עריכת הדף "נהור שרגא/יבמות/ב/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף ב' ע"ב'''}}}}

'''{{עוגן1|או}} שנמצאת אילונית.''' ב[[תוספות/{{כאן}}#או|תוס']] הקשו תתייבם קטנה גם לר"מ ממ"נ דאם אילונית היא אינה אשת אחיו ותי' ר"ת דההיא בקיבלה עליו. ובספר אהל דוד {{ממ|[[אהל דוד/יבמות/סא/ב|לקמן דף ס"א]]}} הקשה מהא דפריך [[בבלי/יבמות/סא/ב|שם]] וכרבי מאיר מי סבר לה, לרבי אליעזר כו', ותניא קטנה מתייבמת לרבי אליעזר, ומאי קושיא דילמא רבי אליעזר מיירי בלא קיבלה עליו. ותירץ דאם כן פשיטא דמתייבמת.

ולי נראה דאינו פשוט כ"כ דס"ד לגזור יבום אטו חליצה וכעין שכתבו התוס' בבכורות {{ממ|[[תוספות/בכורות/יט/ב#איש|יט:]]}} ד"ה איש דיש לגזור חליצה אטו יבום ע"ש. ויותר י"ל כיון דסתמא נקיט ר"א מתייבמת משמע אפי' בקיבל ומשמע אפי' לפטור צרתה מהני יבום דקטנה והא ליתא בממה נפשך דאם אילונית היא אינה אשת אחיו ולאו צרתה היא דתפטור ביבומה וע"כ דלא חייש רבי אליעזר לזה. ור"א מבורגיל' תי' דהכא מיירי בנמצאת בחיי הבעל והקפיד אבל לאחר מיתה דילמא אם היה קיים לא היה מקפיד. והקשה בשער המלך {{ממ|[[שער המלך/מקואות/י#כלל ג|פ"י מהל' מקואות]] סוף כלל ג}} בשם השיטה מקובצת{{הערה|'שיטה מקובצת כתב יד למסכת יבמות לאחד קדוש מדבר'.}} דהא איכא ספק ספיקא שמא אינה אילונית ואם תמצי לומר אילונית שמא היה מקפיד, ותירץ ע"פ שיטת הרא"ם{{הערה|רא"ם על הסמ"ג, הלכות מגילה (כד-ג).}} דספק ספיקא בתרי גופא לא אמרינן והכא חד ספק בה וחד בבעלה ע"ש.

