר כדעת הנמוקי דלא מיקרי שעת גזירה רק אם היא גזירה על אנשים פרטים ולא על כל אנשי מדינתו א"כ האיך כתב שיעמוד מלך כנבוכדנצר וכו' הא גזירת נ"נ לא היתה על ישראל לבד אלא הדת ניתנה לכל עמו שישתחוו לצלם, די"ל בשלמא גבי אסתר שפיר קאמר הנ"י כיון דלא גזר על אומה הישראלית לחודה לא מיקרי שעת הגזירה דע"כ לא שייך לומר שעת הגזירה אלא בזמן שכוונתו להעביר על הדת ע"י גזירתו הן שאין לו שום כוונה אחרת בפקודתו אלא להעבי' הדת, והן שכוונתו הראשונ' היא לסב' הנאת עצמו וממילא נמשך מסבה זאת ג"כ הכוונ' להעבי' דת סוף סוף מיקרי שעת הגזירה דכוונתו להעביר על הדת עכ"פ ע"צ הכוונה השניי' לזה גזרו רז"ל אומר דיהרג ואל יעבור, ולכן אם הי' הדת הניתן בשושן רק על ישראל לחוד שהם יתנו בנותיהם לו הוי אמרינן דמיקרי שעת הגזירה אע"ג דכוונתו הראשונה להנאת עצמו היתה מ"מ נמשך מזה הגזירה להעביר על הדת לאו דחתנות, משא"כ עכשיו דפקודת המלך אחשורוש היתה לכל עמו בהקבץ הבתולות והרי לדידהו ליכא שעת הגזירה משום חתנות א"כ אף לגבי ישראל לא מיקרי שעת הגזירה, משא"כ בנ"נ שפיר גזירתו היתה על כל היושבים תחת ממשלתו אבל הרי גזר עליהם לעשות דבר אשר לו תעשינה וכל עמו מוזהרין עלי' כמו הישראל דהא גזר שישתחוו לצלם שהוא ע"א לדעת הר"י וגם ב"נ נצטוה על ע"א כמו ישראל אף שאינם מצווים על עשה של קידוש השם דנפקא מקרא ונקדשתי בתוך ב"י ועל הלאו של ולא יחללו כמו שפסק רבינו בהל' מלכים פ"י ה"ב ועיין בכ"מ אבל עכ"פ מצווים הם על ע"א ומה לי שגוזר על הישראל לבד ומה לי שגוזר על כל עמו לעשות את אשר לא תעשינה ושפיר נקרא שעת הגזירה, אבל הקו' ראשונה קמה אם נאמר דרבינו ס"ל כדעת הר"י מאי ענין שעת הגזירה לנ"נ, ואם נאמר דרבינו ס"ל כדעת ר"ת דצלם נ"נ אנדרטא הוי ולכבוד עצמו עשהו ומדקאמר רבינו אבל בשעת הגזירה והוא רשע כנ"נ ע"כ דעתו דהתם שעת הגזירה הוי והיינו דנהי דאין בזה אי' משום משתחוה לע"א ולא משום אי' ולא יחללו את שם קדשי וגו' מ"מ יש בזה קידוש השם שלא להשתחוות כמ"ש התו' בכתובות ועיין בסה"מ חלק העשין מנין ט' מ"ש בזה לכן שפיר מיקרי שעת הגזירה דהיו עוברים על העשה של ונקדשתי בתוך ב"י אם כן הוא קשה דהא היתה הגזירה להנאת עצמו של נ"נ, וגם הא ב"נ לא נצטוו כלל על עשה דק"ה כמ"ש בשם רבינו בהלכות מלכים ועוד דלא קחשיב לי' בהדי ז' מצות אף שהוא בשב ואל תעשה והרי הגזירה להשתחוות לצלם היתה על כל עמו וא"כ אין בזמן נ"נ שעת הגזירה כלל ובשאר מצות אפי' בפרהסיא אם הע"א מתכוון להנאת עצמו דינו יעבור ואל יהרג אם לא אדם גדול נכבד בעמו שרוצה לקדש שם שמים בזה אפי' בשאר מצות יש בו עשה ונקדשתי וגו' והאיך קאמר רבינו בשאר מצות בשעת הגזירה דוגמא ממה שאירע בימי נ"נ ולפי דעת הנמוקי לא הוי בנ"נ שעת הגזירה, ודוחק לומר דרבינו לדוגמא בעלמא נקט נ"נ הלא רבת שבעה נפשינו לעג השאננים רבים היו הקמים עלינו כמו אנטיוכס וסייעתו כשעמדה מלכות יון וה"ל למנקט זאת לדוגמא ומה הכריחו להביא נ"נ לדוגמא, וגם ממ"ש רבינו בסה"מ בחלק העשין הנ"ל משמע דס"ל כדעת הר"י ז"ל דצלמו של נ"נ הי' ע"א ממש דלא כשיטת הר"ת, אם לא ע"צ הדוחק אפשר לפרש דבריו גם לשיטת הר"ת אבל לשונו הצח לא משמע כן וצ"ע. וראיתי להרא"ה ז"ל בחידושיו למס' כתובות דף הנ"ל רוצה להכריח שיטת ר"ת דלא הוי צלם נ"נ ע"א ממש אלא אנדרטא לכבודו, וכתב תדע שאילו הי' ע"א ממש האיך הי' אפשר שלא היו אחרים באותו הדור זולת חמו"ע שימסרו עצמן למיתה קודם שישתחוו לע"א, ולענ"ד אפשר להשיב ע"ז עפ"י מ"ש הרז"ה ז"ל זקינו בס' המאור בסנהדרין שם דגם בשתי אלה עבירות ע"א וג"ע אם עושה אותן להנאת עצמו אינו בכלל יהרג ולא יעבור רק בע"א אינו במציאות שעובד להנאת עצמו אבל בג"ע פסק שם כיון דישנו במציאות להנאת עצמו יעבור ואל יהרג, אלא שהרמב"ן ז"ל בס' מלחמות וכל הפוסקים חולקים עליו יע"ש ועכ"פ לדעת הרז"ה אלו הי' במציאות בע"א להנאת עצמו הוי דינו יעבור ואל יהרג ומבואר במפרשי הפשט שכוונתו ודעתו המזוהמת של נ"נ היתה בפקודתו להשתחוות לצלם אף אם הי' ע"א ממש שעשאו למזלו ושרו ברקיע כדי לבטל החלום של הצלם עם הפתרון של דניאל להעמיד בזה מלכותו לו ולזרעו אחריו עד עולם יע"ש והרבתי חזון בכמה מקומו' מדרושי בע"ה וא"כ אף אם הי' צלמו ע"א ממש להנאת עצמו הי' עושה ועיין בתו' פסחים דף הנ"ל שכתבו דניאל ויחזקאל ברחו להם בשעה שגזר נ"נ להשתחוות לצלמו וכ"ה במדרש חזית דיחזקאל יעץ לחמו"ע לברוח ולא שמעו לו והובא ג"כ בס' אסיפת זקנים למס' כתובות דף הנ"ל ד"ה אלמלא נגדוהו וכו' ומסתמא גם זולת מגדולי הדור עשו מה שעשו דניאל ויחזקאל ולמופת היו להם ולא נשארו אלא מדלת העם ואפשר דטעו וסברו כדעת הרז"ה דלהנאת עצמו יעבור ואל יהרג אף בע"א ממש והכא בנ"נ להנאת עצמו הי' וא"כ ליתא לראיי' הרא"ה ז"ל לקיים שיטת ר"ת. ודע שדעת הרז"ה אשר זכרנו פה לאו דעת יחידאה היא דמדברי השאלתות בפ' וארא נראה שהסכים עם דעת הרז"ה דכתב שם להנאתו אפי' בפרהסיא ואפי' ע"א כגון קואנקי ודומינקי יעבור ואל יהרג הרי פה אחת ודברים אחדים לו עם הרז"ה, אלא שדעת הרמב"ן בס' המלחמות דקואנקי ודומינקי לאו ע"ז נינהו והרי דעת השאלתות מפורשת דהוי ע"א ממש וא"כ הסכים לדעת הרז"ה בכל דבריו הן בזה דהוי ע"א ממש והן במ"ש דגם בע"א אם הוא להנא' עצמו יעבו' ואל יהרג מפורש בדברי השאלתות כוותי' דכתב שם והי' מוליכין אותו בקואנקי ודומינקי דה"ל משמשי ע"א רק כיון דלא לעבור איסורא קא מכווני מותר ליתן להם עכ"ל השאלתות שם ד"ה ברם צריך וכו' הרי הדברים כהוויתן כדעת הרז"ה, ומ"ש הוא ז"ל דאין במציאות בע"א להנאת עצמו היינו לעבוד ע"א בעצמו, ועיין בר"ן ר"פ כ"ש בפסחים מה שהעיר בדברי הרז"ה, ולפי מ"ש בשם המפרשים דכוונת נ"נ בצלם היתה דוגמת מזלו ושרו ברקיע, א"כ כבר הי' לעולמים ע"א להנאת עצמו כאמור. '''ואל יעבור אפי' על אחת משארי מצות וכו'.''' מרן בכ"מ ובספרו הארוך ב"י בי"ד סי' קנ"ז תמה על רבינו מדוע השמיט דינא דאפי' על ערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור כדמסיק בסנהדרין ע"ד א' ותי' מרן דרבינו מפרש ערקתא דמסאני כפי' הרי"ף שהיו היהודים משונים בקשרי מנעליהם מעובדי אלילים לבלתי התדמות אליהם וכבר כתב רבינו בהל' ע"ז פרק י"א הלכה א' דל"ת דאוריי' הוא להתדמות להם במלבושיהם משום לא תלכו וגו' וא"כ כבר נכלל בכלל שאר מצות שכ' רבינו דבשעת הגזירה יהרג ואל יעבור והתלמודא פרט להדיא ערקתא דמסאני מפני שלא הוזכר בגמ' בפירוש האיסור מלהתדמות להם במלבושיהם, ורבינו שהזכיר האי' לא הוצרך לפרט פה דבכלל שאר מצות הוא, אבל דבר שאינו אלא מנהג ישראל אפשר דס"ל לרבינו דהדין בזה יעבור ואל יהרג, ואפשר נמי דגם בזה הדין יהרג ואל יעבור רק מפני שלא נזכר בתלמוד לא הביאו רבינו אלו דברי מרן ז"ל בתוספת ביאור, וראיתי להשאלתות בפ' וארא והובא נמי בקיצור בתשו' מהרי"ק שרש קל"ז דהוא מפרש ערקתא דמסאני אפי' הא דאיסורא דרבנן היא מאי פירושא כדאמרו רבנן נתפזרו לו מעות בפני ע"א לא ישוח ויטלם וכו' כגון אלו דומה ערקתא דמסאני דבשעת הגזירה אם יאניסו הישראל לעבוד ע"א ואינו רוצה ואח"כ יעמידוהו בפני ע"א ויאמרו לו כפוף עצמך להתר ערקתא דמסאני ולא תשתחוה לע"א אלא להתר ערקתא וכו' ורואיך יאמרו שהשתחוית אסור הוא וזה הוא איסורא דרבנן וכו' דכ"מ שאסרו מפני מראית העין וכו' ויש קצת ט"ס שם והמשכיל יבין מדעתו, והנה א"א לומר דרבינו מפרש ג"כ כפי' השאלתות דהא אי' זה אינו אלא מדרבנן כמפורש בשאלתות וכ"ה דעת רבינו בהל' ע"א פ"ג הלכה ז' שאוסר דבר זה רק מפני מראית העין ואינו אלא מדרבנן וא"כ הי' לו לרבינו לאשמעינן דאפי' משום אי' דרבנן וביותר אי' דרבנן קל כזה אפ"ה הדין יהרג ואל יעבור, ודוחק לומר דגם איסורי דרבנן נכללים בכלל שאר מצות שכ' רבינו דהרי הם בכלל לאו דלא תסור דכל כי האי לא ה"ל לרבינו למסתם, וביותר לפמ"ש בהל' ממרים פ"א הלכה ב' דאינו עובר על לא תסור אלא כשמבעט בתקנת חכמים, אבל לא אם עובר מחמת שיצרו תקפו והוכחתי הדבר בראיות ברורות יתנו עידיהן ויצדקו, א"כ כ"ש הוא הכא שאינו עובר על לא תסור, אלא ע"כ צריכין אנו לומר כדעת מרן הנ"ל דערקתא דמסאני הוא אי' דאוריי' אבל באי' דרבנן אפי' בע"א אפשר דיעבור ואל יהרג ועכ"פ אין דינו מפורש לא בדברי רבינו ולא בתלמודא ועיין בי"ד סי' ק"ל בהגה ודע דאי' מ"ע ע"כ דהוא קיל טפי אפי' מערקתא דמסאני לפי פירש"י ז"ל שאינן אלא מנהג בעלמא לצניעות כנ"ל אפ"ה חמור הוא מאי' מ"ע כדמוכח מדברי הט"ז סי' קנ"ז ס"ק ב' והש"ך שם ס"ק ה' שפירשו דברי הרמ"א ז"ל בהגה דערקתא דמסאני הוא כמו שפי' רש"י והרי הרמ"א סי' ק"נ סעי' ג' בהגה כתב דמה שאינו אסור אלא משום מה"ע יעבור ואל יהרג אלא ע"כ אי' מה"ע קיל טפי מהך דערקתא דמסאני. ''' ואנכי ''' רואה להפ"ח בלשונותיו על רבינו ז"ל שכ' אעפ"י שנראה מדברי הרב דדוקא על מצוה ולא על מנהג וכמ"ש הכ"מ אינו מחוור כלל דאי' בירושלמי דשביעית - ואישתמיטתי' במח"כ כי כן הוא ג"כ בירושלמי דסנהדרין פ"ג הלכה ה' - דאפי' על מצוה קלה כגון פפוס ולוליאנוס שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קבלו הם, הרי דאע"פ שלא היו עוברים על הדת אלא שהיתה כוונת ע"א להראות לבני אדם שהיו עוברים על דת דשותים סתם יינם אפ"ה מסרו נפשם אלמא בכל דהו בעו למימסר נפשי' בשעת הגזירה או ברבים עכ"ל פ"ח. ולדעתי נראה בע"ה כי דברי רבינו מחוורים בשמלה כי זה לשון הירושלמי אבל ברבים אפי' מצוה קלה לא ישמע לו כגון לוליאנוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קבלו מהן, הנה הפר"ח הבין שנתנו להם מים בכ"ז שהוא צבוע בצבע למען לא ידעו הרואים שאין בו אלא מים ויחשבו שיין בתוכו היות הצבע מחשיך הכלי גם מדברי התו' בסנהדרין ס"א ב' ד"ה רבא אמר משמע קצת דמפרשים כן שהקשו שם לרבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן ותי' משום קידוש השם כדאמרי' בירושלמי דשביעית כגון פפוס ולוליאנוס וכו'. והנה אדרבה מכאן יש תשובה לדינו של הפר"ח ז"ל דא"כ בדורו של מרדכי שהיו רבים וגדולים בתורה ויראה שהיו שם סנהדרין והם היו גדולים ממרדכי כדאמרי' במגילה פ"ק בפסוק ורצוי לרוב אחיו, ואז היו הרבה מגדולי ישראל חשובים בחצר המלך ומדוע לא אירע שעמד המן לריב עם א' מהם זולת במרדכי אם גם הם לא השתחוו לו ואדרבה מצינו במדרשים דכנסת ישראל היתה מתרעמת על מרדכי דבסבתו באה עליהן רעה הזאת מהמן ונראה מדברי המדרשים ההם דמרדכי לגרמי' הוא דעביד שלא כרצון חכמים אלא שהי' לבו לשמים ונרצה לפני אלהים, ולדעת הפר"ח למה התרעמו החכמים הא כדין עשה מרדכי מה שלא השתחוה דדינו יהרג ואל יעבור ומדברי התו' הנ"ל נמי משמע דרק מפני ק"ה עשה מרדכי ולא חיובא מצד הדין והם משווים ענין מרדכי לעינן פפוס ולוליאנוס, אלא ע"כ הם בני אדם דפקיע שמיהו היו ועשו לפנים מש"ה ומסרו נפשם על ק"ה וכמ"ש רבינו דגדולי הדור ומיוחדים באומתינו רשאים למסור נפשם במקום שאין הדין יקוב למסור נפשו וכמו שהוכיח מרן ז"ל בכ"מ מהנ"י לקמן הלכה ד' ד"ה כל מי שנאמר יעבור וכו' ועיין בש"ך י"ד סי' קנ"ז ס"ק ב' גם בעיקר פירושא יש לגמגם דלמה להם ליתן בכ"ז צבוע הי' להם ליתן המים בכלי מתכת או בכ"ח דג"כ אינו ניכר בחוץ מה בתוכו ויאמרו להעם הרואים שהם שותים יין, גם התו' אפשר דמפרשי' הירושלמי כמו שנבאר לפנינו בס"ד פירושו רק שהם סוברים דאין בזה משום חקות ע"א גמורה וכמ"ש הגהמ"יי בהל' ע"א פרק י"א הלכה א' בשם רא"ם ז"ל שאין להוסיף מסברא על מה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהוא מחוקות ע"א, והרי לא מנו חכמים שאסור לשתות מים בכ"ז צבוע ש"מ דאין זה מחקות ע"א גמורה ולא היו מחויבים למסור נפשם על זה אך בשביל קדושת שמו ית' מסרו נפשם גם על זה, אבל הפי' האמיתי בירושלמי לענ"ד בע"ה נראה כן אם כפירושו של מהרא"פ ז"ל שם בשביעית שזה הי מחוקי ע"א לשתות בכ"ז צבועה לפני ע"א שלהם והוא ג"כ אי' דאוריי' לפחות ונכלל בכלל חקות העמים ע"א ואסור משום ובחקותיהם לא תלכו כמ"ש רבינו בהל' ע"ז פרק י"א הלכה א' יהי' הישראל מובדל מהן במלבושי' ושאר מעשיו ואם כפי אשר ראיתי זה שנים רבות בס' א' וכעת לא ידעתי לכנותו דפי' דהי' שם ע"א צבוע על הכלי זכוכית ההוא והי' זה מחוקי ע"א שלהם, ולענ"ד נקרא בשם כלי זכוכית צבוע על שם מין נחש רע וארסי והוא הנקרא צבוע כדאיתא בב"ק ט"ז א' ר"מ אומר אף הצבוע וכו' צבוע זו אפא וכו', ועיין במוסף הערוך ערך אפא והואיל ושם ע"א חקוק בכלי זכוכית ההוא כינו את שמו בשם כלי זכוכית צבוע, וגם בזמנינו רגילין לעשות שמות וצורות שונות בכלי זכוכית, דבכלי זכוכית ניכר היטב השמות והצורות הנעשות בהן וסוף סוף לפחות יש בו משום איסור לאו דלא תלכו בחוקת וגו' כיון דזה הי' מחוקותיהם וגם הוא אביזרייהו דע"א ויש בו איסור דאורייתא גמור, לפיכך מסרו הגדולים הנ"ל נפשם על דבר זה. == ד == '''כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג, ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו וכו'.''' כתב מרן בכ"מ ז"ל רבינו סובר מה שאמרו בגמ' יעבור ואל יהרג פירושו צריך לעבור כדי שלא יהרג, אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר ה"ז משובח, ונראה דמפורשים יעבור ואל יהרג הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג, והנה התוס' בע"א כ"ז ב' ד"ה יכול אפילו בפרהסיא וכו', כתבו ואם רצה להחמיר ע"ע אפילו בשאר מצות רשאי, כמו ר' אבא בר זמינא שהי' מחייט אצל ע"א וכו' ומחמיר הי' דמסתמא בצנעה הוי, וכן הוא ברא"ש שם, ועיין בב"ח י"ד סי' קנ"ז שנדחק ליישב דעת רבינו ועיין בש"ך שם ס"ק א', ואנכי נוראות נפלאתי על רבותינו זלה"ה דלא בלבד דמהך ירושלמי אין ראיי' לדעתם אדרבא מהך ירושלמי איכא סייעתא לדעת רבינו, דז"ל הירושלמי בשביעית פ"ד ובסנהדרין פ"ג הלכה ה' ר' אבא בר זמינא הוי מחייט גבי חד ארמאי ברומי, אייתי לי' בשר נבילה, א"ל אכול ואם לא אנא קטילנא לך, א"ל אי בעית מקטל קטול וכו' אמר ר' מנא אילו הוה ר' אבא בר זמינא שמע מילהון דרבנן (דקאמרי דווקא בע"א וש"ד וג"ע הוא דיהרג ואל יעבור אבל בשאר מצות יעבור ואל יהרג) מיכל הוה, הרי מבואר ההפוך מדברי תוס' ורא"ש, דאילו שמע ר' אבא בר זמינא וידע מיליהון דרבנן לא הי' מקבל עליו להיות נהרג אלא הי' אוכל הנבילה, ומעתה אם נאמר דמחמיר ע"ע הי' ורשאי להחמיר ע"ע, תקשי מנ"ל לר' מנא דר"א בר זמינא לא שמיע לי' מילהון דרבנן, דלמא גם ר"א ב"ז שמיע לי' רק דאינהו דינא קאמרו אבל ראב"ז מחמיר ע"ע הי' דאעפ"י דמצד הדין מותר לאכול ואינו צריך להיות נהרג, אפ"ה רשאי להחמיר ע"ע להיות נהרג ואף בשאר מצות ואפילו בצנעה, וע"כ צריכין לומר כדעת רבינו דאינו רשאי להחמיר ע"ע ואם החמיר ע"ע ה"ז מתחייב בנפשו, דמה שאמרו רז"ל יעבור ואל יהרג הוא דומיא דיהרג ואל יעבור שאמרו חכמים, שהוא ודאי חיובא דצריך להיות נהרג ואל יעבור אף יעבור ואל יהרג שאמרו חכמים חיובא הוא שצריך לעבור ואם לא מתחייב בנפשו, ומיושב בזה מה שיש להעיר על אסתר שהיתה אחת מז' נביאות שעמדו לישראל, למה לא החמירה על עצמה להיות מוסרת נפשה על קידוש השם, ולא תבעל לאחשורוש, נהי דקרקע עולם היתה, זה לא מהני אלא לענין זה דאינה צריכה למסור נפשה אפילו בג"ע שהדין מפורש יהרג ואל יעבור, אבל לא עדיף זה משאר מצות ועבירות שבתורה שדינם יעבור ואל יהרג אפ"ה המחמיר ע"ע למסור נפשו קדוש יאמר לו, אולם לפי דעת רבינו לק"מ כיון דהדין הוא שתעבור ולא תהרג דקרקע עולם היא ממילא אסור לה להחמיר על עצמה למסור נפשה ואם תחמיר תתחייב בנפשה וצ"ע. ועוד קשי' ע"ד תוס' ורא"ש שכתבו על עובדא דראב"ז מסתמא בצנעה הוה משמע דאינו מוכרח רק מאומד הדעת נראה שהי' בצנעה והרי מפורש בירושלמי דהי' המעשה הזה בצנעה, דאי בפרהסיא הוה, היך אמר ר' מנא אילו שמע ראב"ז מילהון דרבנן הוי אכיל תיפוק לי' דהתם להעביר על דת הי' מתכוון ארמאי ואם בפרהסיא הי' אפי' הי' שמע מילהון דרבנן הי' צריך למסור נפשו, דכך הוא הדין אפילו בשאר עבירות בפרהסי' והע"א אינו מתכון להנאת עצמו שיהרג ואל יעבור, אלא ע"כ בצנעה הוה, ולמה הוצרכו לומר מסתמא דלשון זה משמע דאינו הכרח וצ"ע. ועל דבר זה הוכרחתי לומר שלא היתה בנוסחת הירושלמי של התוס' ורא"ש ז"ל דברי ר' מנא ולזה כתבו מסתמא בצנעה הוה, וגם שפיר מייתי ראי' מירושלמי הנ"ל דרשאי להחמיר ע"ע, וכן משמע בלשון התוס' דסנהדרין ס"א ב' ד"ה רבא אמר פטור וכו' שלא היתה בגירסתם בירושלמי דברי ר' מנא הנ"ל חדא שלא הביאו התוס' כלל ועוד דלדברי ר' מנא לא עביד שפיר מרדכי שלא השתחוה להמן ומה ראי' מייתו מהך עובדא דירושלמי יעיי"ש בתוס' היטב ומעתה רבינו ז"ל וכן הראב"ד ז"ל דשתיק ש"מ אודוי מודה לי' אינהו הי' להם בגירסתם בירושלמי דברי ר' מנא וממילא מוכרח דינו של רבינו דכ"מ שאמרו יעבור ואל יהרג מתחייב בנפשו אם נהרג ולא עבר, שוב ראיתי להפר"ח בלשונותיו שהרגיש במקצת דברינו הנתנים למעלה והנאני. '''כדניאל חמו"ע ור"ע וחביריו ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתם וכו'.''' וקשה לענ"ד דהא בפסחים נ' א' ובב"ב י' ב' איתא שמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתם ומאן נינהו אילימא ר"ע וחביריו משום ה"מ ותו לא בתמי' אלא הרוגי לוד וכו' הרי מבואר מהסוגי' דר"ע וחביריו וכ"ש דניאל וחמ"ע דהוי גדולים יותר בלאו הכי שהיו הרוגי מלכות נמי אין מעלה על מעלתם לגודל חשיבותם ולמה תלה רבינו המעלה מפני שהן ה"מ לפיכך זכו לאותה המעלה