עריכת הדף "נודע ביהודה/תניינא/יורה דעה/קצט"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

''' תשובה 

''' 

<small>שלום לכבוד אהובי האלוף התורני הרבני המופלא מוה' ליזר ברעזניץ נר"י. 

</small>

מכתבך קבלתי, ויען היותי טרוד מאד בהדפסת חיבורי צל"ח ויש עלי עול סידור הדברים ולרוב טרדות הסידור והפיזור לא אוכל לקחת פנאי בכל עת כי גם הזמן המיוחד לתלמידים אי אפשר לקצר ולכן רוב טרדותי מנעוני מלעיין בדברים שאינם נחוצים ועבור כן שלא עיינתי בשעתו נשכח הדבר מלבי ואתמול נזכרתי ועיינתי במכתבך. ומה שנתקשה במה שכתבתי בחיבורי נו"ב חיו"ד סימן ע"ג שלענ"ד גם הרמב"ם מודה בזה שהוא קולא לנתבע דהיינו הבעה"ב ולכך הואיל ובעה"ב מוחזק סמכינן אדר"י, וכתבת שלא הבנת הדברים שהרי גם בדינו של הרמב"ם שייך קולא לנתבע הא הרמב"ם מיירי גם ממעשר עני וגם גבי תרומה אמרינן הממע"ה גבי דמאי ע"כ דבריך. ולא קשה מידי ודאי דבכל ספק ממון אמרינן קולא לנתבע אבל במתנות כהונה ולויה ומעשר עני כיון שודאי הוא חייב להפריש שהרי הוא טבל בודאי ואין בזה ספק וגם לקרוא עליו שם תרומה ומעשר ותיכף שמפרישו זכה השבט בתרומה ומעשרות וכמו כן עניי ישראל במעשר עני ושוב אינו של הבעה"ב בודאי אלא שיש לו בו טובת הנאה ושוב רוצה לפטור עצמו מליתן ורוצה לנכות על מה שהלוה לכהן וללוי ולעני א"כ החיוב עליו ליתן הוא ודאי והנתינה הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ודומה קצת לאינו יודע אם פרעתי שחייב לשלם אף שהוא מוחזק ועכ"פ תיכף בשעת הפרשה זכו השבט והעניים ואינו ברשותו משא"כ דמאי תחלת החיוב הוא ספק ואדרבה רוב ע"ה מעשרין לכך אמרינן המע"ה אבל במעשר כספים שאין כאן טבל וא"צ הפרשה ועל תחלת החיוב אנו דנין אם צריך ליתן לעניים או א"צ יכול לומר קים לי כר"י ועשו שאינו זוכה כזוכה ואף שג"כ צריך להפריש כדי שיהיה שייך שזוכה בו הוא הרי עיקר הפרשה זו בשביל עצמו לא בשביל דבר אחר וא"צ קריאת שם: 

ובגוף שאלה שלו שבשעה שהלוה לעני ההוא לא הלוה לו על דעת כן. דע אהובי שזה פלוגתא דאמוראי בירושלמי בגיטין שם ויען שאין לך שם במקומך הירושלמי הנני מעתיק לך הלשון. אתא עובדא קומי רב אמי כהן ולוי שהיה חייב לישראל מעות ואמר לי הפרש עליהן מחלקי אמר לי' ולא תנינן אלא המלוה מעות את הכהן כו' להיות מפריש עליהן מחלקו בשהלוהו ע"מ כן הא לא הלוהו ע"מ כן לא ר' זעירא אמר אפילו לא הלוהו ע"מ כן חיליה דר"ז מן הדא וכן בן לוי שהיה חייב לישראל מעות אמר לו הפרש עליהן מחלקי לא יהיה גובה ומפריש שאין לוי עושה לוי שלא אמר אלא לא יהיה גובה ומפריש הא משלו מפריש והפוסקים לא הביאו פלוגתא זו ולא הכריעו בה רק הרשב"א בחידושיו הביא פלוגתא זו אגב גררא וג"כ לא הכריע אמנם מדכתב ואיכא מאן דאסר אפילו ברשות כיון שלא הלוה מתחלה ע"מ כן משמע שדברי ר' זעירא הם עיקר ודברי האוסר טפל. וגם לכאורה ראיה של רב אמי בירושלמי תמוה דמביא ראיה ממשנתנו מדתנן המלוה כו' להיות מפריש עליהן כו' ודלמא להכי תנן שההלואה היתה מתחלה לכך משום סיפא שאם הלוום בפני ב"ד א"צ ליטול רשות מן היורשין ופירש"י דיש כח ביד ב"ד להטיל חוב זה על כל הכהונה ולויה כו' וזהו שייך אם היתה תחלת ההלואה ע"מ כן אבל אם לא היתה תחלת הלואה ע"מ כן מה מועיל שהיתה בפני ב"ד והרי לא הטילו ב"ד חוב זה על כל הכהונה אבל לעולם כשהם עצמם בחיים מועיל רשות שלהם אפילו לא הלוום ע"מ כן. ונראה כאשר נשים לב לכאורה הני אמוראי בירושלמי במה פליגי ובשלמא ר' אמי שמביא ראיה ממשנתנו אף שמהתוספתא שמביא ר' זעירא משמע בהיפך סובר דמשנתנו עיקר ומה מועיל התוספתא לסתור המשנה ורבי לא שנה ר' חייא מנ"ל אבל ר' זעירא שמביא ראיה להיתר מהתוספתא שזהו תוספתא פ"ז דדמאי מה יענה למשנתנו ולמה סומך על התוספתא נגד המשנה ולמימר שסובר שמשנתנו לאו דוקא הוא דוחק: 

