עריכת הדף "נזר הקודש/זבחים/ב/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''בדין שלא לשמה בקדשים'''}}

{{עוגן1|א}}] '''משנה, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכו'.''' ויש לעיין אם במחשבה זו דשלא לשמה דהקרבן לא נפסל אלא שאינו עולה לחובה, אם יש בזה איסור תורה עבור שינוי המחשבה, אם הוא בכלל איסור לא יחשב, ויהיה לוקה ג"כ למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כדאיתא לקמן {{ממ|[[בבלי/זבחים/כט/ב|דף כט:]]}}. והנה מדברי הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/פסולי המוקדשין/יח#ב|הל' פסולי המוקדשין פי"ח ה"ב]]}} משמע שאיסור לא יחשב הוא באופן שמפסיד קדשים במחשבתו, והכא שאין הפסד קדשים במחשבתו כיון שהקרבן כשר א"כ ליתא בזה איסור לא יחשב. אמנם מלשון רש"י בד"ה ונדבה משמע שגם באופן דלא נפסל הקרבן איתא בלא יחשב, יעו"ש. ובתוס' לקמן {{ממ|[[תוספות/זבחים/ד/א#וישנן|דף ד. ד"ה וישנן]]}} כתבו דמקרא דמוצא שפתיך נפקא איסור דשינוי קודש, משמע מזה דאיכא איסור תורה אבל ליתא באיסור דלא יחשב.

{{עוגן1|ב}}] '''והנה''' אם נאמר דיש איסור לא יחשב גם במחשבה דשלא לשמו, וכמו שכתבנו לפירש"י, יש לישב הא דהקשו התוס' לקמן {{ממ|[[תוספות/יבמות/ד/ב#אימא|דף ד: ד"ה אימא]]}} בהא דפריק שם הגמ' אימא היכא דשחט שלא לשמה לפסלו, והלא מהיכי תיתי לפסלו הא לא שנה הכתוב לעכב, יעוי"ש. ולפי דברי רש"י שיש בזה לא יחשב, וא"כ ע"כ איכא כאן עבירת לא תעשה, ובלא תעשה לא בעינן שנה הכתוב עליו לעכב כמו"ש הריטב"א בחידושיו ליומא {{ממ|[[ריטב"א/יומא/נג/א#חד|דף נג. ד"ה חד לעונש]]}}, אבל התוס' הקשו שפיר משום דלשיטתם לא הוי בזה אלא איסור עשה. ומצאתי בחת"ס {{ממ|[[שו"ת חתם סופר/ה/רד|שו"ת חו"מ בהשמטות סי' רד]]}}, דהגאון השואל נחית לקושית התוס' ליישב לפי דברי הריטב"א, יעו"ש. ולפלא שלא נחתו הגאונים להא דרש"י ותוס' שכתבנו. עוד יבואר בענין זה להלן.



{{עוגן1|ג}}] '''משנה. אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.''' ומבואר בגמ' דהאי קרבן הוי קרבן נדבה. ויש לעיין אם הקרבן נדבה הזה נחשב עבור הבעלים והיינו נדבת הבעלים, או דלמא דנחשב הקרבן לגבוה ואין להבעלים שום שייכות בו. והנה מפירש"י שפירש וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו, משמע שזה תלוי בחיוב אחריות, וכן מבואר בשיטמ"ק בשם הר"פ, ומטעם זה אם הקרבן הוי נדבה בראשונה אין צריך להביא אחר בנשחט שלא לשמו, אמנם לכאורה אם אמרינן דהקרבן הזה שנעשה נדבה אינה נחשבת נדבת הבעלים להיות קרבן של הבעלים, א"כ גם בקרבן נדבה אף שאין חיוב אחריות בו אמנם נפק"מ לענין קיום המצוה של הקרבה, והנה האי גברא שרוצה לעשות מצוה דהקרבת הקרבן דנדבה וכשחסר לו מצוה זו דהקרבה הרי לא נשלם רצונו, אבל אם אמרינן דהקרבן נדבה נחשב עבורו לקיום המצוה ממילא נשלם רצונו מכל וכל ויש בזה קיום מצוה שלו ממש. ונפק"מ גם לענין כפרה, כגון עולה המכפרת על עשה, דאם אמרינן דנדבה זו הנעשית בשינוי קודש הוי נדבת הבעלים ממילא נתכפר על העשה, ואם אינה נדבת הבעלים ממילא לא נתכפר כלל, וממילא יש מקום לומר דגם בנדבה יביא קרבן אחר למען השלים רצונו בדבר קיום מצות הקרבה וגם יתכפר על חיוב עשה.

{{עוגן1|ד}}] '''והנה''' לכאורה מדברי רש"י והר"פ שכתבו דעיקר חיוב הבאה של קרבן אחר הוא מטעם חיוב אחריות לחודיה, ולא נחתו לזה מטעם קיום המצוה של הקרבת הקרבן בעצמו וגם לענין כפרה, משמע דבקרבן נדבה יוצא גם בזה עצמו, וע"כ הטעם בזה דכיון דאמרה תורה דהקרבן הזה הנעשה בשינוי קודש הוי נדבה, א"כ בקרבן נדבה עצמה נתמלא כוונת התורה בשלימות כיון דבאמת נדבה היא, וממילא יש כאן כפרה להבעלים גם כן כמו שמכפר שאר קרבן נדבה. אבל לאחר העיון ליתא, דע"כ גם אם אמרינן דלא קיים מצוה של הקרבת הקרבן נדבה הזה הנעשה בשינוי קודש, אמנם לא שייך לומר בזה להביא אחר, מטעם דלא יכול למלא את חיוב המצוה שהתחייב את עצמו מבראשונה, כיון דאין תשלומין לנדבה, ורק מצוה אחרת תהיה, וממילא לא שייך לומר דין הבאה דאחר. וזהו כוונת הראשונים, דכיון דאין חיוב אחריות שוב ליתא בתקנה של תשלומין, ומצוה זו אזדא לה ונפקעת, וא"כ יצא מזה שאין בעלים לקרבן זה והרי הוא כמו קרבן של גבוה לחודיה.

{{עוגן1|ה}}] '''המשנה''' למלך בפר"ז מהל' חובל ומזיק {{ממ|[[משנה למלך/חובל ומזיק/ז#ד|ה"ד]]}} הקשה מדוע נקט התנא בגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/נד/ב|דף נד:]]}} הכהנים שפגלו במקדש וכו', ולא נקט שינוי קודש דגם כן מחויבים הבעלים באחר. וכתב לתרץ דאפשר דדוקא נתפגל שהקרבן נפסל חייב לשלם אף בנדבה, אבל במחשבה דשלא לשמו שהקרבן כשר אינו חייב לשלם שהרי כבר הביא דורון. והביא ראיה לזה מפרק מרובה {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/עח/ב|ב"ק עח:]]}} באומר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב, מי מצי פטר נפשיה בכבש ולא מצי אמר בעל הקרבן אנא למצוה מן המובחר בעינא. דלפי זה מבואר דטענת דמן המובחר אינה טענה להתחייב עבור זה ממון, ה"נ לא מתחייב הכהן בנדבה משום שחיטה דשלא לשמו כיון שעכ"פ הביא דורון כיון שהקרבן כשר, עכת"ד. מבואר מדבריו דמפרש דלהכי נקט התנא פיגול מטעם דזה יצוייר אף בקרבן דנדבה, משא"כ בשלא לשמו דליתא תשלומין בנדבה, דכיון שהקרבן כשר נתמלא רצון הבעלים ומטרתו. מבואר ע"כ דעתו של המשנה למלך דבקרבן נדבה אינם מפסידים הבעלים מאומה, וע"כ דהוי הקרבן נדבת הבעלים ממש, דאל"כ אין דמיון להא דב"ק שם, משום דשאני התם דהכבש עכ"פ מכפר כמו שור, וע"כ דסבר המשנה למלך דהכא גם כן בקרבן נדבה הוי כפרה מעליא, רק חסרון מובחר, וזו אינה טענה. וממילא לפי זה גם בקרבן של נדר הנעשה שלא לשמו אף שאינו עולה לחובה ומחויבים הבעלים להביא אחר ואמרה תורה שהקרבן הזה נחשב לנדבה, הוי הביאור בזה דנחשב כאילו הביאו הבעלים נדבה, אבל עכ"פ הוי נדבת הבעלים וגם מתכפרין הבעלים בו כדין קרבן נדבה ממש.