הנפלאה, שוב מצאתי להפר"ח בלשונותיו שעמד ג"כ בקושי' זאת ונדחק טובא לתרץ, והנראה לענ"ד דמה שכתב רבינו ואלו הן ה"מ קאי על שלפני פניו על הנהרגים ואינם עוברים דקאמר שם, שהם קדשו את השם, שהם היו מדלת העם, עליהם קאמר שזכו לעשות מעשה רב להתדמות לדניאל וחמו"ע ור"ע וחביריו דקדשו את השם ברבים, וגם הם קדשו את השם, ונסתור להם, ועוד שנית שאותן האנשים מדלת העם זוכין שאין מעלה על מעלתן, ומה דנקט רבינו בלשון רבים וקודם לכן נקט הכל בל' יחיד היינו טעמא הואיל ואייתי רבינו ז"ל המקראות דנאמרו בל' רבים. ויותר נראה מה דנקט רבינו ואלו הן הרוגי מלכות, קאי על שני מיני ה"מ דנקט קודם לזה, כת אחת היא הנהרגים ואינם עוברים על ג' עבירות החמורות אפילו בצנעה והע"א מתכוון להנאת עצמו אפ"ה קדשו את השם ומסרו נפשם כפי הדין, ולאפוקי מדעת הרז"ה ועיין ב"י בטי"ד סי' קנ"ז מש"ש. והכת השנית היא אותן הנהרגים על שאר המצות אם הע"א מתכוון להעבירו על דת וגם הוא בפרהסי' דאיכא תרתי לריעותא או בצנעה רק שהוא שעת הגזירה, ועיין בט"ז בי"ד סי' הנ"ל ס"ק ג' ובש"ך שם ס"ק ז' מ"ש, או אפשר דכונתו לב' כתות חלוקים אלו, והם אותן הנהרגים ואינם עוברים בפרהסי' והכת השנית הנהרגים ואינם עוברים בצנעה כגון ג' עבירות החמורות אפילו שלא בשעת הגזירה ושאר המצות בשעת הגזירה דווקא. ועל ב' הכתות הללו קאמר רבינו שהן ה"מ שאין מעלה על מעלתם, ואף אותן הנהרגים על שאר המצות ובצנעה, כי סוף סוף הקדישו את קדוש יעקב, והאל הקדוש נקדש בהם, לכן ראוים הם לאותה המעלה הנפלאה שאין למעלה ממנה. ובזה ניחא מה שרבינו ז"ל הביא תרי קראי כי עליך הורגנו כל היום וגו' ועוד כתוב א' אספו לי חסידי וגו', האמנם כי המקראות האלה דרשו רבותינו ז"ל לענין דבר זה כדאיתא בגיטין נ"ז ב' ובסנהדרין ק"י ב' (ואני תמה על מרן ז"ל שלא העיר מקורן כדרכו בכ"מ) אבל על התלמודא גופא קשה מדוע מייתי תרי קראי, וקרא דמייתי בגיטין לא מייתי בסנהדרין, ולדברינו ניחא דבגמ' דגיטין מייתי קרא על הך עובדא דד' מאות ילדים שנשבו לקלון ועל הך עובדא דאשה וז' בניה, ומיירי התם בע"א וג"ע ושייך למדרש עלייהו קרא כי עליך הורגנו כל היום וגו' דבשתי אלו אנו מוכנים ועומדים כצאן טבחה להיות נהרג עליהן לבלי יעבור עליהן, בין יהי' כוונת המאנס להעביר על דת ובין יהי' כוונת המאנס להנאת עצמו, ובין בפרהסי' ובין בצנעה ובין אם הנאנס הוא שר וגדול בישראל ובין הוא מהמון עם בכ"ע מקרה אחד לכולם להיותם נהרגים עליהם ולא יעברו כי בג' עבירות החמורות אין שום מנוס מהמאנס להציל נפשו, ובסנהדרין מייתי קרא אספו לי חסידי וגו' על דניאל חמו"ע ור"ע וחביריו שפ' רש"י שהם מסרו עצמן למיתה בשביל בריתו של מקום והיינו שמסרו עצמן על שאר מצותיו של הקב"ה שהרי ר"ע וחביריו לא נהרגו אלא בשביל שלמדו תורה ברבים בשעת השמד שגזרו שלא יעסקו בתורה ודניאל מסר נפשו בשביל התפלה וחמו"ע בשביל שלא להשתחות לאנדרטא של מלך שלא הי' ע"א כמ"ש התוס' בפסחים נ"ג ב' ובכתובות ל"ג ב' ואף לפי דעת הר"י בתוס' בפסחים דצלמו של נ"נ הי' ע"א גמורה מ"מ היו יכולים לברוח, רק שלא ברחו וקדשו שמו ית' כמבואר בתוס' ובמדרש חזית והובא בס' א"ז על כתובות דף הנ"ל, והרי מצד עיקר הדין לא היו צריכים כולם להיות נהרגים דהרי בשביל לימוד תורה ומצות תפלה שאינו אלא מ"ע ויעבור בשב ואל תעשה ואל יהרג כמ"ש מרן סוף הלכה א' בשם הר"ן וכן פסק רמ"א בי"ד ס' קנ"ז סעי' א' בהגהה רק דהוא פסק שם דאם השעה צריכה לכך והוא גדול ומפורסם בדורו הרשות בידו להיות נהרג ואל יעבור אפילו בשוא"ת וגבי דניאל חמו"ע ור"ע וחביריו היתה השעה צריכה לכך שהיתה אז כעין שעת הגזירה וגם היו מיוחדים ורשומים בדורותם א"כ אע"ג דמצד הדין א"צ למסור עצמן להריגה, מיהו מצד מידת חסידות עשו כן למסור נפשם על קדושת שמו ית' ולכן קורא התלמודא עליהם פסוק זה אספו לי חסידי וגו' שהם מצד מידת חסידות היו כורתי בריתי, משא"כ בעובדא דגיטין עשו מה שעשו מצד שורת הדין ובסנהדרין לא שייך לקרות עליהם מקרא שכתוב כי עליך הורגנו כל היום דהא התם בסנהדרין אינם מוכנים ועומדים להריגה בכל עת ובכל שעה, וגם לא כל האומה כ"א מתי מספר, דאם המאנס מתכון להנאת עצמו כמו נ"נ שלא הי' מתכון רק לכבוד עצמו וכן עובדא דדניאל להנאת עצמו לכבדו בעיני המון שלא יבוקש דבר כ"א מן המלך וגם אם איננו מגדולי הערך והוראת שעה לדעת רבינו אינו רשאי להיות נהרג ולמסור נפשו לפיכך אינו קורא עליהם התלמודא בסנהדרין כי עליך הורגנו כל היום וגו' רק המקרא אספו לי חסידי. '''ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו וכו'.''' וכתב מרן ודע דהא דאמר מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו היינו בשאר עבירות חוץ ממי שאנסוהו לבוא על ערוה מפני שאין קישוי אלא לדעת כמבואר פ"א בהלכות איסורי ביאה. ותמה אני על מרן ז"ל שכתב דרבינו לא מיירי באנסוהו לבוא על הערוה והרי אפשר במי שאנסוהו לבוא על הערוה ובא עליה דאפילו הכי הוא פטור מעונש מיתה ומלקות והיינו באותן שכתב נתקשה בהיתר שנתכון לבוא על אשתו ואח"כ אנסוהו שיבוא על ערוה ואנסוהו לעשות מעשה ולא שהדביקוהו בהעראה שלא עשה מעשה כלל, ואעפ"כ הוא פטור מעונש מיתה ומלקות כיון שבמעשה הזה הי' אנוס, ולא שייך לומר אין קישוי אלא מדעת כיון שכבר נתקשה בהיתר ועיין בהשגת ראב"ד בהל' איסורי ביאה ובמ"מ שם וצ"ע, ואולי כוונת מרן הוא שדברי רבינו לא נאמרו על דרך השילוח כיון דאיכא מציאת אונס שחייב מיתה ומלקות, דהיינו שנתקשה לבוא על ערוה ועוד יש להפליא על מרן שדבריו סותרין זא"ז שהרי כתב פה שהבא על ערוה חייב אפילו באונס הואיל ואין קישוי אלא לדעת ובהל' סנהדרין פ"ג הלכה ב' כתב דאף דאין קישוי אלא לדעת מ"מ אינו נענש בב"ד אלא שהוא חייב מיתה אבל הב"ד אין עונשין למי שהוא אנוס והרי אנסוהו גם להתקשות עיי"ש בכ"מ שהוא דייק כן מל' רבינו שם, וא"כ דברי מרן בכ"מ סותרים אהדדי, דהכא מיירי מעונשי אדם, ואפילו במי שאנסוהו לבוא על ערוה אף שהוא חייב מיתה עכ"פ אין הב"ד ממיתין אותו, ולמה כתב מרן דרבינו לא מיירי במי שאנסוהו לבוא על ערוה וצ"ע. ועוד יש לתמוה בדברי מרן בהל' סנהדרין הנ"ל שרוצה לדייק מדברי רבינו דאף באנסוהו לבוא על ערוה אין הב"ד ממיתין אותו, ומדברי רבינו שכתב בהל' איסורי ביאה פ"א הלכה ט' אנוס פטור מכלום מן המלקות ומן הקרבן ואצ"ל מן המיתה שנאמר וכו' בד"א בשנאנס הנבעל אבל הבועל אין לו אונס שאין קישוי אלא לדעת, הרי מבואר להדיא דאצל הבועל אין כאן שום אונס כלל וחייב הבועל בכל העונשים האמורים שם בדברי רבינו וזה הוא שלא כדברי מרן בהלכות סנהדרין וראיתי בדברי חלקת מחוקק סי' כ' סעי' א' שכתב דרבינו בהל' סנהדרין הנ"ל איירי שלא אנסוהו לבעול בקושי אבל אנסוהו לבעול בקושי פטור ממיתת ב"ד ומלקות, וגם עליהם מצאה הקפידא מקום לנוח דהא מדברי רבינו בהל' א"ב פ"א מבואר דליתא לחילוק החלקת מחוקק מדכתב בד"א כשנאנס הנבעל אבל נאנס הבועל אין לו אונס ולא ביאר דלפעמים גם בנאנס הבועל פטור כגון שאנסוהו להתקשות ונהי דנכון הדבר דאין קישוי אלא לדעת מ"מ כיון שאנסוהו להתקשות אין עליו עונש מיתה או מלקות וקרבן, דאע"ג דעושה מעשה במה שהוא מתקשה לדעת הרי כל מי שעשה מעשה באונס הוא פטור מכל עונשי אדם והרצון שלו אינו רצון כיון שאנסוהו לכך, בשלמא בדברי הראב"ד בהשגות שם אין להקשות מדוע לא זכר על לשונו הך גוונא של הרב ח"מ דאם אנסוהו להתקשות דיש אונס ופטור, דבעי למנקט מה שהוא רבותא טפי דאפי' איסורא גרידא לית בי' וא"כ או דאינו רשאי למסור נפשו או דאינו צריך והרשות בידו להחמיר על עצמו כנ"ל אבל רבינו דמיירי מפטור עונש בידי אדם לדעת הח"מ לא יתכן לומר סתמא דאם נאנס הבועל אין לו אונס כיון דאם אנסוהו להקשות אונס גמור ופטור הוא ומיהו הא לא קשיא למה לא ביאר רבינו כל הנך גווני שכתב הראב"ד בהשגות דיש בהו דין אונס, משום דמבוארים הם היטב במאמר ואין קישוי אלא לדעת שכ' רבינו ושמעינן כל היכי דלא נתקשה לדעת איסור ליתא להך דינא כמ"ש ה"ה אבל דינא דהח"מ ראה זה חדש הוא ולא נזכר מפורש בשום מקום מהלכות רבינו ולא הי' לו לרבינו למסתם אם דעתו מסכמת בנתקשה לדעת רק דאנסוהו להתקשות דפטור מדיני אדם רק בדיני שמים חייב משום דלאו שפיר עביד דה"ל למסור נפשו לבלתי עשות התועבה הזאת לכן הערתנו קיימת וצ"ע. '''שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים וכו'.''' הנה הרמ"ך הביאו מרן בכ"מ השיג על רבינו מהתלמודא סנהדרין דמייתא שם פוער עצמו לבעל פעור זהו עבודתו ומסיק בגמ' ס"ד א' אע"ג דמכווין לבזיי וההוא ודאי מוטעה הוא אעפ"י שקבל עלי' התראה דסובר דאין התראתם כלום ואפ"ה חייב וה"נ אם עבד ע"א באונ' והתרו בו חייב מיתה וכו' ולדעתי אין תלונתו על רבינו אלא על מדרש חכמים שדרשו ההוא ולא אנוס, ומ"ש דאם עבד באונס והתרו בו חייב הם ב' הפכים בנושא א' לדעתי הקלושה דאם קבל עליו ההתראה אין זה אנוס ואם אומר אעפי"כ הוא עובד מפני שאונסים אותו הרי זה אנוס ולא יעלה לו לרצון, ומה שהקשה מפוער עצמו לב"פ לאו קושיא הי' דרבינו מפרש דלאו לענין חיוב סקילה וכו' עיין שם במרן הכ"מ שהאריך בזה, הנה מ"ש מרן על הרמ"ך דאין תלונתו כ"א על חכמינו ז"ל שדרשו ולא אנוס היטב דבר בזה הרב בלחם משנה עיין עליו גם לדעתי יש ליישב תלונתו זאת דהרמ"ך הי' לו פי' אחר במה שדרשו ולא אנוס דהר"ן ז"ל בסנהדרין ס"א ב' כתב בשם הרמב"ן ג"כ דאונס פטור לגמרי בידי אדם וראייתו מהך ההוא ולא אנוס אלא שמהר"ד ז"ל מחלק בין אלו שלש עבירות ובין שאר מצות דבדידהו אין ממיתין אפילו בפרהסיא או בשעת הגזירה אם אנוס הוא אבל באלו ג' עבירות מחמת חומר עצמן אימא לך אפי' באונס דמים לו בידי אדם אם התרו בו ומאי דאמרו ההוא ולא אנוס לאו היינו אונס גוף שאנסוהו הזדים ע"א אלא אונס הנפש שעשה שלא בדעתו כענין שאמרו דאדם בשבועה פרט לאנוס, וא"כ אפשר לומר דגם הרמ"ך מפרש כדעת מהר"ד וממילא לק"מ מפעור דזה שעבר במזיד והתראה אף אם כוונתו לבזותו מ"מ חייב מיתה דכיון דקיבל ההתראה ואמר ע"מ כן אין זה אונס נפש רק מדעתו הנפסדה הוא עושה כן דהי' לו להאמין או להסתפק בדברי המתרה, ולא ה"ל למימר ע"מ כן, וכ"כ מי שאנסוהו ע"א לעבוד אלהי נכר ואם לאו יהרגוהו והתרו בו עדים שיהרג ולא יעבור והוא עבר ועבד אלילים וקבל ההתראה ואמר ע"מ כן חייב מיתה דאין זה אונס הנפש אלא אונס הגוף ולא אימעיט מקרא לפטור באונס באותן ג' עברות החמורו' לדעת מהר"ד והרמ"ך ז"ל לפיכך לא הציב הרמ"ך תלונתו על הבריי' אבל על רבינו שפיר הקשה דהוא פסק אפי' באונס הגוף נמי פטור מעונש בידי אדם אפי' בהנך ג' עבירות החמורות ולמה פוער לפעור אע"ג דמכווין לבזוי חייב דלא גרע מאונס גוף אמנם מה שתמה מרן דאונס והתרו הוי ב' הפכים וכו' אני תמה על תמיהתו דהרמ"ך ס"ל אפילו אומר בפירוש שעובד באונס בשעת התראתו ולא לרצון הוא לו אפ"ה דמיו בו כיון שעבר על הלאו ולא יחללו את שמי ועבד ע"א בעדים והתראה שהתרו בו שיהא נהרג ולא יעבור ואע"ג דאזהרת ולא יחללו אינו ניתן למיתת ב"ד, ס"ל להרמ"ך דלא יחללו אהדרי' לאיסורא קמא דע"א בלתי אונס ליתן בו מיתת ב"ד כי היכי דאמרי' כן במס' בכורות ט"ו א' ועיין בתו' שם, ובחולין צ"ח ב' ד"ה רבא אמר לא נצרכה וכו' ובתו' דביצה י"ב א' ד"ה השוחט עולת נדבה בי"ט ובתו' דע"א ס"ו ב' ד"ה ואידך קדירה ב"י וכו', ועיין פ"ד דרך מצותיך ח"ג, וה"ה נמי הכא אמרי' כיון דאהדרי' אהדרי' לאיסורא קמא וממילא חייב מיתה אף שעבד באונס בעדים והתראה כמו אם עבד בלא אונס, וכן מטין הדברים בש"ס דע"א נ"ד א' דמסקינן אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם וגו' יצא אונס והדר כתב רחמנא ולא תחללו וגו' דאפי' באונס הא כיצד הא בצנעה הא בפרהסיא, ומשמע מזה דאזהרת לא תחללו אתא לגלוי דאונס בפרהסיא לא יצא מכלל לא תעבדם וממילא קאי נמי בעונש המפור' באזהר' לא תעבדם, ומ"ש מרן ולענין מה שהקשה מפוער לפעור לאו קושיא היא וכו', הנה מלבד דקשה אם לכך נתכוון רבינו לא ה"ל למסתם סתומי אלא הי' לו לבאר דלפחות הוא חייב קרבן, ולא זו בלבד דרבינו לא רמז עלי' כלל לא כאן ולא במראה מקום של מרן ז"ל לקמן פ"ג מהל' ע"א, דלפי דעת מרן נראה דסמך רבינו על זה, אבל אדרבה דבריו בהל' איסורי ביאה פ"א הלכה ט' מורים להפך ממ"ש מרן דכתב שם אונס פטור מכלום מן המלקות ומן הקרבן וכו' שנאמר ולנערה לא תעשה דבר בד"א כשנאנס הנבעל אבל הבועל אין לו אונס וכו' ומשמע דלולי הסברא דאין קישוי אלא לדעת גם הבועל הי' נקרא אונס והי' פטור על מיתה מלקות וקרבן דפרט בראשונה במעמד שלשתן יחד ודינם שוה, ועוד דכתב רבינו כשנאנס הנבעל ומיירי בזכר במשכב זכור וקאמר דהנבעל פטור משלש אלה ואפי' מקרבן הואיל והוא אנוס. והוא הדבר שכתב רבינו בהל' ע"א פ"ג הלכה ה' חייב ומביא קרבן על שגגתו, ומלשון זה מסתייע מרן פה לפירושו, וכ"כ מהרש"א ז"ל בסנהדרין ס"ד א' ואחרי העתרת המחילה ממעלתם הרמה והנשגבה אומר אני אדרבה דוק בזה לאידך גיסא מדכתיב חייב ומביא קרבן על שגגתו והוא אך למותר דמאי הוי חסר אם הי' מקצר בלשונו והי' אומר מביא קרבן ומלת חייב אך למחסור הוא, אלא ודאי כוונתו במלת חייב על עונש מיתה במזיד כמו בעובד אלילים ואם עשה כן בשוגג מביא קרבן על שגגתו, ומה שהוצרך לבאר זה דשגגתו חטאת דממילא ידעינן כל שזדונו מיתה או כרת שגגתו חטאת י"ל כמ"ש מרן לפי דרכו לקמן בהל' ע"א משום דהוזכר כן בגמ' נקט לה רבינו אעפ"י דדבר פשוט הוא ומצאתי את שאהבה נפשי להגאון בעל ת"ח בחידושיו לסנהדרין ס"ד א' שחולק ג"כ על דברי מרן הכ"מ והנאני כי כוונתי לדעתו הרמה. ''' ברם ''' לכאורה אפשר להקשות ע"ז דא"כ תקשי על רבינו קו' הרמ"ך שהביא מרן לקמן בהל' ע"א פ' הנ"ל תימא שהוא כתב בסמוך אם זרק אבן למרקוליס חייב אף דלא קבלה וכו' עיי"ש בכ"מ ותירוצו לא שייך אלא לפי דרכו דבזורק אבן וכו' אם נתכוון לבזותה אינו חייב מיתה במזיד רק בשוגג חטאת אבל לפמ"ש דחייב מיתה במזיד ליתא לתירוצו של מרן וקמה קו' הרמ"ך, אבל אין בזה מגרעת לדברינו דכבר תירצו יפה קו' הרמ"ך בהגהמ"יי שם אות ב' וז"ל כרבא לגבי אביי דאמר חייב ופי' הרא"ם דמיירי שלא נעשה מעולם לשם ע"א אלא מאהבת ומיראת אדם כגון אנדרטי של מלך וכו' ורבותי פירשו ע"א ממש אך זה העובד עתה אין בלבו אלהות להכי פוטר רבא ופי' זה אינו נר' מכמה תשובות וכו', ע"ש בהג"מ הרי שהרגיש בקו' הרמ"ך ומיישבו ותמיהני על מרן שהעלים עיניו בזה מדברי ההגהות, ועיין בתו' סנהדרין ס"א ב' ד"ה רבא אמר וכו' וא"כ הדרי' לקיבעא קמא דכוונת רבינו בהל' ע"א פ"ג הוא דחייב מיתה במזיד והתראה בפוער לפעור אף דמכוון לבזוי וכן הזורק אבן אע"ג דמתכוון למרגמה וא"כ לכאורה יפה הקשה הרמ"ך פה - וישוב לזה תמצא בסוף דבור זה בס"ד - והנה רבינו בפי' המשנה בסנהדרין כתב אפי' כיון הפוער וכו' לבזות אותו הנעבד ה"ז חייב חטאת ולכאורה נראה דאין כאן חיוב מיתה לדעתו כדעת מרן ומהרש"א ז"ל מדפרט חטאת דוקא, דרבינו לא כתב זה לפרש המשנה אלא דינו של עובד פעור השמיענו רבינו, תדע שהרי כתב שם ואין הפרש בין זורק אבן למרקוליס או מסלק אבן מלפניו ובדבר זה ודאי אין צורך לענין פירושא דמתניתין אלא כוונתו לאשמעינן בקיצור דין עבודת מרקוליס ודין עובד פעור מה הם והיינו דאפי' הי' מתכוון לבזותן ולדעתו הי' זה דבר ברור דבמעשה הזאת הוא מבזה אותה דלא התרו בו ולכן נוח לו לטעות מדעת עצמו דבדבר זה שהוא עושה מבזה לפעור או למרקוליס אף על פי כן לפחות איכא חיוב חטאת, אבל על עיקר הדין שם במשנה אם עבד פעור במזיד ובהתראה לא פירוש רבינו כלל ולא אמר בה דבר כי לדעתו מבוארת היא מעצמה והוא קאי על הנסקלין השנויין בבבא הקודמת, וכן דרכו של רבינו בפי' המשנה כשיש חדוש דין במשנה מה שנזכר בגמ' אף שאין בו הכרח לפי' וביאור המשנ' מ"מ הוא ז"ל רגיל להביאו בקצרה בפירושו, והשנית ההלכות המבוארות מעצמן לדעתו היפה דרכו לדלג עליהן ולהניחם בלא ביאור, אבל באמת גם לדעת רבינו בפי' המשנה נכון הוא הדין שאם הי' מזיד והתרו בו אף שאמר בשעת התראה דכוונתו הוא רק לבזות הפעור או למרקוליס לא אמר כלום ולא יציל ממות נפשו החיונית, וכן פירש"י במשנה דסנהדרין ס' ב' דחייב דקתני פירושו הוא דחייב סקילה במזיד והתראה ואף אם נאמר דכוונת רבינו בפי' המשנה לפרשה ולהורות לנו דמאי דקתני חייב היינו חטאת דוקא אבל דמים אין לו במזיד והתראה, וכן פי' ג"כ הרע"ב בפי' המשנה אין מזה ראיי' כי כן דעתו בחבור הנורא הזה דפעמים רבות מצאנו דחזר בחבור ממ"ש בפי' המשנה, ובתשובותיו הצטדק עצמו רבינו בזה באמרו בפי' המשנה הי' נמשך הרבה אחר הפירושי' וביאורים של הקודמים לו מן הגאונים ולא נטה מדבריהם כ"א במקומות מתי מספר לא כן בחבורו ס' היד בירר בדעתו דעת עליון כל הלכה והלכה עד שהיא מנופה כסלת נקיי' ולא הי' נמשך אחרי מי שקדמו לו רק אחר האמת האהוב ודין גרמא דנמצאת הרבה פעמים סתירה והתנגדות מהחבור לפי' המשנ' וטוב לנו יותר לומר דחזר בחבורו ממה שכתב בפי' המשנה ממה שנרבה מחלוקת חנם לדינא בין רש"י ובין רבינו זלה"ה, ומהתימא על הרב בעל תי"ט בסנהדרין פ"ז משנה וי"ו ד"ה זו היא עבודתו דנראה דאישתמוטי לי' דברי רבינו בהל' איסורי ביאה פ"א הלכה ט' שהבאתי לעיל דמשם מבואר להדיא דכל היכי דאינו חייב מיתה במזיד אין שגגתו חטאת כנודע רפ"ק דכריתות וגם נראה במ"כ כי נעלם ממנו מ"ש התו' בסנהדרין ס"ד ד"ה אע"ג דקא מכוון לבזוי וכו' - וביאור כוונת דבריהם בסמוך תמצא בס"ד - ובזה נסתרו כל דבריו אחרי