ולכן נלע"ד דהני אמוראי בירושלמי פליגי במחלוקת הרז"ה והרמב"ן דפליגי במה דתניא רבי אומר יורשין שירשו קרקע שדעת הרז"ה והיא דעת התוס' דקאי אסיפא עיין בגיטין למ"ד ע"ב בתוס' ד"ה תניא כו', והרז"ה נתן טעם דלכך א"צ ליטול רשות לפי שכשהלוום בב"ד הוה מלוה בשטר וכשירשו חייבים לשלם. והרמב"ן חולק ומפרש דקאי ארישא דכשירשו קרקע מועיל רשות ואם לא ירשו אינו מועיל רשות, ועיין בחידושי רשב"א דלפירוש הרז"ה משנתנו פליגא אדר' אליעזר בן יעקב דאמר שם שמפריש בחזקת השבט ובחזקת עניי ישראל. ולפ"ז לפירוש הרז"ה גם בהלוום בפני ב"ד צריך עכ"פ שיהיו יורשים ושירשו א"כ אפילו לא הלוום מתחלה ע"ד כך אם הלוה נתן לו אח"כ רשות וההלואה היתה בפני ב"ד דמיחשב כשטר למה לא יועיל כמו בהלוה מתחלה ע"ד כך א"ו שעיקר דין זה מעיקרו לא תיקנו חכמים רק בהלוהו מתחלה ע"ד כך. זו דעת ר' אמי בירושלמי אבל ר' זעירא סובר כפירוש הרמב"ן ורבי ארישא קאי ומשנתנו שפיר סברה כראב"י דסומך על אותו השבט ועל עניי ישראל לכך בעינן הלוהו מתחלה על כך אבל כשהלוה קיים מועיל רשות שלו אפילו לא הלוהו ע"ד כך וכיון שהרמב"ם בפ"ז ממעשר הל' ז' כתב הך שירשו קרקע ארישא א"כ פוסק כר' זעירא. ועוד נלע"ד ראיה מדברי הרמב"ם שפוסק כר' זעירא שהרי הרמב"ם שם הל' ה' התחיל המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש על אותן מעות ושוב בסוף הל' ז' כתב ואם הלוום בב"ד ע"מ שיפרוש על מעות אלו כו'. והדבר לכאורה מיותר שהרי התחיל המלוה כו' להיות מפריש על אותן המעות ועל זה סובבים שוב כל דבריו ולמה חזר לשנותו כאן. ולא עוד אלא שיש שינוי בדבריו שבתחלת דבריו בהל' ה' כתב המלוה כו' להיות מפריש על אותן המעות ולא כתב על מנת ובסוף הל' ז' כתב על מנת, אלא הוא הדבר שדברתי שלסמוך על שבט ועל עניי עולם ודאי שלא שיעבדו הב"ד את השבט ועניי עולם כי אם כשהיתה ההלואה בפני ב"ד מתחלה ע"ד כך. לכן דקדק הרמב"ם וכתב על מנת אבל בתחלת דבריו לא לקפידא כתב שהלוה להיות מפריש עליהן אלא העתיק לשון המשנה כדרכו ואורחא דמלתא נקט ולא לקפידא לכן לא כתב על מנת. בהא נחתי בהא סלקי שדברי ר' זעירא עיקר ויכול להפריש עליהן אבל רשות מהעני צריך. וגם זה אמינא דוקא אם הוא באופן שאף אם לא היה חייב לו היה ג"כ נותן המעשר שלו לזה העני כפי אותו אומד שהיה נותן לו בלאו הכי יחשוב עתה על חלקו ולא יותר דאל"כ לא שבקת חיי לעניים דכל עשיר יש לו חובות שנתייאשו ויפריש מעשרותיו על אלו החובות. והנלע"ד כתבתי. דברי הטרוד מאד הד"ש:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:נודע ביהודה - תניינא: יורה דעה]]