{{עוגן1|ו}}] '''והנה''' לדעתי נראה כמו שכתבנו לעיל דבאמת גם בנדבה אינה נדבת הבעלים, והרי הוא קרבן גבוה ואינו פועל מאומה בכפרה על הבעלים, וגם דברי רש"י והר"פ מתפרשין היטב כמו שכתבנו, ומ"מ לא תקשה מדוע לא נקט התנא הכהנים ששחטו שלא לשמן דחייבין לשלם, משום דאפשר לומר דאעפ"י שחייבים הבעלים באחר מ"מ לא הוי בזה היזק ממון להבעלים, ומטעם דיש כאן הרווחת המצוה של הקרבת הקרבן, דע"כ המצוה תמיד היא מצות הבעלים כיון שממונו הוא ועל ידו בא קרבן זה להקדש, ואף אם נעשה נדבה אבל הזכות של הנדבה הלזו הוא זכותם של בעלים ושכר מצוה בידו, ובאופן זה לא מצינו שחייבה תורה לשלם, מפני שעל ידו ופשיעתו הביא את חברו שיעשה מצוה גדולה כזו שיוקרב קרבן משלו, ואין זה בכלל נזקין שחייבה תורה. ובעיקר הענין יבואר לקמן בעזה"י.

{{עוגן1|ז}}] '''והנה''' אם נחליט דבאופן דשלא לשמו לא נחשב קרבן הבעלים כלל, יש לבאר וליישב מה שמקשים בהא דהכשר הקרבן בשינוי קודש, אם אמרינן הני כהני שלוחי דידן נינהו לימא ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, דהרי כששינה העובד הרי זה ביטל השליחות, וכמו דפריך הש"ס בנדרים {{ממ|[[בבלי/נדרים/לו/א|דף לו.]]}} לענין פיגול, והתם משני הש"ס דרבתה תורה, יעוי"ש. ומדוע לא חש הש"ס לפרוך משינוי קודש ולהוכיח מזה דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, דאל"כ היאך כשר הקרבן בלא שליחות. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, ולא דמי לפיגול דבעינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול, וכל הפרטים הנדרשים לקרבן כשר כן נדרש גם לפיגול, וממילא אם אמרינן דהני כהני שלוחי דידן נינהו ובעינן שליחות לקרבן כשר, כן בעינן שליחות גם לפיגול, ואם נתבטלה השליחות דהבעלים מהקרבן ע"י מחשבת פיגול ממילא חסר כאן כהרצאת כשר, וזהו כוונת הגמ' שם בנדרים, משא"כ הכא בשינוי קודש דשלא לשמו, לפי מה שביארנו דע"י שינוי זה נעשה הקרבן בלא בעלים, והרי זה כקרבן של גבוה ולא בעינן בזה שליחות של הבעלים כיון שאין שייכות בעלים לקרבן זה.



{{עוגן1|ח}}] '''משנה. אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.''' ופירש"י וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו. והיינו מטעם חיוב אחריות, וכן פירש הר"פ הובא בשיטמ"ק. ויש לעיין לר' שמעון דסבר דחיוב אחריות ליתא רק עד הבאה לעזרה כמבואר במעילה {{ממ|[[בבלי/מעילה/יט/א|דף יט.]]}}, וא"כ ליתא חיוב אחריות בהא דשינוי קודש הנעשה בעזרה, ודוחק לומר דסתם משנה זו דלא כר' שמעון, ועוד מדוע לא פריך הגמ' לימא מתניתין דלא כר"ש כמו שפריך הש"ס ריש מנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/ב/ב|דף ב:]]}} בדבר שלא לשמה. ונראה דכיון דע"כ דעת הנודר לפי כוונת התורה, א"כ הרי זה כאילו התנה מראש והתחייב עצמו בזה דאם תיעשה הקרבן בשינוי קודש שאז תהיה קרבן זה נדבה, והרי זה כאילו התחייב עצמו להביא קרבן אחר, ואין זה ענין לחיוב אחריות דעלמא השייך להבאת קרבן לענין נאבד וכדומה והיינו שנאבד הקרבן, דאז אין אחריות הקרבן על הבעלים אחרי שהביאו לעזרה, משא"כ הכא דבאמת בא הקרבן לידי הקרבה רק לא השלים חובתו, ואמרה תורה דהקרבן כשר והבעלים מחויבים להביא עוד קרבן, ע"כ הביאור בזה דבאופן זה מחויב בשתי קרבנות, דע"כ זכות יש להבעלים גם בקרבן זה הנקרב שלא לשמו, ואעפ"י שהקרבן נחשב לגבוה אבל ע"כ כיון שהקרבן נקרב בממון של זה להכי נחשבים שתי הקרבנות לקרבן ארוך, היינו הקרבן הנקרב הזה שבא בנדבה עם הקרבן החובה שיבוא אחריו לשלם עבור החובה, ובאמת סדר עבודה כן ובזה התחייב בראשונה, ולכן גם ר' שמעון מודה הכא דמחויב להביא אחר, והא דאינו מחויב להביא אחר גם בקרבן נדבה, הטעם כמו שכתבנו לעיל באות ב' משום דלא שייך תשלומין, וממילא לא שייך לומר גם קרבן ארוך כמו דשייך גבי קרבנות חובה ונדר.

{{עוגן1|ט}}] '''ובזה''' יש ליישב גם כן הא דהקשה המשנה למלך בהל' מעשה הקרבנות {{ממ|[[משנה למלך/מעשה הקרבנות/יד#ה|פי"ד ה"ה]]}} על דברי התוס' בחולין {{ממ|[[תוספות/חולין/כב/ב#והביא|דף כב: ד"ה והביא]]}} בהא דקאמר שם הסוגיא דאי תחילת הציהוב ספיקא הוי, אז אם אמר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה יצא, והקשו התוס' היאך יצא הא אין הכהן יכול להקריבם משום שאחד מהם פסול, ותירצו לחד שינויא דכיון שהביאן ליד כהן יצא ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד מהם ראוי להקריב. והקשה המשנה למלך דהיאך יתכן שיצא ידי נדרו, והלא אף כשהקריבו אלא שהקריבו הכהן שלא לשמה לא יצא ידי נדרו, וכל שכן היכא שהכהן אינו יכול להקריבו דפשיטא דלא יצא ידי נדרו, ומסיים בצ"ע. ונראה דשאני שלא לשמן דע"כ כן היתה דעת הנודר מראש, כיון שכן הדין בהקטרת הקרבן וסדר קרבן יש בזה, והוא מטעם דכיון דקרבן זה הנקרב שלא לשמה גם כן קרבן כשר הוא, והרי הוא כקרבן אריכתא, וזהו המבואר בש"ס דנחשב קרבן זה למותר קרבן, ואין הבדל בין בא המותר לבסוף או אם בא בתחילה, משא"כ התם כיון דהחסרון לא מצד הקרבה בא דהרי אינו יכול הכהן להקריב, וממילא סיבת אי הקרבתו תקנתו, וזהו מפני שסיבת חסרון הקרבה לא בשביל הקרבה בא, וסיבה זו לא הוי אלא כסתם סיבה דעלמא, ואין זה אלא כדין נאבד המונעת הקרבה, אבל ידי נדרו יצא כשהביא לעזרה כל מה שנכלל בלשון שנדר. וזהו כונת התוס' בחולין שם שכתבו דממה נפשך ידי נדרו יצא.