העתרת המחילה מכבוד תורתו, דלפי דברי התו' הנ"ל כפי מה שביאר הר"ן ז"ל בחידושיו דבריהם אין אנו צריכים למ"ש התי"ט ולומר דרש"י חולק על רבינו אלא נוכל לומר דגם רש"י נתכוון לדברי התו' והר"ן וגם רבינו אפשר דמודה לדין זה רק שא"צ לבארו דכבר ידענו מכח כ"ש דלדעתו הוא חייב מיתה אפי' עובד דרך ביזוי סתם ולא קבלו בפירוש לאלוה כמו שיתבאר בס"ד לפנינו גם לפי דרכו של רבינו אין הדין בזה מבואר בגמ' להדיא, ורבינו לא הביא בחבורו רק דבר המפורש בתלמודא דרבינו מפרש מה דקאמר בגמ' אעפ"י דמכוון לבזוי' לא כפי' התו' והר"ן ז"ל האמורים לעיל אלא הפי' כפשוטו דאפ"ה חייב סקילה מטעם שיתבאר. והנה הרב בעל לחם משנה רוצה לתרץ קו' הרמ"ך הנ"ל ואמר דרבינו ס"ל כדעת התו' בסנהדרין ס"ד א' ד"ה אע"ג דמכוון לבזוי וכו' וכוונת דבריהם מבוארת היטב בחידושי הר"ן שם דכתב ז"ל פי' ודוקא כשמקבלו באלוה אלא שבא להרגיזו כענין והתקצף במלכו ובאלהיו ומ"מ חייב דהרי עבדה בעבודה המיוחדת לע"א, עיין עליו שהאריך בזה, והנה גם על תי' הלח"מ יש לגמגם דאם כדבריו הי' לו לרבינו בהל' ע"א פ"ג הלכה ה' לבאר שאינו חייב אלא כשמקבלו לאלוה ורוצה להרגיזו ולהקציפו ולא למסתם ואין דרכו של רבינו לקצר במאמרים כולי האי, וגם עפ"י שיטת התו' והר"ן צריכין אנו לדחוק טובא בביאור הסוגיא הנ"ל ועיין בחדושי מהר"מ לובלין ז"ל וידוע שדרך רבינו הוא לבנות על רהטא דשמעתא ואינו נכנס בפרצה דחוקה. אמנם בעיקר קו' הרמ"ך על רבינו דמחייב מיתה בפעור ובמרקוליס אע"ג דמכוון לבזוי' אומר אני בס"ד ליישב בפשיטות והוא דהנאנס לעבוד אלילים אינו דומה לפוער עצמו לפעור או זורק אבן למרקוליס אע"ג דמכוון לבזוי ואעפ"י שהתרו בהנאנס, דגבי פעור כיון שהתרו בו ואמרו דהמעשה הזאת הוא באזהרה אפי' במתכוון לבזות לא יוכל להצטדק ולומר שהי' חושב כי דברי המתרה מחוסרים אמנה ואין בדבריהם כלום ואם צעוק יצעק כל היום לא נאמין להעובד דכך היתה מחשבתו, הגע בעצמך אם א' קושר או מתיר לצורך מצוה לעשות ציצית בטליתו והעדים התרו בו ואמרו שאסור לעשות כן אפי' לצורך מצוה והוא בכלל ל"ת כל מלאכה, וכי יכול המחלל השבת להתנצל עצמו ולומר שהי' חושב כי לא אמן בם שיש בקושר ומתיר עשיית מלאכה והעושה מות יומת כי האיך אפשר שיהי' קשירת קשר מעט והתרתו בכלל מלאכה שב"ד עונשין עלי' וכמ"ש רבינו בהל' עדות פי"ב הלכה א' שאי' קשירת קשר בשבת והתרתו אינו ידוע לכל אדם והוא מתנגד אל השכל איש המוניי יע"ש וביותר אם קושר ומתיר לצורך מצוה לכן הי' חושב כי פטומי מילי בעלמא היו דברי העדים שהתרו בו ומשטים היו בהתראתם אמרי נואש, הנה לא נמצא לא' מהמחברים המפורסמים שיאמר שיכול המחלל הזה להציל נפשו ממות בטענה הזאת הס מלהזכיר דבר בטל כזה ולא יעלה על לב חכם מעולם דעה כוזבת כזאת, רק אנו אומרים ודאי הקושר והמתיר האמין לדברי העדים שהתרו ואמרו דקושר ומתיר מלאכה גמורה היא שחייבין עלי' כרת וסקילה, אך לבו לב רע הכשילו לעשות את אשר לא תעשינה והוא רוצה עכשיו בראותו כי כלתה אליו הרעה להצטדק עצמו בטענת שקר ודברי רוח, והכא נמי בפוער לפעור אין אנו מאמינים להתנצלותו שהי' חושב כי דברי העדים שהתרו בו מחוסרי אמנה אלא ודאי רוח שקר בפיו ובאמת האמין בדבריהם שהוא מוזהר מלעבוד אפי' דרך בזיון ובזדון לבו הרע הלך אחרי התוהו שוא ונתעה לעבוד האליל ובערמה ידבר שהוא עובד דרך בזיון ואין בזה עון אשר יחטא לדעתו המשובשת ויחשוב דבזה אין עליו משפט מות, ואף אם נראה שהיתה זאת כוונתו לבזוי לפעור בשעת עבודה, מ"מ האמין אל העדים שהתרו ואמרו דאעפ"י כן אסרו לעבדה בדרך זה, רק יצרו הרע תקפו לעבוד דרך בזיון להרגיזו ולהקציפו כמ"ש הר"ן, וביותר כיון דצריך שיתרה עצמו למיתה ויאמר ע"מ כן אני עושה כמו שכתב רבינו בהל' סנהדרין פי"ב הלכה ב' א"כ מי יאמין לשמועתו שיאמר שהי' חושב דברי העדים לצחוק והשטאה ולא הי' פיהם ולבם שוה בהתראה והוא גם הוא באמרו ע"מ כן אני עושה דברי צחוק והתול הי' כהתל באנוש, אנן סהדי כי לא כן הוא אלא גם כי נאמנו דבריהם אליו הקשה לבו לב חושב מחשבת עון ונפל ברע ולכן ענש יענש בפוער לפעור וזורק אבן למרקוליס על דרך הבזיון אם התרו בו למיתה, אבל גבי אונס שאמרו לו לך עבוד ע"א ואם לאו נדרוש דמך הרי הכל יודעים שהוא אנוס גמור לעבוד ומוכרח לכך אם חפץ בחיים על פני האדמה הזאת אך התרו בו העדים דאפ"ה יהרג ואל יעבור והוא מקבל ההתראה ואומר ע"מ כן אני עושה אעפ"י שהוא יודע כי בעמדו למשפט ירשיעון אותו אלהים כדין ע"א בעדים והתראה דהוא ידע כי ההתראה אמת ויציב הוא, מ"מ נוח לו לעבור עכשיו ולא יפול ביד המאנס אותו, ואף אם ענש יענש ביד השופטים אח"כ כי יבואו העדים ויעידו כדי רשעתו חביב עליו חיי שעה עד שיעמוד למשפט ויעיינו בדינו ואולי יעמוד לו רוח והצלה כי ידרשו היטב היטב וע"י הדרישה וחקירה אולי ימצאו העדים מוכחשים או יבואו עדים אחרים ויפסלו העדים שהעידו עליו והרבה דרכים איתנהו אשר על ידם יש לו תקוה כי יעמד חי, אבל ביד המאנס אם לא יעבור אין לו מנוס ממנו ואין מידו מציל, לכן אמת יהגה חכו דלא הי' עובר מרצונו המוחלט כ"א אנוס עפ"י הדבור של המאנס ומכריח אותו וגם אם הנדון ישם מחסום לפיו ולא יטעון טענת אונס הלא העדים גופייהו הן הן המעידים שעבר והן הן שאמרו כי אנוס הוא ואין ספק אל הב"ד בזה רק דבכל זאת עשה הרע בעיני ה' שהי' לו להיות נהרג ולא יעבור על אחת משלש עבירות החמורות ע"א ג"ע וש"ד ולזה נאמר ההוא ולא אנוס דעל עבירה שדינה להיות נהרג עלי' ולא יעבור אם עבר ולא נהרג אין עליו דמים בקומו למשפט לפני השופטים דלא ענש הכתוב אלא למי שעובר בשאט ובזדון על הדבר ההוא שהוא באזהרת מיתה, לא למי שעבר מצד האונס מיראה פן ישפך דמו לארץ, ודרכי' דרכי נועם לבלתי יענש העושה בשגגה ובאונס ע"י ב"ד רק דינו מסור לשמים והזכות תולה ואם עשה תשובה מוחלין לו כי אל רחום ה' ואתו הסליחה ועבור על פשע, וצדקו דברי ת"כ ורבינו באמרם דאם עבר על אחת מג' העבירות הידועות ואוהב חיים להציל נפשו מרדת שחת לא תגע בו יד והצדיקו אותו הב"ד כיון שהי' אנוס, ועיין מ"ש בסמוך בס"ד. '''שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא וגו'.''' הנה יש כאן בבירור טעות במ"ש גבי נותן מזרעו למולך מקרא שכתוב ולא נמצא כתוב זה שם וצריכין אנו להגיה בדברי רבינו אם הכתוב הזה ואני אתן את פני באיש ההוא, ואם הכתוב הזה ושמתי אני את פני באיש ההוא ושניהם נאמרו בסדר ויקרא פרשת כ' ומהנך תרתי ההוא דכתיבי המיותרים לכן מחד מהן דרשינן בת"כ ההוא ולא אנוס וכמבואר ברבינו, ואידך מלת ההוא ג"כ קאתי לדרשא אשר אנחנו לא נדע מה הוא ולקמן בסמוך נדבר מזה בס"ד. '''מפי השמועה למדו וכו'.''' הנה מרן ז"ל לא העיר על מקורו של הדרש הזה איה מקומו בתלמוד או במדרשים, אבל מקורו טהור בת"כ סדר קדושים ועיין בתלמודא דידן בקדושין מ"ג א', ובזבחים ק"ח דדרשי' נמי כדרך זה גבי שחוטי חוץ ועיין לקמן מה שאכתוב בזה בס"ד אמנם אני תמה על הת"כ שהוא דרש שני פעמים מלת ההוא, וקשה למאי איצטרך תרתי דהא למעט אנוס בחדא מינייהו סגי, דשני כתובים אלה הנם כתובים גבי נותן מזרעו למולך, ואם נאמר דחד מהנך תרתי דרשי' באם אין ענין לשארי עבירות כגון ג"ע וש"ד דלא איצטרך קרא לשאר עבירות דאתי' בק"ו מע"א החמורה ופטר הכתוב למי שהוא אנוס כ"ש שאר עבירות דפטורין מעונש אם באונס נעשו כמ"ש רבינו בעצמו פה הק"ו הזה, ועוד דגם בשאר עבירות גלי קרא דאונס מנוקה מעון מיתה בג"ע גלי קרא בנערה המאורס' שהיא חמורה מכל העריות שהיא בסקילה ולנערה לא תעשה דבר וגם שחוטי חוץ ג"כ כתב ההוא למעוטי אנוס ותמה אני שלא נתעורר בזה אחד מן המפרשים ואפשר לומר דמזה יצא לרבינו לאפוקי מדעת הרמ"ך שהביא מרן בכ"מ והבאתיו לעיל ד"ה שאין מלקין וממיתין וכו' דלדעתו יש לחלק בין עונש בידי שמים לעונש בידי אדם דמדין שמים הוא דפטרו הכתוב דקמי שמיא גליא שהוא אונס גמור ולבו בל עמו משא"כ מדיני אדם לא פטרו הכתוב יע"ש בכ"מ ובלח"מ ולפי האמור יש ראיי' דגם מעונש אדם פטרו הכתוב לאנוס והוא מדאיצטרך תרי קראי בנותן מזרעו למולך למעוטי אונס אלא חד מיעוטא לעונש בידי שמים וחד מיעוטא לעונש בידי אדם דאונס פטור, או כלפי מה שאמרו רז"ל אעפ"י שבטלו ד' מיתות ב"ד דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה וכו' וגלי לן קרא דלא יתן הוא ית' את פניו באיש ההוא שהוא אנוס לענשו במקום מיתת ב"ד אם העלם יעלימו עיניהם מהעושה בזדון או מהכרת כמו בזמן הגלות דבטלו סנהדרין כי אין בעובר באונס מיתה כלל ושפיר איצטרך תרי קראי ודעת הרמ"ך אפשר לישב ולומר דאיהו ס"ל כדעת הר"ד המובא בר"ן בסנהדרין ס"א ב' והבאתי דבריו לעיל והיא דס"ל מה דאמרינן דאונס פטור בהך ג' עבירו' חמורו' היינו דוקא אונס נפשות שעושה שלא מדעתו אבל אם עושה כן מחמת אונס הגוף דמכריחו לעבור ואם לא שיהרגהו לא נשמע מהך דרשא ולא פטרינן האונס, וי"ל דגם הרמ"ך ס"ל כן אך בהא מלתא חולק על הר"ד דהר"ד סובר באונס הגוף אפי' בד"ש חייב דס"ל אונס הגוף לא אימעיט הכתוב אמנם הרמ"ך סובר דאפי' באונס הגוף מיהו פטור בד"ש אף דמדיני אדם מודה הרמ"ך דחייב במזיד והתראה ויש להסביר טעמו של הרמ"ך בזה דהא דפטור אונס הגוף בד"ש אתי' מדאיצטרך תרי מיעוטי בנותן מזרעו למולך ודרשי' חדא למעוטי אונס נפש דמסתבר שעשאו שלא מדעתו ומיתורא דאידך מיעוטא דרשי' למיעוטי אונס הגוף דהיינו שמכריחין אותו לעבור או שיהרג והנה גבי אונס הגוף שייך סברת הרמ"ך לחלק בין עונש בד"ש ובין עונש בידי אדם דמעונש שמים ראוי לפוטרו דקמי שמיא גליא ולא מעונש בידי אדם כמבואר בדברינו לכן מסתבר לאוקמי מיעוטא דאונס הגוף דוקא מד"ש לומר דפטור מעונש כרת דמסתבר טפי, אבל לפוטרו נמי מדיני אדם עדיין לא שמענו, בשלמא באונס נפש לא שייך לחלק בין עונש בד"ש לעונש בידי אדם וכיון דאית לן מיעוטא למעט אונס נפש בכ"ע ממעטינן אפי' מעונש בידי אדם דידוע לכל שעשה התועבה שלא מדעת ולא לרצון לו וליכא סברא לחלק בין בד"ש לעונש בידי אדם, אבל באונס הגוף דמסתבר לחלק כמ"ש הרמ"ך ז"ל וליכא אלא חד מיעוטא דרשינן מיני' מאי דמסתבר טפי והוא לפוטרו מעונש בד"ש אבל בידי אדם חייב, ומעתה מקום יש בראש להצדיק דעת רבינו דגם מעונש בידי אדם פטור באונס הגוף כיון דהך מיעוטא דממעט אונס נפש ודאי לגמרי ממעט בין בד"ש ובין בד"א דהא ברור לב"ד שעשה שלא מדעתו ולא שייך סברת הרמ"ך לחלק בין העונשים, אמרי' נמי דאידך מיעוטא דממעט אונס הגוף דכוותי' ממעט דומיא דמיעוטא דאונס נפש וכשם דמלת ההוא דממעט אונס נפש לגמרי ממעט מעונש אפי' בד"א אף אידך מיעוטא ממלת ההוא דממעטינן אונס הגוף בכ"ע ממעט אפי' מעונש בידי אדם ועיין סנהדרין ס"א סוף ע"ב וריש דף ס"ג והוא נכון בס"ד. '''ומה ע"א שהיא חמורה מן הכל העובד אותה וכו' ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר וכו'.''' לכאורה קשה ממ"נ כיון דממעטי' אונס בע"א החמורה מכל עבירות שבתורה למאי איצטרך קרא בנערה המאורסה למעט אונס מדכתב ולנערה לא תעשה דבר נהי דע"א ליכא למילף מנערה המאורסה דחמור מקל לא ילפינן ושפיר איצטרך למעט אנוס בע"א מיהו איפכא קשי' למאי איצטרך מיעוטא בנערה מאורסה הא מק"ו מע"א איכא למילף, ועוד יש להקשות כיון דחד מהני תרי מיעוטי מיותר נימא דהוי ע"א ונערה מאורסה ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין, ובכל המצות חוץ מע"א ונערה מאורסה נימא דחייב על האונס כרצון, ובע"א נ"ד א' מסיק התלמודא בכל מצות שבתורה אונס רחמנא פטרי' דילפי' מנערה המאורסה, והנראה לענ"ד דשפיר איצטרך תרי מיעוטי דאי כתב רחמנא בנערה מאורסה לחוד לא הוי ילפינן ע"א מיני' וכדאי' בסנהדרין מ"ט ב' סקילה חמורה שכן ניתנה למגדף ולעובד ע"א מאי חומרא שכן פושט ידו בעיקר וכן כתב רבינו דע"א חמורה מכל המצות שבתורה, גם בע"א שייך יותר סברת מהר"ד הנ"ל שהביא הר"ן ז"ל בחידושיו ולכן איצטרך מיעוטא בע"א למיפטר אונס, ואי כתב רחמנא מיעוטא דאונס בע"א לחודא נהי דהוי ידעינן ג"כ בנערה מאורסה דאונס פטור מק"ו דע"א אכתי לא הוי ידעי' דאיכא אי' לאו לענוש האונס או האנוסה, דהמיעוט ממלת ההוא שלילה הוא דאין מענישין את האונס אבל לומר שהב"ד עושין איסור אם יענשו האונס לא ידענו ולכל היותר הוי אמרינן דאיכא איסור עשה לענוש הנאנס לכן איצטרך קרא בנערה מאורסה ולנערה לא תעשה דבר דהוא לאו גמור אע"ג דאין לוקין עליו מ"מ אזהרת לאו הוא למי שמעניש הנאנס לעבור על אחת מן המצות ורבינו בסה"מ חלק הלאווין מנין רצ"ד מונה הלאו ההוא במנין הלאווין שלא יענשו הב"ד את הנאנס לעשות את אשר לא תעשינה ומש"ה לא הוי ע"א ונערה מאורסה ב' כתובין הבאין כאחד ולהיות דהמיעוטא דאונס בע"א אינו מפורש בכתוב אלא אתי' מיתורא דמלת ההוא ברצון ולא אנוס אבל גבי נערה מאורסה מפורש בכתוב ולנערה לא תעשה וגו' לפיכך מייתי התלמודא בכל דוכתא לפטור אונס מקרא דנערה מאורסה דשם מפורש וכתיבא בהדיא. ''' ומתוך ''' האמור נוכל ליישב דעת רבינו במה שמונה במנין הלאווין לאו זה ולנערה לא תעשה וגו' להזהיר לבלתי יענשו את הנאנס והרמב"ן ז"ל בהשגותיו מנין רצ"ד בחלק הלאווין דעתו דאין ראוי למנותו דאינו מניעה ואזהרה רק שלילה יע"ש ולפי דברינו מוכח עפ"י אשר הערנו למעלה דלהכי גלי קרא בנערה מאורסה להורות על הלאו שלא להעניש וזה כדעת רבינו, והרמב"ן ז"ל אפשר דס"ל דהך קרא ולנערה לא תעשה איננו מיותר כלל וליכא למשמע מיני' דלהורות אזהרה ניתן לכתוב, דהנה בהל' רוצח פ"ד הלכה ח' וט' כתב רבינו ההורג נפשות וכו' בלא התראה וכו' כונסין אותו לכיפה וכו' ואין עושין דבר זה לשאר מחויבי מיתות דאעפ"י שיש עונות חמורות מש"ד אין בהם השחתת ישובו של עולם כש"ד ואפי' ע"א ואצ"ל עריות או חלול שבת אינן כש"ד וכו' וכל מי שיש בידו עון ש"ד ה"ז רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה וכו' עיי"ש בדבריו דפח"ח מאירות עינים, הרי מבואר מדברי קדשו אם אמנם אמת הוא דע"א חמורה מכל המצות וגם מש"ד מיהו לענין כמה דברי' חמור הוא עון ש"ד מעון ע"א דברוצח אע"ג שאין אנו ממיתין אותו באותה מיתה האמורה בתורה אפ"ה ממיתין אותו דמכניסין אותו לכיפה כגון הרג שלא בהתראה וכל הני גווני דהזכיר רבינו שם כיון דיודעים אנחנו דהמעשה אמת אע"ג דמצד הדין פטור משא"כ בשאר עבירות אפילו בע"א אם אין לו דמים כמשפט כתוב בתורה פטור לגמרי ואין מכניסין אותו לכיפה, וא"כ אפשר דגם בדבר זה חמור עון ש"ד מעון ע"א דגבי ש"ד אם נאנס להרוג את רעהו והתרו בו שיהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג אעפ"י שהי' אונס אפ"ה חייב מיתה בב"ד דגבי ש"ד ליכא ק"ו מע"א החמורה, דהא יש בש"ד צד חמור שאינו בע"א כאמור פה, והא לא עבדינן ק"ו לענין כניסה לכיפה דבע"א אין מכניסין והורג נפשות מכניסין או נילף איפכא ע"א החמורה מרוצח הקל, וע"כ נאמר דא"א למילף אהדדי כיון דגבי רוצח יש בו השחתת עולם לפיכך ענשו חמור גם בזה דמכניסין אותו לכיפה אף דמצד הדין המפורש נקה ינקה, כמו כן י"ל לענין אונס אע"ג דבע"א אונס רחמנא פטרי' אבל לחומר עון ש"ד אפילו הוא אנוס בהריגתו הואיל דלא קיים מצות ה' כי הוא צוה יהרג ואל יעבור והוא עבר ענש יענש עכ"פ ע"י שמכניסין אותו לכיפה כמו בכל אינך דחשיב רבינו והא דבאמת גם בש"ד פטור באונס אם עבר לשמור נפשו ולא נהרג, אפשר דנ"ל מהכא כיון דגמרי' בהיקישא ש"ד מנערה מאורסה ונערה מאורסה מש"ד כדאמרי' הרי זה בא ללמד ונמצא למד עיין מס' סנהדרין ע"ג א' ב' אמרינן אין היקש למחצה וילפי' ג"כ לענין זה שפיכות דמים מנערה המאורסה לומר דאם נאנס לשפוך דם רעהו חנם ועבר ולא נהרג פטור מעונש כמו בנערה מאורסה דמפורש בה ולנערה לא תעשה דבר, ומעתה שפיר איצטרך קרא ולנערה לא תעשה דבר דאי לא כתב מלבד דהוי אמרי' גבי ש"ד אין הבדל בין אונס לרצון ואפי' האונס חייב וענש יענש במיתה הכתובה ברוצח דליכא למילף ש"ד בק"ו מע"א כדאמרן והיקישא דש"ד לנערה מאורסה נמי לא מהני למפטר אונס בש"ד כיון דהשתא קיימינן דלא נכתוב קרא מפורש בנערה מאורסה רק דאפ"ה ידעינן דאונס רחמנא פטרי' מק"ו דע"א וכבר כתב הר"ן בנדרים וי"ו ב' דעל דבר שאינו מפורש בקרא אלא דילפי' לי' מכח דרשא ל"א גבי' אין היקש למחצה וא"כ כ"ש הוא אם לא ילפי' לי' מכח שום דרשא רק מק"ו דתו לא שייך למימר בזה אין היקש למחצה ולהכי אע"ג דאיתקש ש"ד לנערה מאורסה ל"א בזה אין היקש למחצה למילף ש"ד מנערה מאורסה לפטור אונס דהא לא מפורש הדין בנ"מ רק מק"ו דע"א אתי, הנה מלבד זו הוי אמרינן דגם בנערה מאורסה אין הבדל בין אונס לרצון מטעם דאין היקש למחצה ואיכא למטעי דנילף נ"מ מש"ד לחייב על האונס כרצון להכי גלי קרא בהדיא בנ"מ דאנוס פטור וממילא אף בש"ד פטור מכל העונשין באונס משום אין היקש למחצה, ובהיות כן נוכל לקיים דעת הרמב"ן דהך קרא ולנערה לא תעשה דבר לאו לאזהרת לאו אתי ורק שלילה הוא ולא תבוא השלילה במנין הלאווין כנודע ואפ"ה איצטרך נמי מיעוטא בנ"מ לאורוי על ש"ד וכדאמרן, ואין לומר בפשיטות דלהכי כתב רחמנא ולנערה לא תעשה דבר לאשמעינן דלא יעשה לה שום עונש אפי' כניסה לכיפה ומע"א לא הוי ידעינן מכח מיעוטא ההוא אלא דפטור ממיתה הכתובה בו אבל הא מיהו ענש יענש כמו רוצח בהכנסה לכיפה דה"א הני ג' עבירות החמורות ע"א ג"ע וש"ד לחומר איסורן יש בהו נמי חומר זה בעונש כיפה, הא ליכא למימר הכי דא"כ השתא נמי דכתב בנ"מ לא תעשה דבר להורות דאין מענשין כלל על אונס עדיין מנ"ל גבי ע"א אם הוא אונס דאין עונשין אותו בהכנסה לכיפה ומנ"מ ליכא למילף דשאני ע"א דחמורה שכן פושט ידו בעיקר אלא העיקר כדאמרן בס"ד, אולם דעת רבינו דאזהרה גמורה היא מה שאמרה תורה ולנערה ל"ת דבר נראה לענ"ד דהוא סובר בש"ד בלא"ה ידעינן דאונס פטרי רחמנא דבקידושין מ"ג א' ובזבחים ק"ח ב' מייתי התלמודא דגם גבי שחיטת חוץ כתב יתורא במלת ההוא למעוטי אונס שוגג ומוטעה והתו' שם הקשו ל"ל קרא למעט אונס בש"ח דפטור ת"ל בכל התורה כולה אונס רחמנא פטרי ותירצו דאיצטרך למעט אומר מותר דפטור (ואפשר דהרמב"ן ס"ל ג"כ כתירוצים של התו' ולא ס"ל תירוצו של הרשב"א בשם הראב"ד כמו שאכתוב לפנינו בס"ד וא"כ אין דעת רבינו מוכרח) אבל הרשב"א ז"ל בחי' לקידושין תי' בשם הראב"ד דה"א מדכתיב בש"ח דם יחשב לאיש ההוא דם שפך דאתקש ש"ח לש"ד וה"א דאיתקש נמי לדבר זה מה ש"ד יהרג ואל יעבור אף ש"ח כן לכך איצטרך יתורא למעט אנוס בש"ח דל"א בזה יהרג ואל יעבור, ועיין נמי בחדושי הריטב"א וא"כ נהי דהא ל"ק ל"ל קרא בע"א לפטור אונס מעונש דנילף מש"ח במה מצינו דפטור, דשתי תשובות בדבר חדא דע"א חמורה מכל מצות שבתורה ועוד דאיכא למפרך מה לש"ח שכן מותר אפי' לכתחלה באונס דש"ח איננו בדין יהרג ואל יעבור תאמר בע"א שאינו מותר לכתחלה באונס דהא הדין מפורש בע"א יהרג ואל יעבור וה"א דאפי' בדיעבד אם עבר ולא נהרג דחייב בד"א מש"ה איצטרך קרא בע"א למעט אונס אבל ש"ד שפיר איכא למילף מש"ח דגם בש"ד מי שהוא אנוס דפטור מעונש דילפי' בהיקישא דאיתקש אהדדי ש"ד וש"ח כמ"ש הרשב"א ואין להשיב מה לש"ח שכן מותר אפי' לכתחלה באונס שאינו ביהרג ואל יעבור תאמר בש"ד שכן אסור לכתחלה אפי' באונס דהא היקישא הוא ואין משיבין על ההיק', וא"ל א"כ נילף נמי ש"ד בהיקישא מש"ח דאפי' לכתחלה יעבור ואל יהרג כמו בש"ח הא ליתא חדא דהא כתב מרן בהלכה ה' בשם הרמ"ך דהא דאמרי' גבי ש"ד יהרג ואל יעבור דכן היתה קבלה בידם איש מפי איש עד מרע"ה ולקמן כתבתי בס"ד ראיי' לדבריו וא"כ שוב ליכא למילף בהיקישא דש"ד לש"ח שיהי' יעבור ואל יהרג דא"א להכחיש הקבלה, ועוד שנית א"א לומר כלל דנילף בהיקיש' בש"ד דינו יעבור ואל יהרג דהא טעמא דאמרי' בש"ד יהרג ואל יעבור סברא אלימתא היא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי כדאי' בפסחי' נ"ה ובסנהדרין כ"ח ועיי"ש ברש"י והך היקישא דש"ד לש"ח לא אייתר דאיצטרך הך היקישא לפחות ליפטר מעונש בש"ד באונס אם עבר ולא נהרג ודבר זה שיפטר מעונש בדיעבד אינו מתנגד לסברא דנהי דלכתחלה אמרי' מאי חזית דדמא דידך סומק טפי מ"מ אם גופו חביב עליו משל חבירו והרגו למען הציל נפשו ממות אין הסברא מסכמת שיהא חייב בד"א כדין רוצח וגם אין להענישו מפני שעבר על מצות השם ההוא אמר יהרג ולא יעבור הלא רבו במספר צבאות המצות אשר לא כתוב בצדן עונש לעובר עליהן וכיון דאין כאן סברא אלימתא לחייבו דרשי' היקישא לפטור בש"ד האונס בדיעבד ואין ההיקש מיותר ושוב ל"א אין היקש למחצה למילף מיני' דבר שהוא נגד הסברא עיין תו' במס' ב"מ קי"ד ד"ה ואידך ובבכורות ל"ג ד"ה וב"ה ועיין באסיפת זקנים לב"מ דף הנ"ל הביא פלוגתא דאמוראי בזה אם אמרינן אין היקש למחצה בדבר שהוא נגד הסברא, ונחזור לענינינו דהא דפטור מעונש בש"ד באונס ילפי' בהיקישא מש"ח ונערה המאורסה נוכל למילף דאונס פטור או מק"ו דע"א או בהיקישא מש"ד דאיתקשו להדדי כאמור או במה מצינו משחוטי חוץ וא"כ ל"ל קרא ולנערה ל"ת דבר למעט אונס מעונש ומזה הוציא רבינו לאור משפט דקרא זה לאזהרת לאו הוא דאתי ולמנין הלאווין יחשב. == ה == '''נשים שאמרו להן ע"א תנו לנו אחת מכם וכו'.''' וכתב מרן בשם הרשב"א בתשובה סיעה של נשים עוברת ואמרו להן ע"א תנו לנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו הרי אנו מטמאין כולכם וכו' ולא ימסרו אותה להם ול"ד למה שאמרו שם בתרומות פ"ח שאם היתה ככר של תרומה טמאה ימסרו אותה ולא יטמאו כל הככרות וכו' אבל אשה וכו' כל שתעבור ותטמא את עצמה תוסף על חטאתה פשע וכו' עיי"ש היטב ולכאורה יש לתמו' בדברי הרשב"א שהם מתנגדים לתלמוד ערוך בירושלמי דתרומות סוף פ"ח דאי' שם לא מסתברא אם היתה כבר טמאה לא מסתברא אם היתה שפחה אחת וכו', הרי מבואר ההיפוך מדעת הרשב"א והיינו דאם היתה אחת ביניהן שכבר נטמאה דימסרו הטמאה או השפחה ולא יטמאו את כולן דלא כדעת הרשב"א וצ"ע ונלע"ד דהרשב"א מפרש הירושלמי הכי לא מסתבר אם היתה כבר טמאה דלא מסתבר לחלק ולומר דאם היתה כבר טמאה ימסרו אותה אלא בכ"ע יטמאו את כולן ולא ימסרו אותה שהיא נטמאת כבר או אותה שהיא שפחה דלא ניחא לי' להירושלמי לאוקמי המתני' לצדדין אלא בכל גווני איירי התנא דאפי' היתה כבר נטמאה מוטב שימסרו כולן ולא אחת בידים, וזה דלא כפירושו של מהר"א פולדא דנראה שהיתה בהעלם ממנו לפי שעה דברי הרשב"א בתשובה דלדידי' אין מקום לפירושו ולפחות הי' זוכרהו ולהעיר עליו כמו שהערנו והי' מחוור הדברים כשמלה ומדשתק ודאי לא היו דברי הרשב"א בתשובה לנגד עיניו, אלא שאני תמה על הרשב"א דהא בירושלמי התם קאמר נמי לא מסתבר אפי' היתה אחת ביניהן שפחה ולפי פירושו של הרשב"א כאשר אמרנו הכוונה היא ג"כ דאם היתה שפחה ביניהן לא ימסרו אותה להן אלא יטמאו כולן, והוא דבר זר אמאי לא ימסרו השפחה וישארו כולן בטהרתן דלפי טעם הראשון שכתב הרשב"א דאין הבדל בין זו שנטמאת כבר לבין האחרות שלא נטמאו, קשה טובא דהא ודאי כל דבר דקדושתו יתירה משל חבירו לענין טומאה משמרין אותו יותר מלטמאות ממה שמשמרין לדבר שהוא קדושה קלה ומטמאינן דבר שהוא קדושה קלה ומניחין הדבר דקדושתו חמורה כדאי' בסוטה ר"פ כ"ג ונזיר שהיו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה וכו' יטמא נזיר ואל יטמא כהן ואי' שם בגמ' משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים משוח עדיף, עיי"ש היטב בסוגיא ובהוריות י"ג א' וכן פסק רבינו בהל' נזירו' פ"ג הלכ' י"ג ובהל' אבל פ"ג הלכ' ט' הרי מבואר דכל מי שקדושתו יותר גדול' מחבירו משמרין אותו בטהרה יותר ודוחין דבר שקדושתו קלה מפניו ונהי דלענין היוחסין הנזכרים בנזיר ובהוריות כגון בת כהן ובת לוי לענין טומאת זנות אין לאחת יתרון על חברתה ולא מצאנו שום חילוק בין בנותיהם רק לענין בת כהן שזנתה דעונשה חמור דאת אבי' היא מחללת, היינו משום בכל הני יוחסין אין בעצמותן להבנות להאחת על אחרת תוספת קדושה אלא תוספת יחוס המעלה והחשיבות כאשר הוא ערך יחוס בת מלך נגד ערך יחוס בת משנה למלך וכיוצא בהם, לא כן שפחה ובת ישראל הלא קדושת בת ישראל יותר גדולה מקדושת השפחה ויחס השפחה לעומת יחס בת ישראל רחוקים זו מזו עד שקדושת השפחה בעצמותה כאפס ואין נחשבת נגד קדושת בת ישראל בעצמותה ומסתבר טפי דימסרו להנואפים את השפחה ואל יטמאו בנות ישראל דהא ליכא כאן עשיית שום איסור כלל דא"י הבא על בת ישראל הדין ברור דתעבור ואל תהרג דהא קרקע עולם היא רק משום קדושתייהו נגעו בה ולמה לא נמסור השפחה דקדושתה קלה, ומכ"ש דקשה טפי לטעם הב' שכתב הרשב"א שמא הרהרה בתשובה וזה דוקא באשה שנטמאה ותועבה נעשתה בישראל אבל בשפחה גם כי תרבה לשוב בתשובה עדיין שפחה היא וקדושתה קלה מב"י וע"כ גבי שפחה הכוונה במאי דקאמר הירושלמי לא מסתבר וכו' היינו דאין בה הדין המפורש במשנה אלא ימסרו להן השפחה ובנות ישראל בקדושתייהו קיימי, וה"נ מאי דקאמר הירושלמי לא מסתבר גבי אם היתה אחת מהן טמאה ג"כ פירושו הוא על דרך האמור בשפחה דהיינו דאין בזה הדין המפורש במשנה וא"כ קשה על הרשב"א מהירושלמי הנזכר וצ"ע. ודע דבתלמודא דקדושין ס"ו א' אמרינן ואבע"א כדר' יצחק דאמר שפחה הכניסו תחתי' ופירש"י הכניסו להם שפחה וסבורים שהיא זאת וגנבוה מהם לאחר שנשבית ומפרש בתשו' הראב"ן דכך הי' המעשה דבאותו החדר שהי' ההגמון ואנשיו ואמו של ינאי המלך הכניסו העדים שפחה והיו ההגמון ואנשיו מוטעים וכן העדים הראשונים שהעידו היו סבורים דהשפחה היא אמו של ינאי ובאמת גנבוה הישראלים אמו של ינאי המלך וההגמון בא על השפחה ולדעת הרשב"א קשה האיך הכניסו השפחה ומסרוה להגמון תחת אמו של ינאי הא לא מסתבר לחלק בין שפחה לב"י ודוחק לומר דבאמת עשו שלא ברצון חכמים מה שעשו דריהטא דלישנא דתלמודא לא משמע הכי אלא דיפה עשו, והנראה לענ"ד בהיתר קו' אחרונה דלכאורה קשה על הירושלמי לפי מ"ש הרשב"א דאפילו שפחה אסור למסור להן בידים טפי מבת ישראל, ואמאי הא לא עביד איסורא כלל במסירת השפחה לנכרי ואפילו לכתחלה רשאי לעשות כן כדאי' בנדה מ"ז רב ששת מסר להו לערבי וכו' לכן נראה לענ"ד בס"ד דהרשב"א מפרש את הירושלמי שהע"א רוצה לטמא את אחת מהן דרך אישות והוא משבעה אומות אשר הזהירה התורה עליהן ואמרה לא תתחתן בהם והוא איסור לאו דאורייתא אפילו בביאה לחודא ולדעת רבינו קאי הלאו גם על שאר האומות עיין מ"ש הרב בית שמואל סימן ט"ז והיינו כיון דבישראלית איכא אי' דאוריי' איכא נמי בשפחה ועבד אי' דאוריי' דלענין אי' דאוריי' אין חילוק בין ישראלית לשפחה, והתו' בנדה שם לא כתבו לחלק בין אשה הישראלית לעבד ושפחה אלא במה שהוא רק מדרבנן אסור לא גזרו רבנן על עבד ושפחה אבל במה שהוא אסור מהתורה גבי ב"י אסור נמי בעבד ושפחה, ועוד אפשר לומר דוקא שפחה שאינה מיוחדת לעבד היא דמותרת לע"א אבל המיוחד' לעבד מדאוריי' אסורה לא"י לבוא אלי' דלגבי הא"י מקרי אישות של עבד אישות מעליא וחייבין עלי' משום אשת איש כדאי' בסנהדרין נ"ח בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה עיי"ש ומבואר הענין יותר בחדושי הר"ן שם וממילא דאף היא עוברת על דת ישראל משום אי' אשת איש, והשתא י"ל דמיירי הירושלמי בשפחה שהיא מיוחדת והאדון שלה אינו כאן שיפרישנה מעבדו עיין בהל' מלכים פ"ט הלכה ח', ומיושבת ג"כ מה שהערנו מסוגי' דקדושין דשם איירי דלא כיון כלל לדרך אישות וגם לא היתה מיוחדת כלל לעבד וא"כ לא הי' עושים בזה אי' כלל במה שמסרו השפחה לא"י לבעול אותה, ועיי' בע"א ל"ו ב' דמסיק התם אלא דאוריי' א"י הבא על בת ישראל דמשכה אבתרי' וכו', וברור דלאו דוקא מה שאמרו מלת דאוריי' כמ"ש האלגזי בספרו לחם סתרים, וגם מהך סוגיא דנדה אפשר להביא ראיי' לשטת האלגזי אבל הקושי' הא' מהירושלמי על פי' שמפרש הרשב"א כאשר כתבנו למעלה היא קיימת וצריכא שקידה ליישבה היטב. '''תנו לנו אחד מכם ונהרגנו וכו' אם הי' מחויב מיתה כשבע בן בכרי וכו'.''' ''' (א) ''' ''' הנה ''' דברים אלו מקורם הוא במתני' דתרומות פ"ח ומן הירושלמי שם, וז"ל וכן נשים שאמרו להן הנואפים תנו לנו אחת מכם ונטמאה וכו' ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ובירושלמי שם מייתי תני סיעת בני אדם שהיו מהלכין בדרך וכו' אפי' כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו להן אחד כמו שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל יהרגו אמר ר"ש בן לקיש והוא שחייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אעפ"י שאינו חייב מיתה וכו' עולא בר קשיב וכו' ומרן ז"ל העיר על הירושלמי הזה אבל תמה על רבינו במ"ש דאסור למסור להם אף בייחדוהו אלא א"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי וזהו כשיטת ר"ל בירושלמי הנ"ל והרי ר' יוחנן פליג עליו ואמר אפי' אינו חייב מיתה מותר למסרו להם בזמן שייחדוהו ולמה סתם רבינו כר"ל נגד ר"י וכלל מסור בידינו דהלכה כר"י לגבי ר"ל בר מתלת עיין היטב במרן ובהגמ"יי אות וי"ו ועיין ט"ז בי"ד סי' קנ"ז כי יש לגמגם הרבה בדבריו. והנה תי' הראשון של מרן בכ"מ וכן תי' בספרו הארוך בב"י סי' קנ"ז משום דה"ל ספק נפשות וכל ספק נפשות הוא להחמיר ולא ימסרוהו תמוה מאד בעיני דאדרבה מכח ספק נפשות להחמיר הי' הדין נותן דימסרוהו בייחדוהו אפי' אינו בן מות כשבע בן בכרי - ובדוכתי טובא בש"ס ופוסקים נאמר ס' נפשות להקל - דמלבד דאיכא ג"כ ס' נפשות בהנך סיעה של בני אדם ומאי אולמי' דהאי דייחדוהו מהך סיעה דנימא ימסרו כולם אידי ואידי ס' נפשות הוא, אלא דבזה יש לדחוק ולומר כיון דלא הקפידה התורה על הנפשות שמבקשים מהם שימסרו אחד מהן ואמרה מוטב שימותו כולן ואל ימסרו נפש אחת בידים, לכן אין הולכין בס' נפשות של המוסרים להקל אלא הנפש של הנמסר שהקפידה עליו התורה מבלי למוסרו בידים בדידי' הולכין בס' נפשות להקל והיינו דאין מוסרין אלא כשבע בן בכרי וכ"כ הש"ך בי"ד סי' הנ"ל בשם תה"ד דמסתפק בסברא זאת כן יש לדחוק ליישב דברי מרן בזה אולם מה יושיענו זה הכא דהרוצחים אומרי' אם לא תמסרו פלוני נהרוג את כולכם, ואין כאן ס' נפשות בזה שייחדוהו דעכ"פ הוא נהרג ול"א ס"נ להקל אלא להציל הנפש ע"י הקולא הזאת אבל הכא אף אם לא ימסרוהו עכ"פ הוא נהרג וליכא קולא לגבי' והספק הוא אם ימות הוא לבדו או גם אחרים אתו יחד ימותו ומאי קולא היא לגבי האי שיחדוהו וכעין זה כתב מרן לקמן בסמוך בשם הרמ"ך דעיקר הטעם בש"ד דיהרג ואל יעבור הוא דהקבלה היתה בידם ונתנו טעם להקבלה משום דסברא הוא ואה"נ אפי' במקום דלא שייך סברא הקבלה נקבל יהרג ואל יעבור מ"מ הכא שכתב משום ס"נ להקל אין לו ענין להך כאשר אמרנו דאין כאן קולא להפלוני שייחדוהו ובאמת יציבא מלתא לפי תי' מרן על קו' הרמ"ך הי' יכול לומר דה"ל ס' אי' דאורייתא והוא לחומרא דהא הקבלה היתה דאף היכי דלא שייכא הסברא מ"מ יש כאן אי' תורה למסור נפש מישראל בלי ידיעת טעם כלל ובכלל החוקים אשר צוה ה' לנו הוא, אבל לא כמ"ש מרן הטעם משום ס"נ להחמיר, ואפשר להמליץ בעד מרן ולומר דמ"ש דה"ל ס"נ כוונתו כיון דהדבר הוא בעסקי נפשות אם למסור להריגה אם לא ה"ל ס' דאורייתא והוא לחומרא לפיכך לא ימסרוהו מספיקא דשמא אסור למסרו אף דלא שייכא הסברא דמאי חזית וכו', ברם גם אם נסבול הדוחק הזה בכוונת מרן עדיין יש להקשות בתירוצו דאע"ג דקיי"ל ס' דאוריי' לחומרא היינו היכי דליכא ס"נ אבל באיכא ס"נ אפי' ודאי אי' דאוריי' שריא וכ"ש ספק אי' דאוריי' דמותר במקום ס"נ וביותר בגווני דהכא דהוא קרוב לודאי ס"נ דהך דייחדוהו ודאי ימות והך סיעה של ב"א אם ימסרוהו לפלוני שייחדוהו יעמדו חי ואם לא ימסרוהו גם אלה למיתה מעותדים, וכיון דאין כאן במסירת הפלוני ס"נ רק ס' איסור אם רשאים למסרו אם לא, ממילא נגד הך ס' דאוריי' איכא פיקוח נפש של סיעת ב"א ולפחות ס' הקרוב לודאי פ"נ והי' ראוי להתיר הס' איסור מפני ס' ס"נ עכ"פ, וגם בזה יש לדחוק דרבינו ס"ל כספיקת תה"ד דבהנך איסורים של יהרג ואל יעבור ל"א ס"נ להקל דהתורה וויתרה על נפשותן, אולם קשה עלינו לסבול הדוחק הרב הזה מלבד שנאמר דרבינו דוחה סברת כל הפוסקי' ועומד לימין התה"ד שהוא יחיד בסברתו אף כי שהוא בעצמו לא החליט הדעת הזאת אלא בדרך ספק הלא רבינו ז"ל בכל מקום רווחא שמעתתי' ודבריו מאירים כספירים וקלורין לעינים ופה הוא נכנס בפרצה דחוקה אשר לא כדת, ועוד קשה לתירוצו של מרן דהא כבר כתבנו דגבי זה שייחדוהו למסרו או שלא למסרו הוא תלוי בהכלל דס' אי' תורה לחומרא והרי מרן בא ליישב דברי רבינו ולשטתי' איכא כאן ג"כ ס' איסור דאוריי' איפכא למסרו דוקא דהא ס"ל להלכה אם הדין נותן יעבור ואל יהרג אם נהרג ה"ז מתחייב בנפשו וא"כ איכא ס' אי' תורה, משום וחי בהם ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ושמרתם את נפשותיכם כמבואר בהלכה הקודמת (ומזה נראה ג"כ דרבינו לא ס"ל כספיקת תה"ד דעינינו הרואות דהתורה חסה על נפשות מישראל אף בדברים הללו במקום דלא היתה המצוה יהרג ואל יעבור אם לא שנאמר שיהי' דעת רבינו דבאותו חלק מק"ה שאמרה התורה יהרג וכו' וויתרה על נפשות מישראל אפי' בספק והוא אינו מוחוור). שם מ"ש מרן דלישנא דבריי' דייקא כר"ל הנה מלבד דנפל ברברבתא דאף אם התלמודא מייתי תניא כוותי' דר"ל נגד ר"י אם אמרי' דהלכה כר"ל או לא עיין בתו' ע"ז וי"ו ב' ד"ה תניא כוותי' דר"ל ובתו' דיבמות ל"ז א' ד"ה הלכתא כר"ל בהני תלת ובתו' דשבת ע' ב' ד"ה ונודע לו על הקצירה וכו'. ואף לפ"מ שהוכחתי בהל' חגיגה פ"ב הלכה וי"ו ד"ה מי שבא לעזרה וכו' דדעת הרי"ף ורבינו לפסוק כר"ל היכי דמייתי הש"ס תניא כוותי' דר"ל אולם גם זאת בררנו בס"ד דלא קאמרי כן רק היכי דקאמר להדיא בתלמודא תניא כוותי' דר"ל ואמרי' מסתמא אי הוי ידע ר"י דאיכא תנא החולק על דעתו ודאי הוי חוזר מדבריו אבל אם רווחא שמעתא לר"ל ומצי לאוקמי הבריי' ככולה תנאי ור' יוחנן דחיקא לו שמעתא, או דמתרץ הש"ס לר"י איהו דאמר כחד תנא ורבים חולקין עליו בכה"ג מוכח מדברי הרי"ף ורבינו דשריר וקיים הוא הכלל בפסקי הלכות המסור בידנו והוא דהלכה כר"י נגד ר"ל בר מתלת ובהל' חגיגה קבענו בזה בס"ד מסמרות חזקות, וא"כ כ"ש הכא דלא קאמר בירושלמי להדיא ת"כ דר"ל רק אנו בעניותינו מדמין דהלכה כר"ל מהוראת לשון הבריי' דהוא מורווח טפי לר"ל מאשר מתישב לדעת ר"י ובכה"ג ודאי אינו יוצא מן הכלל המסור לנו ואפשר דבזה אפי' לפי תי' השני בתו' דע"א דף וי"ו ג"כ הדין אמת דהלכה כר"י לגבי ר"ל. אפס מלבד האמור פה הדבר קשה להעמיד תי' מרן ז"ל דהא ר"י ור"ל העמידו מחלוקתן בפירוש הבריי' דמייתי בירושלמי דר"י ס"ל דהדוגמא של שבע בן בכרי דנקטה הבריי' היינו שיהא דומה לו ביחוד שייחדוהו כמו שהי' הענין בשבע בן בכרי שלא הי' כוונת יואב לבקש מבני העיר אדם אחר זולתו ואם היו נותנים ליואב ראש אדם אחד או יותר ראשים לא הי' מתרצה בהם, וכן צריך להיות בסיעת ב"א שנתיחד בפירוש האיש אשר הרוצחים מבקשים ולא יחלופו אותו באחר אבל אינו צריך להיות ממש דומה לשבע בן בכרי שהי' נתחייב בדינא דמלכותא אלא כיון שייחדוהו בפירוש אע"פ שלא נתחייב בדד"מ רשאים למוסרו ור"ל ס"ל דבעי' שיהא דומה לגמרי לשב"ב מלבד שייחדו אותו יואב אלא הי' ג"כ נתחייב בדד"מ שהי' מורד במלכות וכן בענין סיעה של ב"א לא מהני ייחוד לחוד אלא בעינן ג"כ שנתחייב בדד"מ, ומעתה אם טוב וישר הוא בעיני ר"י לפרש הבריי' כדעתי' מדוע לא מוחור הפי' הזה בעיני רבינו ומרחק מדעתו מה שיבחר ויקרב מרא דתלמודא ר' יוחנן. ומתוך האמור מובן דליתא נמי הראיי' שהביא מרן מקרא דאמר יואב: נשא יד במלך בדוד ומשמע דבעבור זה ראוי למוסרו, ותמיהני וכי ר"י לא ידע מקרא שכתוב, ור"ל לא הקשה לר"י דמה יענה להמקרא מפורש כדעתו וגם הירושלמי לא הזכיר מאומה מהמקרא אין זה אלא שהם היו מבארים המקרא כפשוטו לפי דהאשה החכמה התרעמה על יואב באמרה למה תבלע נחלת ה' והי' יואב חפץ בהצדקו דכל מגמתו הוא לתפוס ראש שבע בן בכרי ולא לעיר ואם בישראל, רק שנתירא יואב פן לא יאמינו לו דרק לשבע בן בכרי הוא אורב ויחשבו דבעלילה הוא בא עליהם לכן אמר כי דם שבע בן בכרי הוא נדרש מאתו היותו מורד במלך ונשא יד במלך וכל העיר נקיים הם ולא ישפוך דם נקי כי לא איש דמים ומרמה הוא, או שהי' להם לר"י ור"ל פי' אחר במקרא וא"כ אין מזה הכרע לרבינו לדחות דברי ר"י דהלכה כמותו בכ"מ נגד ר"ל. ''' (ב) ''' ''' והנה ''' לפי דרכו של מרן באות הקודם הי' אפשר לומר לענ"ד ישוב אחר לקו' הכ"מ מדוע פסק רבינו כר"ל נגד ר"י מדחזינן דהירושלמי הקדים דברי ר"ל לר"י והי' מן הראוי להקדים דברי הרב שהוא ר' יוחנן ואח"כ דברי התלמיד שהוא ר"ל דבעי' דחייב בדד"מ כשבע בן בכרי כמו שהוא רגיל בכולהו תלמודא שמעינן מינה דהתלמודא דירושלמי ס"ל להלכה כר"ל ולכן הקדימו לדברי ר"י, וא"ל א"כ למה קאמר רבא ביבמות ל"ו הלכה כר"י בר מתלת והא איכא ארבעה, משום דרבא מיירי במחלוקת ר"י ור"ל המובאים בתלמודא דידן ולא מהמחלוקת דמייתי תלמודא דהירושלמי, אפס הא גופה טעמא בעי מה ראה על ככה תלמודא דהירושלמי לפסוק הלכה כר"ל והוא נגד הכלל המסור בידינו, והנה בזה שפיר י"ל כדברי מרן דהתלמודא דירושלמי ראה לקבוע הלכה כר"ל משום דלישנא דקרא ולישנא דהברייתא נראה דסיוע מסייע לר"ל לאמת ולקיים שלא כדעת ר"י ודייקא יותר כריש לקיש וביד סתמא דתלמודא יש כח להכריע בין האמוראים מדיוקא דלישנא דברייתא ולישנא דקרא, ברם אם כי יציב פתגם מה שרגילים האחרונים נושאי כלי רבינו ז"ל לתרץ בזה הכלל דברי רבינו ז"ל דהיינו במה שהקדי' מסדר הגמ' דברי התלמיד לדברי הרב ש"מ דהלכה כוותי' דהתלמיד אבל לקמן בהלכות חגיגה פ"א הלכה ד' שדיתי בס"ד נרגא בזה הכלל, והבאתי מקומות הרבה בתלמוד שמצינו כה"ג, ובישוב דברי רבינו ז"ל מקושית הכ"מ הנ"ל תמצא בס"ד באותיות שלאחד זה, וק"ל. ''' והגהות ''' מיימוני פה אות ו' עמד ג"כ בקושיא זו של מרן הכ"מ ז"ל הנ"ל ותירץ בשם רבו מהר"ם בר ברוך ז"ל דאסתייע רבינו ז"ל לפסוק כריש לקיש מכח הך מעשה דעולה בר קשיב עם ריב"ל דאייתי הירושלמי שם וכמו שהבאתי המעש' ההוא באות הקודם יע"ש בהגמ"יי, אלא שדבריו סתומים וחתומים לכאורה האיך מהך מעשה מוכח דהלכה כר"ל, וראיתי בתשובת ב"ח שאלה מ"ג שפירש כוונתו של מהר"ם בר ברוך ז"ל, והוא דע"כ צריכין לומר דהמעשה של ריב"ל הי' שאותו עולא בר קשיב נתחייב מיתה למלכות הי', דאל"כ האיך השיב ריב"ל לאליהו ז"ל ולא משנה עשיתי וכו' דמה זו סמיכה לסמוך על המשנה, תדע מכח קושיא של אלי' ז"ל דלא עשה כתורה וכמשנה, דהיינו מדקאמר לו אלי' ז"ל וכי למסורות אני נגלה וכו' הי' לו לריב"ל לאסיק אדעתי' כי אלי' ז"ל לא יפלא ממנו כל דבר וגם הוא יודע הך ברייתא דייחדוהו, אלא ש"מ דאלי' ז"ל יודע אמיתית הפירוש של הברייתא דפירושו הוא כר"ל דבעינן דוקא שיהיה נמי כ"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי מצד דינא דמלכותא, ומש"ה עולא בר קשיב שלא הי' ח"מ מכח דד"מ כשבע ב"ב אף שייחדוהו אסור לו למסרו, ולזה שפיר קאמר לי' אלי' ז"ל לריב"ל וכי למסורות אני נגלה וכו' אלא ודאי צריכין לומר דגם הך עולא בר קשיב ג"כ הי' מתחייב מיתה מכח דד"מ, ולזה יפה הקשה ריב"ל לאלי' ז"ל ולא משנה עשיתי וכו' שהרי אפילו דגם הפירוש בהברייתא הוא כר"ל מ"מ יפה עשיתי מה שעשיתי ועיין בט"ז בי"ד סי' קנ"ז ס"ק ז' מ"ש הוא בזה אלא שהוא בעצמו דחה דבריו. ואחרי העתרת המחילה ונשיקות עפרות כפות רגלם של מהר"ם ב"ב והב"ח ז"ל, אמינא בס"ד דלדין יש תשובה והוא דאפשר לומר לענ"ד דלעולם עולא ב"ק לא נתחייב מיתה בדינא דמלכותא, וריב"ל לעצמו הי' סובר כר' יוחנן דלא בעינן שיתחייב ג"כ מיתה בדד"מ כשבע ב"ב אלא דדי בזה לחוד במה שייחדוהו, וגם ריב"ל מעת זו שראה שאין אלי' ז"ל מתגלה לו כמקדם הבין כי לא יפה עשה במה שעשה שמסרו לעולא ב"ק (רק שעלה ונסתפק כמו שנאמר לפנינו בסמוך בס"ד) וביותר כשאמר לו אלי' ז"ל וכי למסורות אני נגלה וכו', בודאי הי' יכול ריב"ל להיות חכם מבין מדעתו שלא יפה עשה במה שמסרו לעולא ב"ק, דאף אם מצד שורת הדין יפה עשה, אבל הא מיהא מדלא נתגלה עליו אלי' ז"ל ומכח מה שאמר לו וכי למסורות אני נגלה וכו' ש"מ דלפחות מצד מדת חסידות יש כאן איסור לעשות דבר זה, אך שריב"ל נסתפק בדעתו ובמאמרו של אלי' ז"ל במה שאמר לו ולמסורות אני נגלה וכו' אם דעתו וכוונתו הוא שמצד הדין אינו רשאי למסרו אף שייחדוהו כיון שלא נתחייב מיתה בדד"מ כשבע ב"ב, דעיקר הפירוש בהברייתא הוא כר"ל, דבעינן דוקא ממש דומיא דשבע ב"ב שייחדוהו וגם נתחייב מיתה בדד"מ, וממילא טעה ריב"ל ועשה שלא כדין מצד הדין, ונ"מ אם יארע כן עוד פ"א וירצה למסרו למלכות אדם אחר שאינו חסיד במעשיו רק הוא תמים בדרכיו, כל מעשיו עפ"י שורת הדין, שריב"ל צריך למחות בידו שלא למסרו אם אינו חייב מיתה בדד"מ ג"כ כשבע ב"ב אף שייחדוהו דמצד עיקר הדין אסור למסרו וכדלעיל או אם דעתו וכוונתו של אלי' ז"ל היתה דנהי דיציבא מילתא דמצד הדין הוא דמותר למסרו וכתורה עשה דאמיתית הפירוש בהברייתא היא כר"י וכמו שהי' ריב"ל סובר ג"כ כך מתחלה שאינו צריך להיות כשבע ב"ב אלא לענין זה שייחדוהו אך מה שנמנע מלהתגלות לו אלי' ז"ל ומה שאמר לו ולמסורות אני נגלה וכו' כוונתו הוא דהדין הזה דמותר למסרו הוא לשאר עמא דארעא אשר ילכון רק בארחות צדיקים לבלתי עשות נגד שורת הדין, אבל לא כן לריב"ל שהוא מתנהג בחסידות ודרך חסידים ישמור לא נאה ולא יאה לעשות כן כי הוא עובר בזה לפחות על משנת חסידים, וכמו שבאמת אלי' ז"ל השיבו כך וזו משנת חסידים וכו', וכדי לעמוד על אמיתת הדין היאך הוא הפירוש בהך ברייתא, ולפיכך שאל שאלה זו ריב"ל מאלי' ז"ל ואמר ולא משנה עשיתי וכו' כדי לדעת את המעשה אשר יעשה האדם המוניי אשר איננו בגדר המעלה והחסידות כריב"ל באיש שלא נתחייב מיתה בדד"מ רק שייחדוהו לחוד ושאל ישאלו את פי ריב"ל כדת מה לעשות, ואלי' ז"ל השיבו אם אמת ויציב שהפירוש האמיתי בהברייתא הוא כר' יוחנן וכדעתך דלא בעינן אלא יחוד לחוד, אכן ראה זה דרך ישר לפני איש המוניי המתנהג רק עפ"י שורת הדין, אבל אין זה משנת חסידים לכמוך ולא הי' ראוי לך ריב"ל לעשותו, וא"כ אדרבא לא בלבד שריב"ל ג"כ סובר כר"י והוי לי' ר"ל יחיד נגד תרתי אף זו שאלי' ז"ל הודה לו שלפי עיקר הדין הלכה היא כר"י וכריב"ל וא"כ הוא אין ראי' מכאן לפסוק לא כר"ל ולא כר"י כי מי יעלה לנו השמימה ויגיד לנו ראשונות היאך הי' הך מעשה של הירושלמי אם הי' ג"כ ח"מ בדד"מ, או שהי' רק יחדוהו לחוד ולא הי' ח"מ בדד"מ כשבע ב"ב, וצ"ע על מהר"ם ב"ב ז"ל. ''' ברם ''' אף גם לפי שיטתו של מהר"ם ב"ב ז"ל דהך מעשה של עולא ב"ק הנ"ל הי' שהוא הי' חייב ג"כ מיתה בדד"מ כשבע ב"ב, עדיין קשה לענ"ד מאין הרגלים לפסוק כר"ל נגד ר"י דלמא המעשה שהי' כך הי' דעולא ב"ק הי' מתחייב ראשו למלך כשבע ב"ב ועדיין מאן מפיס שאילו לא הי' עולא ב"ק מתחייב ראשו למלך מכח דד"מ, שלא הי' ריב"ל ג"כ מסרו, דלמא אף אם לא הי' עולא ב"ק מתחייב מיתה בדד"מ ג"כ הי' ריב"ל מסרו, משום דהלכה כר"י דדי בייחדוהו לחוד, ואלי' ז"ל לא השיבו אלא שאינו משנת חסידים אבל מצד עיקר הדין הדין דין אמת דהלכה כר"י, שהרי הירושלמי לא סיפר לנו בפירוש שעולא ב"ק הי' ח"מ מדד"מ כשבע ב"ב וצ"ע טובא לכאורא. וצריכין לומר בישוב דעת מהר"ם ב"ב ז"ל מקושי' השניה האמורה לעיל מזה, דכוונת ראייתו היא דאילו נאמר דמצד הדין מותר למסור אפילו רק בייחדוהו לחוד, נהי דליכא מדת חסידות למוסרו, אבל הא מיהא המ"ח לא נחית אלא חד דרגא לא יותר, ממילא היכא דייחדוהו לכך וגם הוא ח"מ בדד"מ כשבע ב"ב דאפילו מ"ח נמי ליכא שלא למוסרו דכיון דכבר נחית עוד דרגא שהוא ג"כ ח"מ כשבע ב"ב, והרי עולא ב"ק הי' ג"כ ח"מ בדד"מ כשבע ב"ב ולמה אמר אלי' ז"ל לריב"ל שאין זו משנת חסידים אלא ודאי צריכין לומר דמצד הדין אין אנו רשאים למוסרו אלא א"כ דאית בי' תרתי לריעותא, שייחדוהו, וגם שהוא ח"מ בדד"מ כשבע ב"ב, וממילא מצד מ"ח נחתינן חד דרגא ואמרינן דאפילו אית בי' תרתי לריעותא אפ"ה אין מוסרין אותו ולזה שפיר קאמר אלי' ז"ל לריב"ל וזו משנת חסידים וכו', כך נ"ל לענ"ד בס"ד כדי ליישב דעת רבינו מאיר ב"ב ז"ל, אבל סברא זאת לומר דלענין מ"ח לא נחתינן אלא חד דרגא לענין דבר זה וכאמור אינו מוכרח ולא מצאתי לו ראי' ברורה, והנה לבנות על סברא גרידא וקלושה לחוד הדבר קשה מאוד, וביותר לגרום ח"ו הריגת הרבה נפשות מישראל לא תהא כזאת בישראל, ולפחות א"כ הוא כדברי מהר"ם ב"ב ז"ל הנ"ל דרבינו ז"ל לא אמרו להך דינא אלא רק מכח הסברא גרידא, הי' לו לכתוב על הך דינא ויראה לי (להיות כי יראתו קודמת לחכמתו) כי מלבו ענה כן מצד סברתו הזכה והנקי' להורות נתן שאין הדבר מפורש כ"א מלבו יצאו הדברים וכל הרוצה לחלוק יבא ויחלוק. ''' (ג) ''' ''' אמנם ''' מה שנראה לענ"ד בהיתר קו' הגהמ"יי והכ"מ על רבינו דפסק כר"ל נגד ר"י הוא זה דרבינו מצא לו און מתלמודא דידן דר"י גופי' הדר ממה שאמר בתלמודא דירושלמי דאי' במס' ב"מ ס"ב ור' יוחנן האי וחי אחיך עמך מאי עביד לי' ומשני מבעי לי' לכדתניא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד א' וכו' עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך יע"ש ומבואר מזה דר"י גופי' ס"ל כר"ע דמקרא וחי אחיך עמך נ"ל חייך קודמים ועיין בהרא"ש שם ואם נאמר כדעת ר"י בירושלמי דאפי' אינו חייב מיתה כשב"ב מותר למוסרו בייחדוהו וגם אם לא ימסרוהו הרי כולם נהרגים ותו לא שייך הסברא מאי חזית וכו' כמ"ש מרן בשם הרמ"ך וז"ל אעפ"י שנמצא בתוספתא כדבריו לא ידענא טעמא מאי וכו' דהא דאמרי' בש"ד יהרג ואל יעבור דסברא הוא מאי חזית וכו' והכא הא ליכא הך סברא דיהרגו כולם ומוטב שיהרג הוא עצמו לבד ואל יהרגו כולם, וא"כ דון מינה לנדון קיתון של מים ביד אחד מהן וכו' ול"ל קרא שלא ימותו שניהן (וגם על בן פוטירא קשה דלדעתו הדין דימותו שניהם) דמה"ת לומר שימותו שניהן ולמה לא נאמר דזה שבידו מים ישתה אותן וחיה יחי' והשני שאין בידו כלום כלתה אליו הרעה דאין לך יחדוהו גדול מזה דזה יש לו מים והשני אין לו, ואם ישתו שניהם ימותו כולן, ומה שהשיב מרן על הרמ"ך דהתם שאני שייחדו לו וכו' אבל ברישא שלא ייחדוהו וכו' בכל א' מהם שירצו למסור וכו', הנה תשובה זאת לא שייכא גבי קיתון של מים דהא לייחדוהו דמי כאמור, גם מ"ש מרן דהדין בש"ד יהרג ואל יעבור הי' מקובל בידם ואין משגיחין בטעמא לחוד כאמור למעלה בדברינו לא שייך הכא דהא בייחדוהו לא היתה הקבלה והכא הרי הוא ייחדוהו וע"כ צריכין אנו לומר לשיטת תלמודא דידן דר"י גופי' הדר בי' ממה שאמר בירושלמי אלא ס"ל כר"ל בירושלמי דייחדוהו לחוד לא מהני אלא בהצטרפות לזה שהוא חייב ג"כ מיתה בדד"מ כשבע בן בכרי אז רשאין למוסרו ומתישב שפיר דינא דקיתון של מים, והתלמודא דידן עיקר לגבי הירושלמי וביותר דגם ר"ל בירושלמי ס"ל כן, לכן פסק רבינו כר"ל (אך מדוע הדר ר"י בתלמודא דידן מדעתו דמייתי בירושלמי יתבאר בס"ד לאח"ז). ''' (ד) ''' ''' עוד ''' מצאתי און לדעת רבינו דפסק כר"ל דלכאורה קשה על שיטת ר"י בירושלמי דאפי' אינו חייב בדד"מ רק ייחדוהו וגם דהוא והם נהרגים מוסרים אותו דתו לא שייך הסברא מאי חזית וכו' א"כ תקשי מהך מתני' דתרומת שהבאתי לעיל מדוע קתני וכן נשים שאמרו להם תנו לנו אחת מכם ונטמאה וכו' וה"ל למתני ג"כ הך דינא דייחדוהו לאחת מהן ואם לא יתנו המיוחדת יטמאו כולן דיתנו להם אותה שייחדוה ולא יטמאו כולן כי היכי דקתני הך דינא בש"ד בשלמא לר"ל ניחא דבעינן נמי שיהא חייב בדד"מ וזה לא שייך בטומאה דמאי שייכי' דחיוב מיתה לענין טומאה להכי לא תני בהך בבא הדין אם יחדוה דבשביל יחוד לחוד אינן רשאין למסור אע"ג דאם לא ימסרו יטמאו כולן דגם בש"ד אליבא דר"ל לא מהני יחוד לחוד רק בש"ד שייך הך ריעותא דחייב מיתה בדד"מ דאז בלא"ה הוי לי' כמעט גברא קטילא ולא שייך גבי' הסברא מאי חזית וכו' דעדיף ועדיף, אבל לר' יוחנן דאפי' גבי ש"ד מהני יחוד לחוד למסור אותו לדידי' ה"ה נמי דמהני יחוד לחוד גבי טומאה וה"ל למתני' לשנות הך דינא דייחדוה ג"כ בטומאה וצ"ע וצריכין אנו לומר דס"ל לר"י דמתני' דתרומת אתי' כר"ש בתוספתא דתרומת פ"ו ורמז עלי' מרן ד"ה כתב הרמ"ך והובאה ג"כ בתשו' ב"ח סי' מ"ג וכן רש"י ז"ל הביאה בקיצור בסנהדרין ע"ב ב' ד"ה יצא ראשו וכו' אלא שיש שם טעות הדפוס דתחת מלת בתמורה צ"ל תרומת וכמו כן הביאה רש"י והרד"ק בשמואל ב' פרשה ך' פסוק כ"ב ור"ש קאמר להדיא שם בתוספתא דבעינן תרתי יחוד וגם שהוא ח"מ בדינא דמלכותא אז רשאין למוסרו יע"ש ומעתה כיון דגבי טומאה לא שייכא הך ריעותא שהיא חייבת מיתה בדד"מ לא מהני יחוד לחוד דאפי' יחדוה אין מוסרין אותה לר"ש דתנא דמתני' כוותי' ס"ל אבל ר' יוחנן ס"ל להלכה כר' יהודה דחולק על ר"ש בתוספתא וקאמר דיחוד לחוד מהני דרשאי למסור את אשר יחדו הרוצחים ויש כח ביד האמורא לפסוק נגד המשנה ונגד פסקי הלכות בש"ס (והיינו ר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה) היכי דאיכא תנא דמסייע לי' (ועיין בעירובין מ"ו ב' וצ"ע) איברא הא קשיא לענ"ד דהא ר' יוחנן הוא דאמר שם בירושלמי דמהני יחוד לחוד למסור אותו שייחדוהו כאמור, ואיהו מרא דשמעתא דאמר בכ"מ הלכה כסתם מתני' והרבה פעמים פריך התלמודא על ר"י מדידי' אדידי' דאמר הלכה כסתם מתני' וכיון דסתם משנה היא בתרומת דבעינן דוקא שיהא נמי ח"מ בדד"מ וליכא סתמא אחרינא המתנגדת להך סתמא וסתם במשנה ומחלוקת בבריי' הלכתא כסתם מתני' ולא חשבינן לי' כסתם ואח"כ מחלוקת כדאמרי' ביבמות מ"ב ב', וגדולה מזו מצינו בהרי"ף בפ' כל הכלים בפלוגתא דר"מ ור"י לענין כל הנטלין בשבת שבריהן נטלין עמהן וכו' דהלכה כר"מ נגד ר' יהודה הואיל וסתם התנא במשנה ולא תני דברי ר' מאיר אע"ג דבבריי' מפורש דתנא דמתני' ר' מאיר הוא נגד ר"י עיי"ש בהרי"ף וכ"כ הרא"ש סי' ה' וכן כתבו עוד הרי"ף והרא"ש בפסחים פ"ג סי' וי"ו בפלוגתא דר"מ ור"י גבי שאור וא"כ היאך פסק ר' יוחנן להלכה כר' יהודה בתוספתא נגד סתם מתני' דתרומות דסתמא כר"ש, ולפחות ה"ל לתלמודא להקשות ולשנוי סתמא אחריני אשכח כמו שדרך התלמודא לשנוי הכי בהרבה מקומות על מאי דשאיל ומי אר"י הכי והא אר"י הלכה כסתם משנה, ובאמת לא נמצא בשום מקום סתמא כר' יהודה דנימא ר' יוחנן סתמא אחריתי אשכח, (הן אמת לפמ"ש לקמן בהל' חגיגה פ"א הלכה ז' לחלק בין סתם משנה דאתי' כחד מהנך תנאי מזו הוא דקשיא לי' לתלמודא עלי' דר' יוחנן דהאמר הלכה כסתם מתני', לבין סתמא דאתי' כר"ש דוקא מזה לא שאיל עלי' דר"י ואמרתי שם בס"ד מלתא בטעמא לשבח, בזה מיושב ג"כ מה שהקשינו פה דהא סתמא דתרומות אתי' רק כר"ש ולא קדמה מחלוקת במשנה להך סתמא) וצ"ע לענ"ד, אמנם בחולין מ"ג מסיק בתלמודא אמוראי נינהו אליבא דר"י דאיכא דאמרו מעולם לא אמר ר"י הלכה כסתם משנה וא"כ אפשר לומר דמימרא דר"י בירושלמי דתרומות אזלא אליבא דהנך אמורא דל"ל אליבא דר"י דהלכה כסתם מתני' ולכן פסק כר' יהודה דהתוספתא אף דסתם דתרומות דלא כוותי', אפס לדידן דקיי"ל כהנך אמוראי דאמרו משמי' דר' יוחנן הלכה כסתם מתני', וכ"ה ריהטא דסוגיא במס' ב"מ דף ס"ב שהבאנו לעיל בדברינו, ממילא נמי הלכה כסתמא דתרומות דבעינן יחוד וחיוב בדד"מ אז הוא דמותר למסרו ולכן השמיט התנא למיתני יחוד גבי טומאה כאמור בדברים הנתנין למעלה, והיינו כמימרא דר"ל בירושלמי ושפיר עביד רבינו דפסק דלא מהני יחוד לחוד בש"ד אלא בעינן נמי שיהא ח"מ כשבע בן בכרי וכסתם מתני' דתרומות וכר"י דב"מ וכר"ל בירושלמי. ודע כי הב"ח בתשו' שם הביא גירסת התוספתא דקתני התם שהוא מבפנים והם מבחוץ וכו' בשם הסמ"ק ופירושו שהוא בתוך הסכנה והם חוץ לסכנה עיי"ש ומלבד כי קשה להבין כיון שהם חוץ לסכנה ויכולים להמלט על נפשם, אם כן אף שייחדוהו וגם הוא חייב מיתה בדינא דמלכותא למה ימסרוהו הם בידים בידי ע"א להרגו ואם מפני סכנת נפשם, הלא יש לאל ידם לברוח ולמלט על נפשם והע"א הם בעצמם יקחוהו להאיש ההוא שהוא בפנים בהסכנה ויעשו בו מה שלבם הרע חפץ, הא חדא, ועוד תמה אני על הב"ח כי אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה לפי שעה דברי רש"י ז"ל וגם הרד"ק ז"ל בשמואל חלק ב' פרשה ך' שהם הביאו הגירסא האמיתית שיש בהתוספתא ההיא (וגירסתם ונוסחתם בודאי היתה יותר מדויקת מהנוסחאות שלנו) ופירשו בו הפירוש האמיתי פוק עיין, וברד"ק ז"ל שם מבואר יותר הגירסא הנכונה של התוספתא ממה שהיא הגירסא ברש"י ז"ל שם, כי רש"י ז"ל שם לא הביאה כולה בלשונה משא"כ הרד"ק ז"ל שהביאה ככתבה וכלשונה וביארה באר היטב. '''יהרגו כולן ואל ימסרו להן וכו'.''' עכ"ל, כתב מרן בד"ה כתב הרמ"ך אע"פ שנמצא בתוספתא כדבריו, לא ידענא טעמא מאי דהא וכו' דמ"ה אמרינן בש"ד יהרג ואל יעבור, דסברא