וכבר דן ה[[כרתי/יורה דעה/קי#בית הספק|כרתי]] ו[[פלתי/יורה דעה/קי#בית הספק|פלתי]] בבית הספק בהך כללא מכתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/יד/א|דף י"ד]]}} באלמנת עיסה דהספק ספיקא הוא שמא בן ראשון הוא ושמא לא נתגרשה אמו כדפ[[רש"י/כתובות/יד/א#|רש"י]]. וזהו בתרי גופי ע"ש. ואף למה שכתב הפרי מגדים בדיני ספק ספיקא [[פרי מגדים/כללי ספק ספיקא#ד|סק"ד]] לתרץ דהתם איכא חזקה דח"א<!--?--> באמו דבחזקת שאינה מגורשת היא אלא מדרבנן אסור כו' ובדרבנן לא בעינן ב' ספיקות בענין אחד ע"ש, מ"מ תקשה דהכא נמי בדרבנן הוא דהא מאי דחייש רבי מאיר למיעוטא אינו אלא מדרבנן כמו שכתבו התוס' בחולין {{ממ|[[תוספות/חולין/יב/א#פסח|יב.]]}} ד"ה פסח, זולת די"ל דיסבור ר"א מבורגיל' דמן התורה חייש רבי מאיר למיעוט וכסברת התוס' שם {{ממ|[[תוספות/חולין/פו/ב#סמוך|פו:]]}} ד"ה סמוך. וראיתי למי שכתב לפי סברת הרשב"א דספק ספיקא מטעם רובא לית ליה לרבי מאיר ספק ספיקא כמו דלית ליה רובא, אמנם כבר הביא השב שמעתתא {{ממ|[[שב שמעתתא/א/יח|ש"א פי"ח]]}} הא דרפ"ט דנדה {{ממ|[[בבלי/נדה/נט/ב|נט:]]}} דמבואר דס"ל לרבי מאיר ספק ספיקא. והנ"ל דלרבי מאיר דחייש למיעוטא באמת גם ביבום דגדולה איכא צד לאיסור שמא לאו אחיו מאביו הוא ואשת אחיו מאמו חייבי כריתות הוא ואפילו באשת אח מאב שלא מן האם נמי יש לחוש שמא בא אחיו המת על אשה ויש לו בן דאין אפוטרופוס לעריות כדאיתא בחולין בסוגיא דרובא. אך למאי דמסיק שם דהיכא דלא אפשר לא חייש ר"מ ניחא נמי הא דלא חיישינן לזה בכל יבום דזה חשיב לא אפשר דאם כן בטלת מצות יבום. והנה לסברת התוס' הנ"ל דמה"ת חייש ר"מ למיעוט היכא דאפשר וע"כ צ"ל דמיעוט מילתא היא מה"ת וראוי ליחשב ספק וא"כ הא דלא חיישינן למיעוט בלא אפשר ע"כ משום דספק כהאי לא אסרה תורה אבל אינו מטעם ודאי דהא אי אפשר לתפוס החבל בשני ראשין ולומר דבאפשר הוא ספק ובאי אפשר הוא מטעם ודאי. ובתוס' כתובות {{ממ|[[תוספות/כתובות/ט/ב#אי|ט:]]}} ד"ה אי למיתב מבואר דספק ספיקא שיש חד צד המגרע ספק אחד לא הוי ספק ספיקא כמו ספק בקי בפתח פתוח ספק אינו בקי ואם תימצי לומר בקי ספק באונס ספק ברצון וכתבו דלא חשיב ספק ספיקא כה"ג משום דספק שמא באונס לא חשיב ספק גמור למיתב כתובה דשמא קודם שנתארסה נאנסה ע"ש. והנה זה ברור דאי ודאי שנאנסה ואין ידוע אם קודם שנתארסה או אח"כ ודאי יהבינן לה כתובה דאוקמה אחזקת הגוף ואמרינן כאן נמצא כאן היה ולאחר אירוסין נאנסה ונסתחפה שדהו וכמו בנמצא בה מומין כדאיתא שם {{ממ|[[בבלי/כתובות/עה/ב|עה:]]}} [ועי' בחידושנו [[נהור שרגא/יבמות/סה/א#הוא|לקמן דף ס"ה ע"א]] ד"ה הוא אמר מינה] אך כיון דאיכא ספק דברצון וצריכין לספק ספיקא דשמא אינו בקי ושמה באונס ל"מ ספק ספיקא כה"ג משום דצד דבאונס אינו ברור לחיוב כיון דיש לספק שמא מקודם נאנסה וצריך אתה לבוא עליה משום חזקה להכריע החיוב וכה"ג ל"מ בספק ספיקא דצריך להיות שני הצדדים לחיוב בבירור גמור בלא שום נדנוד ספק. וא"כ ה"נ אף דגדולה מתייבמת גם לרבי מאיר ולא חיישינן שמא יש לו בנים משום דלא אפשר מ"מ כיון דנדנוד ספק מיהו איכא אינו צד היתר ברור להצטרף לספק ספיקא וכיון דאיכא נמי ספק שמא אילונית היא ואינו מקפיד אין להתיר משום ספק ספיקא שמא אינה אילונית כו' כיון דבצד שאינה אילונית נמי איכא צד לאיסור שמא יש לו בן ודמי הא למשנ"ת מדברי התוס' דכתובות, וגם למ"ש בספר בית יצחק בשער הספיקות {{ממ|[[בית יצחק/שער הספיקות/לד#|סי' ל"ד]]}} דהתוס' לא אמרי כן אלא להוציא ממון דרובא ל"מ וע"כ צ"ל דספק ספיקא עדיף מרובא וי"ל דבאיכא חד צד המגרע לא עדיף מרובא ולא מהני אבל באיסור מהני גם ספק ספיקא כהאי ע"ש והכא הרי לענין איסור קיימינן מ"מ א"ש דהא כסברתו לרבנן בממון צ"ל לר"מ באיסור דרובא ל"מ וספק ספיקא מהני וע"כ דספק ספיקא עדיף מרובא וא"כ י"ל דכה"ג דאיכא חד צד המגרע לא עדיף מרובא ול"מ לרבי מאיר.

והתוס' דחו לתי' הר"א מדתני בתוספתא בהדיא נמצאת אילונית בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה צרותיה מותרות. וב[[חוסן ישועות/{{כאן}}#|חוסן ישועות]] תירץ דדוקא לרבי מאיר דחייש למיעוט הוא דיש לחוש שמא אם היה קיים לא היה מקפיד אבל לרבנן לא חיישינן משום דרובא קפדי והתוספתא אתי כרבנן.

ול"נ דא"ש דברי התוס' גם לרבנן ע"פ מ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ב דקדושין {{ממ|}} בסבלונות דמשום הכי חיישינן למיעוט דמקדשי והדר מסבלי משום דאינו רוב בטבע ואינו אלא מנהג ופעמים הרבה שאדם נוהג כמנהג המועט ע"ש. ולפ"ז י"ל דה"נ ההקפדה שאדם מקפיד על מום דאילונית הוא דבר שאינו בטבע והוא רוב התלוי במנהג בני אדם [ודוחק לחלק בין זה להא דסבלונות לכאורה] ושפיר הקשו אי ס"ד דמיעוט איכא דלא קפדי גם לרבנן ה"ל למיחש ולא הוי אזלינן בתר רובא אע"כ דכולהו קפדי כנ"ל בכוונת התוס' אך הר"א אינו משועבד לסברא זו וס"ל דגם בתר רוב התלוי במנהג אזלי רבנן:


'''{{עוגן1|ואא"י}} לומר בחמותו שמיאנה.''' עי' בתוס' דבקידושי טעות משכחת לה דאפילו מיאון אינה צריכה ולא הוה מצי למיתני סיפא כל שיכולה למאן כו'. כוונתם נ"ל דמשום דא"צ בקידושי טעות מיאון לא צריך למיתני ואי אתה יכול לומר בחמותו שמיאנה כדי שלא נטעה לומר דצריך מיאון בקידושי טעות דמה בכך והלוא ר"י תני ממאנת והולכת אף דממאנת ל"ד ול"צ מיאון כמ"ש התוס' אלא דנקיט ואי אתה יכול לומר כדי שלא נטעה לומר דכל היכולה למאן כו' אחמותו נמי קאי וחולצת ולא מתייבמת ובאמת כה"ג מתייבמת שפיר. ועי' בכתובות {{ממ|[[תוספות/כתובות/עד/ב#ממאנת|עד:]] ד"ה ממאנת}} שתירצו עוד דלר"י נמי צריכה מיאון אפילו לא מיאנה זאת שהיא ערוה כשלא נודע לה הטעות והא דאמר ממאנת היינו אם נודע לה הטעות יש לה למאן דאם לא מיאנה ועמדה אצלו מחלה התנאי ע"ש.

והנ"ל דמוכח מדבריהם דס"ל דלאחר מיתת הבעל אינה יכולה למחול על התנאי שתהא מקודשת למפרע דאי סלקא דעתך דיכולה למחול גם לאחר מיתת הבעל איך מותרת צרתה להתייבם אפילו לא מיאנה הא יש לחוש שמא אחר יבום צרתה תמחול על התנאי ונמצאת מקודשת למפרע ונמצאת צרתה צרת ערוה שנתייבמה, וכמו בקידשה על מנת שיאמר אבא הן דאף שאמר מתחילה אינו רוצה כל שחזר ואמר הן נתקיים התנאי ואסורה לינשא משום שמא יאמר הן כמבואר באבן העזר {{ממ|[[שולחן ערוך/אבן העזר/לח#י|סי' ל"ח סעיף י']]}}. ועיין שם בבית שמואל {{ממ|[[בית שמואל/אבן העזר/לח#סב|ס"ק ס"ב]]}} שהביא מחלוקת הטור ורי"ו אי יכולה למחול התנאי לאחר מיתת הבעל ע"ש ומדברי התוס' הנזכרים מוכח דסבירא להו כהטור ואין חשש שתמחול אחר שמת. אך נ"ל דאפילו אי יכולה למחול גם לאחר מיתת בעלה וע"כ צריכה הערוה למאן קודם יבום הצרה מכל מקום יכולה הצרה להתייבם אחר מיאון הערוה לאחר מיתה ולא אמרינן בזה כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת דרק במיאון דקטנה שקודם המיאון היא בחזקת מקודשת גמורה מדרבנן אלא דבמיאון עקרא הקדושין למפרע בזה שייך לומר משעת נפילה נראית כצרת בתו כדלקמן [[בבלי/יבמות/יג/א|דף י"ג ע"א]] אבל בקידושי טעות דגם בלא מיאון ליתא לקדושין ואילו ידענא שלא תמחול על התנאי עד יום מותה לא צריכה מיאון כלל אלא משום חשש שמא תמחול הוא דצריך מיאון וא"כ המיאון אינו פועל עקירת הקדושין אלא פועל שלא תוכל לעשות הקדושין למפרע ובזה ל"ש לומר משעת נפילה נראית כצרת בתו ומהני המיאון דלאחר מיתה כנ"ל:


'''{{עוגן1|מכדי}} כולהו מאחות אשה ילפינן ליתני אחות אשה ברישא.''' ב[[אהל דוד/{{כאן}}#|אהל דוד]] הקשה דילמא אתי מתני' כרבי דיליף מולקחה.

ולי נראה דפריך להברייתא דבסמוך דמפיק לה מאחות אשה ונקיט בסיפא מכאן אמרו חכמים ט"ו נשים כו' והיכן אמרו אי לאו בהך מתני' ושמעת מינה דמשנה קדומה היא ותקשי להך ברייתא דמפיק מאחות אשה דליתני אחות אשה ברישא:


'''{{עוגן1|בתו}} כיון דאתיא מדרשא חביבא ליה.''' כתבו ה[[תוספות/{{כאן}}#|תוס']] ובת אשתו שנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר"י דחייב על בתה אף דערות אשה ובתה לא תגלה כתיב דמשמע ביאה כו' אלמא בקדושין תליא מילתא. והבית מאיר {{ממ|[[בית מאיר/אבן העזר/טו#יג|סי' ט"ו [סי"ג]]]}} נתעורר דמתחילה משמע דוקא על ידי חופה ולבסוף מסקי אף על ידי קדושין ולקמן ריש פרק נושאין {{ממ|[[בבלי/יבמות/צז/א|צז.]]}} נמי משמע דוקא חופה דמפיק משאר וארוסה לא חשיבא שאר וכדחזינן בריש פרק יש נוחלין {{ממ|}} דירושת הבעל מפיק משארו ולכולי עלמא ארוסה אין יורשה וכן לקמן [[בבלי/יבמות/כט/א|דף כ"ט]] איתא לענין שלא מטמא לה עכ"ד. ול"נ דארוסה מיקרי שאר והא דאינו מטמא לה הוא משום דכתיב לשארו הקרוב וכדפרש"י דלאו שארו הקרוב הוא וכן פריש בתורת כהנים פרשת אמור {{ממ|}} קרוב ולא ארוסה וכן הוא בירושלמי לקמן {{ממ|[[ירושלמי/יבמות/ו/ד|פ"ו ה"ד]]}} וכן בירושת הבעל כתיב לשארו הקרוב ולכן אינו יורש לארוסה. ואף דבבבא בתרא {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/קיא/א|קיא.]]}} אמר אביי תריץ ונתתם נחלתו לקרוב אליו דקרוב קרוב קודם שארו וירש אותה מילתא אחריתא היא עי' רשב"ם [[רשב"ם/בבא בתרא/קיא/א|שם]]. מ"מ רבא מתרץ הכי ונתתם נחלת שארו לו ע"ש ושפיר י"ל דהקרוב אשארו קאי אבל בעריות דשאר סתמא כתיב ארוסה נמי חשיב שאר ועי' בסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/כח/ב|כח:]]}} אכתי לאו שארו היא וי"ל נמי דכוונתו על הקרוב הוא. וברמב"ם [[רמב"ם/איסורי ביאה/ב#|פ"ב מהל' איסורי ביאה]] מבואר דגם האירוסין נאסר. והבית מאיר [[בית מאיר/אבן העזר/טו#יג|שם]] הביא ראיה מלקמן {{ממ|[[בבלי/יבמות/יז/ב|דף י"ז ע"ב]]}} שומרת יבם שמתה מותר באמה אלמא סבר אין זיקה ופרש"י לא אלימא כארוסה ואי דוקא ע"י חופה נאסרת הא ודאי זיקה לאו נשואין עושה כדלקמן {{ממ|[[בבלי/יבמות/כט/ב|דף כ"ט ע"ב]]}} ואם כן אפילו אי זיקה כארוסה מה בכך ע"ש.

ול"נ דאין ראיה דהתוס' לא נסתפקו אלא בבת אשתו דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה וכן אם חמותו ואם חמיו דמבת בנה ובת בתה נפקי דיש בכלל זה אם חמותו ואם חמיו כדפרש"י במתני' וכיון דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה י"ל דאינו חייב עד לגלי ערות שתיהן אבל חמותו דמקרא דפרשת קדושים נפקי דכתיב אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא וכיון דכתיב קיחה ודאי אף דאינו חייב על חמותו עד שיבעול אותה ולא על קידושיה כדלקמן ריש פרק נושאין {{ממ|}} הראוי לקיחה קיחה הראוי לשכיבה שכיבה מ"מ מקדושי הראשונה נתחייב דבה הוי קיחה לשון קדושין וא"כ אי זיקה כארוסה היה אסור באמה דאיסור חמותו הוא אפילו ע"י קדושין דראשונה.

ובזה ניחא קושיית ה[[חוסן ישועות/יבמות/צז/א|חוסן ישועות]] לקמן ריש פרק נושאין דטפי ה"ל למינקט שומרת יבם שמתה מותר בבתה כו' דדרך האם למות ראשונה ע"ש. ולמ"ש ניחא דאפילו אי יש זיקה מותר בבתה דבעינן שיגלה ערות שתיהן וזיקה אינו אלא כאירוסין. והחוסן ישועות שם הביא ראיה דמן האירוסין חייב מקדושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/נ/ב|נ:]]}} המקדש אשה ובתה כאחת אינן מקודשות ומשום דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, הרי דגם אחר קדושי ראשונה לא תפיס קדושין בשניה ע"כ. וראיה זו נראית גם למ"ש דאי ס"ד דבקידש האם ואח"כ הבת מהני א"כ מאי חזית למיחשב לאינו בזה אחר זה משום דאם קידש הבת ואח"כ האם ל"מ אדרבה נימא דישנו בזה אחר זה כיון דאם קידש האם ואח"כ הבת מהני ויחול גם בבת אחת. וכן משמע בגיטין {{[[תוספות/גיטין/מב/א#הא|מב.]]}} בתוד"ה הא שכתבו ולא דמי לשיחרר חציו ומכר חציו דהתם הוי בזה אחר זה אם מכר חציו תחילה ע"ש. הרי מבואר דאם בצד אחד ישנו בזה אחר זה מהני בבת אחת אף דבצד אחד אינו בזה אחר זה [ועי' בזבחים {{ממ|[[תוספות/זבחים/ל/א#דבריו|ל.]]}} בתוד"ה דבריו קיימין שכתבו דמשכחת לה בזה אחר זה כגון דאמר חציו לדמי עולה וחציו לדמי שלמים כו' הרי כל דמשכחת לה אופן שישנו בזה אחר זה ישנו בבת אחת]. ולכאורה יש לדחות הראיה שכתבנו מהתוס' דגיטין די"ל דהיכא דבצד אחד ישנו בזה אחר זה ובצד אחר אינו הוי ספיקא דמאי חזית והא דמהני בשיחרר חציו ומכר חציו בבת אחת הוא דכיון דכה"ג ספק הוא הוי שיחרור משום ספק דהעבד מוחזק בעצמו והוי ככל ספק ממון דאין להוציא מהמוחזק ובמקדש אשה ובתה כאחת אינן מקודשות נמי משום דאוקמינהו אחזקת פנויות, אך הא ליתא דהא הקצות החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/פח#ט|סי' פ"ח סק"ט]]}} כתב דאי איכא ספק בשיחרורו אין העבד נקרא מוחזק כיון דעבד גופו קנוי לבעלים והוי ספק בזה גופא אי התפיסה תפיסה ע"ש. וע"כ הא דמהני בשיחרר חציו ומכר חציו משום דישנו בזה אחר זה במכר תחילה מטעם ודאי הוא.

גם אי כהאי גוונא ספק חשיב מהראוי דתהא ספק קדושין ול"ש חזקה כה"ג וכמ"ש התוס' בכתובות {{ממ|[[תוספות/כתובות/כג/א#תרווייהו|כג.]]}} ד"ה תרווייהו בספק קרוב לו דאיתרע חזקת פנויה ע"ש. וה"נ עכ"פ היה ראוי דלהוי קדושין מדרבנן אי נימא דספק הוא ושפיר מוכח דלא חשיב ישנו בזה אחר זה בין בקידש הבת תחילה או האם תחילה דמן האירוסין נמי נאסר:

{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}