{{מרכז|'''כללים ופרטים בדין שלא לשמו'''}}
{{עוגן1|י}}] '''ובעיקר''' הא דמחשבה שלא לשמה בקרבן, היינו שמשנה שם הקרבן וזהו לשם זבח. והנה זה דוקא בארבע עבודות בזה פוסל שינוי קודש שינוי השם, ובפסח וחטאת פסולים לגמרי, ובשאר קדשים אינו עולה לחובה עבור הבעלים, אבל בשאר עבודות אשר אחרי זריקה שוב אינו מגרע השינוי השם מאומה, והיינו אחרי שכבר הוקבע בקרבן כשר, וכמו כן אם חושב באלו ד' עבודות להקטיר בשינוי השם גם כן לאו כלום הוא וכמאן דליתא למחשבה דמיא, ואין זה ענין למחשבת הזמן דאיתא באכילת אדם ולמזבח, ועי' במשנה למלך [[משנה למלך/פסולי המוקדשין/יג#א|הל' פסולי המוקדשין פי"ג ה"א]].

{{עוגן1|יא}}] '''והנה''' כמו כן אם חשב בשינוי הדינים היינו שחשב שתהיה על פסח דיני חטאת וכדומה בזה, נראה ברור דאין זה כלום, ומחשבה זו לא נתפסת מאומה, ולא מצינו בתורה אלא שינוי קודש ושינוי בעלים. וממילא גם כן מבואר דבשינוי קודש אם חשב גם כן על שינוי הדינים, דהיינו שחשב שתי המחשבות היינו על שינוי השם ושינוי הדינים ביחד, דאז ע"כ נתפסת המחשבה לחצאין דהיינו על שינוי הקודש שהוא שינוי השם, וזה מבואר במשנה זבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/כז/ב|לקמן כז:]]}} ובסוגיא, ואין המחשבה נתפסת על שינוי הדינים. וכן אם חשב בקדשי קדשים שתורת קדשים קלים תהיה עליהם בין לענין דיני הזריקה ובין לענין אכילה, הנה כיון שאין בזה אלא שינוי הדינים לחודיה אין כאן פסול כלל, וכן כשחשב על קדשי קדשים אשר תורת קדשים קלים תהיה עליהם לענין מקום אכילה שהם נאכלים חוץ לחומת העזרה, אין כאן פסול מחשבה דחוץ למקומו, כיון שלא חשב לעשות כן בפועל רק בזה שאמר שדין זה בקדשים קלים תהיה עליהם אין זה כלום, ומחשבה זו לא אמרה תורה להיות מגרע את חין ערכו של קרבן.

{{עוגן1|יב}}] '''הנה''' מבואר בשוחט תודה לשם שלמים כשר, וגם
מרצה כמבואר בגמ' {{ממ|[[בבלי/זבחים/ז/א|דף ז.]]}}, והנה יש כאן שינוי הדינים, דתודה זמן אכילתה ליום ולילה ושלמים לשני ימים ולילה, ובחושב בשחיטת תודה לשם שלמים א"כ ע"כ חושב גם לדיני שלמים, דשם שלמים גורר גם את הדינים שלו. והנה בעוקר במזיד אפשר לומר דחושב רק על שינוי השם ולא על שינוי הדינים, משא"כ בעקירה דשוגג א"כ יש כאן מחשבה דאכילה דחוץ לזמנו. אמנם מפני שאינו חושב על הזמן בפועל, ועיקר מחשבתו על שינוי קודש, והשם שלמים אינו גורר את דיני שלמים עליו, וכמו שברור הדבר שלא חלה מחשבת הדינים לחודייהו לגרור את הקרבן מטעם דלא מצינו מחשבה זו בתורה, הנה כן נמי אין השינוי קודש דהיינו השינוי השם של הקרבן, אין השם החדש שבא בשינוי יכול לגרוע את הדינים שלו לפעול על הקרבן, וכמו שאם חשב בשחיטת אשם במחשבה דשינוי הדינים היינו שחושב שתהיה השחיטה בדיני שלמים, שאין ממש במחשבה זו, כן אין ממש בשוחט אשם לשם שלמים להיות גורר את הדין שלמים בכדי להיות בזה מחשבת חוץ לזמנו דהיינו כדין שלמים הנאכלים לשני ימים, וכדומה לזה כמו כן בשאר הקרבנות, וכמוש"נ.

{{עוגן1|יג}}] '''ונראה''' ברור כי בשוחט אשם במחשבת הדינים דשלמים היינו שזמן של אכילתו תהיה כשלמים, אמנם לא חשב על אכילה בפועל היינו שלא חשב שכן תהיה המעשה בדבר האכילה בפועל, רק רצה שהדין הזה דשלמים תחול על האשם והדין הלא אין הכרח לבפועל המעשה, דהרי גם בשלמים אם ימהר אכילתו קודם הזמן שקבעה תורה שפיר דמי, וא"כ אין במחשבה דהדין בקביעות הזמן הכרח שתהיה כן נקבע במחשבת הפעולה, כי באופן זה ע"כ אין זה הפיגול האמור בתורה, שע"כ הכוונה בתורה מחשבת אכילה היינו בפועל אכילה ממש, וכמו דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/ז#יח|ויקרא ז יח]]}} ואם האכל יאכל, דהיינו דבעינן מחשבה כזו דבפועל, ומכל שכן דמחשבת השם דהקרבן אינו גורר את הדינים להיות במחשבה דבפועל. ובזה סרה הקושיא שהקשו מדוע בשוחט אשם לשם שלמים כשר והא הוי פיגול מפני שחושב לאכול את האשם כדין שלמים, וכבר נשמעה הקושיא בין החכמים. אבל הדברים מבוארים היטב כמו שביארנו.


{{מרכז|'''בדין שוחט לשם חולין'''}}
{{עוגן1|יד}}] '''הנה''' בשוחט חטאת שלא לשמה פסולה, כדתנן חוץ מן הפסח והחטאת, אמנם בשוחט חטאת לשם חולין מבואר בגמ' לקמן {{ממ|[[בבלי/זבחים/מו/ב|דף מו:]]}} דכשרה, והוא מימרא דרב יהודה אמר רב חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשרה, אמר ר' אלעאי מ"ט דרב ולא יחללו את קדשי בני ישראל, קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים. ומבואר בגמ' שם בסוגיא דהאי כשרה היינו דהחטאת כשרה אבל אינו מרצה, וכן פסק הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/פסולי המוקדשין/טו#ד|הל' פסולי המוקדשין פט"ו ה"ד]]}}. ויש לעיין בשוחט שאר זבחים לשם חולין אם מרצין לבעלים לשם חובה, והספק בזה, אם אמרינן דכמו שאנו רואים בחטאת בשוחט לשם חולין אעפ"י שכשרה מ"מ אינו מרצה לשם חובה מטעם חסרון דלשמה, וממילא גם בשאר זבחים יש כאן חסרון דלשמה ומטעם זה חסר הריצוי, או דלמא דדוקא גבי חטאת דנפסלת בשלא לשמה אז גם בלשם חולין מגרע בה עכ"פ את הריצוי, משא"כ בשאר זבחים דאינם נפסלים בשלא לשמה אז יש לומר דהשם חולין אינו מגרע כלל ועולה גם לחובה. והנה מהא דכתב הרמב"ם דין זה דלשם חולין כשר גבי חטאת דאינו מרצה, משמע דרק בחטאת הדין דאינו מרצה.