הוא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, והכא הא ליכא האי סברא וכו', ואפשר לומר דס"ל לר"ל שמה שאמר בש"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם אלא דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג ואל יעבור, אלא שהחכמים הם יהבו טעמא מכח הסברא להיכא דשייך אבל אין הכי נמי דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור עכ"ל הכ"מ. ולענ"ד מקום יש בראש בס"ד להביא ראיי' לדברי הכ"מ הנ"ל והוא דאל"כ קשה היאך אמרינן בסנהדרין ע"ד א' דמכח ההיקש דאיתקש נערה המאורסה לרוצח ילפינן מינה, מה רוצח דינו הוא דיהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה כן, ורוצח גופא לא ידעינן דדינו יהרג ואל יעבור אלא מכח סברא והוא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דחברך סומק טפי וכו' יע"ש בגמרא, ולמה לא ילפינן רוצח גופא דדינא הוא שיעבור ואל יהרג מכח ההיקש דאיתקש ש"ד לשחוטי חוץ, דגבי ש"ח כתיב דם יחשב לאיש ההוא דם שפך וכו' ונאמר מה ש"ח יעבור ואל יהרג מכח מה דכתיב בי' קרא לאיש ההוא, דדרשינן מתיבת ההוא למעט אנוס מעונש אף ש"ד דינו דיעבור ואל יהרג, ודבר זה לא בדיתי מלבי לומר ההיקש של ש"ד לש"ח דאיתקשי להדדי בהך קרא דדם יחשב וכו' הנ"ל, אלא דבר זה מפי השמועה למדתי, והוא מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו למס' קידושין שם שכתב כך משמו, והראב"ד ז"ל שכתב להדיא דאיתקשי להדדי ש"ד וש"ח בהך קרא דדם יחשב וכו' הנ"ל והבאתי דבריו לעיל. וליכא למימר דהך סברא דמאי חזית וכו' אלים טפי מההיקש עד שהסברא מבטלת ההיקש ואין ההיקש יכול לבטל הסברא האמורה, שזה אינו, דההיקש אלים טפי והוא מבטל הסברא, דהא כתבו התוספת בב"מ קי"ד א' בד"ה ואידך ההוא לנדון בכבודו וכו' וכן כתבו התוס' בבכורות ל"ג א' בד"ה ובית הלל וכו' דאפילו ק"ו אינו מבטל לההיקש דההיקש עדיף טפי מק"ו אלא דוקא היכא דאיצטרך ההיקש בלאו הכי דאין ההיקש ההוא מיותר רק דרצונם למילף מיני' גם דבר פלוני מכח מה דאמרינן אין היקש למחצה, הוא דהק"ו עדיף ואלים טפי מהך כללא דאין היקש למחצה ולא ילפינן לי' להך היקישא לענין הדבר ההוא, כיון דאף דלא ילפינן מיני' הדבר ההוא מ"מ אין ההיקש ההוא מיותר כאמור, אבל לא כן היכא דהוא היקש גמור שהוא כמו קרא מיותר להורות נתן על הדין ההוא הנלמד ממנו בהיקש, הוא ההיקש דאלים טפי מק"ו יע"ש בתוס' ומכ"ש דההיקש אלים טפי ומבטל לי' להסברא כיון דההיקש שהוא כמו קרא מיותר ומה יועילו לו אלף אלפים סברות נגד קרא מפורש ומיותר, והרי הך היקישא דנערה המאורסה ורוצח אינו היקש מיותר כלל וכלל דהא איצטרך הך היקשא גם לענין שניתן להצילו בנפשו וכדאמרינן כן להדיא בסנהדרין ע"ג א' וע"ד א' בגמ' שם, משא"כ הך היקשא דש"ד לש"ח שהוא היקש מיותר לגמרי שלא מצאנו בשום מקום בש"ס לאיזה ענין צריכין ההיקש ההוא של ש"ד לש"ח, וא"כ שפיר יכול לבטל הך היקשא דש"ד לש"ח להך סברא דמאי חזית וכו' ולהך אין היקש למחצה דאיתקש נערה מאורסה לרוצח וכו' הנ"ל אלא אדרבא נילף דרוצח אינו ביהרג ואל יעבור מש"ח ואח"כ נילף בהיקש נערה מאורסה מרוצח דגם נ"מ אינה ביהרג ואל יעבור, וליכא למימר דזה הוא מצד הסברא החיצונה ול"ל ההיקש דנ"מ לרוצח, זה ליתא דהא כבר כתבנו דהך היקש אינו מיותר, אלא ודאי צ"ל כדכתב מרן ז"ל לעיל דכך היתה הקבלה בידם דש"ד דינו הוא דיהרג ואל יעבור והחכמים שאמרו הסברא אינם אלא בנותני טעם להקבלה לפחות היכא דשייך הטעם, אבל ודאי בשביל מה דטעמא טעים בשביל זה לא תתבטל הקבלה אף היכא דלא שייך הטעם ההוא, דדבר שהוא מקובל שדינו הוא כך לא יתבטל לעולם, וגם א"א להכחיש הקבלה מכח שום היקש שבעולם, ובאזנינו שמענו איש מפי איש עד פה קדוש מ"ר ע"ה הוא צוה ואמר שכך קבל מפי הגבורה ית' שהדין הוא כך דש"ד הוא ביהרג ואל יעבור ואלף היקשים ודרשות מדעתינו יתבטלו אבל אות אחת של הקבלה האמיתית לא תתבטל, אלא אדרבא מכח הקבלה הנאמנה נפשינו יודעת דהך היקשא דש"ד לש"ח לענין אחר איתקש לדבר מה שלא נודע לנו עדיין עד יערה ד' רוחו ממרום עלינו. == ז == '''מנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש אלו שנא' ואהבת את ד' אלקיך וגו' ובכל נפשך וגו' אפילו הוא נוטל את נפשך, והריגת נפש מישראל וכו'.''' עכ"ל. עיין לעיל פ"ב ה"א בד"ה האל הנכבד והנורא וכו' שכתבתי דלכאורה דברי רבינו ז"ל שם ודבריו פה נראים כסותרים אהדדי וכתבתי שם בס"ד ישוב לזה תדרשנו משם ומצאת. '''והריגת נפש מישראל וכו' להציל אדם וכו' דבר שהדעת נוטה לו וכו'.''' עכ"ל, עיין מ"ש מרן לעיל הלכה ה' בסוף ד"ה כתב הרמ"ך אע"פ שנמצא וכו' ועיין מ"ש בס"ד שם בד"ה יהרגו כולן ואל ימסרו וכו' וממ"ש רבינו ז"ל פה דבר שהדעת נוטה לו וכו' וכאמור ולא כתב דבר שהדעת מכרעת או שהדעת מחייבת וכדומה, לשון המורה על חוזק אמיתתו מצד הסברא והשכל הנה גם הוא יורה על אמיתת דברי מרן ז"ל בכ"מ הנ"ל שעיקר הדבר הוא שכך קבלנו הדין איש מפי איש עד מ"ר ע"ה, רק שהדעת נוטה לו ג"כ ברוב המקומות אבל לא בכל המקומות, אבל לולי שבאה עליו הקבלה, בשביל הסברא לחוד, אפשר בהגיע תור הלכה למעשה לא היינו עבדינן בה עובדא לפסוק דדינו הוא יהרג ואל יעבור, ולפחות לא הי' דעת הדין הזה בשילוח בכ"מ דלא שייך הך סברא כלל כהך דינא שפלפלו הרמ"ך ומרן ז"ל לעיל הלכה ה' בד"ה הנ"ל כיון דהך סברא אינו עיקרו של הדין דיהרג ואל יעבור אלא הוא רק זכר כדאמרינן בעירובין מ"ו ב' כה"ג וז"ל מטין איתמר וכו' יע"ש. == ט == '''מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות וכו' ימות ואל תבעל לו אפילו היתה פנויה וכו'.''' יש לדייק בלשון רבינו ז"ל דקאמר ואפילו היתה פנויה וכו' דקאמר לי' בלשון עבר, ולמה לא אמר אפילו היא פנויה בלשון הוה, בשלמא בגמ' דסנהדרין ע"ה א' דקאמרינן התם וז"ל חד אמר אשת איש היתה וח"א פנוי' היתה וכו' דנקטה הגמרא ג"כ בלשון עבר ולא נקטה בלשון הוה, לא קשיא מידי, משום דגמ' דהתם קאי על מעשה שהי' דמייתי בגמ' שם, והנה המעשה ההוא אז בזמנם כבר עבר המעשה ההוא, ולזה שפיר אמרו עליו בגמ' לשון עבר, אבל לא כן דברי רבינו ז"ל דדינא קתני שפיר יש לדייק כדדייקינן. והנראה לענ"ד בס"ד דרבינו ז"ל כוון בלשונו הצח להגיד לנו חדשות מה שלא נזכר בתלמוד בפירוש אלא שהוא מוכח כן מהגמ' דילן ולאפוקי מהירושלמי דשבת שאמרו שם בפרק שמנה שרצים סוף הלכה ד' וז"ל כהדא חד בר נש דרחים איתתא ביומי דר' אלעזר וסכן אתון שאלון לי' מהו תיעבר קמאי וייחי וכו' ישמע קולה ולא ימות וכו' אמר ימות ולא כן וכו' ח"א אשת איש וחורנא אמר פנייה וכו' ומאן דאמר פנויה, והא בר כוחא נגרא רחים איתתא ביומא דר' אלעזר ושרי לי' וכו' ואפילו תימא כאן וכאן בפנויה ותיפתר שנתן עיניו בה עד שהיא א"א וכו' ע"כ לשון הירושלמי בקיצור וכן הוא ג"כ בהירושלמי דמסכת' ע"א פ"ב ה"ב ועיין בביאור קרבן העדה שלא העיר שום דבר שם ולא בשיוריו, ובאמת נראה דהירושלמי והגמרא דילן פליגי בזה. וביאור דבר זה כי זאת תורת הירושלמי האמור, הוא דהא דאמרינן דבפנויה ג"כ אמרינן דימות ואל ידבר עמה מאחורי הגדר הוא דוקא כשנתן עיניו בה בעודה היותה א"א אע"פ שעתה בשעת הסכנה היא פנויה שנתאלמנה או נתגרשה אח"כ מ"מ כיון שבתחילת נתינת עיניו בה היתה א"א, שוב אמרינן דימות ואל ידבר עמה, כדי שלא יהיו בנות ישראל שהם א"א פרוצות בעריות לעמוד בפני האנשים שיתנו עיניהם בהם להסתכל בהן וכמו שפי' רש"י ז"ל כן בסנהדרין דף הנ"ל בד"ה שלא יהיו בנות ישראל פרוצות וכו' יע"ש, אבל כשנתן עיניו בה בעודה פנויה וגם עתה בשעת הסכנה עדיין היא פנויה, לדעת הירושלמי הנ"ל באמת מותר לדבר עמה, ואפילו לבעול אותה ג"כ הי' מותר, כיון דליכא בביאה על הפנויה באופן זה איסור דאורייתא, לפי מה שאכתוב לקמן בס"ד בהלכה זו בד"ה ואפילו היתה פנויה והוכחתי כן מהך סוגיא דסנהדרין אף לדעת רבינו ז"ל דהבא על הפנויה עובר באיסור לאו דאורייתא יע"ש מילתא בטעמא. ''' אבל ''' בגמ' דילן מבואר שחולק על הך דינא דהירושלמי אלא דאפילו אם בשעה שהי' נותן עיניו בה ג"כ היתה פנויה אפ"ה ימות ואל ידבר עמה, דגם בזה שייך לומר כדי שלא יהיו בנ"י פרוצות בעריות, והוא מדלא מחלק התלמודא בכך להדיא בין פנויה לבין פנוי' או לפחות הי' להגמ' לחלק דרך רמז, דהיינו בין שהיא רק עכשיו בשעת הסכנה פנויה לא כן בשעה שנתן עיניו בה אז היתה א"א לבין פנוי' גמורה בשעה שנתן עיניו בה בכל פעם היתה פנוי', דלא הוי להגמ' למסתם סתומי כולי האי חידוש גדול כזה שלא נדע מכח הסברא החיצונה, אלא ודאי דהגמ' דילן סוברת דבאמת אין חילוק בין פנויה לפנוי' דבתרווייהו אסור לדבר עמה דגם בשניהם שייך הטעם שלא יהיו בנ"י פרוצות בעריות, דהיינו אף אם היתה פנויה כשהי' נותן עיניו בה וגם עכשיו היא פנויה סוברת הגמ' דילן שאסור לדבר עמה. ועוד יש ראי' מכרחת לענ"ד בס"ד לזה דהגמ' דילן חולקת על הירושלמי הנ"ל וסוברת דאפילו היתה פנוי' בשעה שנתן עיניו בה דאפ"ה ימות ואל יספר עמה, והוא דהגמ' שם על הך מ"ד פנויה היתה פריך וז"ל ולינסבה מינסב (ומשני) לא מייתבא דעתי' וכו' עכ"ל הגמ' ופי' רש"י ז"ל שם בד"ה ולינסבה מינסב דאין כאן פריצות בעריות דכולהו ליעבדן הכי ולינסבן ואין כאן עבירה אלא מצוה עכ"ל רש"י ז"ל והרי רש"י ז"ל בעצמו כתב שם בד"ה שלא יהיו בנ"י וכו' וז"ל שלא יהיו וכו' לעמוד בפני האנשים לתת בהם עיניהם וימסרו להם לביאה עכ"ל רש"י ז"ל, ואם נאמר שהיתה א"א כשנתן עיניו בה, מאי פריך ולינסבה מינסב וכו' דהיינו שאין כאן איסור במה שעומדות בפני האנשים לתת בהן עיניהם, אדרבא מצוה קעבדי וכאמור בשם רש"י ז"ל, וכי זו היא מצוה ואין זו עבירה להיות א"א עומדת בפני אנשים כדי שיתנו עיניהם בה, שאם ימות בעלה או יגרשנה שישאנה זו, אוי לעינים שכך רואות, ולזה שפיר עבדו חכמים שלא התירו לו לינשא אותה ג"כ מהך טעמא שלא יהיו בנ"י פרוצות בעריות, דהא גם היא עשתה איסור במה שעמדה בפניו שיתן בה עיניו כשהיתה א"א, ולפחות אין כאן כ"כ כח להמקשה להקשות קושיתו בהחלט כמו שהקשה דדלמא ג"ז אסרו חכמים מטעם האמור, ודוחק לומר דכוונת קושית המקשה היתה על השואל, למה שאל כל הנך שאלות ותבעול, תעמוד לפניו ערומה, תספר עמו מאחורי הגדר, ולמה לא שאל לפחות גם ע"ז דלינסבה מינסב והחכמים ישיבו לו שאסור לו למינסבה, דמלבד שהוא דוחק לומר כן בכוונת המקש' וגם בכוונת התרצן דמקשני לא מייתבא דעתי' כדר' יצחק וכו' מיום שחרב בהמ"ק וכו' היינו צריכין לומר דלכך לא שאל השואל הזה שאלת לינסבה מינסב משום דהשואל ידע להך מימרא דר' יצחק וממילא ידע דלא מייתבא דעתי' והוא דוחק אבל גם בלאו הכי א"א לפרש כן קושית המקשה על השואל, דהשואל הבין מתחלת דברי חכמים ותשובתם שגם למינסבה לי' א"א מדקאמרי חכמים ימות ואל תבעל לו וכו' והיאך קאמרי חכמים ימות וכו' ולמה לא נתנו חכמים מעצמם עצה להציל נפש מישראל שלא ימות לשחת והוא שיתירו לו לישא אותה שהוא בהיתר ורפואתו גלוי וידוע אפילו למי שאינו רופא, ומדלא נתנו לו חכמים העצה הזאת, מזה ידע והבין השואל שאין דעת החכמי' להתיר לו שישאנה יהיה מאיזה טעם שיהיה לחכמים, רק דהמקשה לא ידע הטעם, ורצה לידע הטעם של החכמים, ולזה שאל למה לא התירו לו שישאנה וקא מקשה ולינסבה מינסב וכו' והוצרך התרצן לשנוי לי' כדשני לא מייתבא דעתי' כדר' יצחק וכו', אבל זה שעלה על לבו טינא לא שאל על הטעם כי מה לו בהטעם סוף סוף היא אסורה לו והרי השואל הזה לא שאל כדי ללמוד תורה, אלא שאל לדעת את המעשה אשר יעשה אם מותר לו לעשות אחת מכל אלה ששאל או לאו, וזה למינסב ניסב שהבין שאסור לו מכח תשובת החכמים על השאלה הראשונה לא שאל עליו למעשה, וכיון שהוכחנו דקושית המקשה ולינסבה מסיב וכו' הוא על החכמים למה לא הורו לו כך, לא שהקושיא היא על השואל, א"כ קמה גם נצבה קושייתינו הנ"ל מאי פריך הגמרא ולינסבה מסיב וכו' דהא גם בזה שייך ליאסר מטעם שלא יהיו בנ"י פרוצות בעריות אלא ודאי צריכין לומר דגמ' דילן סוברת דהיתה פנויה גם בשעה שנתן עיניו בה, ולזה שפיר מקשה, דאין כאן איסור אדרבא איכא כאן מצוה וכאמור לעיל, והיינו דגמרא דילן פליג על הירושלמי הנ"ל, ובאמת בירושלמי שם להך לישנא שנתן עיניו בה בעודה א"א לא פריך מידי הך קושיא שם ולינסבה מסיב ע"ש בירושלמי, והיינו מטעם האמור דכשנתן עיניו בה בעודה א"א שפיר אסורה לו אפילו למינסבה עכשיו כשהיא פנויה מטעם שלא יהיו בנ"י פרוצות בעריות. ''' והדבר ''' ידוע דכל היכא דפליגי הירושלמי והגמ' דילן, דהעיקר לפסק הלכה הוא כגמ' דילן, ולפיכך פסק רבינו ז"ל ג"כ סתם דאפילו בפנויה שהיתה פנויה אז בשעה שנתן עיניו בה דאפ"ה ימות ואל יורו לו לדבר עמה כלל, ולזה רמז רבינו ז"ל ואמר בז"ל ואפילו היתה פנויה וכו' שאמרו בלשון עבר וכדיוקינו דלעיל, להורות שאפילו היתה פנוי' ג"כ בזמן העבר דהיינו לא עתה בלבד בשעת הסכנה אלא אף זו בשעה שנתן עיניו בה אפ"ה אין מורין לו כך לדבר עמה מאחורי הגדר, ולא תקשי על רבינו ז"ל ועל הגמ' דילן קושית הירושלמי מר' אלעזר שהורה להתיר לבר כיחא נגרא וכו' אם לא נאמר דרבי אלעזר סובר לחלק בין נתן בה עיניו בשעה שהיא פנויה לבין נתן בה עיניו בשעה שהיתה א"א וכנ"ל בירושלמי דזה אינו קושיא דאף דר' אלעזר בירושלמי סובר כך ג"כ, הא מיהא הגמ' דילן פליג על הירושלמי ועל ר' אלעזר שם, והגמ' דילן היא עיקר נגד הירושלמי ור' אלעזר (שסתם ר' אלעזר הוא אמורא ר"א בן פדת תלמיד דר' יוחנן) דגמ' דילן היא בתרא ורבים. '''ימות ואל תבעול לו וכו'.''' עכ"ל. בכאן נקט רבינו ז"ל לשון זה, ובסיפא גבי לדבר עמה מאחורי הגדר כתב וז"ל ואין מורין לו כך וכו', וכפל הדבר הזה שכתב כן עוד וז"ל וימות ואל יורו לו לדבר עמה וכו' יע"ש, הנה דייק וגרס רבינו ז"ל זה פעמים שהוא דוקא לענין זה אסור, שאסור להורות לו היתר דבר זה, שמשמעות תיבות אין מורין וכו' וכן תיבות ואל יורו לו וכו' הוא, שאם שואל להב"ד או להחכם המורה אם מותר לדבר עמה או לא, הוא שאין מורין לו להתיר לדבר עמה, אבל אם הוא מעצמו מדבר עמה בלי שום שאלת פי חכם או פי ב"ד, והעם מודיעין להב"ד מזה, שהוא רוצה לדבר עמה, אין הב"ד מוחין בידו לדבר עמה, ומכ"ש שאין מענשין לו ע"כ כשהבריא אח"כ, משא"כ בבבא דרישא בהבעילה גופא לבעול אותה, אפילו הוא מעצמו רוצה לבעול אותה בלי שום שאלת חכם או ב"ד אשר יהיה בימים ההם, אם העם מודיעין מזה לב"ד ראשון תחלה קודם שיבעול אותה שרוצה לבועלה, צריכין הב"ד למחות בידו, שלא להניחו לבעול אותה, ואין לו תקנה כלל אלא ימות ואל יבעול אותה, וכן אם לא מיחו הב"ד בידו שלא נודע להם הדבר תחלה והוא מעצמו עשה כן שבעלה וע"י זה נתרפא והבריא עונשין אותו הב"ד עונש הראוי לו וכמו שכ"כ רבינו ז"ל לעיל הלכה ו' גבי נתרפא מדברים אסורים להתרפאות מהם שהם ע"א וג"ע וש"ד יע"ש, כך נראה לענ"ד בס"ד לדבר ברור וכדבר האמור עד שאני תמה על מרן ז"ל בכ"מ שלא העיר לנו אוזן לשמוע בלימודים הללו כדרכיו, אלא מה שיש לתמוה קצת, הוא על רבינו ז"ל מנ"ל לדבר זה להמציא החילוק האמור, שהרי לא מצינו כלל לחילוק האמור בשום דוכתא, וביותר קשה דלו יהי' שסברתו ודעתו דעת עליון הוא כך לחלק, אבל הא מיהא קשיא דלפחות הי' לו לרבינו ז"ל לכתוב על דין כזה תיבות ויראה לי כדרכו הטוב בכ"מ שלא מצא הדין מבואר או מוכרח בגמרא אלא שאמרו כן מצד סברתו ודעתו המכרעת לכך גרידא, וצ"ע לכאורה. ''' והנראה ''' לענ"ד בס"ד בזה הוא, דכבר כתבנו לעיל הלכה זו בד"ה מי שנתן עיניו באשה וכו' לשון הירושלמי דרמי אהדדי תרתי הוראות דר' אלעזר למ"ד פנויה היתה דזימנא חדא הורה ליאסר איסור וזימנא חדא הורה להתיר יע"ש לשון הירושלמי, ומה דמשני הירושלמי שם ולחלק יצא בין שנתן עיניו בה כשהיתה א"א רק עתה בשעת הסכנה היא פנוי' לבין כשהיתה כבר פנוי' גם אז בשעה שנתן עיניו בה, הלא כבר מלתינו אמורה בס"ד לעיל בד"ה הנ"ל דרבינו ז"ל והגמ' דילן בסנהדרין לא סבירא להו החילוק האמור אלא דשניהם שקולים הם, ואילו זאת קשיא לי' לרבינו ז"ל דלפי הגמ' דילן תקשי קושית הירושלמי הנ"ל דהנך תרתי הוראות דר' אלעזר סתרי אהדדי, ולומר דר' אלעזר גם כן סובר כחילוקו של הירושלמי הנ"ל והגמרא דילן כשם דפליג על הירושלמי כך פליג נמי על ר' אלעזר כמ"ש לעיל בסוף ד"ה הנ"ל נראה לרבינו ז"ל לדוחק, כיון דר"א עבד עובדא בכך בין לאיסור ובין להיתר ומעשה רב שנאמר שהגמ' דילן חולק על מעשה רב, ולפחות הי' להגמ' להביא דברי ר"א ודעתו ולחלוק שר"א הי' מהאמוראים הקודמים, לפיכך סובר רבינו ז"ל דגמ' דילן מתרצה כך לקושית הירושלמי הנ"ל דבההיא עובדא דאמר ר"א ימות ולא כן וכו' היתה המעשה שהיו שואלין את פי ר"א אם מותרת לעבור לפניו ולדבר עמה או לא, שהרי כך נאמר לשון הירושלמי שהבאתי לעיל בריש ד"ה הנ"ל אתון שאלון לי' מהו תיעבר קמוי וייחי וכו' ישמע קולה ולא ימות וכו' יע"ש הרי מבואר דהיו שואלים את פי ר"א קודם המעשה אם מותר לעבור לפניו או לדבר עמה או לא וכיון דשאלוהו על כך שפיר השיב ר"א ימות ולא כן וכו' שהרי החכם הנשאל עליו אסור לו להורות היתר בדבר, והוא גם הוא צריך להורות שחלילה לא יעשה כן (והטעם מבואר מעצמו שכשהחכם מתיר הדבר אפילו הדבר היותר קל גורם להמון עם להקל אח"כ ביותר ורבים מתפרצים ויבאו בנות ישראל על ידי זה לידי פריצות) משא"כ בהך עובדא דמייתי בירושלמי דר"א שרי דשם נאמר, בר ניחא נגרא רחים איתתא ביומוי דר"א ושרא לי' וכו' ולא נאמר דשאלון לר"א מהו תיעבר קמוי וכו' ישמע קולה וכו' דכך הי' המעשה דבר ניחא נגרא לא שאל כלל את פי ר"א