עריכת הדף "משנה למלך/איסורי מזבח/ג"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
== ב ==

'''תחלת הציהוב בזה ובזה פסול'''  מספק הוא הפיסול. ועיין לקמן רפי"ו מהלכות מעשה הקרבנות ודוק: 

== ה ==

'''הנדמה אע"פ שאינו כלאים כו'.'''  כתב מרן וזה דעת רבינו שכשמנה כל האסורים למזבח לקמן דילג נדמה ע"כ. ואפשר דבכלל בעל מום הוא שהרי כתב שאין לך מום קבוע גדול מהשינוי: 

== ו ==

'''והמוקצה לע"ז והנעבד כו'.'''  כתבו התוס' בפרק בתרא דחולין (דף ק"מ) דבהמת עיר הנדחת וכן בהמה שהחליפוה בע"ז דכשרה למזבח אף שאסורה להדיוט ולא מימעיט ממשקה ישראל כיון דהיה לה שעת הכושר ע"כ. ותימה דהא בפרק כל הבשר (דף קט"ו) מוכח דכל דאסור להדיוט אסור לגבוה אף שהיה לו שעת הכושר וכ"כ התוס' בפ"ק דמנחות (דף ו') דילפינן מקרא דמשקה ישראל אפילו להיכא דהיה לו שעת הכושר והכריחו זה מההיא דפרק כל האסורין וע"ק לי דלפי האמת כי היכי דיליף מכשיר ממכפר ה"נ נילף מכפר ממכשיר ונילף מצפורי מצורע לשאר הקרבנות וכעין זה כתבו התוס' בפרק המביא אשם (דף נ"ה) וצ"ע: 

== ח ==

'''מצות עשה להקריב מיום השמיני והלאה כו'.'''  ואני מסתפק בדין זה היכא דידעינן דכלו לו חדשיו לולד דהיינו חמשה חדשים לבהמה דקה ותשעה חדשים לגסה וכדאיתא בפ"ק דבכורות (דף ח') אי שרי להקריבו קודם ח' ימים ומה שהביאני לזה הוא משום דטעמא דמיעט רחמנא מלהקריב קודם יום השמיני הוא כדי שיצא מכלל נפל דכי היכי דבאדם כל ששהה שלשים יום יצא מכלל נפל הכי נמי בבהמה כל ששהה שמונה ימים יצא מכלל נפל והכי איתא בפרק י"ט משבת (דף קל"ה) תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדוייו מבן חדש תפדה שמונה ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' ע"כ הרי דס"ל לרשב"ג דטעמא דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל וא"כ כל שידענו שכלו לו חדשיו הרי יצא מכלל נפל ויהא מותר להקריבו קודם שמנה ימים וכי תימא דדוקא גבי אדם מהני כלו לו חדשיו להוציאו מכלל נפל אבל בבהמה אף שכלו חדשיו לא מהני להוציאו מכלל נפל הא ליתא דהא קי"ל דנפל אסור באכילה כנבלה ואין שחיטה מועלת לו וכמבואר ואפ"ה אמרינן בפ"ק דיו"ט (דף ו') עגל שנולד ביו"ט מותר ובפרק אין צדין (דף כ"ו) תני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן וע"כ בדקים לן שכלו לו חדשיו איירי דאי לא תיפוק ליה שאסורים באכילה עד יום השמיני והכי איתא בהדיא בפי"ט דשבת (דף קל"ו) דאוקימו לכל הני דיו"ט בדקים לן שכלו לו חדשיו וכן היא הסכמת כל הפוסקים דבדקים לן שכלו חדשיו אף ביום לידתו מותר באכילה וכמו שכתב רבינו בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות דין ד' והריב"ה בטור י"ד סי' ט"ו יע"ש ולפ"ז היה נראה כי היכי דלהיתר אכילה בחד מתרי גווני נפיק מתורת נפל ושרי באכילה הכי נמי להקרבה אלא שלא ראיתי לרבינו שביאר דין זה. והנראה אצלי דלהקרבה לא מהני כלו חדשיו דגזירת הכתוב היא דכל שלא עברו שבעה ימים אינו ראוי להקרבה וכי תימא אם כן היכי יליף רשב"ג דשמונה ימים בבהמה אינו נפל מדכתיב ומיום השמיני וגו' שאני התם דגזירת הכתוב היא ואינו מטעמא דספק נפל דהא אפי' בדקים לן דכלו חדשיו אסור עד יום השמיני הא לא קשיא דודאי טעמא דקרא משום נפל נגע בה אלא שלא רצה הכתוב גבי קרבן לחלק בין כלו חדשיו ללא כלו חדשיו אלא סתם את הדרך וגזר ואמר דבשום אופן כל שלא עברו עליו שבעה ימים אינו ראוי לקרבן ומצינו דומה לזה גבי אדם דיליף לה רשב"ג מדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה והתם פשיטא דאפילו ידעינן דכלו לו חדשיו לא מהני הפדיון קודם ל' יום ואם פדאו אינו פדוי ואם כן ע"כ לומר דטעמא דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל אלא שסתם הדבר ואמר דלעולם לא מהני הפדיון קודם שלשים אפי' בידעינן שכלו לו חדשיו הכא נמי גבי בהמה לעולם דטעמיה דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל וסתם הדבר דבכל גוונא אינו ראוי לקרבן אף שכלו חדשיו עד שיעברו עליו שבעה ימים. ויש להביא ראיה לזה ממה שכתב רבינו ואע"פ שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבהו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ואם איתא דטעמא דקרא אינו אלא משום ספק נפל וכל היכא דקים לן דכלו חדשיו שרי להקריבה ביומיה וקרא מיירי בדלא ידעינן מהיכא תיתי שילקה על הספק דדילמא כלו חדשיו והרי גבי איסור אכילה כתב רבינו בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות וז"ל ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל שמיני כו' ואין לוקין עליו ע"כ וא"כ גבי קרבן נמי מהיכא תיתי שילקה אלא ודאי דס"ל דהכא גזירת הכתוב היא שיצא מכלל נפל ע"י סימן זה דעברו עליו שבעה ימים וסימן אחר איננו מועיל ומש"ה אילו היה כתוב אזהרה זו בלשון לאו פשיטא דהיה לוקה משום דרחמנא לגבי קרבן בעי סימן זה וכדכתיבנא. ועוד נראה להביא ראיה לזה מההיא דאמרי' בספ"ד דערכין (דף י"ח) בן שנתו שנתו שלו ולא מנין עולם והקשו התוס' שם בשם ה"ר שמואל בן ה"ר אלחנן למה לי קרא להכי תיפוק ליה מסברא דאי לא תימא הכי היאך נמצא תמידין כשרים לר"ה שאם נולד קודם ר"ה מיד כשנכנס ר"ה בן שתי שנים הוא ואם נולד יום ר"ה מחוסר זמן הוא ע"כ ונדחקו הרבה בתירוץ קושיא זו ואם איתא דעשה זה דמיום השמיני אינו אלא בדלא ידעינן דכלו חדשיו אעיקרא דמילתא קושיא ליתא דהא משכחת לה תמידין בר"ה וכגון שנולדו בר"ה וידעינן דכלו חדשיו אלא ודאי דס"ל לתוס' דלענין קרבן אפילו בדידעינן דכלו חדשיו לא מהני עד שיעברו עליו שבעה ימים. שוב ראיתי שהדבר מפורש בפ"ק דר"ה (דף ו') דגרסינן התם איבעיא להו בכור מאימתי מונין לו שנה אביי אמר משעה שנולד רב אחא ב"י אמר משעה שנראה להרצאה ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום בעל מום מי מצי אכיל ליה דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו ע"כ. הרי לך הדבר מבואר דאף דבבעל מום היכא דקים לן דכלו חדשיו מונין לו מיום שנולד בתם אף דקים לן שכלו חדשיו מונים לו מיום ח' משום דלא נראה להרצאה אף דכלו לו חדשיו עד יום שמיני והנה אמת נכון הדבר. שוב ראיתי לתוס' ז"ל בסוף פ"ג דמנחות (דף ל"ז) ד"ה שומע אני אפי' נטרף כו' שכתבו ככל אשר כתבנו ומייתו ההיא דר"ה שכתבנו ודוק וכן כתבו בפ"ק דקמא (דף י"א) ד"ה בכור שנטרף יע"ש. ובזה ניחא לי מה שכתב מרן בטור י"ד סי' ט"ו וז"ל וכתוב בא"ח בשם קצת גאונים שלא אמרו בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה אפילו ביומו מותר ע"כ והדברים תמוהים ובמה שכתבנו ניחא שכוונת הגאונים הללו היא לומר שלא אמרו בן שמונה ימים כלומר דלא מהני סימן אחר להוציאו מידי נפל אלא בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה מהני סימן אחר דהיינו דקים לן דכלו חדשיו ואז אפילו בן יומו מותר ולפי פי' זה הגאונים הללו שלמים הם אתנו. אך ראיתי למרן ז"ל שכתב שם ואין כן דעת הפוסקים משמע דס"ל דדעת קצת גאונים הוא להתיר באכילה בן יומו אפי' בלא ידעינן שכלו חדשיו ולא נתבאר טעמם של גאונים הללו ואולי סוברים דכיון דרבנן פליגי עליה דרשב"ג קי"ל כרבנן דמאי דקי"ל הלכה כרשב"ג הוא דוקא במתניתין אבל בברייתא לא נאמר כלל זה דכל מקום ששנה רשב"ג עוד אפשר לומר דס"ל דרשב"ג מיירי בדידעינן שלא כלו חדשיו דהא מסוגיא דפרק הערל (דף פ') משמע דרשב"ג מאי דקאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל מיירי בבן ח' וא"כ דכוותיה בבהמה הוי כי האי גוונא אבל בסתם ולדות מחזקינן להו בחזקת בר קיימא. ומ"מ לא נחה דעתי בכל זה דהא בפרק רבי אליעזר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג ומוכח התם דאף בסתם ולדות קאמר וכמו שכתבו התוס' שם ובפרק הערל ועוד דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לא רצו לאכול מההוא עגלא תלתא דעבדו להו ביומא דשבעה וכדאיתא בגמרא ועוד מאותה סוגיא דפ"ק דר"ה שכתבנו לעיל שהקשה סתמא דתלמודא בעל מום מי מצי אכיל משמע דפשיטא ליה לתלמודא דכל שלא שהה שמנה ימים אסור לאוכלו כל היכא דלא קים לן שכלו לו חדשיו ותמהני על מרן שכתב ואין כן דעת הפוסקים דאמאי לא דחה דבריהם מסוגיית הגמרא מהני דוכתי דכתיבנא. וראיתי להחכם בעל פרי חדש שכתב שטעמם של גאונים אלו ממאי דאמרינן בפרק כל הבשר (דף קט"ו) מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אלמא דלהדיוט אפי' בן יומו מותר וליתא דהיינו בדקים לן שכלו לו חדשיו דאע"פ שאסור לגבוה להדיוט שרי אבל בדלא קים לן