{{עוגן1|טו}}] '''עוד''' הוכחה לזה ממה שכתב הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/פסולי המוקדשין/טו#ה|שם ה"ה]]}} וז"ל, מפי השמועה למדו שהקדשים מחללין קדשים ואין החולין מחללין קדשים, יעו"ש. ויש לעיין מה בא רבינו ללמדנו בזה, אם בא ללמדנו מקור הדין שאין מחשבת חולין פוסלת בחטאת, א"כ היה לרבינו לכתוב בסגנון אחר, והוא דהיה לו לרבינו לכתוב זה בהלכה הקודמת, שחטה לשם חולין כשרה מפי השמועה למדו שאין חולין מחללין קדשים, ולהכי כשרה ואינו מרצה, ומדכתב מקודם הדין דאינו מרצה בחטאת ואח"כ כתב הלכה זו בפני עצמה בסתם, לומר אשר מפי השמועה למדו שאין חולין מחללין קדשים משמע שדין זה נוהג בכל הקדשים, וע"כ דנפק"מ לענין ריצוי לומר דבכל הקדשים מרצה גם כן.

{{עוגן1|טז}}] '''וכן''' יש להוכיח מדברי התוס' דבשאר קדשים לבד חטאת ושחטן לשם חולין דמרצין, והוא בהא דכתבו התוס' הכא {{ממ|[[תוספות/{{כאן}}#לשם|ד"ה לשם גבוה]]}} וחילול משמע פסול גמור, ואע"ג דדרשינן בגמ' קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים ולא מיפסלו שאר קדשים שלא לשמן, מ"מ שייך בהם חילול משום פסח וחטאת, יעוי"ש. מבואר מזה דמפרשי התוס' דהאי דרשה דולא יחללו וגו' קאי על כל הקדשים בין ארישא ובין אסיפא לומר דכל הקדשים מחללין את כל הקדשים, וע"כ כל אחד כדינו, והיינו דבשאר קדשים כשרים ואינם מרצים, וחטאת ופסח פסולים לגמרי, ונקט לשון מחללין שמשמעו פסול לגמרי זהו בשביל חטאת ופסח, וממילא גם בהא דאין חולין מחללין קדשים קאי גם כן על כל הקדשים, וכל אחד כדינו, והיינו דפסח וחטאת אין כאן חלול וכשר ואינו מרצה, ושאר קדשים מרצים גם כן דע"כ עיקר הדבר בהם לרצות. וא"כ מבואר מדברי התוס' מפשטות דבריהם דאנו לומדים מהקרא דבשארי קדשים אין חולין מחללין קדשים כלל. ובזה מיושב הא דהקשה בתוס' רע"א על דברי התוס' דע"כ האי דרשה אחטאת קאי משום דבשאר קדשים בלא"ה כשרים שלא לשמה{{עוגן|הערה א}}{{הערה|'''<sup>א</sup>''' ז"ל תוס' רע"א שם, תמוה לי, הא אדרבה התם ודאי משמע חילול פסול וכחטאת, דאי לענין דלא עלו לשם חובה א"כ איך אמרינן עלה ולא חולין מחללין קדשים, הא לשם חולין ג"כ לא עלה לבעלים לשם חובה כדאיתא לקמן {{ממ|[[בבלי/זבחים/מו/ב|דף מו:]]}}, וצע"ג.}}, יעוי"ש. ובדברינו אתי שפיר דבא ללמדנו דכשרים ומרצים, וזה נלמד דוקא מקרא זה דולא יחללו לומר דאין שם חולין גורע בשאר קדשים ונפק"מ דמרצין גם כן.

{{עוגן1|יז}}] '''והנה''' באמת יש להעיר מנין לרבותינו לחדש כן, והוא כי מסברא אין לנו לומר כן, והוא מפני שמבואר בגמ' דאי לאו האי קרא דולא יחללו הוי ילפינן מק"ו דחטאת נפסל בשחיטה דלשם חולין, ורק בשביל הלימוד של הקרא מכשירין חטאת לשם חולין, וא"כ מנין לנו לרבות הכשר בתורת ריצוי גם לשאר קדשים הנשחטים לשם חולין, ואם באמת יש לפרש דהקרא אתי להכשיר שאר קדשים הנשחטין דעולין בתורת ריצוי גם כן, א"כ יש לנו לומר דבאמת חטאת לשם חולין פסול כמו שנלמד מהק"ו, ומדחזינן שיליף רב מקרא זה להכשיר חטאת הנשחט לשם חולין ע"כ צריך לומר דסבר רב דכיון דכתיב בקרא לשון חילול המורה פסול ע"כ מיירי בחטאת דנפסל בשינוי קודש, ובא למעט דבשינוי חולין דאינו נפסל, וע"כ דלא מיירי בשינוי, דשאר קדשים לשם חולין דאינו נפסל. וא"כ תמוה מנין לרבותינו לחדש כזה.

{{עוגן1|יח}}] '''ונראה''' דלמדו הדין מהא דאמרה תורה כל עיקר הדין בחטאת דבעינן לשמה, דלכאורה כיון שאינו מרצה בשלא לשמה והקרבן הוי נדבה, וכיון שאין חטאת באה בנדבה ממילא פסול. אמנם כל זה אם נפרש דבשאר קרבנות בשלא לשמו דהנדבה לא הוי בהתייחסות דהבעלים, וממילא הוי החטאת בלא בעלים וזה ליתא בחטאת, אבל אם אמרינן דהקרבן נדבה הלזו יש כאן התייחסות בעלים הנה באופן זה יצוייר שפיר גם בחטאת, והיינו דהחטאת הוא של הבעלים רק אינו משלים חובתו ומחויב להביא עוד אחר, אבל גם זה אינו בתור נדבה רק לשם חטאת ממש, ורק חסר לנו הריצוי, ואעפ"י דלפי זה יצוייר לאדם שתי חטאות על חטא אחד, אבל מצינו כזה במעילה {{ממ|[[בבלי/מעילה/ז/א|דף ז.]]}} לענין הפריש שתי חטאות לאחריות ונמצאת האבודה ושחט את שתיהן, דדין חטאת על שתיהן, ואעפ"י שזה דוקא בששחטן בבת אחת או אפילו בזה אחר זה רק קודם זריקה דאחת, עי' שם בתוס', אמנם עכ"פ מצינו לאדם אחד שיהיה לו שתי חטאות. ולפי זה יש לפרש דחידשה תורה גם בחטאת לשם חולין דיהיה שתי חטאות לאדם אחד על חטא אחד, וזהו הביאור חטאת לשם חולין כשרה ואינה מרצה.

{{עוגן1|יט}}] '''אמנם''' לפי מה שבארנו לעיל דע"כ הנדבה הלזו אין לה שום התייחסות להבעלים, א"כ תקשה היאך יצוייר חטאת שלא לשמה כיון שנשאר הקרבן בלא בעלים ואין קרבן חטאת בלא בעלים המתכפרים, וא"כ תקשה למה לי קרא דחטאת שלא לשמה פסולה, הלא בלא"ה פסולה כיון דלא שייך כפרה בלא מתכפר. וע"כ צריך לומר דשאני הא דחטאת שלא לשמה דאם הוי אמרינן דכשרה אז הוי אמרינן דיש לזה התייחסות לבעלים והוי דינו כשתי חטאות וכמו שכתבנו לעיל, ובלא"ה צריך לומר כן, דהיינו אפילו אם אמרינן דיש התייחסות בעלים בשלא לשמה והוי הקרבן נדבת הבעלים, גם כן תקשה הלא בחטאת לא שייך נדבה, שאין חטאת בא בנדבה, וע"כ צריך לומר כמו שכתבנו לעיל, וא"כ גם אם אמרינן דאין התייחסות בעלים לנדבה זו ע"כ גם כן אם לא אמרה תורה דחטאת שלא לשמה פסולה הוי אמרינן דכשרה היא, והוי כהפריש שתי חטאות וכסוגיא דמעילה וכמו שביארנו לעיל. והנה עתה כשרבתה תורה בחטאת לשם חולין כשרה, ע"כ גם באופן הזה שיש התייחסות בעלים לחטאת זו אעפ"י שאינו מרצה, וממילא כשאנו אומרים דגם בשאר קרבנות לשם חולין כשרים ע"כ לא גרועים המה מחטאת בזה וע"כ דיש התייחסות בעלים, ממילא אנו יודעים לדבר ברור דבזה דלשם חולין יש שייכות בעלים להקרבנות האלה, וממילא לא רחוק הדבר לומר דבשאר קרבנות בלשם חולין כשרים ומרצין ג"כ.

{{עוגן1|כ}}] '''ומזה''' תצא דבר חדש מה שיובדל הא דשלא לשמה מלשם חולין, והוא דבשלא לשמה אפשר לומר דאין להבעלים התייחסות להקרבן, אבל בלשם חולין מוכח דע"כ יש התייחסות בעלים להקרבן, וכמו שביארנו מהא דחטאת לשם חולין. ומטעם זה מצאו הפוסקים לומר דלשם חולין בשאר קרבנות כשרין ומרצין גם כן כמו שכתבנו לעיל בשם התוס' והרמב"ם. אבל יש להבין הכל טעמא מאי, מדוע נשתנה הדין בשאר קדשים מחטאת. אמנם הדברים מבוארין בסברא, והוא דבשאר קדשים בשלא לשמה אמרה תורה דהקרבן הוי נדבה, ויש לבאר בזה דנעקר תורת בעלות מזה גם כן, אעפ"י שאסור לשנות בעבודת הקרבן גם אח"כ וגם שינוי בעלים אסור, זהו מצד דיני קרבן, אבל כל העבודות כיון שאינם עולים לחובה אמרינן דנעקר הבעלות מזה לגמרי, אבל בלשם חולין כיון דע"כ לא נעקר בעלות מזה הקרבן לכן מרצה גם כן. ובעיקר הסברא יבואר להלן.

{{עוגן1|כא}}] '''והא''' דבאמת בחטאת לשם חולין אינו מרצה, לכאורה טעמא בעי, הלא בסוגיא ריש זבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/ג/א|לקמן ג.]]}} מבואר דהוי בגדר סתמא, ובסתמא מרצה גם כן.

{{עוגן1|כב}}] '''ונראה''' דבאמת לשם חולין גרע מסתמא וחסרון לשמה יש בזה, והוא, דהנה בזה יובדל חטאת משאר קדשים והוא מטעם הלשמה שאמרה תורה, דיש להבין בכוונת התורה בהא דלשמה אם הכוונה בחיוב או בשלילה. וזה הדבר, שלילי כיצד, דבעינן לשמה ממש, ואם חסר לשמה פסול אעפ"י שלא היתה בזה כוונה דשלא לשמה גם כן מ"מ פסול בשביל החסרון החיובי. חיובי כיצד, היינו דלא נפסל הקרבן עד שתהיה עליו חלות השלא לשמה. והנה תצא הנפק"מ לענין לשם חולין. והנה אופן סתמא מבואר בגמ' דזה הוי לשמה ממש, אמנם בלשם חולין אעפ"י שמבואר בגמ' דהוי סתמא, היינו שאין כאן השלא לשמה החיובי, אבל יש כאן אופן שלא לשמה השלילי, דהיינו דעכ"פ חסר בזה לשמה, וזה גרע מסתמא, ואם אמרינן דלשם חולין כשרה ע"כ הביאור בזה דאין הקרבן נפסל בשלא לשמה השלילי ורק בשלא לשמה החיובי נפסל הקרבן, אבל לענין לרצות אינו מרצה מטעם דכיון דעכ"פ חסר בזה הלשמה החיובי, ומסקנת הסוגיא לקמן {{ממ|[[בבלי/זבחים/מו/ב|דף מו:]]}} דבאופן זה חסר הריצוי, והיינו מטעם דאעפ"י שאין כאן חסרון חיובי דשלא לשמה אבל עכ"פ יש כאן חסרון חיובי דלשמה וזהו מעכב הריצוי. אבל כל זה לענין חטאת דאמרה תורה שתהיה כל עשיותיו לשמה, משא"כ שאר קדשים לא בעינן לשמה בחיוב ורק השלא לשמה החיובי פוסל, אבל בחסרון לשמה החיובי כיון שאין כאן פסול ויש בזה התייחסות בעלים גם כן מרצין גם כן, כיון שאין כאן השלא לשמה החיובי. כן נראה בביאור סברת הראשונים בזה.

{{עוגן1|כג}}] '''עוד''' יש לומר לפי זה דנפק"מ בין חטאת לשאר קדשים בשוחט לשם חולין, דבחטאת יש בזה משום לא יחשב כיון דעכ"פ לא יצא ידי חובתו בדבר הלשמה, משא"כ בשאר קדשים בשוחט לשם חולין אין בזה משום לא יחשב כיון דלא חסר בזה הא דלשמה.

{{עוגן1|כד}}] '''והנה''' לענין פסח ששחטו לשם חולין אינו מבואר בגמ' היאך הדין, אבל הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/פסולי המוקדשין/טו#יא|הל' פסולי המוקדשין פט"ו הי"א]]}} פסק דפסח ששינהו לשם חולין פסול מפני שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה'. וכתב מרן הכס"מ וז"ל, אפשר שהטעם מדכתב ביה לה' משמע לשם חולין פסול, יעוי"ש. ביאור דברי מרן שהוקשה לו דהלא גם בחטאת בעינן לשמה לעיכובא, ומכ"ז לשם חולין כשר משום דאין חולין מחללין קדשים, וא"כ מאי שנא פסח, ועל זה כתב מרן דכיון דכתיב בפסח לה' לעיכובא למעט לשם חולין, והוא כעין גזירת הכתוב. אבל גם זה לא יספיק כמבואר במשנה למלך שם מה שהביא בשם ברכת הזבח, יעוי"ש. והנה בקרית ספר להמבי"ט כתב הטעם דכיון דקרא דולא יחללו בחטאת כתיב, ומיניה דרשינן לומר דאין חולין מחללין קדשים, אבל פסח כתיב זבח פסח שתהא זביחה לשם פסח לעיכובא לומר כל ששינה שמו פסול, יעוי"ש. ותמהני טובא דהלא לשמעון אחי עזריה דאמר שחטן לשם גבוה מהן כשרין ולשם נמוך מהן פסולין, מבואר בגמ' דילפי זה מקרא דאשר ירימו דכתיב ולא יחללו כמבואר שם, הרי חזינן דנלמד מקרא זה לכל הקדשים, וא"כ מדוע לא נלמוד גם לענין זה דאין חולין מחללין קדשים, ובהדיא מבואר בתוס' {{ממ|ד"ה לשם גבוה}} דדרשה זו דאין חולין מחללין קדשים קאי גם אפסח.

{{עוגן1|כה}}] '''אמנם''' בדברינו דלעיל שכתבנו יש לבאר דברי הרמב"ם, והוא לפי מה שביארנו דהא דשוחט לשם חולין חסר בזה הלשמה החיובי, ואינו דומה לסתמא דהוי לשמה ממש, ולהכי בכל הקדשים דלא הקפידה תורה רק על השלא לשמה החיובי, אבל חסרון לשמה דהיינו כמו הא דלשם חולין כשר ומרצה, ובזה שאני חטאת דבעינן הלשמה בחיוב ובחסרון לשמה כמו בלשם חולין חסר הריצוי, ולכן אעפ"י שאין חולין מחללין קדשים אבל חסר עכ"פ לשמה ובשביל זה חסר הריצוי והרי הוא מביא אחר, וע"כ הדין בזה כדין הפריש שתי חטאות לאחריות, ולכן אף שאין שייך נדבה בחטאת אבל עכ"פ יש כאן חטאת בבעלים והרי הוא קרבן של המקריב, ואין זה קפידא אצל חטאת אם יש לו גם שתי חטאות לוא רק אם יצויר ובאופן שיצויר כמו הא דרבי עקיבא במעילה {{ממ|[[בבלי/מעילה/ז/א|דף ז.]]}}, וה"נ כמו כן בנידון דידן וכמו"ש לעיל. משא"כ בפסח דלא יצוייר שני פסחים לאיש אחד, ואסור לאדם לאכול משני פסחים, וכן אין אדם נמנה על שני פסחים, ולא יצוייר שום אופן שתעשה שני הפסחים כאחד, ולהכי אעפ"י שאין חולין מחללין קדשים אבל עכ"פ הלא חסר בזה לשמה, וכיון שאמרה תורה דבעינן שתהיה עשייתו לשמה דינו כמו חטאת דבעינן הלשמה החיובי, ואם אינו עולה לחובה ממילא הרי הוא קרבן פסול. וזהו כוונת הרמב"ם שכתב דבשינה פסח לשם חולין פסול שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה', והיינו דמזה מבואר דבעינן הלשמה החיובי, והכא פסול, והוא מטעם חסרון לשמה וכמוש"נ.

{{עוגן1|כו}}] '''והנה''' יש לתמוה על הרמב"ן במלחמות לר"ה בסוגיא דמצות צריכות כוונה {{ממ|דף ז. מדפה"ר}} דמביא הא דאינו מינה אינו מחריב, מהא דשוחט חטאת לשם חולין דמרצה מפר"ק דזבחים, יעוי"ש. וזה תמוה, איברא דבפר"ק דזבחים נראה כן, אבל הלא להמסקנא ב[[בבלי/זבחים/מו/ב|דף מ"ו ע"ב]] מבואר דע"כ אינו מרצה, ולפי מה שביארנו ע"כ הביאור הא דאינו מרצה מטעם דעכ"פ חסר בזה לשמה.

{{עוגן1|כז}}] '''והנה''' יען שמחויבין למשכוני נפשין על רבינו הרמב"ן ז"ל, לכן אמינא דהרמב"ן מפרש גם כן כמו שכתבנו דהחטאת הזה שנשחט לשם חולין כיון שכשר הוא ומתייחס הוא להבעלים ונאכל בתורת חטאת, ומעתה יש לו שתי חטאות וממילא יש כאן ענין ריצוי, היינו אעפ"י שלא סגי בזה החטאת לבד ומחויב להביא חטאת אחר, אבל כיון שעכ"פ גם זה לחטאת יחשב הרי יש כאן גם ריצוי. וזהו כוונת הרמב"ן שמביא ראיה דלשם חולין אינו מגרע קדושתו של הקרבן היינו במה שנוגע לעצם קדושתו וכל קדושת חטאת עליו. ובעיקר דברי הרמב"ן יבואר לקמן לפי הוכחת הסוגיא כאשר יבואר.

{{עוגן1|כח}}] '''והנה''' מצאתי לחקור לפי זה היאך הדין בשנאבד החטאת הזה או נפסל בפסול אחר באופן שנשפך הדם אם סגי להתכפר בחטאת אחרת. ומקום הספק אצלי, דהלא עתה כיון שיש לו שתי חטאות להביא א"כ נתרוקנה הכפרה במקצת של החטאת השניה, והיינו כי השתי חטאות נעשות אחת, וא"כ כשנפסלה זו הרי חסר מהשיעור, או דלמא שאין שום שייכות כפרה לזה הנשחט לשם חולין, ואף את"ל שאין מעכב להשני, אמנם אפשר דכל זמן שהוא בעולם בקדושתו הרי הוא נחשב כחלק מהחטאת שתבוא אחריה, וזהו סברת הרמב"ן.

{{עוגן1|כט}}] '''והנה''' יש לעיין בסוגיא דב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/עו/א|דף עו.]]}} דפריך שם לר"ש והא הוי שחיטה שאינה ראויה, ומשני כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים, ופריך והרי חזרה קרן לבעלים, א"ר יצחק בר אבין שנשפך הדם, כי אתא רבין א"ר יוחנן בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים. וכתבו התוס' והוא הדין שלא לשמן וכו', יעוי"ש. ולכאורה הא גם בשלא לשמן ובשלא לשם בעלים קשה הא הוי חזרה קרן לבעלים בזה שהקרבן הוי קרבן נדבה והרי עכ"פ הקריב קרבן, וע"כ צריך לומר דנדבה זו אינה נחשבת לקרבן שלו רק הוא קרבן גבוה, וכמו שכתבנו לעיל. אבל יש לדחות דכיון דעכ"פ הוא מחויב להביא אחר להכי אינו נחשב חזרה קרן לבעלים.

{{עוגן1|ל}}] '''אבל''' קשה מדוע לא משני דמיירי בשוחט לשם חולין, ובזה אתי שפיר טפי, דמסתבר שאין בזה איסור לא יחשב בשוחט לשם חולין כיון דאין מחשבה זו מחללת, ולכאורה מוכח מזה דבשוחט לשם חולין בכל הקרבנות לבד פסח וחטאת כשרין ומרצין גם כן, וא"כ הרי שוב תקשה והרי חזרה קרן לבעלים. ומזה ראיה למה שכתבנו לעיל דבשאר קדשים כשרין ומרצין גם כן.

{{עוגן1|לא}}] '''אמנם''' יש לדחות, דיש להעיר לפי מה שביארנו לעיל דבחטאת לשם חולין שכשר ואינו מרצה ונחשב לבעלים על הקרבן כמבואר לעיל אות י"ג, ובשאר קדשים אפילו אם אמרינן דאינן עולין לחובה אמנם עכ"פ אינם גרועים מחטאת לענין זה, וע"כ גם אם הם נדבה אבל הם נדבת הבעלים, ומטעם זה לא מצינן לאוקמיה בשוחט לשם חולין, דא"כ תקשה הרי חזרה קרן לבעלים,

{{עוגן1|לב}}] '''אבל''' אם אמרינן דלא שייך חזרה קרן לבעלים מטעם דמחויבים באחר, שוב תקשה הלא יותר טוב לאוקמיה בשוחט לשם חולין ולא עשה איסור לא יחשב, ואין כאן חזרה קרן לבעלים מטעם דמחויב באחר, וע"כ מוכח מזה דאם הקרבן נחשב עבור הבעלים אעפ"י שהוא מחויב באחר מ"מ כיון שהקרבן נקרא על שמו ועשה הבעלים מצות הקרבה הרי יש בזה חזרה קרן לבעלים, ולהכי לא משני בשוחט לשם חולין ומוקים בשלא לשמן, וזהו מהטעם מפני שאין הקרבן נדבה הלזו של הבעלים וכמו שכתבנו לעיל.