להורו' לו את המעשה אשר יעשה אלא מעצמו הי' מתיר איסורים לדבר עמה או להעבירה לפניו, וקודם שעשה בר ניחא נגרא הדבר ההוא נתפרסם הדבר לאחרים והם סיפרו לפני ר"א מחשבת בר ניחא נגרא כדי שימחה בידו לבלתי יוציא מחשבתו לפועל, או שסיפרו אחרים לפני ר"א מה שכבר נעשה מבר ניחא נגרא ונתרפא והבריא כדי לעשות משפט באיש אשר עשה בזדון והי' ר"א אומר שאין למחות בידו מלעשות כן בתחלה, וכ"ש אם כבר נעשה שאין להעניש אותו על זה והיינו כדינו של רבינו שאם בא לשאול אין מורין לו היתר, ואם מעצמו הוא עושה בלי שאלת חכם אין מוחין בידו ומניחין אותו לעשות כחפצו ולא נפלאת ולא רחוקה היא הלכה כזאת שאין מורין ואין מוחין דהלא הרבה פעמים בתלמוד מצאנו כזה שאמרו הלכה ואין מורין כן, ואפי' בדין מיתה קיי"ל הבא על ארמית קנאין פוגעין בו וממיתין את הבועל בת אל נכר אבל אם בא הקנאי לשאול את פי הב"ד אין מורין לו לעשות כך כדאי' בסנהדרין פ"ב הבא לימלך אין מורין לו וכן פסק רבינו בהלכות איסורי ביאה, אבל זה שאין מוחין בידו אם עושה כן מעצמו היינו דוקא לדבר עמה אפי' היתה א"א אבל לבעול אותה ל"מ כשהיא א"א דמוחין בידו לכתחלה ואם עבר ועשה שבעל עונשין אותו דבג"ע הדין יהרג ואל יעבור כמ"ש רבינו בהלכה וי"ו דאם נתרפא באחד מג' אלה ע"א ג"ע ש"ד עונשין אותו, אלא אפי' היא פנוי' ג"כ מוחין בידו שלא לבעול אותה אם רוצה לעשות כן מעצמו ואם עבר ובעל נענש, דהא למ"ד שם בגמרא דא"א היתה ודאי דינו הוא דמוחין בידו, ואידך מ"ד פנוי' היתה לא פליג בהך מילתא דמוחין בידו, אמנם יש לדחות ראיי' זו דבעובדא דהתם לא מיירי כלל ברוצה לעשות כן מעצמו בלי שאלת חכם אף שהדין אמת דגבי א"א מוחין בידו מ"מ גבי פנוי' אפשר לומר כ"ע מודים דאין מוחין בידו אם מעצמו הלך בשרירות לבו הרע אבל הסברא נוטה לזה דאף בפנוי' צריך למחות למנוע אותו מלבעול אותה דנהי דבעילת פנוי' כה"ג ליכא אי' דאוריי' לכ"ע כמו שיתבאר לפנינו בס"ד ולא אסרוה אלא משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות מ"מ ודאי חמירא טובא הבעילה מהדבור עמה ויותר שייך הטעם שלא יהיו בנות ישראל וכו' גבי בעילה מאצל הדבור, גם בדבור ליכא שום לתא דאי' דאוריי' משא"כ בבעילה כמ"ש הראשונים סברא זאת גבי בעילת ארמית אפי' בצנעא לענין יהרג ואל יעבור הואיל ואיכא לתא דאי' תורה היכי שהוא בפרהסיא דאיכא עון מיתה עיין נ"י בסנהדרין שם ובמלחמו' ה' וצ"ע. '''ואפי' היתה פנוי' וכו'.''' כתב מרן ד"ה מי שנתן עיניו באשה וכו' ושקלו וטרו בגמ' דסנהדרין מ"ט אסרו לו לספר עמה ומסיק כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות וכו', ותמיהני עליו דלא על אסרו לו לספר שקלו וטרו דא"כ ה"ל לגמרא להקשות נמי למ"ד א"א היתה דהא בכל העריות שבתורה לא אסרה התורה אלא חיבוק ונישוק לדעת רבינו שהוא קירוב בשר, וזה ג"כ לדעת רבינו דוקא ולא הודו לו רבים וכן שלמים אבל הרמיזות והקפיצות והדבור עמה אינו אסור אלא מדרבנן כמבואר בהל' א"ב פר' כ"א ועיין בהרב המגיד שם ובספר המצות חלק הל"ת מנין שנ"ג ובהשגות הרמב"ן שם אבל הרואה יראה דקו' הגמ' מ"ט קאי למ"ד פנוי' היתה דוקא והיינו דהיכי דהדין הוא בבעילה יהרג ואל יעבור אמרינן נמי לספר עמה אין מורין לו היתר אלא מורין לו ימות ואל יספר עמה כמבואר כן להדיא בהרז"ה ובהרמב"ן שם בסוגיא, רק הגמ' שאיל על מ"ד פנוי' היתה מ"ט אסרו לספר עמה דאפי' הבעילה עצמה אין בה משום ג"ע לדעת המקשה ולא אסיק אדעתי' הסברא שלא יהיו בנות ישראל וכו' עדיין וממילא מותר לספר עמה, ולכן פריך התם מאי כולי האי וכו' רצונו דאפי' על הבעילה עצמה קשה למה אמרו ימות וכו' ומכ"ש דקשה טפי על מה שאסרו סיפר דברים בעלמא וא"כ הי' לו למרן לכתוב שקלו וטרו אליבי' מ"מ אסרו הביאה וצ"ע. ודע דלכאורה קשיא מהך סוגיא דסנהדרין על מה שפסק רבינו בהל' אישות פ"א הלכה ד' לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין וכו' הרי לדעתו בעילת פנוי' ג"כ לאו שיש בו מלקות הוא וא"כ מאי זה שאיל למ"ד פנוי' היתה מאי כולי האי והיינו מדוע אסרו אפי' הבעילה בפנוי' ומאי קושיא הא אזהרת לאו שיש בו מלקות היא מניעת הביאה בפנוי' והרבה מגדולי המורים אמרו גבי ג"ע אפי' באי' לאו גרידא נמי הדין הוא יהרג ואל יעבור עיין י"ד סי' קנ"ז בהגה וא"כ אף לדעת החולקים אינו עכ"פ מילתא דפשיטא כהוראת הלשון מאי כולי האי דשאיל התלמודא ודלמא דעת החכמים שאמרו ימות ואל תבעל הוה הואיל והוא אזהרת לאו גמור בבעילת פנוי' ובכלל ג"ע הוא שדינו יהרג ואל יעבור, איברא אחר העיון נראה דלק"מ דמלבד שכתב רבינו בהל' נערה בתולה פ"ב דאין אי' קדשה אלא בהיותה מזומנת ומוכנת לכך אבל אם אירע במקרה שזנתה לא מיקרי קדשה הנה בלא"ה אין כאן קו' כלל דרבינו דייק בלשונו הזהב בהל' אישות כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין ולכאורה הם כפל המלות וענין א' דהיינו בלא קדושין והיינו לשם זנות, אבל כוונתו ברורה דלא סגי במה שהוא בועל בלא קדושין להיות עובר על הלאו ל"ת קדשה אם לא שהוא מתכוון בבעילתו לשם זנות אבל אם אין כוונתו בביאתו על הפנוי' בלא קדושין, לשם זנות אלא כהך עובדא דסנהדרין שבא עלי' להציל נפשו לבלתי ימות לשחת כאשר אמרו הרופאים, בזה אינו עובר על לאו דקדשה ורק מדרבנן הוא דאסור ולכן שפיר שייל התלמודא למ"ד פנוי' היתה מאי כולי האי' (ודע דלענין קירוב בשר דעריות אין הבדל בין אם כוונתו לשם זנות או כוונתו לרפואה רק האיסור וההיתר תלוי בזה אם כוונתו לשם חיבת ביאה או לא) ומדי דברי אמרתי לעורר על דברת הרב הש"ך בי"ד סי' קנ"ז סעיף א' ס"ק יו"ד שחולק על הרמב"ן והעלה להלכה דחבוק ונשוק הוא לאו דאוריי' וראייתו מהך סוגיא דסנהדרין שהבאנו למעלה ותמהני מאד דהא לספר עמה ודאי אינו אסור מהתורה ואפ"ה אסרו לו חכמים ולדעת הש"ך לא ה"ל לחכמים למנוע ממנו סיפור דברים לחוד, אמת דהדבור עם הערוה דברי עגבים וחשק נראה לדעת רבינו ג"כ הוא באזהרת לאו דלא תקרבו לגלות ערוה וגו' כמו שהוא כן לדעתו הרמיזה והקפיצה כמ"ש לקמן בהל' א"ב פרק כ"א הלכה ב', (ועיין מ"ש הרמב"ן בהשגות מנין הנ"ל הגיעתהו בריי' באבות דר"נ וכו' והם באמת דברים בטלים שיהא באזהרת לאו גמור מי שמדבר עם אשתו נדה שיחה יתירה) אבל סיפור גרידא בלא דברי עגבים וחשק לא עלה על דעת רבינו מעולם שיהא בזה אי' תורה אף כי לאו והרי בהך סוגיא הנזכרת מייתי שלא התירו חכמים אפי' לספר, ולומר שגזרו שמא ידבר עמה דברי עגבים וחשק ישתומם המשכיל ע"ז אם בעבור זה יאמרו ימות ואל יספר, ביותר לפמ"ש לעיל בס"ד דעל הדבור והסיפור גרידא נהי דאורוי לא מורינן להתיר אבל הא מיהא אם מעצמו הוא עושה אין מוחין בידו וא"כ זה ששאל על הסיפור סתם היו יכולים להורות דסיפור בעלמא מותר ואם מעצמו ירבה לספר עמה גם דברי עגבים אין אנו אחראין לזה, ובאמת מבואר שם הלכה ג' בדברי רבינו דהקפיצה והרמיזה ושחוק וקלות הראש אינו אלא מדרבנן יע"ש ודלא כמו שהבין הרמב"ן בהשגות מדבריו שדעתו דזה הוא לאו תורה, וא"כ לדעת רבינו אף אם מדבר דברי עגבים אינו אלא מדרבנן והאיך אמרו ימות ואל יספר, א"ו צריכין אנו לומר כמ"ש הרז"ה בסנהדרין דכל שהוא מתהני מן העבירה אף שאינו עושה עבירה עצמה אפ"ה אמרי' בי' יהרג ואל יעבור, ואע"ג דזה שכנגדו הרמב"ן ז"ל חולק על יתר דברי המאור אבל בהך מלתא אודוי אודי לי' וא"כ אין מהך סוגיא לא ראיי' לרבינו ולא תיובתא להרמב"ן וצ"ע על הש"ך ז"ל ולענ"ד נראה דאף כוונת הר"ן בפ' אין מעמידין והנ"י בסנהד' הביאם הש"ך בס"ק הנ"ל הוא ג"כ כדעת הרז"ה והרמב"ן ועיין בהרב ב"ש סי' כ'. == י == '''כל העובר מדעתו בשאט נפש להכעיס ה"ז מחלל את השם לפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת וגו' וכן כל הפורש מעבירה וכו'.''' הנה מרן ז"ל לא העיר את מקומן של הדברי' האמורי' ולדעתי העני' נראה דזה שאמר העובר בשאט נפש נקרא ח"ה ביארו רבינו בסה"מ חלק הלאווין מנין ס"ג מהיכן יצא לו כן שהרי כתב ולפיכך נאמר בשבועות שקר וחללת הרי דיליף לה מש"ש שהוא נקרא חילול השי"ת והסבה לזה דש"ש נקרא בשם ח"ה הוא להיותו עובר בשאט נפש ובלי הנאה גשמות ואין לו להצטדק נפשו בטענת בר מיצרא הוא היצר הרע האורב לו כמו שהוא כן בשארי ענינים התלוים ביצר לב שאינו עושה העובר דברים האלה ממאכלות האסורות ומג"ע וגזל וחמס על צד המרד ופריקת עול מלכות שמים רק להפיס דעתו של יצרו אשר לתאוה יבקש להדיחו מדרך הטוב והישר לפני ה' ית' וכן בשבת ל"ג א' ילפינן בג"ש חילול חילול יע"ש ומכאן אתה דן לכל התורה כולה לכל אשר צוה ה' אשר לא תעשינה מקרה א' לכל האזהרות אותן שאין להן מבוא בהטבע והתאוה או גם אם יש להם יסוד ביצר הלב הרע אך לא תקפו יצרו לעבור עבירה ההוא אלא שהוא עושה כן בשאט נפש למרוד ביוצרו כעבד בורח מאדוניו ופורק עולו עול מ"ש ממנו הוא רשע בעונו ימות כי הוא זה נקרא בשם חילול השם ית', ועוד יש ראיי' לדברי רבינו מהא דאמרי' בסנהדרין צ"ט ב' ת"ר והנפש אשר תעשה ביד רמה זה מנשה בן חזקי' שהי' יושב ודורש באגדות של דופי וכו' יצתה ב"ק ואמרה תשב באחיך תדבר וגו', ועליו מפורש בקבלה הוי מושכי העון בחבלי שוא ופירש"י בחנם בלי שום הנאה הי' חוטא וכו' הרי דרשי' הכתוב והנפש וכו' על מנשה שעשה ביד רמה דהיינו דבר עבירה שעשה לא מתאות לבו כי הסיתו יצרו אלא בפריקת עול ופער פיו עד בלי חק ואין פחד אלהים לנגד עיניו כי ענין יד רמה הוא מרי ופריקת עול כאמור וב"י יוצאים ביד רמה, וירם יד במלך וגו' כן זה האיש הבליעל עושה מה שעושה על צד המרד ולהכעיס בלי שום תאוה הטבועה בלב כל אדם רק בשאט נפש ועליו הכתוב אומר את ה' הוא מגדף ואין לך מחלל השם יותר ממגדף הרי מבואר מי שעושה אחת מכל הדברי' אשר לא תעשינה בשאט נפש הוא מחלל שמו יתברך, והדבר הזה שכתב רבינו דהפורש מהעבירה או שעשה המצוה בלי שום פני' רק לכבודו של השם ית' הוא מקדש את השם מבואר נמי בגמ' דסוטה יו"ד ב' ובדף ל"ו ב' דאמרי' התם יוסף שקידש ש"ש בסתר הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה עיי"ש הסוגיא באריכות ועיין במהרש"א חדושי אגדות מ"ש בזה ופירש"י ד"ה בסתר שנתיחד עם הערוה והעמיד על עצמו וכבש את יצרו הרי מבואר כשהוא פורש מן העבירה כיוסף הוא נקרא מקדש את השם רק ההבדל הוא במקום דאם הוא עושה כן בסתר נקרא מקדש ש"ש בסתר ואם עושה כן בפרהסיא כמו יהודה נקרא מקדש ש"ש בפרהסיא, וכ"כ מ"ש רבינו בעשיית המצוה לכבודו יתברך נקרא מקדש את השם מקורו הערה בתלמוד שם דלפי מה שאמרו רז"ל שם ל"ו ב' לא הי' יהודה פורש מן העבירה אלא שעשה מצוה והיינו במה שהיה יורד ראשון לים תחלה וכן מה שאמרו שם מפני שעשה יהודה מעשה בפועל שהודה בפיו ואמר צדקה ממני ומתואר בשם מקדש השם והסבה לשניהם ליוסף ויהודה הואיל ועשו כל א' משניהם מה שעשו בלי שום פני' ותכלית זמניי בלתי לה' לבדו לעשות רצון קונם, דאל"כ מאי נשתנה יוסף ויהודה מכל המון שעשו הרבה מהמצות ולא עברו על מצותיו ולמה זה יהיו הם לבדם זוכים להיותם נקראים מקדשי השם ית' ולא אחד בהם מהמון אשר זכו להשם מקדש השם, אלא הוא הדבר אשר דברנו השם הוא בוחן לבות והוא ידע כל אשר נעשה מהשלמים האלה יוסף ויהודה נעשה בלי שום סבה ותכלית חצוני כ"א לאהב את השם וליראה מפניו יראת הרוממות ולהם נאוה תהלה ותפארת להיותם מתוארים כל א' א' בשם מקדש ש"ש כי מה שהיו עושים ונמנעים מן המוזהר הי' הכל לכבוד קדושת שמו יתברך מבלי פני' וסבה חצונית, וגם מזה מוכח ההיפך דכל העובר עבירה בשאט נפש בלי תאוה ויצר לב רע כי הוא נקרא בשם מחלל שמו ית' כי ידיעת ההפכים אחת היא ואם העשי' על דרך האמור נקרא מקדש השם, ההיפוך מעשי' הוא המניעה מעשות או עשיית המוזהר מלעשות לא בשביל למלאות תשוקתו הרעה אלא למרוד ולבזות מצות ה' לכן מתואר בשם מחלל שמו ית' ודע דמה שאמרו שם בגמ' ל"ו ב' באותה שעה באתה לו דיוקנו של אביו בחלון וא"ל יוסף עתידין אחיך שיעמדו על אבני האפוד וכו' מיד ותשב באיתן קשתו הנה לכאורה נראה כי המאמר הזה סותר למה שאמרנו למעלה דיוסף עשה מה שעשה רק לכבודו ית' לבדו כי מהמאמר הזה מבואר דמניעתו מהתועבה הזאת היתה לכבודו שלא ימחק שמו מבין שמות אחיו כולם הכתובים על אבני האפוד, אולם אחר העיון שניהם צדקו יחד ואין האחד נסתר מחמת השני כי יצרו של יוסף הצדיק אז גבר עליו והטעה אותו בדמיון כוזב להורות היתר שאין בזה המעשה עון אשר חטא לזה באה אליו דיוקנו של אביו ואמר לו שימחה שמו ח"ו אם ילך שובב בדרך לבו לב רע ומזה נודע לו שהוא טעה בדעתו הכוזבת שאינו עושה עון אך נודע לו בבירור כי תועבה הוא עושה ולזה נמנע מעשיית העבירה לא בשביל הפסד כבודו שימחה שמו מעל אבני האפוד אלא אחרי שנתברר לו מהדיוקנא כי שקר ותרמית על שפתי רשע הרובץ לפתחו והי' נמנע מהעבירה לכבוד שמו ית' ואפשר לצדד ולאמר במה הטעתו יצרו כי יוסף ידע וראה שאביו שותק לראובן במה שעשה בבלהה פלגש אביו ולא עצבו אביו על כך והבין יוסף דהסבה היא בזה לפי שאין בפלגש קדושין ואין בזה איסור לישראל כי דין ישראל הי' לזרע יעקב לפי מחשבת יוסף עיין בס' פ"ד שהאריך בדברי חן בדרוש הזה ומזה שפט דגם לו אין משפט מות אם יבוא על אשת אדוניו כי קדושין אין להם רק יחוד בעלמא והרי היא כמו פלגש בישראל ולכן באה הדיוקני ואמרה עתידין אחיך שיכתבו וכו' ולכאורה דברים הללו ללא צורך הן ולהזהירו מלעשות כמחשבתו הי' די באמרו עתיד שיכתב שמך על האפוד רצונך שימחה שמך וכי בא הדיוקני ללמד מעשה האפוד מה יהי' כתוב באבניו וגם כפי הנראה והמובן מהמאמר הי' יוסף יודע מקדם מענין האפוד דהא לא הזכירו מה הוא האפוד אולם הוא הדבר אשר אמרנו שאמרה לו הדיוקני עתידין אחיך שיכתבו וכו' דאפי' ראובן ג"כ יכתב שמו באבני האפוד אבל אם משום שעשה תשובה כמאמרם ז"ל במדרש ואם כמו שאמרו רז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה כדאי' בגמ' דשבת נ"ה ב' משא"כ אתה אם אתה עושה כן גדול עונך מנשוא כי ימחה שמך מאפוד לכן אל יטעך יצרך בדבר זה, גם אפשר לומר דלזה בא דיוקנו של אביו דוקא ולא יצאת בת קול לומר לו כדבר הזה, בשביל שבא לו הטעו' מכח אביו ממה שרא' באביו שלא הוכיחו לראובן על הדב' הזה, לזה בא דיוקני של אביו דוק' להוציאו מידי טעותו. == יא == '''ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם וכו' אדם גדול בתורה וכו'.''' והנה מרן רוצה לומר דרבינו ז"ל היתה לו גירסא הפוכה ממה שהיא גירסתינו ביומא דף פ"ו א' בהך סוגיא דהיכי דמי חילול השם, אמר רב כגון אנא אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר וכו', והיתה גירסת רבינו ז"ל שם אמר אביי לא שנו אלא באתרא דתבעי אבל באתרא דלא תבעי לית לן בה יע"ש בכסף משנה. ''' וכוונתו ''' של מרן ז"ל הוא, דהוא סובר דגם לפי גירסת רבינו ז"ל האמורה אפילו הכי הדבר תלוי במקומות, לא שהוא תלוי במציאות, והיינו דרבינו ז"ל מפרש לפי גירסתו כך, אמר אביי לא שנו אלא באתרא דתבעי וכו' דבאתרא הדין שזה דרכם למו שתובעים מיד ואינם מקיפים הוא דאיכא חילול השם בדבר, אבל באתרא דלא תבעי וכו' היינו שאין דרכם של הטבחים שם לתבוע המעות מיד ודרכם הוא להקיף להקונים את הבשר או דבר אחר ממה שמוכרים אז ליכא חילול השם בדבר כשהלוקח לוקח בהקפה אף אם יהיה כגובה ארזים גבהו של הלוקח שהרי דרכן הוא להיות נותנים בשרם וסחורתם בהקפה להקונים, זהו מה שנראה לענ"ד בכוונת דברי מרן ולא הייתי צריך לכתבו כלל לרוב פשיטתו לולי כי עיני ראו להגאון המובהק מהר"ם ן' חביב ז"ל בספרו תוספות יוה"כ שם בד"ה היכי דמי חילול השם וכו' שלא פירש כן כוונת דברי מרן ז"ל ולפי פירושו שם תמה עליו, ולענ"ד הדבר פשוט וברור בכוונת מרן ז"ל כמו שכתבתי. ''' אמנם ''' כל זה כתבתי לפי דעת מרן דרבינו ז"ל היתה לו גירסא אחרת בגמרא מהגירסא שהיא לפנינו בגמרא והיא גם כן גירסת רש"י ז"ל, אבל לענ"ד נראה בס"ד דרבינו ז"ל היתה לו גם כן הגירסא והנוסחא כמו שהיא גירסת רש"י ז"ל, והוא אמר אביי לא שנו אלא באתרא דלא תבעי, אבל באתרא דתבעי לית לן בה יע"ש בגמרא, אלא דרבינו ז"ל פירש הסוגיא דאף באתרא דלא תבעי דהיינו שאין דרך הטבח להקיף וליתן בהקפה, אפילו הכי אינו חילול השם אלא אם כן ידוע שיש לאותו הקונה מעות בביתו בעת ההוא שלוקח בהקפה, כגון שהוא עשיר מפורסם שיש לו תחת ידו תמיד כספים, או שידוע בודאי ובבירור שזה אינו קונה בשר אלא אם כן יש לו מעות בביתו או שקונה מרגליות ואבנים טובות מהמוכרן שידוע שאין דרכן של בני אדם לקנות דברים כאלו שאינם הכרחיים להאדם אם לא שיש לו כספים בביתו וכדומה גווני טובא, אז הוא דאיכא חילול השם בדבר אם לוקח בהקפה מהטבח, כיון שאין דרך הטבח למכור בהקפה, והקונה ההוא, הוא ידוע שיש לו מעות בביתו, ואם כן כשיבא הקונה הזה ליקח את הבשר מסתמא יתבענו הטבח מיד בשעת נתינתו לו הבשר שיתן לו דמי מחיר הבשר, ואם הלוקח הזה ישיב לו שישלם לו אחר כך אם יום או יומים, יהיה מקום להטבח לחשוד את הלוקח, שאם יום או יומים יעמוד אחר כך לתבעו לפרעו ישמיט עצמו מלפרעו בטענות מטולאות, שיטעון שכבר פרעו או שידחהו בלך ושוב ומחר אתן וכדומה טענות גרועות, דאם לא היה כוונת הלוקח לרוע למה זה לא נטל הלוקח עמו המעות מיד כשבא ליקח הבשר, שהרי יש לו להלוקח הזה מעות בביתו וגם נפשו של הלוקח יודעת מאד כי פה הוא מקום שאין תובעים, דהיינו שאין הטבח הולך לתבוע מחיר הבשר לבית הלוקחים הבשר, אלא שהלוקחים הם צריכים לטרוח ולהביא עמהם המעות מחיר הבשר לבית המטבחים ונותנים מיד המעות כשלוקחים