עריכת הדף "סדרי טהרה/יורה דעה/קצג"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''סימן קצג'''}}

==א==

(א) '''ופורש.''' כתב הב"י בשם הרשב"א בתשובה אע"ג דאין לך מכה גדולה מזו לא תלינן בה כדתלינן בעלמא במכה משום דשאני התם דאיכא למיחש לדשמואל דאמר יכילנא לבעול כמה בתולות בלא דם ועוד דבבתולה יש להחמיר לפי שאינו אלא לשעה ופעם אחת אבל היכא שאפשר שתאסרנה ע"י על בעלה לא החמירו עכ"ל ובאמת על התי' ק' מאד כיון דהא דשמואל לא שכיחא ולכאורה י"ל דס"ל להרשב"א דדוקא הטיה דשמואל לא שכיחא שהיה בועל בעילה גמורה אבל הטיה שכיחא כדאמרינן בפ"ק דכתובות דרוב בקיאין בהטי' וכ"כ תוס' בכתובות שם אך לשון הרשב"א שכ' דאיכא למיחש לדשמואל אינו סובל זה גם בתה"א דף קס"ה ע"ב כ' בהדיא וז"ל ובהטיה לא תלינן דמלתא דלא שכיחא הוא וכדאמרינן לעיל בעל ולא מצא דם עכ"ל אלמא דלא ס"ל כתוס' בזה וכמו שאבאר לקמן בעז"ה וכן דבריו אלו דכ' בתי' ב' מבואר דס"ל להרשב"א ז"ל דאפי' במכה שידוע שמוציאה דם אפ"ה אינו תולה בו כל שהיא מכה עוברת שאינה אלא לשעה וכן נראה ממ"ש דף קפ"א ע"ש ע"ב ולא נראה כן דעת שאר פוסקים אלא דלעולם תולין במכה שמוציאה דם אפי' במכה עוברת ואינה אלא לשעתה ע"ל סי' קפ"ז מיהו י"ל דש"ה דשם מכה אחת היא ולא פליג משא"כ ד"ב דלעולם היא מכה עוברת אבל הרא"ש כ' כאן טעם אחר דודאי לא חיישינן שמא יצא דם מן המקור עם דם בתולים דלמה נחוש בתינוקת וכו' ואפילו באשה גדולה למה נחוש הא אמרינן לקמן דאפי' אשה המוחזקת להיות רואה מ"ת אם יש לה מכה תולה במכת' ולא חיישינן שמא יצא דם מן המקור עם דם מכתה ונ"ל טעם לחומרא זו לא בשביל שנחוש שמא יצא דם מן המקור עם דם בתולים דלמה נחוש לזה וכו' אלא משום דב"מ לכל מסורה ואין הכל בקיאין בחילוק שיש בין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ובין הגיע זמנה ובין בוגרת ובין ראתה ובין לא ראתה ועוד משום דחתן יצרו תקפו הלכך הסכימו רבותינו להשוות כולן וליתן להם דין חומרא שבחומרות דהיינו בוגרת שראתה דנותנין לה בעילת מצוה עכ"ד ותמי' לי' דמנ"ל דבבוגרת שראתה לדין המשנה בועל בעילת מצוה ופורש והא דאמרינן התם גבי בוגרת דאמר רב דנותנין לה לילה ראשונה ל"ש אלא שלא ראתה אבל ראתה אין לה אלא ב"מ פירושו כיון שהיא ראתה אין נותנין לה לילה ראשונה אלא ב"מ ומנ"ל דצריכה לפרוש מיד אלא כ"ז שלא ראתה יותר מותרת לבעלה דהא אם לא ראתה דנותנין לה כל הלילה ודאי דא"צ טבילה אח"כ כיון דכל הלילה מותר לבעול אף אם תראה כל פעם באותו לילה דתלינן הכל בדם בתולים למה תהיה אסורה אח"כ אלא ה"פ שכל אותה הלילה אף אם ראתה כל פעם הן מחמת בעילה או שלא מחמת בעילה מותרת אבל אח"כ אם ראתה וכה"ג הא דאמר בבוגרת שראת' דאין לה אלא ב"מ נמי ה"פ דכל דם שהיא רואה בשעת תשמיש הראשון הוא דם בתולים אבל מה שתראה אח"כ הן ע"י בעיל' או שלא ע"י בעילה לא תלינן בדם בתולי' אבל אם לא ראת' אח"כ מותרת לבעלה וא"צ טבילה עבור הדם ששתת ממנ' בשעת ב"מ דתלינן בדם בתולי' אבל דיצטרך לפרוש מיד היכן הוזכר זה לדין המשנה והנה הרא"ש לפי שיטתו חולק על מה שכ' הראב"ד דצריך לפרוש באבר מת דא"כ מאי נותנין לה דקאמר ע"כ צריך לבעול ב"מ אלא ה"פ אע"ג דהחמירו לעשותה כנדה אחר בעילה זו נותנין לו כל ביאה זו שיבעול ויגמור עכ"ל וכ"ז הוא לשיטתו דס"ל דאף לדין המשנה היכא דלית לה אלא בע"מ צריך לפרוש מיד אבל להראב"ד י"ל דלק"מ דס"ל דלדין המשנה אף היכא דאין נותנין לה בעילת מצוה מ"מ אין צריך לפרוש מיד אלא דאם לא ראתה אח"ז עוד מותרת לבעלה בלא טבילה דומיא דנותנין לה כל הלילה או ד' לילות דאף לאחר ד' לילות או לאחר לילה מותרת לבעלה בלא טבילה אם לא ראתה אח"כ ה"נ היכא דנותנין בעילת מצוה וא"כ שפיר אמר במתני' לב"ש דנותנין לה ב"מ דכל דם שהיא רואה בשעת ב"מ טהורה ומותרת לבעול אח"כ ומכ"ש דא"צ לפרוש באבר מת דהא מותר אפי' לבעול אח"כ וכן הא דאמרינן בשמעתין ל"ש אלא שלא ראתה אבל ראתה אין נותנין לה אלא ב"מ לגי' הרא"ש שגרס כן וכן הוא גי' הרשב"א נמי ה"פ דאין נותנין לה אלא ב"מ הא ב"מ נותנין לה שמותרת לבעלה אח"כ אם לא ראתה אבל לדידן דקיי"ל דבועל ב"מ ופורש י"ל כדעת הראב"ד דצריך לפרוש באבר מת אך מדברי הראב"ד בפ"ה דא"ב נראה שסובר ג"כ כדעת הרא"ש דכל היכא דאין נותנין לה אלא ב"מ צריך לפרוש מיד אף לדין המשנה דעל מה שפסק הרמב"ם שם דאם ראתה בבית אביה ואח"כ נשאת אין לו לבוא עליה אלא ביאה ראשונה ופורש כ' הראב"ד כב"ש היא עכ"ל מבואר דס"ל דלב"ש דאמר נותנין לה ב"מ צריך לפרוש מיד ולא ידעתי מנ"ל לפרש כן:

'''וביותר''' קשה לי על הרשב"א בתה"א דף קס"ה ע"ב שהקשה אהא דא"ל ר' אבא לר"א אלא מעתה בעל נפש לא יגמור ביאתו וז"ל וקשיא לי מאי קשיא ליה טפי ארבותינו ממתני' דקתני בתינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה בועל ב"מ ופורש עכ"ל ולא ידעתי מאי קשיא ליה דהיכן מוזכר במתני' דצריך לפרוש מיד וכ"נ לכאורה מסוגיא דכתובות דף ד' בהאי דאי' התם דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים וכו' כ' המהרש"א ויש לדקדק דמסקינן לקמן טעמא משום אבילות קילא ליה הא אית ביה נמי משום דם בתולים דלא קילא ליה ויש מתרצים בזה דמיירי במוכת עץ או באלמנה שנשאת לבחור והוא דחוק אבל מדברי הרא"ש למדתי תי' דאיירי הך ברייתא לפי המשנה ראשונה דאין לפרוש משום ד"ב עכ"ד ואי ס"ד דאף לדין המשנה בבוגרת שראתה בועל ב"מ ופורש אכתי קשיא איך סתם התנא ותני כל אותן הימים כו' דמאי פסקא הא איכא נמי בוגרת שראתה דא"צ לישן בין האנשים א"ו דלדין המשנה בכולה א"צ לפרוש גם בתשו' הרשב"א סס"י זה מבואר דס"ל דב"ש דאמר דבועל ב"מ ר"ל דפורש מיד ומאד קשה לי דמנ"ל זה אח"ז ראיתי בהשגות הרז"ה בשאר הפרישה שכ' להדיא כדברי וז"ל דאפילו לב"ש דמחמירין לא החמירו כל הצורך שלא הוזכרה פרישה במשנתנו כל עיקר שכשאמרו נותנין לה ב"מ לא אמרו שיהא פורש ממנה מיד אלא שאם תחזור ותראה לאחר ב"מ אפילו בו ביום או בלילה הוא חייב לפרוש ממנה דומיא דנתינת ד' לילות ועד שתחיה המכה שאין חייב לפרוש ממנה עד שתראה לאחר ד' לילות א"נ לאחר שתחיה המכה ה"נ כשאמרו ב"ש נותנין לה ב"מ שאם תראה לאחר מכן אפי' בו בלילה פורש ממנה ואם לא תראה לאחר מכן אינו פורש לעולם ולדברי ב"ה אינו פורש כל הלילה ואפי' ראתה אחר ביאה ראשונה ולאחר הלילה אם ראתה פורש ואם לא ראתה אינו פורש נמצא שאפילו ב"ש לא חייבוהו לפרוש מבעילת מצוה כשלא ראתה אחר כך וכשחזרו רבותינו ונמנו וגזרו שיהא פורש ממנה מיד עד שתספור ז' לראייתה שראתה מתוך ב"מ עכ"ל והן הן הדברים שכתבתי ואפשר לישב בדוחק דעת הפוסקים דס"ל דפי' דנותנין לה היינו לשמש וכן פירש"י ולא ניחא להו לפרש דפי' דנותנין לה קאי על הדם דנותנין לה שיהא טהור אלא נותנין לה קאי על הבעילה דא"כ קשיא הא דאמר נותנין לה בע"מ מאי נותנין לה ע"כ צריך לבעול ב"מ כמ"ש הרא"ש אלא ע"כ צ"ל דלענין זה נותנין לה שרשאי לבעול ולגמור ביאתו או לענין זה נותנין שא"צ לפרוש באבר חי כמ"ש הרא"ש ז"ל א"כ מוכח שהוא כדם נדה ממש אך לא ידעתי מי הכריחם לכך דהא אפשר לפרש דקאי על הדם מה שהיא רואה בשעת בעילה דנותנין לה שהוא דם טהור וכמ"ש אח"ז ראיתי בהרי"ף פ"ק דכתובות גבי בוגרת שדעתו ג"כ כהרא"ש ואף דלכאורה לדידן אין נ"מ בפלפול הזה כיון דקי"ל בכולה בועל ב"מ ופורש מ"מ לפי מה שאכתוב לקמן יש בזה נ"מ לדינא:

==ב==

(ב) '''מיד.''' כתב הש"ך ס"ק א' ה"ה דמותר לפרוש באבר חי וא"צ להמתין עד שימות האבר ע"כ והוא מן הרא"ש והרשב"א דלא כהראב"ד דס"ל דצריך לפרוש באבר מת וכבר כתבתי לעיל דהרא"ש הוכיח זה דא"כ מה נותנין לה בעילת מצוה הא ע"כ צריך לבעול בע"מ ואני שמעתי ולא אבין דהא י"ל נותנין לה שרשאי לגמור ביאתו אבל לעולם דצריך לפרוש בא"מ וא"ל דא"כ קשיא למאי דס"ד דרבי אבא דאמר אלא מעתה בעל נפש לא יגמור ביאתו וא"כ לדידי' תיקשי מה נותנין לה ז"א דאף ר"א ידע דנותנין אפי' לגמור ביאתו אלא דמק' אגוף הדין אמאי התירו לו כ"כ לגמור ביאתו וע"ז השיב ר"א דמש"ה התירו לו כדי שלא יהא לבו נוקפו ועוד למ"ש הרשב"א בתה"א בלא"ה לק"מ שכ' דעל מתני' לק"מ אלא על רבותינו שהחמירו אפי' בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה דאלמא כעין ודאי משוי לה והלכך לדידהו הוא דקשיא ליה א"כ בעל נפש לא יגמור ביאתו עכ"ד לפ"ז למשנה ראשונה ודאי דידע דאין לבעל נפש להחמיר שלא לגמור ביאתו ומותר אפילו לפרוש באבר חי והראב"ד לא כתב כן אלא למאי דקיי"ל כרבותינו ואף דמסקינן דמותר לגמור ביאתו אפי' בעל נפש ס"ל להראב"ד ז"ל מ"מ לפרוש באבר חי אינו רשאי ולק"מ אבל הרשב"א ז"ל מסיק מילתא בטעמא דכיון דהתירו לו לגמור ביאתו כ"ש דהתירו לו לפרוש באבר חי ולא תהא פרישתו גדול מכל גמר ביאתו ועוד שאם אתה עושה כמשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי אף הוא לבו נוקפו ופורש וזו היא תשובתו של ר"א וזו נ"ל מבואר ואפי' לבעל נפש וכן דעת הר"ז הלוי עכ"ד:

==ג==

(ג) '''מצאה דם טמאה.''' הרא"ש והרשב"א כתבו דבהדיא לא תלינן משום דלא שכיחא כדאמרינן שאני שמואל דרב גוברי' וקשיא ליה לפמ"ש הרשב"א בתי' הראשון שהבאתי לעיל מש"ה לא תלינן בדם בתולים דאיכא למיחש לדשמואל וא"כ קשיא כשלא מצא כלום מ"ט נגזור דממ"נ אם הטה הרי לא מצא כלום ואי לא הטה הא דם בתולים היא אך לפי תי' ב' ניחא דהטעם דבבתולה יש להחמיר טפי שאינו אלא לשעה וחיישינן שמא נתערב בו דם נדה וא"כ היכא דלא מצא כלל חיישינן כי היכי דדם בתולים חפוהו ש"ז או נימוק דהא ודאי דהיה שם ד"ב דהא הטיה לא שכיחא י"ל נמי דלמא דם נדה נמי בא עמו וחפוהו ש"ז או נימוק אבל לטעם הרא"ש שכ' דכיון דביאת מצוה לכל מסורה לכך הסכימו להשוות כולן וליתן להם דין חומרא שבחומרות היינו בוגרת שראתה דאין לה אלא בעילת מצוה בלא"ה ניחא כיון דהטי' לא שכיחא ובודאי יש דם בתולים כאן וחפוהו ש"ז או נימוק מש"ה פורש כדין בוגרת שראתה גם י"ל לדעת הרא"ש אף שכ' דלתערובת ד"נ לא חיישינן היינו דמשום זה לחודא לא היה להם לגזור דיפרוש דמה"ת נחוש לזה אבל השתא דגזרו דפורש כדי להשוות כולן יחד השתא נמי גזרו משום תערובת ד"נ וכ"כ הב"י כאן במ"ש ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם ומהשתא ניחא מה דקשיא לי על הרא"ש ז"ל דהכא דחה בשתי ידים לטעם דחיישינן משום תערובת ד"נ ואלו בפ"ק דכתובות כ' הטעם משום תערובת ד"נ ולפמ"ש ניחא דהא והא איתא והכא לא כ' אלא משום ה"ט לחודא לא גזרו דמ"ש במכה דלא גזרו לתערובת ד"נ א"ו דהעיקר הגזרה היה כדי להשוות כולן יחד והתם בכתובות כ' דגזרו משום תערובת ד"נ היינו לבתר שהשוו יחד ונתנו לה דין חומרא שבחומרות גזרו נמי משום תערובת ד"נ ונ"מ דאפי' בעל ולא מצא כלל דטמאה דאי לאו משום תערובת ד"נ לא היה להם להחמיר כ"כ:

'''אך''' מה שהקשיתי לעיל סי' קפ"ז דהיא גופא קשיא מ"ט אמרו בבוגרת שראתה דבועל בעילת מצוה ופורש דהא ס"ל להרא"ש דכל בוגרת יש להן דם בתולים כנראה מן הטור בא"ע סי' ס"ח דפסק כן דאף לבוגרת יש טענות דמים בוודאי ס"ל דכן דעת אביו הרא"ש וכיון דיש לה טענות דמים מ"ט צריך לפרוש הא ודאי קו' היא ואין לי ישוב נכון ע"ז כעת הגם שראיתי בס' כו"פ שכ' דס"ל להטור דרוב בוגרות יש להן דם בתולים אבל מעוט אין להן דם בתולים לכך לענין כתובה מפסדת כיון דהרוב מסייע להבעל ע"ש ולפ"ז הי' ניחא דמה"ט אמרו בועל ב"מ ופורש כיון דאיכא מעוט שאין להם דם בתולים ואיכא נמי מעוטא דהטי' מש"ה אמרו דפורש דשמא דם נדה היא אך לענ"ד א"א לומר כן דהא מסיק הטור שם לענין לאוסרה על בעלה דאם קבל בה אביה קדושין פחותה מבת ג' שנים ויום א' או באשת כהן אסורה לבעלה ומבואר שם דזה קאי אכל הנשים שיש להם טענות בתולים דהא לא מפליג מידי מוכח דקאי אפי' על בוגרת דאם לא היה להם דם בתולים אסורה לבעלה אם קבל בה אביה קדושין פחות מן ג' שנים דאסור' לבעל ואי דיש מעוט בוגרות שאין להם ד"ב אמאי תהא אסורה לבעלה הא איהו פסק כרבינו יונה שהביא הרא"ש בפ"ק דכתובות שאם היא אמרה נאנסתי או מוכת עץ אני אפי' קבל בה אביה קדושין פחות מג' שנים אפ"ה מותרת לבעלה כיון דהיא אומרת ברי לי והוא טוען שמא ועוד דחזקת כשרות מסייע לה ואע"ג דרצון הוא רוב ואונס מעוט אפ"ה אלים טענות ברי וחזקת כשרות מסייע דשריא לבעלה לפ"ז אי איתא דמעוט בוגרת אין להם דמים אמאי תאסור לבעלה הא היא טוענת שלא זינתה והיה לנו לתלות במעוטא משום ברי וחזקת כשרות דידה וא"ל דדוקא נגד הרוב דרצון דלאו רוב גמור הוא כמ"ש התוס' ד"ט הוא דמהני טענת ברי וחזקה דידה משא"כ האי רובא דרוב בוגרות יש להם ד"ב דהוא רוב גמור לא מהני טענת ברי דידה דהמעיין ברא"ש שם יראה דאין לחלק בכך ועוד שהרא"ש כ' שם בהדיא דלגי' רש"י בדף ל"ו כל בוגרות יש להם דם בתולים ואף שהרא"ש כאן כ' דיש בוגרות שאין להם דם בתולים ע"כ לדעת הסוברים כן כ"כ וכמ"ש במע"מ והנה התו' בר"פ התינוקת הקשו אהא דאמר שם שאני שמואל דרב גוברי' משמע דשמואל לא שכיחא מהא דאמר בפ"ק דכתובות ד"ו ע"ב רוב בקיאין בהטי' ותירצו דהטי' דכתובות אינה בעילה גמורה שתתעבר בה כשאר ביאות וכן כ' התו' שם וז"ל דשמואל היה יכול לבעול בעילה גמורה שאשה מתעברת בו בלא דם אבל בהטי' אין אשה מתעברת עכ"ל ולפ"ז צ"ל הא דאמר רבי חנינא בעל ולא מצא דם ואח"כ בעל ומצא דם דטמאה דאמרינן דאי איתא דהוי דם בתולים מעיקרא הוי אתי ואי לדשמואל לא שכיחא מיירי שאמר שבעל בעילה גמורה שראוי להתעבר בה דאי לא"ה הא אמרינן דהטיה שכיחא לכ"ע א"ו הא דפליגי ר"ח ור"א מיירי שאמר שבעל בעילה גמורה וראוי להתעבר בה ור"א סבר דשמואל שכיחא אפי' בבעילה גמורה בלא הטיה ור"ח סבר דשמואל לא שכיחא שיבעל בעילה גמורה בלא השרת בתולים ושאני שמואל דרב גוברי' וכיון שאמר שבעל בעילה גמורה שראוי' להתעבר אמרינן דאלו היה ד"ב מעיקרא הוי אתי ולפ"ז מן הסתם כשהבעל אינו יודע אם בעל בעילה גמורה או לא תלינן דבעל בהטיה כיון דהטיה שכיחא אך כל הפוסקים כתבו דאם בעל ולא מצא דם טמאה וסתמו דבריהם ולא חלקו בין אם אמר הבעל שבעל בעילה גמורה או לא מבואר דס"ל דלא כתוס' אלא אפי' מן הסתם לא תלינן בהטיה וקשיא להפוסקי' הנ"ל איך מתרצי' קו' התו' דהא בפ"ק דכתובות מבואר דהטיה שכיחא מיהו התוס' במס' חגיגה דף י"ד ע"ב ביארו דבריהם יותר וכתבו וז"ל וי"ל דוודאי תחלת ביאה רוב בקיאין בשעת מעשה אכן גמר כדי שתתעבר בו א"א כ"א לשמואל עכ"ל לפ"ז כשאמר שגמר ביאתו ודאי דלהטי' לא חיישינן והפוסקים מיירי בשגמר ביאתו דאז א"א כ"א לשמואל אבל בשלא גמר ביאתו לכ"ע שכיח הטי' ומ"ש התוספות במס' נדה ובמס' כתובות לחלק בין בעילה גמורה שראויה להתעבר בה כוונתם נמי לזה דכ"ז שלא גמר ביאתו אינה ראויה להתעבר וכמ"ש התוס' במס' יבמות דף נ"ה ע"ב דבהעראה אינה יכולה להתעבר כ"א בגמר ביאה ועיין בשו"ת נ"ש סי' ס' מה שרצה לפרש בכוונת הגמ' דאמר שאני שמואל דרב גוברי' ואין בדבריו ממש ומעתה מ"ש הרמ"א דנהגו להקל אם לא גמר ביאה רק הערה בה ולא ראתה דם אבל אם בא עליה ביאה ממש צריך לפרוש ממנה אע"פ שלא ראתה דם המנהג הזה הוא מעיקר הלכה דאף הפוסקים דס"ל דצריך לפרוש אע"פ שלא ראתה דם ולא תלינן בהטי' משום דהטי' לא שכיחא היינו דווקא בשגמר ביאתו אבל תחלת ביאה הטיה שכיחא לכ"ע וכמ"ש:

'''ועדיין''' פש גבן לברורי מה זה הנקרא גמר ביאה הא וודאי דהעראה היא הכנסת עטרה וכמו שפסק הרמב"ם ומבואר בא"ע סי' ך' אך נ"ל דמן הכנסת עטרה עד גמר ביאה הכל נכלל בכלל העראה וכה"ג אמרינן במס' יבמות שם דלמ"ד העראה זו נשיקה דמן נשיקה ועד הכנסת העטר' הוא בכלל העראה ה"נ למ"ד הערא' זו הכנס' עטרה גמר ביאה הוא גמר ביאה ממש ומן הכנסת העטרה עד גמר ביאה הוא בכלל הערא' וכ"נ מן הרמ"א בהגהה דליכא למימר דדווקא בהכנסת העטרה הוא דמתיר בלא ראתה דזו פשיטא דבהכנסת עטרה לחוד אין כאן השרת בתולים כלל וכמ"ש הט"ז בא"ע סי' ז' הביאו בס' ב"ש שם ס"ק א' ומ"ש רש"י בכתובות דף ט' ע"ב ד"ה מאי לאו וכו' שע"י העראה שובר בתולים ר"ל שכל שלא גמר ביאתו העראה קרי ליה או דכ"ז שלא גמר ביאתו בכלל העראה הוא וזה שמסיים הרמ"א ז"ל אבל אם בא עליה ביאה ממש וכו' ר"ל גמר ביאה ובמס' יבמות שם אמרינן דגבי שפחה חרופה אינו חייב אלא על ביאת מירוק ופירש"י שם כשהוא מזריע אבל התוס' שם כתבו דמחייב אפי' בלא הוצאת זרע אלא שתהא ביאה ראוי' להזריע ונראה לפי' התוס' הא דקאמר דאינו חייב אלא על ביאת מירוק ר"ל הכנסת כל האבר דבו ראוי להזריע וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות א"ב דבשעת גמר ביאה האבר נכנס לפנים מן הלול וכה"ג יש להקל כאן כ"ז שלא גמר הביאה במירוק האבר ולא ראתה דם כנלע"ד ואף שיש לפקפק על זה מ"מ נראה בתינוקת ובנערה שלא ראתה יש לסמוך ע"ז דהא לשיטת הרי"ף והרמב"ם הא דהחמירו חז"ל ואמרו בועל בעילת מצוה ופורש לא קאי אלא על הגיע זמנה לראות וראתה אבל בלא ראתה או בלא הגיע זמנה לראות ואפי' ראתה א"צ לפרוש אפי' למשנה אחרונה וגם לשיטת הרז"ה אפי' בבוגרת שלא ראתה לא החמירו ואע"ג דאנן לא קיי"ל הכי מ"מ בכה"ג יש לעשות סניף טהור לכ"ע אך מסוגיא דסנהדרין דף ע"ג מוכח דבהכנסת עטרה יש השרת בתולים מ"מ נלע"ד מ"ש הוא נכון:

==ד==

(ד) '''שלא לשחוק בתינוקת.''' לא ידעתי פירושו אם ר"ל שלא לשחק כו' אם בא ולא ראתה אפ"ה צריך לפרוש הא זה איסור גמור הוא לכל אדם אפי' אינו בעל נפש וכמו שפסק המחבר ואם נתכוין להא דאמרי' בגמ' רפ"ב {{ממ|[[בבלי/נדה/יג/ב|יג:]]}} המשחקין בתינוקת מעכבין את המשיח זה נמי איסור הוא ולאו מדת חסידות הוא וכמבואר בא"ע [[שולחן ערוך/אבן העזר/כג#|סי' כ"ג]] וגם דין זה לא שייך הכא כלל כ"א בע"א ואפשר דר"ל שיגמור ביאתו בפעם אחת וקטנה דנקט דבר בהווה הואיל ורחמה צר אפ"ה בעל נפש יחוש לעצמו בביאה ראשונה ויגמור ביאתו:

'''בספר''' כו"פ הקשה כאן על המהרש"א בכתובות דף ד' שהקשה על התוספות שם ד"ה אבל דברים שבצנעה נוהג וכו' דהקשה דתקשי לרב ושמואל דאמרי בפ"ב דמ"ק דתשמיש המטה בשבת של ז' ימי אבלות רשות מברייתא דהתם דתני דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים וכו' דמה קושיא דהא י"ל דרב ושמואל מפרשי טעמא דברייתא דפורש משום דם בתולים וכמשנה אחרונה וע"ז הקשה בס' כו"פ דהא לדין המשנה קודם חומרא דר"ז אם היתה בימי זיבתה א"צ לשמור רק יום כנגד יום דוודאי לא חמור דם בתולים מן דם נדה וודאי ולפ"ז ליכא לפרש מטעם דם בתולים הוא פורש דא"כ איך סותם הברייתא ותני כל אותן הימים הוא ישן כו' דמאי פסקא דמיירי שנשאת בימי נדתה דהא איכא שנשאת בימים הראוים לזיבה וא"צ שימור אלא יום כנגד יום עכ"ד ודבריו נכונים אך קו' זו יש להקשות נמי על תוספות שם ד"ה בועל ב"מ ופורש וכו' שכתב דהש"ס לא מצי לדייק בדברים של צנעה נוהג מדקתני בועל ב"מ ופורש דהמ"ל דפורש משום דם בתולים אבל מהוא ישן בין האנשים וכו' ועוד דכל אותן ימים משמע דכלהו הוי חד טעמא דהיינו משום אבילות עכ"ל דלמה לדוחק הזה דהא בלא"ה א"א לפרש הא דתני כל אותן הימים הוא ישן כו' משום דם בתולים דהא תינח אם נשאת בימי נדתה אבל אם נשאת בימי זיבתה למה יפרוש כל אותן הימים הא די בשימור יום כנגד יום לכן ע"כ צ"ל דס"ל לתוספות דאיכא לאוקמי הברייתא בקטנה או בנערה שלא ראתה מעולם לפי שכך מצות חכמים להשיא בניו ובנותיו סמוך לפירקן כדאיתא במס' יבמות דס"ב ע"ב ובמסכת סנהדרין והך סמוך פירוש לפני פירקן או לאחריו מיד וכמ"ש הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות א"ב והוא כשהוא בן י"ג שנים ויום א' והיא בת י"ב שנים ויום א' ואז מסתמא עדיין לא ראתה וכדאיתא בפ"ק במכילתין דכ"ז שלא הגיעו לפירקן אין הנשים בודקות אותן לפי שהיא בחזקת שאינה רואה דכל אימת שתראה מתחילין ימי נדתה ולפ"ז צדקו דברי המהרש"א במה שהקשה על התוספות אמאי דקשיא להו דמקשי לרב ושמואל ברייתא דהכא דאימא רב ושמואל אוקמוה לפי המשנה אחרונה ובקטנה ובנערה שלא ראתה מעולם דהשתא מתחילין ע"י דם בתולים שראתה ימי נדתה דהא ע"כ תוספות ס"ל הכי דאיכא לאוקמי ברייתא בכה"ג אך מה שהקשה מהרש"א להרמ"א שהביא הרא"ש וודאי דלק"מ וכמ"ש בס' כו"פ דא"כ איך פסיקא ליה למיתני דכל אותן הימים הוא ישן כו' דהא איכא נישאת בימי זיבתה דא"צ אלא שימור יכ"י ואי דמיירי בקטנה או בנערה שלא ראתה מעולם י"ל דס"ל להש"ס דזה דוחק לאוקמי סתמא דברייתא דמיירי דוקא בכה"ג הגם דהתוספות ס"ל דאיכא לאוקמי הברייתא בכה"ג וכמש"ל וגם לדעת הרא"ש וסיעתו דס"ל דבבוגרת אפילו למשנה ראשונה בועל ב"מ ופורש א"כ צ"ל דברייתא לא מיירי בבוגרת וכמש"ל אע"ג דהברייתא סתמא קתני מ"מ על הרמ"ה לא ק"מ דאיהו ס"ל דסתמא דברייתא מיירי בכולהו ועל פי הדברים האלה עלה בדעתי ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם שהביא ב"י בסימן זה דס"ל דרב ושמואל לא אמרי דבועל ב"מ ופורש אלא היכא דראתה ועודה בבית אביה שכיון שנקבע בגמרא אפיסקא דראתה ועודה בבית אביה משמע דלא קיימי אלא אכה"ג ע"ש בב"י ומקשי' ע"ז דא"כ מאי פריך הש"ס ממעשה דרב דההיא ע"כ בלא ראתה מיירי מדנתן לה ד' לילות עיין בב"י ובס' השגות הרז"ה מה שכתבו לתרץ בזה בדוחק ועם דברינו אלה ניחא דהא צריכין אנו עוד לדקדק בסוגיא שם דמקשה ר"ח ממעשה דרב א"ל רבא אהדורי אפרכא למה לי לותיב ממתניתין והוא סבר מעשה רב ע"כ דלמה ליה לאלומי קושיתו ממעשה רב הא בלא"ה גם ממתניתין הקושיא עצומה וכי רב ושמואל יחלקו על המתני' לכן נלע"ד דמעיקרא דאכתי לא אסיק דרב ושמואל אמרי כרבותינו ולא ידע מהך ברייתא דרבותינו נמנו וגמרו וכו' מכח קו' זו דהוי קשיא ליה לר"ח דאיך רב ושמואל יחלקו על המתני' סבר ר"ח דה"ט דרב ושמואל דאינהו אזלי לשיטתייהו וס"ל דתשמיש המטה באבל בשבת ובמועד הוא רשות והוי קשיא להו הברייתא דתני בה דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים כו' דאלמא דתה"מ אסור במועד וע"כ דהברייתא פליג על המתני' וס"ל דדם בתולים דין נדה יש לו ובועל ב"מ ופורש ומש"ה אמרי רב ושמואל דהלכה דבועל ב"מ ופורש דס"ל כהך ברייתא דפליג על מתני' אך ק' דמנ"ל לרב ושמואל דהברייתא חולק על המתני' דלמא הברייתא מיירי בבוגרת שראתה דאף לדין המשנה ראשונה ס"ל בועל ב"מ ופורש כשיטת הרא"ש וסיעתו וכמש"ל ועדיין מנ"ל דהברייתא חולק על המתני' דלב"ה נותנין לכ"א כדינו וצ"ל דס"ל לרב ושמואל דאי ס"ד דהברייתא מיירי בבוגרת שראתה ולכ"ע אם כן ק' איך סתם הברייתא ותני דכל אותן הימים הוא ישן וכו' דמאי פסקא דנשאת דווקא בימי בגרות הא איכא דנשאת בימי קטנותה ובימי נערותה ואיך תני סתם וכיון שכן מוכח דרב ושמואל בכל גווני מיירי דבועל בעילת מצוה ופורש ומכ"ש דניחא טפי למש"ל דסתמא דברייתא מיירי שנישאו סמוך לפירקן כמצות חכמים דאז מסתמא עדיין לא ראתה דאל"כ ק' איך תני דכל אותן הימים וכו' הא איכא נישאת בימי זיבתה א"ו דמיירי בכה"ג בלא ראתה וסתמא דמלתא הכי וכמש"ל הכי ס"ל לר"ח דה"ט דרב ושמואל למאי דלא אסיק אכתי מברייתא דתניא רבותינו נמנו וכו' הוי סבר דרב ושמואל פסקי כהך ברייתא הוא ישן וכו' ואם כן מוכח דרב ושמואל ס"ל דאף בלא ראתה בבית אביה נמי אין נותנין לה אלא ב"מ ופורש דהא ע"כ דמוקמי הך ברייתא דהוא ישן וכו' בכה"ג וכמש"ל ומש"ה שפיר מק' ממעשה דרב דמוכח דקיי"ל כמתני' דהכא ובאמת דה"מ להקשות דרב ושמואל איך שבקי למתני' ועבדי כברייתא אלא דאלימא ליה להקשות ממעשה דרב וכ"ז למאי דס"ד דר"ח אבל למאי דמסיק הש"ס דאינהו עבדי כרבותינו וכדתני אם כן רב ושמואל לאו מברייתא דהתם עבדי הכי אלא כדתני' דרבותינו נמנו וכו' מעתה י"ל דאף רבותינו לא נחלקו אלא בראתה ועודה בבית אביה אבל בלא ראתה נשאר דין המשנה וכב"ה ומה דקשיא לרב ושמואל מברייתא דהוא ישן וכו' דמוכח דתה"מ אסור באבל במועד ובשבת עיין בס' מג"ש מ"ש ליישב בזה ואין להקשות על דברינו דאיך אפשר לומר דרב ושמואל מתרצים להברייתא דהוא ישן וכו' אליבא דנפשייהו דס"ל דתה"מ באבל בשבת ומועד רשות דטעמא דברייתא משום דם בתולים דאכתי ק' מן שבת של שבוע שנייה עיין בס' מג"ש שם ובס' פ"י שכתב ליישב זה אבל מ"ש בס' פ"י שם וז"ל ואי תקשי משבת שניה שנוהג ז' ימי אבלות איכא למימר דהתם נמי משום דם בתולים משום דמסתמא איירי ברייתא בבתולה שניסת בד' ונבעלת בה' כדינה כדקתני הרי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומסתמא היינו בד' ואם כן כיון דקיי"ל דפולטת ש"ז סותרת למנינה א"כ לא תוכל למנות ז"נ אלא מיום א' נמצא דשבת שניה נמי עדיין לא טבלה לנדתה עכ"ל אין לדבריו שחר כיון דבזמן הברייתא עדיין לא נתפשטה חומרא דר"ז א"כ בממנ"פ אי ניסת בימים הראוים לנדה ליכא ז"נ וא"צ לישב אלא ז' ימים בין ראתה ובין לא ראתה וטובלת ביום ז' לערב אם פסקה מנדתה וא"כ מאי סתירה איכא ע"י פליטת ש"ז דהא אפילו רואה ד"נ ממש טובלת ביום ז' לערב ואי דמיירי שניסת בימים הראוים לזיבה ליכא ז"נ ודי בשומרת יום כנגד יום א"צ ז"נ אלא בראתה ג' ראיות בג' ימים ואין להאריך עוד בזה:

==ה==

(ה) '''ולא תתחיל למנות עד יום ה' לשמושה.''' כתב בט"ז בשם מהר"ל מפראג דאע"פ דהשתא נהוג עלמא דנדה מתחלת למנות מיום הששי כמבואר בסימן קצ"ו מ"מ במתחלת למנות אחר ביאה ראשונה של בתולים מתחלת למנות מיום ה' וכן הורה הלכה למעשה עכ"ל וכ"כ מוהרש"ל בביאורי הסמ"ג ובסימן קצ"ו סס"ק ה' שם ביאר דבריו די"ל דלא גזרינן בה שמא תשמש באותו יום בסופו דהיינו בין השמשות דמש"ה החמירו שלא תתחיל למנות עד יום ו' כיון דאין כאן דם נדה רק דם בתולים לא החמירו בו לבסוף עוד יום אחד משום תשמיש בין השמשות אבל אם באמת נבעלה בעילת מצוה בין השמשות נראה וודאי דחשבינן לה כאלו נבעלת בלילה שלאחר אותו ביה"ש אפילו גבי כלה נמצא שאם נבעלה הכלה בליל מ"ש תמנה מיום החמישי ואם נבעלה ביה"ש של סוף יום א' תמנה מיום ו' עכ"ל ולפ"ז אם פירסה נדה מיד אחר בעילת מצוה אין להקל למנות מיום ה' אלא צריכה להמתין עד יום ו' כיון דלא הקילו כאן אלא משום דאין כאן דם נדה אלא דם בתולים אבל היכא דפירסה נדה ממש היא צריכה ז"נ משום דם נדה אם כן אין להקל בזו יותר מבאשה אחרת ופשוט הוא:

==ו==

(ו) '''ונוהג עמה בכל ד"נ.''' כתב בס' מנ"י וז"ל הב"י אסור לפרוץ גדרן של ראשונים להקל בו אפילו כחוט השערה ומי שעושה כן הרי הוא פורץ גדר וישכנו נחש אכן ראיתי נוהגין שנותנין להם לאכול יחד בקערה אחת ולא ידעתי מאין יצא להם מנהג זה גם הט"ז כתב בשם מוהר"ל מפראג צד קולא להלכה ולמעשה וז"ל דאע"פ דהשתא נהוג עלמא דהנדה מתחלת וכו' ואפשר שמזה נתפשט להם פה המנהג גם כן בקולא זו ולאכול בפעם ראשון מקערה א' אבל באמת הוא נגד לשון משמעות הש"ע והב"י והמחמיר תע"ב:

==ז==

(ז) '''אלא שנדה גמורה וכו'.''' וזו מותר לו לישן בא"מ וה"ה נמי שהיא מותרת לה לישן על מטה המיוחד לו אפילו לדעת הט"ז לקמן סימן קצ"ב בס"ק ו' דאסור בנדה הכא מודה דשרי ובלא"ה חולק ע"ז בס' מנ"י ומתיר אף בנדה גמורה שהיא מותרת לישן במטה המיוחד לו ע"ל מ"ש בזה:

==ח==

(ח) '''ואפילו בסדין שהדם עליו.''' בס' דרישה כתב ומעתה נהגו פרישות יתירה שלא ליגע אפילו בסדינים שיש בו נדות אע"פ שלא בפניה ואין טעם לחומרא זו שלא אסרו אלא שלא ישכב ויישן על מטתה משום הרגל ואפשר שהטעות נמשך מזה שסבורין שאסור לישן במטתה משום שיגע בדם נדתה ולפ"ז אסור ליגע גם כן בסדין אבל ז"א דהטעם הוא משום הרגל עברה עכ"ל וכ"כ בס' ט"ז לקמן סימן קצ"ה סס"ק ו' ומה שמקצת נזהרין שלא ליגע בדם נדתה שיבוש הוא עוד כתב הדרישה סימן זה דאין חילוק בין ימי נדתה או בין ימי לבונה לעולם אסור לו לשכב במטה שלה וכתב וז"ל אבל שמעתי משום מ"י שנהג היתר בימי לבונה אבל לקמן סי' קצ"ה משמע בהדיא דאין חילוק בשום דבר עכ"ל:

'''כתב''' הט"ז לקמן סימן שמ"ב סק"ג ובזה ניחא מה שיש להקשות על מ"ש שצריך שמירה להחתן אחר שבעל בע"מ הא אמרו בגמרא דדוקא באיסור שהוא אבילות החמירו עליו כאן שצריך שמירה אע"פ שבעל דלא יטעה להקל עוד כיון שהקילו בו רבנן לענין היתר תשמיש באונן אבל ביש איסור נדה עליו א"צ שמירה אם בעל כבר שבוודאי לא נחשד על הנדה וא"כ לדידן שפורש אחר בע"מ כמו בשאר נשים למה צריך שמירה בזמנינו די"ל כיון דבזמן התלמוד היה חייב בשמירה אין לנו להקל בזה דאין בנו כח אלא להחמיר ולא להקל כנ"ל עכ"ל ובס' נקה"כ השיג עליו מדברי הרא"ש דפ"ק דכתובות דכ' להדיא דלמשנה אחרונה שאמרו דם בתולים אשתו ישנה עמו וכ"פ רמ"א ס"ס קצ"ב וכ"מ מתוס' שם במ"ש דאי משום דם נדות כיון דבעל אשתו ישנה עמו ע"ש וכל ראיותיו אינן בהן ממש לדחות דברי הט"ז דהט"ז לא קאמר אלא גבי אבל דלא מהני כיון דבזמן התלמוד שלא היה פורש אחר דם בתולים הי' צריך שמירה מש"ה אף לדידן צריך שימור אף דקיי"ל דבועל בע"מ ופורש דאין בידינו להקל אבל בלא אבל אף הט"ז מודה דא"צ שמירה אחר בע"מ כיון דבעל ודם בתולים חמירא לן כמו דם נדה מש"ה א"צ שימור דהא שמירה אף בזמן התלמוד לא היה צריך שימור דהא היה מותר אפי' לבעול אחר בע"מ וכ"כ בס' קרבן נתנאל אך מ"ש הט"ז כיון דבזמן התלמוד היה צריך שימור דאין בידינו להקל דבריו תמוהים דהא דקיי"ל בועל בע"מ ופורש היה בזמן התלמוד וכמשנה אחרונה וכבר הרגיש בזה בנקה"כ ואפשר דכוונתו לשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דלא גזרו אלא בראתה בבית אביה ואף דאנן מחמירים בכולהו אין בידינו להקל שלא להצריך שימור מיהו למ"ש הש"ך בנקה"כ דבזמן הזה מת אביו או אמה דין שאר קרובים יש לו לית בזה נ"מ לדינא:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>