פשיטא דאסור משום ספק נפל אף להדיוט כמבואר פרק ר"א דמילה עכ"ד. והנה נראה מדבריו דס"ל דמאי דאמרינן מדאסר רחמנא לגבוה מחוסר זמן קאי למחוסר זמן דקודם שמונה ימים ואלו הם דברים תמוהים דמה תירצו בגמרא לקושיית אותו ואת בנו ליתסר מדאסר רחמנא מחוסר זמן הא לא ראי זה כראי זה דמאי דאסר הכתוב מחוסר זמן לגבוה אינו תעבתי לך ולהדיוט שרי דהא מיירי בדקים לן שכלו חדשיו אבל אותו ואת בנו תעבתי לך הוא ולא דמי כלל למה שתירצו על קושיית וכלאי בהמה גופיה ליתסר ותירצו מדאסר רחמנא כלאים לגבוה דהתם ניחא דאם איתא דכלאי בהמה היו אסורים משום תעבתי לך לא הוה צריך לאוסרו לגבוה דהשתא להדיוט אסור לגבוה מיבעיא אבל הכא שהקשו מאותו ואת בנו מה תירצו במה שחידש הכתוב חומרא אחת גבי גבוה דאפי' קים לן שכלו חדשיו דלא מהני עד שיעברו עליו שמנה ימים והנכון מה שכתבו התוס' ז"ל שם דהיינו ההיא דאמרינן בפרק אותו ואת בנו (דף פ') נתקו הכתוב ללאו דאותו ואת בנו לעשה ע"כ והשתא יליף שפיר דלמאי איצטריך לאותו ואת בנו לנתקו לעשה גבי קרבן ת"ל דאסור משום תעבתי לך. ולי נראה דמאי דקאמר תלמודא מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה היינו ההיא דאמרינן בריש אותו ואת בנו (דף ע"ח) מניין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין ת"ל שור או כשב כו' והשתא פשיט מדאיצטריך רחמנא ללמד דאותו ואת בנו נוהג במוקדשין ש"מ דאינו אסור להדיוט משום תעבתי לך דאי הוה שייך תעבתי לא איצטריך קרא ללמד שאותו ואת בנו נוהג במוקדשין דת"ל דאסור משום דאינו ממשקה ישראל. הכלל העולה דלכל הפי' מאי דאמרינן מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה האי מחוסר זמן הוי אותו ואת בנו ודלא כדברי בעל פרי חדש דהוי מחוסר זמן דביום השמיני: <br>''' ולא ''' ידעתי למה לא ביאר רבינו דכשם דאסור להקריב מחוסר זמן כך אסור להקדיש מחוסר זמן. דהכי תניא בר"פ שני שעירי (דף ס"ג) ירצה לקרבן אשה לה' אלו אישים מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת"ל קרבן. ובפרק הלוקח בהמה (דף כ"א) אמרינן ואדיליף מבכור נילף מקדשים. משמע דפשיטא להו שאסור להקדיש מחוסר זמן. ובר"פ ולד חטאת (דף י"א) אמרינן מתקיף לה ר"ל וליתני נמי המפריש מעות לא נהנין ולא מועלין מפני שהם ראויים להביא שתי תורים שלא הגיע זמנן כו'. ואי אמרת בשלמא דליכא איסור במקדיש מחוסר זמן היינו דקא מותיב ר"ל דליתני נמי המפריש מעות לפי שיכול ליקח בהם מחוסרי זמן ורבא תירץ לו דשאני מעות דהתורה אמרה הבא שלמים שהרי מוכרח הוא להביא שלמים ממעות אלו אבל הכא מי אמרה תורה הבא מחוסרי זמן. אלא אי אמרת דאסור להקדיש לא ידעתי איך דימה ר"ל שמפני שפטרנו במתני' מפני שלמים שנפטור לפי שיכול להביא מחוסרי זמן אטו לרשיעי ניחוש אך מההיא דפ"ק דזבחים (דף י"ב) דאמרינן לילה לקדושה יום להרצאה משמע דאסור להקדיש קודם לזה וכ"כ התוספות זבחים (דף קי"ד) ד"ה רב נחמן וכמ"ש הראב"ד רפ"א מהלכות פרה אדומה ועיין בחינוך פרשת אמור: 

== י ==

'''וכן המקדיש מחוסר זמן כו'.'''  (*א"ה ומ"מ איסורא איכא להקדיש מחוסר זמן כמו שהוכיח הרב המחבר לעיל בפירקין דין ג' יע"ש): 

== יא ==

'''נמצאו כל האסורים כו'.'''  כתב הראב"ד מ"ט לא תני יתום כו' וכתב מרן ומשמע דקאי למ"ש אבל המקדיש רובע כו'. ול"נ דקאי למניינא דכתב רבינו די"ד הם האסורים אמאי לא תני יתום דאיצטריך קרא למעטו. והא דלא תני נדמה כבר יישב מרן זה לעיל בדין ה' ועיין במ"ש שם ודו"ק: 

== יב ==

'''וכולן ולדותיהם מותרים כו'.'''  עיין במ"ש מרן לקמן ספ"ד: 

== יד ==

'''וכן בהמה שפטמה כו'.'''  עיין בס' בית יעקב סי' א' ודו"ק:

{{פורסם בנחלת הכלל}}{{ניווט כללי תחתון}}