הבשר, ואם כן למה לך לטרוח ולבא אל הטבח פעם שנית ולהביא לו מעותיו אחר כך מחיר הבשר שלוקח עתה היה לך להביא עמך המעות מחיר הבשר מיד ולאלתר, אם לא כי רעה הוא חושב לעשקני כה יחשדהו המוכר. ''' אבל ''' כל זה כשהדבר ידוע שזה הלוקח יש לו עתה בשעת קנייתו בודאי מעות בביתו, אמנם אם אין ידוע בודאי שזה הלוקח יש לו מעות בעין בביתו אז בשעת לקיחתו בהקפה, אז ליכא חילול השם כשלוקח בהקפה אפילו באתרא דלא תבעי, שהרי עינינו הרואות שכמה וכמה סוחרים יש שאינם מוכרים סחורתם בהקפה, ואף עפ"י כן ב"א באים אצלם לקנות מהם בהקפה, והסוחר יודע שאין להקונה הזה עתה מעות בביתו, אך שהוא איש אמונים ולא נמצא עולתה בו, ומה יעשה הקונה הזה שאין לו עכשיו מעות והוא צריך עכשיו לאותו הדבר שרוצה לקנות, ושניהם רוצים בהקפה, הלוקח רוצה בהקפה מפני שהוא צריך לאותו הדבר עכשיו, והמוכר רוצה בהקפה כיון שהוא יודע שהלוקח הזה הוא איש בטוח וגברא דפרענא, ואם לא יתן לו בהקפה לא יהיה הקונה ההוא יכול לקנות הדבר ההוא עכשיו כלל, ולמה זה ירצה המוכר להפסיד הריוח של אותו הדבר, פן לא יבא לו שום קונה עוד על אותו הדבר או שיבא לו קונה לזמן מאוחר הרבה מהזמן ההוא שיפרע לו זה, או שיוזל הסחורה והדבר ההוא והפוכי בעיסקא טב, וביותר קצבי בשר ומוכרי יין וסוחרי פירות וכדומה דברים שנקל להם הגעת ההפסד והקלקול בהם שאם לא ימכר לו עכשיו הבשר או היין או הפירות וכדומה בהקפה כבר אפשר שהבשר והיין יופסדו ויסרחו ויחמיצו, ולמה זה לא ירצה ליתן בהקפה לאיש הזה שהוא אדם ישר וגברא דפרענא נראה מבחוץ לאיש הולך בדרך תמים ושונא מעשקות ומסתמא שוה מבפנים שאין רוח אחרת אתו, כיון שאין המוכר יודע בבירור שזה הלוקח יש לו בודאי ובבירור מעות בביתו, אומר בלבו המוכר מסתמא אין לו להלוקח עתה מעות כאשר הוא אומר ועולה לא נמצא בשפתיו. ''' ברם ''' כל החלוקים האמורים הם באתרא דלא תבעי דהיינו שאין דרכן של הטבחים למכור הבשר בהקפה ולתבוע אחר כך המעות מבית הלוקח, אבל באתרא דתבעי דהיינו שזה דרכם של הטבחים לטרוח ולילך לתבוע המעות מחיר הבשר בבית הקונה הבשר ואין דרכם של הקונים לטרוח ולהביא עמהם המעות מחיר הבשר אלא לוקחים את הבשר בהקפה, אז אפילו ידוע בודאי ובבירור שיש להלוקח הזה מעות בביתו עתה בשעת קניי' הבשר אפ"ה מותר לו ליקח בשר וכדומה בהקפה, שהרי אף אם שאל ישאל הטבח למה זה לא הבאת עמך המעות מחיר הבשר, ויהי כמשיב דבר הקונה זה דרכם של הטבחים מוכרי הבשר וכדומה לטרוח עצמם לילך לבית הקונים מהם לתבוע מהם מחיר הדבר ההוא שקנו ממנו, וליקח הבשר או היין או הפירות וכדומה בהקפה ואינם נותנים המעות מיד, ואם כן בשום פעם אין כאן חילול השם כשלוקח בהקפה. ''' והוא ''' הדבר אשר דבר רבינו ז"ל פה, כגון שלוקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר והוא שיש לו וכו' הנה כוונתו באמרו והוא שיש לו, שהוא באופן שידוע ומפורסם שיש לו תמיד מעות בביתו או שהוא דבר שאין קונים אותו אלא דוקא כשיש לו מעות בריוח בביתו, כגון שהוא קונה פנינים ומרגליות וכדומה שהן רק להתקשט בהן לא שצריך ללבושו או למאכלו או להסתחר בהן או שאר דבר הכרחיי לצורכי האדם, שאם אין לו מעות בריוח בביתו, ידוע הוא לכל שכל איש אמונים לא יקנה דברים כאלו שאינם הכרחיים לו באתרא דלא תבעי דהיינו במקום שאין דרכן למכור בהקפה ולהיות המוכר הולך אחר כך לבית הלוקח לתבעו לפרוע, אלא זה דרכם של הקונים להביא עמו מיד המעות מחיר הדבר ההוא שרוצה לקנות, ורבינו ז"ל הא מיירי באתרא דלא תבעי, דדוקא מתא מחסיא הוא אתרא דתבעי, אבל כמעט כל המקומות בעולם הם אתראי דלא תבעי. ''' ולפיכך ''' נראה לענ"ד בס"ד לתת טעם למה שלא הביאו הרי"ף והרא"ש ז"ל שם להך מימרא דאביי לא שנו אלא באתרא דלא תבעי והרבה מגדולי האחרונים ז"ל תמהו בזה, ולפי האמור בס"ד הנה נכון משום דמשמע להו להרי"ף והרא"ש ז"ל מדברי רבינא דכמעט כל העולם הם אתראי דלא תבעי ואם כן בכל העולם כולו אסור ליקח בהקפה שיש בו משום חילול ולהיות מקום דומיא דמתא מחסיא שהוא מקום דתבעי ומותר שם ליקח בהקפה הוא מילתא דלא שכיחא, וידוע דרכם בקדש של הרי"ף והרא"ש ז"ל דמילתא דלא שכיחא אינם מעתיקים בספרתן. ''' ולאפוקי ''' ממה שנראה מדברי רש"י ז"ל שם בד"ה ומתא מחסיא וכו' בהיפוך מהאמור, והוא שהרי כתב רש"י ז"ל שם וז"ל ומתא מחסיא מקומו של רבינא עכ"ל ולכאורה הם דברי מותר דמאי נפקא לן מיניה אם הוא מקומו של רבינא או לא, אבל נראה דכוונתו בזה להורות היפוך האמור, דבא לאשמעינן לן דאדרבא איכא בעולם מקומות הרבה שהם אתראי דתבעי, ולא נקט רבינא בלשונו מתא מחסיא לאפוקי כל העולם אלא נקט מתא מחסיא הואיל וזה היה מקומו של רבינא שישב בה דבר ממקומו לדוגמא על מקומות אחרים. ''' ואפשר ''' לומר דגם רש"י ז"ל סובר כהרי"ף ורבינו והרא"ש דכל העולם כולו הוא אתרא דלא תבעי חוץ ממתא מחסיא, ומה דכתב רש"י ז"ל דברים הנ"ל היינו דקשיא ליה כיון דהוא מילתא דלא שכיחא שיהיה אתרא דתבעי למה לי' לרבינא לאשמעינן ממתא מחסיא היאך היא מה איכפת להו לכל העולם במקום אחד של מתא מחסיא לזה כתב רש"י ז"ל שהיה מתא מחסיא מקומו של רבינא שהוא היה דר שם, ממילא דינא אתא לאשמעינן לתלמידיו היושבים לפניו לשמוע בלימודים, היאך יתנהגו פה במתא מחסיא, ואלולי שגילה להם אזן רבינא מזה לא היו התלמידים מעלים על דעתם כלל דפה במתא מחסיא יהיה מותר להם ליקח בהקפה, דהיאך יעלה על דעתם שמתא מחסיא הוא משונה בדבר זה מכל המקומות שבעולם והיו סוברים דגם כן מתא מחסיא אתרא דלא תבעי ואסור להם ליקח בהקפה, וסוף סוף יהיה הפירוש בדברי רש"י ז"ל איך שיהיה דעת הרי"ף ורבינו והרא"ש ז"ל הוא דבכל העולם חוץ ממתא מחסיא הוא אתרא דלא תבעי, ולפיכך לא הוצרך רבינו ז"ל לבאר זה דמיירי באתרא דלא תבעי דהא כל המקומות שבעולם כן הוא, ובשביל מתא מחסיא לחוד אין צורך לרבינו ז"ל לבאר דינו, וביותר דהוא לקולא. ''' ויותר ''' נראה דרבינו בצחות לשונו ביארו דאיסור זה לא מיירי אלא באתרא דלא תבעי, וממילא נשמע דבאתרא דתבעי ליתא להדין הזה, והוא שהרי כתב וז"ל ונמצאו המוכרים תובען והוא מקיפן וכו' וכנ"ל, שתיבת ונמצאו לכאורה הוא אך למותר שהיה די באמרו והמוכרים תובען והוא מקיפן וכו' אבל הוא הדבר אשר דברנו שרבינו ז"ל לא מיירי אלא באתרא דלא תבעי וכמו שהוא כן כמעט בכל המקומות, ואם כן בודאי ובבירור יתבעו המוכרים אותו מיד עבור המעות מחיר הדבר הנקנה ושואלים לו איה איפו הם מעותיך מחיר דבר זה, והוא גם הוא הקונה אינו יכול להתנצל ולומר להמוכר ההוא שעתה הוא באפס דמים ודמים אין לו עכשיו בביתו, שהרי הדבר גלוי וידוע הוא דההוא גברא יש לו מעות בביתו וכמו שביארו רבינו ז"ל וכתב וז"ל והוא שיש לו וכו' שכוונתו הוא שידוע שיש לו, ולזה סיים רבינו ז"ל והוא מקיפן וכו' ורצונו בזה שהקונה הזה בעל כרחו שלא בטובתו הנה הוא צריך להשיב להמוכר, שמהאי טעמא בא ביאה ריקנית שבא לקנות בלא המעות מפני שהוא רוצה ליקח הדבר ההוא שהוא לוקח בהקפה עד עת אחר שיפרע לו דמי מחיר הדבר ההוא, והנה הרי הלוקח הזה הוא נחשד בודאי בחשד גמור אצל המוכר, כי לבו ומחשבתו של הלוקח הזה הוא רק רע שכוונתו בלקיחתו בהקפה הוא רק לגזלו ולהשתמט ממנו מלפרוע ושמא ישכח המוכר החוב ולא ישלם לו ולזה יש בזה בודאי עון חילול השם ית'. ''' ומלבד ''' שרבינו ז"ל אסברה לה לכל זה מצד הסברא דנפשיה אף זו אומר אני בס"ד דרבינו ז"ל הכריח כל זה מלישנא דהגמרא הנ"ל, דאמרינן שם וז"ל אמר רב כגון אנא אי שקילנו בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר וכו' עכ"ל הגמרא, וקשיא ליה לרבינו חדא, דמה הלשון אומרת כגון אנא אי שקילנא וכו' (ועיין בהרי"ף והרא"ש דגרסי דשקילנא בשרא וכו' ועיין בחידושי אגדות מהרש"א ז"ל מה שכתב בזה) דתיבות כגון אנא דקאמר נראה כבידה על הלשון, דהא אי אפשר לפרש תיבת אנא שאמר שמי שעושה כמו שהוא עושה שלוקח בשרא בלא דמי הוא עושה חילול השם, שחלילה וחלילה לרב להזהיר לאחרים מלעשות דבר והוא יעשה ח"ו עון חילול השם, וביותר לפי נוסחתינו בגמרא הנ"ל שהיא אי שקילנא וכו' וכנ"ל אינו סובל כלל הפירוש הזה, דבשלמא ר' יוחנן שאמר שם כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תפילין וכו' היה אומר תיבת "אנא" מי שיעשה כמוהו, ועליו לא קשיא היאך היה עושה כך דכבר בא מאור עינינו רש"י ז"ל שם וישבו, שכתב שר' יוחנן עשה כך עפ"י ההכרח מפני חולשת בריאות גופו אבל גבי הך מימרא דרב ל"ל הכי, ובאמת גבי אינך מימרא דאמוראי התם דקחשיב ואזיל לא נאמרו הדברים הללו כגון אנא, ואם נאמר דפירושו של כגון אנא דקאמר רב הוא דדוקא כגון אנא שאני המופלג בדור והיינו שדוקא לאדם המופלג בדור כמו רב בדורו הוא דאסור לעשות דבר זה אבל לתלמיד חכם אחר שאינו בהפלגה כערכו לזה הוא מותר ליקח בהקפה בישרא מטבחא, מלבד שדבר זה בעצמותו אינו אמת, כי לכל תלמיד חכם אסור לעשות כן אפילו הוא פחות הרבה מגדולת וערך רב, דסוף סוף יש חילול השם ית' אומרים ראו מעשיו של אדם פלוני שלמד תורה והוא רוצה לגזלני, אף זו הס מלהזכיר על רב שיתייהר ויאמר כגון אנא שאני מופלג בדור, ואם לאשמעינן הדין היה יכול לומר סתם כגון מפורסם בדורו אי שקיל בישרא מטבחא ולא יהיב דמי וכו' וזאת שנית' קשיא לי' לרבינו ז"ל למה נקט רב בלשונו דוקא בישרא מטבחא, ולא נקט פת מן הנחתום ויין מן החנוני וכדומה, ויותר נאות הי' לו לרב למנקט בלשונו סתמא, והוא כגון אנא אי שקילנא מידי ולא יהיבנא דמי שהיה כולל בזה כל הדברים יהיו מה שיהיו, גם בדברי רבינו ז"ל קשיא לענ"ד מהיכן יצא לו להתנות התנאי הזה שהתנה, וז"ל והוא שיש לו וכו' וכאמור לעיל, שלכאורה לא נזכר בגמרא כלל מהתנאי הזה, ואם כן דלמא אף כי אין לו דמים נמי אסור ליקח בהקפה ולא ראיתי שנתעוררו בזה אחד מנושאי כליו. ''' ומשום ''' כך ראה רבינו ז"ל לפרש להך מימרא דרב כך ומזה יצאו לו כל דבריו וסברותיו שכתב פה, והוא דבחולין דף פ"ד א' אמרינן בגמרא וז"ל ת"ר כי ירחיב ד' את גבולך, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון וכו' מכאן אמר ר' אליעזר בן עזריה מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק, עשרה מנים יקח לפסו ליטרא דגים, חמשים מנה יקח לפסו ליטרא בשר, מאה מנה ישפתו לו קדרה בכל יום, ואינך אימת מערב שבת לערב שבת, אמר רב צריכין אנו לחוש לדברי הזקן, אמר ר' יוחנן אבא ממשפחת בריאים הוה, אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו ירצנה לחנוני, אמר רב נחמן כגון אנו לוין ואוכלין וכו'. ''' והמורם ''' מזה דרב סובר דמי שאין לו לפחות חמשים מנה לא יקנה בשר כלל אפילו ליטרא אחת ואפילו לשבת ומכל שכן בימות החול, שרב הוא סובר כר' אליעזר בן עזריה שאמר שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון דהיינו כשיהיה לו מעות הרבה בשופע למאוד, ורב היה באתרא דלא תבעי שהיה הלוקח צריך לטרוח ולהביא עמו מיד המעות מחיר הבשר, ואם כן אם רב היה לוקח הבשר בהקפה מהטבח, הרי היה הטבח שואלו למה זה אין אתה מביא עמך דמי מחיר הבשר מיד ולאלתר, ולא היה רב יכול להתנצל כנגדו ולומר שלכך לא הביא המעות מיד מפני שאין לו עכשיו מעות בביתו (ומכל שכן שהטבח מעצמו לא היה מלמד זכות עליו להסיר אשם ממנו בכך שאין לו עתה מעות בביתו), שהרי לולי שהיה לרב אז בשופע גדול מעות בביתו, עד שהוא אוכל את הבשר רק לתיאבון לא היה אוכל וקונה בשר כלל, שהרי רב הוא היה ממשפחת בריאים שאינם אוכלים בשר כ"א לתיאבון דוקא וכאמור. ''' ומעתה ''' דייק הדק היטב רב בלשונו, ההוא אמר כגון אנא וכו' שאני ממשפחת בריאים שאינו אוכל בשר כי אם לתיאבון ברבות הטובה, ואם כן אי אפשר להתנצל אותי על מה שלא לקחתי עמי המעות מחיר הבשר שהוא מחמת שאין לי מעות בביתי עכשיו דהכל יודעין שאם כן היה שלא הייתי אוכל, ואם כן אנא או מי שהוא כמוני ממשפחת בריאים, יש בזה עון חילול השם ית' אי שקילנא בישרא ולא יהיבנא דמי לאלתר שבודאי אין כוונתו של זה שהוא כמוני בריא אלא לגזול את הטבח ולהשתמט מלפרוע דמי הבשר, אבל באדם אחר שאינו כמוני ממשפחת בריאים שזה אוכל בשר אפילו אין לו מעות בביתו, אפילו באתרא דלא תבעי שאין דרך הטבח למכור בהקפה וגם הלוקח הזה הוא תלמיד חכם אפילו הכי מותר לו ליקח בשר בהקפה שאין בו עון חילול השם שהטבח יתנצל אותו שלכך נוטל בהקפה הואיל ואין לו מעות בביתו שהרי אין זה ידוע אם יש לו לזה הלוקח ממון בביתו אלא שאף שאין לו מעות בביתו זה שאינו ממשפחת בריאים הוא אוכל בשר בכל יום, וגם מהאי טעמא נקט רב בלשונו דוקא בישרא ולא נקט פת ויין ושמן וכדומה דלא כן הדין הוא בפת ולחם לאכול ובגד ללבוש ושארי צרכי הגוף וצרכי הבית שהללו אפשר גם לרב לקנותן בהקפה, שדברים אלו אף רב היה רגיל לקנותן אף אם לא היו לו מעות כלל בביתו אז בשעת קנייתן כיון שדברים הללו אין קונים אותם לתיאבון דוקא, אלא הוא קונה אותן לכשצריך להם מיד ולאלתר, ומה יעשה אם אין לו בביתו מעות והוא צריך להם מיד הרי בעל כרחו שלא בטובתו צריך לקנותן בהקפה, שדבר זה שאמר רב צריכין אנו לחוש לדברי הזקן לא נאמר אלא באכילת בשר שהוא אינו דבר הכרחי לחיי האדם כשהוא בריא, לא כן בשארי דברים שהם דברים הכרחים לחיי האדם שעל זה לא אמרו רב מעולם, ואם כן כל דברי רבינו ז"ל פה יוצאים מן הסוגיא דיומא הנ"ל וכפי גירסת רש"י וכל גדולי הראשונים ז"ל וכפי גרסתינו ונוסחתינו. ''' ודע ''' דמה שאמר רב וז"ל כגון אנא אי שקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר וכו' שלכאורה נראה זה כאריכות דברים דמה היה חסר אם היה אומר בקיצור כגון אנא דשקילנא בישרא מטבחא בהקפה, אבל נראה דרצה בזה לאשמעינן עוד דין חדש והוא דלא מיבעיא אם לוקח בהקפה כסתם הקפה שהוא על המשך זמן מה דבודאי איכא חילול השם ית' שיחשדוהו שכוונתו לגזלו שבהמשך הזמן אולי ישכח הטבח שהוא חייב לו, ואף אם יתבענו נקל לו לטעון שכבר פרעו וששכח הפרעון דמיפרע לא דייק כל כך, מה שאין כן אם יקח הבשר ויאמר להטבח שיבא עמו לביתו ויפרענו שם, שאין ההקפה אלא לזמן מועט ולא שייך כל כך החשש דשמא ישכח הטבח החוב או שיטעון שכבר פרעו, אשמעינן רב דאפילו הכי איכא בזה עון ח"ה דכיון שהוא יודע שבעיר הזאת דרך הלוקחים להביא עמהם דמי מחיר הבשר וליתן מיד ולאלתר שיקחו הבשר לא שיפרעו בפרעות אח"כ אפילו לשעה קלה, וזה לא הביא עמו דמי מחיר הבשר וליתנו מיד בלקיחתו הבשר כבר יש מקום לטבח לחשדו בגזלנותא. '''או שירבה בשחוק וכו'.''' עכ"ל. כתב מרן ז"ל מ"ש או שירבה בשחוק למדו מדתנן פ"ב (משנה ג') דדמאי, המקבל עליו להיות חבר כלומר להיות נאמן על המעשרות, מה דברים יקבל עליו, ואמר ר' יהודה שצריך לקבל עליו שלא ירבה בשחוק, ואע"ג דרבנן פליגי עליה וכו', ע"כ לא פליגי אלא במקבל עליו להיות נאמן על המעשרות אה"נ שצריך שלא ירבה בשחוק וכו', והנה נפל טעות בדפוס זה פעמים במ"ש מרן ז"ל זה שתי פעמים להיות נאמן על המעשרות כי אין זה שהוא נאמן על המעשרות נקרא בשם חבר, אלא זה שמו אשר יקרא לו בשם נאמן וכמבואר שם במשנה הקודמת והיא משנה ב', וגם הנאמן למעשרות א"צ לקבל עליו להיות ממאן בשחוק וכמבואר שם משנה ב', אבל החבר הנשנה שם משנה ג' הוא המקבל עליו להיות נאמן על הטהרות, וע"ז אמר ר"י במשנה שצריך להיות מקבל עליו שלא ירבה בשחוק, ע"ש במשנה וא"כ צריך להיות בדברי מרן ז"ל ב' פעמים במקום תיבת המעשרות תיבת הטהרות, וק"ל. ''' איברא ''' כי הראי' בעצמותה הנה היא דחוקה והדברים עומדים צפופים, אבל מקור דברים אלו הם במסכת דרך ארץ זוטא בפרק המתחיל מי שהוא תלמיד חכם וכו' דתניא התם וז"ל מי שהוא ת"ח לא יאכל מעומד וכו' מיעוט שיחה מיעוט שחוק וכו' וגדולה מזו מצינו כן ששנינו במסכת' אבות בהברייתא דפרק קנין תורה, שאחד ממ"ח מעלות שהתורה נקנית בהן היא במיעוט שחוק והרי כל ת"ח ביותר אפילו הי' כיהושע ב"נ צריך הוא לקנות התורה תמיד ובאהבתו ישגה בה כי היא ארוכה מארץ מדה ודדיה ירווך בכל עת, וכמו שדרשו רז"ל על פסוק זה. {{ניווט כללי תחתון}} {{פורסם בנחלת הכלל}}
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
תבניות המופיעות בדף זה:
תבנית:אות למספר
(
עריכה
)
תבנית:גופן
(
עריכה
)
תבנית:דף הבא
(
עריכה
)
תבנית:דף קודם
(
עריכה
)
תבנית:הועלה אוטומטית
(
עריכה
)
תבנית:היררכיה
(
עריכה
)
תבנית:זי
(
עריכה
)
תבנית:חלונית
(
עריכה
)
תבנית:חץ משולש
(
עריכה
)
תבנית:כאן
(
עריכה
)
תבנית:מסגרת2
(
עריכה
)
תבנית:מספר לאות
(
הצגת מקור
) (הגנה מלאה)
תבנית:מרכז
(
עריכה
)
תבנית:ניווט כללי עליון
(
הצגת מקור
) (הגנה מלאה)
תבנית:ניווט כללי תחתון
(
הצגת מקור
) (הגנה מלאה)
תבנית:סרגל רמבם
(
עריכה
)
תבנית:סרגל רמבם/פנים
(
עריכה
)
תבנית:סרגל רמבם/פנים/חידושי רבנו חיים הלוי
(
עריכה
)
תבנית:עוגן
(
עריכה
)
תבנית:על התורה רמבם
(
עריכה
)
תבנית:פורסם בנחלת הכלל
(
עריכה
)
תבנית:ש
(
עריכה
)
תבנית:שיתופתא רמבם
(
עריכה
)
תבנית:תא שמע רמבם
(
עריכה
)
תבנית:תנאי מסכתות תחתון
(
עריכה
)
תבנית:תנאי מפרשים כללי
(
עריכה
)
יחידה:PV-options
(
עריכה
)
יחידה:ParamValidator
(
עריכה
)
יחידה:גימטריה
(
עריכה
)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
עריכת קוד מקור
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
רשימת הספרים
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
מראי מקומות
אנציקלופדיה
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף