עריכת הדף "נחל קדומים/בראשית/לז"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''וישב יעקב.''' בפרקי ר' אליעזר דורש זה הפסוק על יעקב לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז. לא שלותי מלבן. ולא שקטתי מעשו. ולא נחתי מדינה. ויבא רוגז מיוסף. דע כי אלה ד' מאורעות רמוזים במילת וישב. קח אות שנית מאותם ד' מאורעות תמצא וישב כזה ו' של יו"סף י' של די"נה ש' של עש"ו ב' של לב"ן. נימוקי ר"א ז"ל כ"י:

== ב ==

'''נשי אביו.''' עד עכשיו קרא אותן שפחות ועתה כתיב נשי אביו. נ"ל כי בעוד שהיתה רחל קיימת לא היה מחשיבן מאהבת רחל. כיון שנפטרה רחל היה מחבבן וקורא להם נשים ר"א ז"ל. ועמ"ש פענח רזא:

== ג ==

'''וישראל אהב את יוסף מכל בניו וגו'.''' אפשר לפי פשוטו כי יגדל התימה על יעקב אע"ה איך יצאת כזאת מלפניו לאהוב את יוסף מכלן גם בפרהסיא ולהטיל קנאה. לז"א וישראל אהב את יוסף מכל בניו בטענה כי בן זקונים הוא לו וסבר דבהיותו בן זקונים לא יקפידו אחיו על זה כי כך המדה לחבב את הקטן ומה גם בהיותו בן זקונים. אמנם השבטים ידעו כי יעקב אע"ה לית דין בר נש כאורח כל ארעא ובודאי דלא משום היותו בן זקונים גדלה אהבתו רק שהוא סבר כי הוא חכם וצדיק יותר מהם ולזה וישנאוהו וז"ש ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם דייקא כי קדוש הוא ואינו נאחז בסבך מנהגי עולם לכך וישנאו אותו. ודרך רמז אפשר כי ענין יוסף גרם כל הגליות כמשז"ל וזה רמז ר"ת את יוסף מכל בניו אימ"ב והוא ר"ת אדום יון מדי מצרים בבל כי כל הגליות נולדו מאהבה זו. והנה נדר"ש במ"ש הרמב"ן בחידושי פרק זה בורר דרב מופלא ובית דינו שנחלקו הלכה כהרב כמ"ש פ"ק דיבמות דב"ש היו מחדדי ואע"ג דב"ה רובא עבדו כסברתם דמחדדי וכי אזלינן בתר רובא היינו בדשוים זה דעת הגאון והוא ז"ל חלק דלא נאמר זה ביחיד וב"ש לא הוו יחיד אלא דב"ה רבים מהם ובכה"ג אהני מחדדי לא לגבי יחיד. ולפי המפרשים יוסף ואחיו הוו פליגי בכמה דינים ויעקב אע"ה היה מחבב דעת יוסף מכולם והיינו דמחדדן שמעתתיה ולכן חרה להם דסוף סוף יחיד לגבייהו כמ"ש הרמב"ן וז"ש ויראו אחיו כי אותו יחיד אהב אביהם מכל אחיו שהיו רבים וישנאו אותו. אך לא כיונו יפה דודאי יעקב אע"ה גם הוא סבר כסברת יוסף והו"ל תרי ובכה"ג ליכא רובא כי מחדדי. ודרך אמת אפשר כי ישראל הוא בת"ת ויוסף הוא ביסוד דכורא משא"כ השבטים שהם בחינות הנוקבא. וז"ש וישראל אהב את יוסף כי בן זקונים הוא לו דייקא דגוף וברית חשבינן חד. וזה אפשר לרמוז בפסוק והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה כי ישראל נמשלו לתבואה כמש"ה ראשית תבואתו בתוך השדה רמז למלכות. ותיבת השדה גימטריא שדי והנה קמה אלומתי שהיא יסוד דכורא וגם נצבה בסוד ואת בריתי אקים וזה בסוד השפעת חכמה. וזה רמז המסרה וגם נצבה בי"ת נתיבו"ת נצבה דוק והאריך וא"ש ההי"ב:

== יד ==

'''והשבני דבר.''' והשבני חסר יו"ד רמז והשבני אותיות י"ב שנה שהיה בבית הסהר מהר"א מגרמיזא בכ"י. ונראה דכוונתו דרוח הקדש נצנצה בו ביעקב אע"ה ואמר לשון זה כי יש בו רמז שע"י הדבר שדיבר על אחיו יענש י"ב שנה בבית הסהר וזהו השבני י"ב שנה דבר על הדבר אשר דברת על אחיך ודוק. ורבני אשכז פירשו דיוסף א"ל אחיו מזלזלין בבני השפחות וחשודין על אבר מן החי ותולין עיניהם בבנות הארץ ויעקב אע"ה תמיד היה מצטער על זה. וז"ש לך נא ראה את שלום אחיך אם יש שלום ביניהם ואינם מזלזלין זה את זה. ואת שלום הצאן אם חתכו אבר מן הצאן חי. והשיבני דבר ר"ל על ערות דבר:

== כד ==

'''והבור רק אין בו מים.''' ארז"ל נחשים ועקרבים יש בו. ופירש רבינו האר"י ז"ל דמדכתיב רק מוכח רק לגמרי וממ"ש אין בו מים מוכח דדבר אחר יש בו ולכן צ"ל נחשים ועקרבים יש בו וא"ש רק דלפעמים הם בחורים וסדקים של בור והבור רק מכל וכל ולפעמים יוצאים והבור מלא ואין בו מים ונתקיים רק אין בו מים ודוק:

== כו ==

'''מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו וגו'.''' שמעתי כי נגזר על המת שישתכח מן הלב וזה המצאת יהודה שאם יהרגוהו באיזה זמן ישתכח מהלב ותשרה שכינה על יעקב אע"ה וידע מי הרגו ויענישם. אך אם לא יהרגוהו יתעצב ולא ישרה עליו רוח הקדש ולא יודע הדבר וז"ש מה בצע כי נהרוג את אחינו אטו בהריגה וכסינו את דמו בתמיה זה לא אפשר דישתכח וברוח הקדש יודע לאבינו ולכן לכו ונמכרנו וגו':

== לה ==

'''ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו.''' יתכן כי כבר נחמוהו אחד לאחד ולא קבל תנחומין ועתה לבשו לבוש קנאה איך לא התנחם לאהבת כלם כי ידעו שאלו מתו כלם היה מתנחם מהם בו. והראיה בחציית הילדים ששם באחרונה רחל ויוסף. ועתה כשהוא מת אינו מתנחם עמהם ויוצאי חלציהם קרוב לע' ונאספו כלם שנסתפקו שמא יעקב ידע בסורחנם וע"ז מראה פנים נזעמים. ובא המענה וימאן להתנחם ונתן סיבה כי ארד אל בני וגו' פי' שהיה בוכה גם על עצמו. כי הוא לא בחטאו מת שלא היה בר עונשין אבל חטאו המיתוהו ולא יכופר עד כי ירד אחריו לקבר וזהו ויבך אותו שבכה על עצמו. או אמר ויבך אותו אביו שבניו לא הראו עצמן עצבים. או כי מ"ש כי ארד וגו' שהיה בן חכם ולו מסרתי כל מה שקבלתי משם ועבר. ועמו היה כל עיוני שהיה קיום נפשי. ועתה אשב בדד ואדום ופסקה הנבואה ממני ונתבלבלתי ונעתקתי מעיונו בחסרונו כמ"ש ומתלמידי יותר מכלם והיגון מנע הטוב ממני ואירא שמא אענש וזהו ויבך אותו אביו שנתעורר מבכי אל בכי. הקדוש רבינו שלמה אסתרוק בפרישתו כ"י. והמפרשים פירשו דהיו מנחמין אותו דודאי יוסף חי דאם הוא מת היה מקבל תנחומין דנגזר על המת שישתכח מן הלב. והשתא דאינו מתנחם אף שעבר כמה זמן מוכרח דהוא חי וז"ש ויקומו וגו' לנחמו מטעם וימאן להתנחם דכיון שאינו מתנחם מוכרח דהוא חי. ויאמר כי ארד וגו' כלומר אם היה הענין פשוט כן דברתם. אבל מה שאיני מקבל תנחומין אינו על המיתה בעצמה רק על הנמשך כי ארד אל בני אבל שאולה ומשום הכי הוא שאינו מתנחם:

== לו ==


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}