עריכת הדף "נחלת דוד/בבא מציעא/ה/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ה' ע"א'''}}

בגמ' ולמ"ד הילך פטור אמאי איצטריך למעוטי קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא. מכאן יש להקשות לשיטת הרא"ש שהבאתי לעיל דס"ל דבהודאתו תליא מלתא ואף כי לא יוכל לטרוף מלקוחות מ"מ כיון דלפי הודאתו הוא מודה בשעבוד קרקעות תו ה"ל כשע"ק דא"כ מאי פריך הכא כל קרקע הילך הוא דכיון דלא יוכל לטרוף מהלקוחות מאי הילך שייך בזה וא"כ ה"ל לשנויי דאיצטריך קרא לכה"ג דהיינו לכל מודה במקצת דליכא עדים דלא הוי הילך כיון דלא יוכל לטרוף ממשעבדי ואפ"ה מפטר משבועה מכח קרא משום דה"ל כשע"ק והיינו באית לי' משעבדי ולית ליה בנ"ח ואין לומר דקושיית הגמ' הוא למ"ד שעבודא לא"ד דהא בהילך לא פליגי ואי הילך פטור אפי' להך מ"ד דשעבודא לא"ד נמי הילך פטור וא"כ לדידיה שפיר מקשה הגמ' דזה אינו דהא כבר כתבנו לעיל דבשטר לכו"ע הוי מדאורייתא בתר דתיקנו חז"ל דשוב חזר הדבר לד"ת וא"כ אכתי תיקשה דנימא דאצטריך קרא לכה"ג דהיינו לטוען שטר היה לי ונאבד דהוי כשע"ק לשיטת הרא"ש ומ"מ הילך לא הוי כיון דלא גבי ממשעבדי ואין לומר ע"ז דהא הקרא הוא קודם דתקנו חז"ל דמלוה בשטר יגבה ממשעבדי ולפי דין תורה גם מלוה בשטר לא גבי ממשעבדי וא"כ ליכא לאוקמי קרא בכה"ג דגם זה אינו חדא דהא התוס' כתבו דקושיית הגמ' אינו על קרא גופיה דבאמת ליכא קרא מיותר ע"ז רק דקושיית הגמ' היא על המשנה והמשנה הא נשנית בתר תקנה וא"כ הדק"ל ועוד דהיכא דכתב בשטר להדיא דמשעבד לו קרקעותיו ודאי דנשתעבדו לו מדאורייתא דכל תנאי שבממון קיים וא"כ אכתי הו"ל לאוקמי בכה"ג ולשיטת הרמב"ן ניחא [ומש"כ באו"ת דבנאבד השטר אזדא לה תקחז"ל ונשאר הדבר על ד"ת למ"ד של"ד לא נהירא לי כלל ואין להאריך והמ"י] ואין לומר דגם לשיטת הרמב"ן תיקשה דלוקמי לקרא דטענו דמכר לו מאה אמות קרקע ואיהו מודה לו דמכר לו חמשים אמה קרקע רק דליכא עדים על המכירה ובין כך וכך מכר המוכר הקרקע לאחר בקגא"ס ובעדים ובשטר דודאי לא מצי למטרף מהלוקח השני בהודאתו כל זה וא"כ לא הוי הילך ואפ"ה כפירת והודאת קרקע ודאי דמיקרי אפי' לשיטת הרמב"ן כיון דכל עיקר תביעתו הוא קרקע דזה אינו דלשיטת הרמב"ן שפיר נוכל לומר דלהכי לא משני הגמ' כן [דעל המקשה ודאי דאינו קושיא כ"כ דלא ידע לאוקמי לקרא בכה"ג כמו דלא ידע מהנך שינויי דמשני בגמ' רק דעיקר הקושיא הוא על הגמ' אמאי לא משני כן] משום דמלתא דלא שכיחא הוא שימכור לאחר אחר שהודה בעצמו שכבר מכר לו וגם אי איתא דמכר לו היה הלוקח מחזיק בקרקע תומ"י ולמאי שביק לה גבי מוכר עד שיוכל למכרה לאחר אבל לשיטת הרא"ש ודאי דקשיא דזה הוא ודאי מילתא דשכיחא טובא שהלוה מוכר קרקעותיו ואין לתרץ לשיטת הרא"ש דלמ"ד הילך פטור לית ליה כלל הך סברא דשטר הוי ליה כשע"ק וכמשכ"ל בשיטת הרמב"ם ולכך ניחא ליה להגמ' לשנויי בהני אנפי דלא נצטרך לומר דגם הך מ"ד ס"ל כהך שינוייא דאי נמי משום דהו"ל שטר כשע"ק. דזה אינו דהא הרא"ש ס"ל כהרי"ף ופסקו להלכה כהך שינוייא דא"נ דשטר הו"ל כשע"ק ואף שפסקו כמ"ד הילך פטור ש"מ דס"ל להרא"ש דאפי' מ"ד הילך פטור נמי ס"ל הך סברא דשטר הו"ל כשע"ק דסברא פשוטה היא ולא נחלק אדם בה רק דהמקשה דלעיל לא ידע מהך סברא אבל לבתר דמשני לה דשטר הו"ל כשע"ק לכו"ע איתא הך סברא אפי' למ"ד הילך פטור וא"כ הדק"ל וצ"ע ויש ליישב ועיין:

שם בגמ' ת"ש דתני אבוה דר' אפטוריקי לדר"ח קמייתא כו' ואידך חד למודה במקצת הטענה וחד למודה ממין הטענה יש להבין לדידן דקיי"ל כרב ששת דהילך פטור א"כ לא צריך קרא כלל למודה ממין הטענה דהא טענו חיטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים וכמש"כ התוס' ד"ה והודה וא"כ אין לך הילך גדול מזה כיון דלא בעי לשלומי כלל והוי כאילו כבר שילם לו וגם אנן פסקינן כהאי דר"ח קמייתא וכמש"כ התוס' ד"ה אם איתא וכן פסקו כל הפוסקים וגם הרי"ף והרמב"ם כר"ש דהילך פטור וכר"ח קמייתא דהעדאת עדים חייב א"כ תיקשה לדידן דלמאי איצטריך תרי קראי. הוא. וזה. דלממין הטענה לא צריך כיון דהילך פטור [והגמ' לא משני כן רק לר"ח דס"ל הילך חייב אבל לדידן אין צריך קרא לזה] ולהעדאת עדים נמי ליכא לאוקמי דהא פסקינן כר"ח קמייתא וא"כ לדידן נשאר חד קרא מיותר וצ"ע והנה להנך פוסקים דפסקו דלא מפטר מדמי שעורים רק באמר לו באותו זמן ובאותו שעה שעורים היו ניחא [ועי' בסי' פ"ח סעי' יב וימ"שא כו'] דאכתי איצטריך קרא להיכא דהודה לו בשעורים בזמן אחר דאז לא מפטר מדמי שעורים ולא הוי הילך גם לשיטת הש"ך בסי' פ"ח דכתב דהיכא דהתובע אמר לו מיד כשהודה לו בשעורים אמת נכון הדבר שגם שעורים אתה חייב לי רק שעדיין לא תבעתיך עתה בזה ובדעתי היה לתבוע אותך אלא שהקדמת להודות דבכה"ג שפיר חייב בשעורים ג"כ ניחא ולא קשיא רק לשיטת מהרש"ל ואין כאן מקום להאריך ועי':

ולענין הלכה כבר הבאתי דפסקו כולם כר"ח קמייתא ומיהו אי בעינן שיעידו העדים שעדיין לא פרעו או דלא בעינן זה רק דהעדים יעידו שלווה ממנו וא"כ איהו מחייב לשלומי דכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי וכיון שכן חייב שבועה דאורייתא בזו נחלקו הסמ"ע בסי' פ"ז ס"ק י"ד והש"ך ס"ק י"א דדעת הסמ"ע דבעינן דווקא שיעידו עליו שלא פרע ויפה טען עליו הש"ך מדברי הר"ן שהבאתי לעיל דמוקי להדיא להא דר"ת קמייתא בדלא ידעי העדים אם פרעו אם לא וכן הוא בריטב"א וכן כ' הנ"י בשמעתין ובאו"ת כ' ע"ז אף דהנך פוסקים כתבו כן להדיא מ"מ אינהו לא כתבו זה רק לשיטת הרמב"ן דלשיטתו מוכרחין אנו לומר כן בדר"ח אבל לשיטת התוס' והרא"ש לא מתיישבא בהכי ובהכרח צריכין לאוקמי לדר"ח בדלית לי' קרקע כמו דמתרצינן על כל מודה במקצת ולפ"ז אין כאן ראי' מהגמ' דגם זה מיקרי העדאת עדים לחייבו ש"ד וטפי אית לן למנקט כפשטא דלשנא דר"ת דנקיט והעדים מעידים שחייב לו משמע שיודעין בבירור שעדיין חייב לו דהיינו שיודעין שלא פרעו ולכך מסיק דהך דינא תליא בפלוגתא דרבוותא והוי ספיקא דדינא ולית לן לחייבו שבועה מספק עכ"ד:

ואני אומר דצדקו דברי הש"ך חדא דכבר העליתי לעיל דהעיקר כשיטת הרמב"ן וגם בשו"ע סתם כדעת הרמב"ן ועוד דכבר העליתי לעיל דהר"ן בשיטת הרא"ש אמר למילתיה וא"כ מדחזינן דגם לבסוף דאסיק הר"ן דצריך לשנויי על כל מודה במקצת דאיירי בדלית ליה קרקע ואפ"ה משמע דלא נאדו משינויא קמא דמשני בדר"ח ש"מ דגם למסקנא קאי הך שינויא דמשני בדר"ח אפי' לשיטת הרא"ש ונ"מ לדינא דאפי' היכא דאית ליה קרקע משתבע ש"ד בכה"ג דאין העדים מעידים שלא פרעו [והאו"ת אזיל לשיטתו שפירש דברי הר"ן ע"פ שיטת הרמב"ן ובאמת הוא פירוש זר ורחוק כמבואר לכל מעיין בדבריו והפירוש הברור בדברי הר"ן הוא כמשכ"ל דאזיל בשיטת הרא"ש] משום דבכה"ג לא מיקרי הודאת קרקע כלל אפי' לשיטת הרא"ש וכמשכ"ל באריכות עיין שם ועוד אטו לשיטת הרמב"ן מוכרחים אנו לומר כן דהא מסיק הנ"י דהשתא דתיקנו רבנן דמלוה ע"פ אינו גובה מהלקוחות אין כאן שעבוד קרקעות כלל וא"כ גם ברייתא דר"ח נוכל לאוקמי בהכי דודאי גם היא נשנית בתר התקנה אלא ע"כ מדכתבו הנ"י והר"ן להך סברא בלי שום הכרח ש"מ דס"ל לסברא פשוטה דגם זה מיקרי העדאת עדים וגם לישנא דר"ח הכי משמע להו בלי שום דוחק וא"כ מנ"ל דהרא"ש מפליג עלייהו בזה ולכך נראה עיקר כהש"ך ולית בה שום ספיקא כלל ועי':

שם תוס' ד"ה למ"ד הילך פטור תימא גם למ"ד הילך חייב כו' עיין מהרש"א ומוהרמ"ש מה שכתבו בביאור דבריהם ודע דעיקר קושייתם אינו אלא לשיטתם לעיל בתוס' ד"ה ובכולה בעי דלודי שפירשו בהא דרבה דאמר והאי בכולה בעי דלודי דר"ל וכ"ת א"כ מאחר דאינו מעיז א"כ מסתמא אומר אמת ונאמינו בלא שבועה וע"ז משני רבה משום דאשתמוטי ולכך קשיא להו שפיר דבקרקע דלא שייך אשתמוטי א"כ הדק"ל דנאמינו בלא שבועה דמסתמא אומר אמת אבל לפי פירש"י שפירש בהא דרבה דר"ל וכ"ת נימא מיגו דחשיד כו' ועיין מש"כ לעיל בביאור דבריו בשם המהרמ"ש א"כ לק"מ קושיית התוס' דהתם מקשה רבה משום דהתורה איירי בכל גווני אפי' היכא דמחל לו על כל מלוה ישנה לכך הוצרך לשנוייא דאשתמוטי והכא איצטריך קרא לקרקע היכא דלא מחל לו על כל מלוה ישנה דאז גם בלא סברת אשתמוטי נמי לא הוי חשיד משום דהא דקא כפר לי' הוא משום ספק מלוה ישנה וא"כ לק"מ ודו"ק ועוד יש לומר לשיטת רש"י דלהכי לא מקשה למ"ד הילך חייב דאיכא לשנויי דהך מ"ד כר"י ס"ל דלא אמרינן כלל מיגו דחשיד משא"כ לפי' התוס' הך סברא דאומר אמת לא מצינו מי שיפלוג עליה דהך סברא מיהו למש"כ לעיל ניחא טפי דלא צריכינן לאוקמי להך מ"ד כר"י דווקא כיון דגם לאביי אתי שפיר וזהו פשוט:

ובמה שתירצו התוס' דגם בקרקעות שייך אשתמוטי לכאורה זה סותר לדבריהם דלקמן [ו' א'] ד"ה ואלא הא דאר"נ כו' דהתם ע"כ מוכרחין אנו לומר דבקרקע לא שייך אשתמוטי וכבר הרגיש בזה ברש"א ותירוצו אינו מובן והנכון בזה כמש"כ באו"ת דאין כוונת התוס' דבכל קרקע שייך אשתמוטי דודאי איכא קרקעות שידענו בו שאוכל פירותיהן בשופי ולא משכנם כלל רק דכוונת התוס' דאיכא לאשכוחי גם בקרקע לפעמים אשתמוטי דהיינו היכא דאיכא לאסתפוקי במשכנה ולכך לא מצי פריך למ"ד הילך חייב כיון דאיכא לאשכוחי גם בקרקע אשתמוטי א"כ שפיר איצטריך קרא לאפטורי קרקע אף בכה"ג דשייך אשתמוטי ולקמן מייתי ראי' מר"נ היינו משום דר"נ מחייב היסת בכל גווני אף דלא שייך אשתמוטי דהיינו שידענו בו בוודאי שלא משכנה כלל וא"כ שפיר מוכח דלא אמרינן מיגו דחשיד וזה נכון ופשוט:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>