עריכת הדף "משנה למלך/אישות/כד"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
== י ==

'''מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה וכו' וכל אחת מהן נוטלת הנמצא לה מנדונייתה ויוצאה.'''  מימרא דרב הונא זינתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין. ומהריק"ו שורש פ"א נשאל במי שנשבע ליתן לבתו סך מה בנדן וטוען שאינו רוצה ליתן מאחר שהאב והבן מרגילין קטטה עם בתו וכתב וז"ל ולא מיבעיא לפי מ"ש לעיל דאפילו היה הדבר אמת שאינו יכול להוציאה אם לא יחזיר לה נדונייתה בשלימות מאחר שהיא קטנה ולאו בת קנסא היא אלא אפילו היתה גדולה דאז הפסידה נדונייתה כי אם בלאותיה קיימין מ"מ אותו סך אשר עדיין לא גבה הבעל פשיטא שלא זכה בו וכו' יע"ש. ומדי עברי על דברי הרב הוקשה לי לפום ריהטא דלמאי הוזקק הרב לסיועי מההיא פלוגתא דרש"י ור"ת גבי נדוניית חתנים דהא אפילו זכה בהם הבעל הוו בכלל בלאותיה הקיימין ונוטלתם כשהיא יוצאה. שוב דקדקתי לקמן בשורש פ"ב ושם ביאר הרב דבריו שאם יתן האב המעות לחתנו כפי תנאו נמצא החתן מוציאן בינתים שלא יהיו בעין ונמצא מפסידה אבי הבת. אבל כד אתי הרב לפוטרו מההיא דנדוניית חתנים לא זכה כלל החתן כיון דלגירושין עומדת והרי לא נהנית בתו מהם והמשכיל יבין ודוק: 

== יז ==

'''מי שראה אשתו שזינתה או וכו'.'''  בקידושין פרק האומר. וכתב הרשב"א בסימן קי"ח דאפילו בעכו"ם בין מסל"ת בין מתכוון להעיד אי מהימן ליה חייב להוציא. ובסימן אלף רל"ז כתב דבסומכת דעתו עליהן דאמרינן דחייב להוציא דוקא שהאשה שותקת אבל במכחישתו אינו חייב להוציא כדאמרינן בעלמא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ע"כ. ולדעתי דבר גדול דבר הנביא ע"ש: <br>''' ומ"ש ''' רבינו לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו. כתב ה"ה ז"ל ולא נתברר לי טעמו ונראה דכוונתו ז"ל להקשות על רבינו דאפילו שטענת הבעל ודאי שראה שזינתה אינו בדין שתשבע שהרי רבינו עצמו כתב בפי"ד מהלכות מלוה ולוה דאין המלוה נשבע כששטרו בידו אלא על טענת פרעון דוקא שהשטר לפרעון קאי אבל כל שאר הטענות כגון אמנה או רבית וכיוצא אין המלוה צריך לישבע ונוטל בלא שבועה. ובודאי זינתה אין השטר עומד לכך וא"כ למה תשבע. ומ"ש עוד ה"ה ובודאי אם יש שם ע"א שתשבע להכחיש העד. היינו אם טענת הבעל שטוען שראה אשתו זינתה והביא עמו עד שראה שזינתה ובודאי בכי הא נשבעת כדין עד אחד מעידה שהיא פרועה כפשט מתני' דכתובות. והרב מהריק"א לא נתכוון בכוונת דברי ה"ה ודבריו צ"ע (* א"ה עיין בדברי הרב המחבר פ"ה מהלכות שאלה ופקדון דין ו' יע"ש) ובמה שכתבתי לא נשאר מקום תימה על ה"ה כי כל דבריו צדקו לתמוה מה שתמה על רבינו. אלא שדברי ה"ה ז"ל במה שסיים וז"ל ולא נתברר לי מאין הוכיח רבינו לחלק בין טענה זו לטענות אחרות ע"כ. ונפלאתי עליו שהוא ז"ל מדקדק דבריו תמיד וכאן לא השגיח בהם בעין יפה שרבינו לא חילק כלום אלא כלפי מה שאמר שאם אמר לו אחד מקרוביו או מי שדעתו סומכת עליו שחייב להוציאה וליתן כתובה מיהו כדי להפסידה כתובתה אינו יכול להשביעה כי אם על פי עצמו שראה שזנתה שטענתו טענת ברי אבל על פי אלו שהזכיר לא שאין טענתו ברי וזה ברור וצ"ע. וכבר סבל הרב זה וזה מוסיף תימה לכשתמצא לומר שבטענת הבעל נשבעת ודו"ק: 

== כב ==

'''אחד אשת ישראל או אשת כהן שנאנסה כתובתה קיימת כו'.'''  (א"ה בתשובה מהריק"ו [[שו"ת מהרי"ק/פא|שרש פ"א]] כתב דקטנה שזינתה לא הפסידה כתובתה דפתוי קטנה אונס הוא ולענין חרשת ושוטה עיין בדברי הרב המחבר לעיל [[משנה למלך/אישות/יא#ח|פי"א מהלכות אלו דין ח']] ד"ה אך אכתי ק"ל כו'. וד"ה ואכתי אני תמיה כו'):

{{מרכז|'''סליק הלכות אישות'''}}

{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}