{{עוגן1|לג}}] '''והנה''' כן יש להוכיח גם מדברי התוס' {{ממ|[[תוספות/{{כאן}}#שלא|ד"ה שלא]]}} שכתבו בטעם דרב דימי שלא מוקים בשוחט שלא לשם בעלים משום פסח וחטאת, וכן כתב גם הרשב"א בחידושיו לב"ק שם. וקשה הלא היה יכול לאוקמיה בשוחט לשם חולין, ובשלמא בפסח אפשר לומר דפסול וכמו דסבר הרמב"ם, אבל מדוע נקטו חטאת, וע"כ דסברי התוס' והרשב"א דבחטאת לשם חולין אף שאינו מרצה מ"מ הקרבן נקרא על שם הבעלים והוא חטאת של בעלים זה, ולהכי אף שמחויב באחר מ"מ כיון שנקרא חטאת שלו שפיר קרינן לזה חזרה קרן לבעלים, ולהכי אי אפשר לאוקמיה בחטאת בשוחט לשם חולין, וזהו כוונת התוס' והרשב"א דנקטו גם חטאת, משום דלא משכחת גם בחטאת הא דשינוי קודש אף בשוחט לשם חולין, וכמוש"נ, ומזה מוכח מדברי הראשונים דבכל קרבנות דשלא לשמן אין הקרבן של הבעלים, ובחטאת לשם חולין נחשב קרבן הבעלים.

{{עוגן1|לד}}] '''והנה''' לאחר שביארנו דהקרבן הנעשה שלא לשמה אינו נחשב לקרבן של הבעלים אלא הוא קרבן גבוה, מצאתי לחקור בהדין המבואר {{ממ|[[בבלי/זבחים/ז/ב|לקמן ז:]]}} דאסור לעבוד שאר העבודות במחשבה שלא לשמה, היאך הדין אם בא לחשוב בשאר עבודות בשינוי בעלים. ולכאורה כיון שאין הקרבן של הבעלים א"כ שוב לא שייך עתה מחשבה זו דשינוי בעלים, וזהו חידוש דין אשר אינו מבואר בהדיא. והנה אגב רהיטא ראיתי בספר דבר אברהם {{ממ|[[דבר אברהם/ב/ג|ח"ב סי' ג]]}} כתב בזה לדבר פשוט שהנדבה היא נדבת הבעלים, ומטעם זה שייך גם שינוי בעלים ואסור לשנות. אבל כבר ביארנו דאין הקרבן נדבה נדבת הבעלים.

{{עוגן1|לה}}] '''ונראה''' דלא שייך בזה שינוי בעלים כיון שאין הקרבן נדבת הבעלים, וכן נראה לדייק מדברי הרמב"ם שכתב בהל' פסולי המוקדשין {{ממ|[[רמב"ם/פסולי המוקדשין/טו#ג|פט"ו ה"ג]]}} וז"ל, לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו וכו' חייב להשלים שאר עבודות לשמן, יעוי"ש. ומדוע לא כתב ג"כ דחייב להשלים לשם בעלים, משמע שאין דין שם בעלים הכא, ואף שיש לומר דהרמב"ם לאו בדוקא נקט, אבל מצאתי בספר [[קרית ספר/פסולי המוקדשין/טו#|קרית ספר להמבי"ט]] שכתב וז"ל, עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה וכו', איבע"א קרא מוצא שפתיך תשמור וכו', וכיון דרחמנא קרייה נדבה מי שרי לשנויי בה הא אסור לחשוב בקדשים דכתיב לא יחשב, ובלשמו כתיב ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים, עכת"ד. והנה דבריו תמוהין במה שמדייק משום דהקרא בלשמו כתיב. לכן נראה דהמבי"ט מדייק מהרמב"ם דהקפידא באיסור לשנות הוא רק בשינוי קודש ולא בשינוי בעלים, ולזה הוקשה לו אולי כיון שאין בזה שינוי בעלים ממילא אין כאן גם שינוי קודש, לזה כתב דכיון דעיקר האיסור לשנות בשינוי קודש כתיב, להכי אעפ"י שאין כאן שינוי בעלים מ"מ שינוי קודש כדקאי קאי, והיינו דאם היתה להיפוך דהיינו אם הוי כתיב בתורה שינוי בעלים בפירוש ושינוי קודש הוי נלמד מיניה, אז הוי אמרינן דבאופן שאין שינוי בעלים אין שינוי קודש, אבל עכשיו דהאיסור שינוי כתיב בהדיא ושינוי בעלים נלמד מיניה, להכי אף באופן שאין שייך שינוי בעלים כמו הכא מ"מ שינוי קודש כדקאי קאי. ומצינו כזה בקרבן צבור שאין שינוי בעלים מטעם דסכין מושכתן למה שהן {{ממ|[[בבלי/זבחים/ו/ב|לקמן ו:]]}}, ומ"מ שינוי קודש פוסל בהן. וזהו הדין הכא גם כן, דאעפ"י שאין כאן שינוי בעלים, מכל מקום יש כאן שינוי קודש ואסור לשנות.

{{עוגן1|לו}}] '''והנה''' אעפ"י שכתב המבי"ט שם בראשית דבריו בפירושא דהש"ס ואם לאו יהא לנדבה היינו כאילו התנדבת אחרת ולא לשם הראשונה, יעוי"ש. ולכאורה משמע מזה דכוונת המבי"ט דהנדבה היא נדבת הבעלים. ליתא, דע"כ כוונתו כאילו התנדב לגבות קרבן, היינו דהנדבה נחשבת שבאה משלו, אבל לא הקרבן, ויש להבעלים זכות של הנדבה אבל לא עצם הקרבן, וכמו שכתבנו לעיל.

{{עוגן1|לז}}] '''יש''' לעיין בכל הזבחים הכשרים שלא לשמן ואינם מרצים לבעלים לשם חובה, היאך הדין אם חישב שתי המחשבות, היינו לשמה ושלא לשמה. והנה בחטאת ופסח מבואר להדיא במשנה בפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/נט/ב|דף נט:]]}} לענין פסח וה"ה לחטאת דלשמו ושלא לשמו פסול, והיינו כי השלא לשמו פוסל ומה יועיל לנו הא דלשמו כיון דיש תערובות של פסול פוסל דהיינו השלא לשמו, אמנם לענין ריצוי בעלים בשאר קרבנות לא שמענו, דיש לומר דכיון דבעצם הקרבן לא נפסל אפשר שלענין ריצוי בעלים שפיר דמי אף בלשמה כזה הבא בתערובות כיון דאין זה תערובות של פסול, וצ"ע.

{{עוגן1|לח}}] '''ואין''' להביא ראיה מהא דכתבו התוס' במנחות {{ממ|[[תוספות/מנחות/מב/ב#מה|דף מב: ד"ה מה טעם]]}} טעימה פסולה, ואפילו לשם ציצית מ"מ לשם נסיון נמי עבידא, והוי כמנחה שנקמצה לשמה ושלא לשמה, יעוי"ש. דאפשר דכוונת התוס' מנחת חוטא, ובהא דציצית בעינן לשמה לעיכובא להכשיר, ובשלא לשמה פסול לציצית כדין פסח וחטאת. אמנם בניד"ד יש לומר דלשמה ושלא לשמה כשר ועולה נמי לבעלים לחובה. ועי' לקמן על התוס' [[נזר הקודש/זבחים/ד/ב|דף ד' ע"ב]] ד"ה רב אשי.


{{מרכז|'''בדין אם בעי נסכים'''}}
{{עוגן1|לט}}] '''משנה. אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכו'.''' יש לעיין היאך הדין בקרבן זה דנשחט שלא לשמו אם טעון נסכים כמו קרבן נדבה דעלמא, או דלמא שאני קרבן זה דכיון דיש בו ריעותא אולי נשאר בקדושתו להיות קרב אבל אין נסכים קרבים, ואת"ל דקרב בנסכים, דאז ממילא מובן דהנסכים שהופרשו עמו קרבין עם הקרבן דלא עדיף הנסכים מעצם הקרבן, אבל היאך הדין בשלא לשמה ולא הביא הנסכים עם הקרבן אם מחויב להביא הנסכים אח"כ, עדיין יש לעיין לפי מה שביארנו דהקרבן אינו נחשב לבעלים והרי הוא כמו קרבן גבוה אפשר שאינו מחויב להביא הנסכים משלו, ואפשר שבאין משל ציבור.

{{עוגן1|מ}}] '''והנה''' כתב הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/פסולי המוקדשין/יב#ז|הל' פסולי המוקדשין פי"ב ה"ז]]}} וז"ל, וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן יקרבו נסכיהם. והנה ה[[כסף משנה/פסולי המוקדשין/יב#ז|כס"מ]] לא הראה מקור לדין זה, וה[[משנה למלך/פסולי המוקדשין/יב#ז|משנה למלך]] כתב המקור לזה ממנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/צא/א|דף צא.]]}} דאיתא שם להביא וולדות קדשים וכו' וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן, ופירש"י שם שלא עלו לבעלים שטעונין נסכים, יעוי"ש. מבואר מזה דקרבן שנשחט שלא לשמו טעון נסכים, וממילא מובן דאותן הנסכים עצמן כשרים דלא עדיפא מקרבן עצמו.

{{עוגן1|מא}}] '''ובזה''' ניחא הא דהקשו התוס' שם {{ממ|[[תוספות/מנחות/צא/א#וכל|ד"ה וכל הזבחים]]}} הא למה לי קרא כיון דדרשינן בריש מכילתין דאם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה ליבעי נסכים כנדבה וכו', יעוי"ש. ולכאורה יש להעיר מאי קושיא דלמא קמ"ל קרא דאותן הנסכים עצמן כשרים, ואם לאו קרא הו"א דליבעי נסכים אחרים. אמנם לפי מה שביארנו אתי שפיר, דכיון דהקרבן כשר והוי קרבן נדבה, ואין נדבה באה בלא נסכים, א"כ ממילא הנסכים הללו בעצמן כשרים הם.

{{עוגן1|מב}}] '''עתה''' השגתי הספר ושב הכהן להגאון ר' רפאל ז"ל מהאמבורג {{ממ|נמצא בספר זכר לצדיק בדרוש תורת חסד מהגאון הנ"ל}}, וראיתי שמפרש דברי הרמב"ם שכתב נסכיהם קרבין ומדוע לא כתב טעונים נסכים כמ"ש הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/פסולי המוקדשין/טו#יז|שם פט"ו הי"ז]]}} אשם מצורע ששחטו שלא לשמו וכו' טעון נסכים. ומפרש דכוונת הרמב"ם דבא להשמיענו משום דיש מקום לומר דהנסכים נפסלו מטעם דכששוחט עולה לשם שלמים וקידשו הנסכים בשעת שחיטת הזבח אפשר לומר דאין הנסכים כשרים לאותו קרבן, כיון דהזבח נזבח לשם שלמים א"כ גם הנסכים נתקדשו לשם שלמים דוקא ואינם כשרים לשם עולה, או דלמא כיון דעכ"פ נשחט לשם זבח זו גם הנסכים כשרים כמו הזבח, והנה זהו כוונת הרמב"ם דהנסכים הללו בעצמן כשרים, עכת"ד ודפח"ח. ולפי דבריו יתורץ קושיות התוס' שם במנחות שהקשו למה לי קרא לנסכים כיון דנדבה היא ונדבה בעי נסכים, דיש לומר דכוונת הקרא דהנסכים הם כמו הקרבן עצמו והנסכים הללו בעצמן כשרים הם. עכ"פ מבואר דקרבן זה נקרב עם הנסכים.

{{עוגן1|מג}}] '''אבל''' בדבר הספק שכתבנו היאך הדין בשלא הביא נסכיו עם הקרבן אם מחויב הוא להביא נסכיו משלו או משל ציבור לא נשמע מזה. והנה לפי מה שבארנו דהקרבן אינו נחשב עבורו א"כ אינו מחויב להביא נסכים, אבל אפשר לומר דכיון דאעכ"פ יש לו התייחסות מצוה ממילא מחויב הוא מצד השלמת המצוה, וצ"ע.

{{מרכז|'''* * *'''}}

{{עוגן1|מד}}] '''שם. הפסח בזמנו וכו'.''' היינו מחצות היום של ערב פסח, אבל קודם זמנו ואחר זמנו כשר מטעם דהוי שלמים, ולפי זה המצוה גם בתחילה לשחטו לשם אחרים, וממילא כי שחטו גם לעולה כשר כדין כל הזבחים. אמנם מסופקני אם עולה לחובה ואין צריך להביא אחר, או דלמא שהבעלים מחויבים להביא בששחטו לשום קרבן אחר לבד משלמים, ומקום הספק אם אמרינן כיון דדינו כשלמים א"כ אם שחטו לשם קרבן אחר הרי זה כשוחט שלמים לשם קרבן אחר, או דלמא כיון דאמרה תורה כל דשחיט שלמים להוי כמבואר לקמן {{ממ|[[בבלי/זבחים/ח/ב|דף ח:]]}}, א"כ גם בשינוי השם דין שלמים עליו לענין זה ואין צריך להביא אחר, וצ"ע.

{{מרכז|'''*'''}}

'''גמרא. בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו.''' יש לעיין אם יש לקרבן זה תורת קדימה כדין, בין למעלת התדיר ובין למעלת המקודש, כדמעיקרא, ורש"י כתב שאין בזה שום ירידה, וצ"ע.

{{מרכז|'''* * *'''}}

{{עוגן1|מה}}] '''תוס' ד"ה כל הזבחים.''' דשינוי בעלים ליתא אלא בשוחט על מנת לזרוק. ומה"ט כתבו שם דהקטרה ליתא לשם זובח כיון דכבר נזרק הדם, יעוי"ש. ויש לעיין במחשבה דזריקה באופן שחשב שזורק לשם בעלים ע"מ שתהיה הקטרה שלא לשם בעלים, והיינו כיון שהקטרה איתא גם בכפרה במקצת, עי' תוס' [[תוספות/זבחים/ו/א#והלא|לקמן דף ו' ע"א ד"ה והלא]], אם יש בזה ענין דשינוי בעלים כיון שהיתה המחשבה בשעת זריקה שהוא ענין בעלים. ואם נחליט כן יש לבאר הא דאיתא בירושלמי דפסחים {{ממ|[[ירושלמי/פסחים/ה/ב|פ"ה ה"ב]]}} חטאת לשם בעלים מנין וכו' מעתה אפילו הקטר אימורין וכו', יעו"ש. ותמוה דמה שייך שינוי בעלים בהא דהקטרה, וביותר כיון שהוא לאחר זריקה, ועי' בגאה"ש שם. ובדברינו אתי שפיר, דאפשר לומר דכוונת הש"ס שם באופן שהיתה הזריקה במחשבה כזו להקטיר אימורין בשינוי בעלים, וצ"ע.

<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{נזהק}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>