עריכת הדף "משנה ברורה/אורח חיים/תמח"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|'''סימן תמח'''{{ש}}דין חמץ שעבר עליו הפסח}}

({{עוגן1|א}}) '''חמץ וכו'.''' היינו {{שהצ|א}} אם הוא בצק או אפילו פת במקום שנוהגין היתר בפת של עכו"ם:

({{עוגן1|ב}}) '''של א"י.''' וה"ה של הפקר דכיון שלא נעשה איסור בשהייתו לא הטילו חכמים איסור על אכילתו וע"כ {{שהצ|ב}} גר שמת קודם פסח והניח חמץ כל הקודם וזוכה בו אחר פסח מותר לו החמץ אף באכילה {{שהצ|ג}}. ישראל שיש לו שותפות עם הנכרי בחמץ ועבר עליו הפסח וחלק עצמו עם הנכרי אחר הפסח חלקו של הנכרי אח"פ מותר בהנאה דבדרבנן אמרינן יש ברירה והוברר הדבר למפרע שהוא של עכו"ם ועיין במקור חיים דמצדד דוקא כשהחמץ עמד בבית נכרי (ואם עמד בבית ישראל תליא בפלוגתא ע"ש) ואפשר דבזה אפילו באכילה מותר ע"ש {{שהצ|ד}} וחלקו של ישראל אסור בהנאה {{שהצ|ה}} וה"ה שני ישראלים שיש להם שותפות ומכר אחד מהן חלקו לעכו"ם מותר החלק שנפל לאותו ישראל שמכר חלקו וחלק של ישראל אסור:

({{עוגן1|ג}}) '''ביום אחרון.''' אף שהוא דרבנן וכ"ש בפסח גופיה:

({{עוגן1|ד}}) '''לא יקבלנו הישראל.''' משום בל יראה ואם קבלו {{שהצ|ו}} אסור בהנאה לאחר פסח משום דהוי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח:

({{עוגן1|ה}}) '''לא יהא ניכר וכו'.''' דאם יהא ניכר שחפץ בו כגון שאומר לו הנח במקום צנוע פלוני {{שהצ|ז}} בחצרי חצרו קונה לו אבל אם אינו ניכר אף שעכו"ם משאירו להדורון בתוך ביתו שרי דמסתמא איסורא לא ניחא ליה וחצרו אינו קונה לו בע"כ וע"כ אפילו אם היה זה ביו"ט ראשון נמי שרי:

({{עוגן1|ו}}) '''וטוב שיאמר שאינו רוצה וכו'.''' היינו אף דמצד הדין אפילו בסתמא נמי שרי מ"מ לרווחא דמלתא יאמר בפירוש שאינו רוצה וכו' ובאופן {{עוגן|כט:}}זה {{שהצ|ח}} אפילו אם מראה לו מקום להניחו שרי {{שהצ|ט}} וצריך ליזהר לכפות עליו כלי עד הערב אם הוא שבת או יו"ט אפילו יו"ט האחרון אא"כ הביאו ביו"ט האחרון סמוך לחשיכה שבשעה מועטת אין לחוש שמא ישכח ויאכלנו ואם הוא חוה"מ צריך לעשות לפניו מחיצה גבוה י"ט כמו שנתבאר לעיל [[שולחן ערוך/אורח חיים/תמ|סימן ת"מ]]:

({{עוגן1|ז}}) '''אסור בהנאה.''' דקנסוהו רבנן הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא [גמרא]:

({{עוגן1|ח}}) '''הניחו שוגג.''' שלא ידע {{שהצ|י}} מאותו חמץ:

({{עוגן1|ט}}) '''או אנוס.''' ר"ל שידע {{שהצ|יא}} אלא שהיה אנוס שלא היה יכול לבערו ואע"פ דבזה לא עבר אבל יראה {{שהצ|יב}} אפ"ה קנסינן התירא אטו איסורא דאי שרינן ליה אתי לשהויה לכתחלה ועבר עליה ועיין ב[[ביאור הלכה/{{כאן}}#|בה"ל]].

כתב בית הלל ביו"ד [[בית הלל/יורה דעה/קלב|סימן קל"ב]] נשאלתי על ישראל אחד שהיה לו קודם פסח ברחיים של נכרי דגן לטחון ונתעכב הדגן ברחיים עד חוה"מ של פסח וכאשר הגיע יום ז' של פסח הלך הנכרי וטחן הדגן של ישראל ועשה מן הקמח לחם ואפה הפת והביא הפת לישראל תיכף אחר הפסח והשבתי שמותר ליקח הדמים בעד הפת ההוא מן הנכרי והנכרי ההוא יאכלנו או ימכרנו לנכרי ע"ש וה[[חק יעקב/{{כאן}}#|חק יעקב]] הסכים דמותר אף באכילה מטעם שמא החליף העכו"ם הדגן והוי רק ספק חמץ שעבר עליו הפסח (ועיין לקמן [[שולחן ערוך/אורח חיים/תמט|סימן תמ"ט]]) ובבית מאיר מצדד להתיר באכילה מטעם אחר דאע"ג דפסק המחבר דבין בשוגג ובין באונס לאו כל אונסין שוים ובאונס כזה דלא היה יכול כלל לאסוקי אדעתיה שיאפה העכו"ם מקמחו חמץ בודאי לא קנסוהו חכמים עיי"ש ועיין ב[[ביאור הלכה/{{כאן}}#אפילו|בה"ל]] מ"ש בשם הרדב"ז.

אם הניח ישראל חטים ברחיים ובא עכו"ם ואמר לישראל שלתתו וטחנו עיין ב[[חק יעקב/{{כאן}}#|ח"י]] בשם חב"י דיש כאן הרבה ספיקות להקל ובפמ"ג מפקפק היכי שדרך אנשי המקום ללתות החטים קודם הטחינה {{שהצ|יג}} ומצדד שיחליפנו העכו"ם בחטים אחרים:

({{עוגן1|י}}) '''ואם מכרו וכו'.''' ובאיזה קנינים קונה עכו"ם כתבנו לקמיה בסוף הסעיף:

({{עוגן1|יא}}) '''לא"י.''' ולישראל מומר {{שהצ|יד}} אסור למכור דדינו כישראל לכל דבר ועובר עוד משום לפני עור והחמץ אסור לאחר הפסח בהנאה. ובדיעבד אם מכר לישראל מומר בדבר מועט מפני שהוא מכירו ויודע בו שיחזיר לו אחר הפסח מאחר שטעה וסבר דמומר דינו כעכו"ם {{שהצ|טו}} יש להתיר לו במקום הפסד מרובה לאמר למומר שיחליף החמץ עם עכו"ם על חמץ אחר או שימכרנו ויהיו אותם החליפין או הדמים מותרים וכמו שנתבאר בסוף [[שולחן ערוך/אורח חיים/תמג|סימן תמ"ג]]:

({{עוגן1|יב}}) '''שמחוץ לבית.''' כתבו האחרונים שאין קפידא בעכו"ם גופא {{עוגן|ל.}}אם הוא דר בביתו או לא {{שהצ|טז}} אלא עיקר הקפידא שיוציא העכו"ם החמץ מבית ישראל אבל עכו"ם גופא אפילו הוא משרת לישראל ודר בביתו לית לן בה (אם לא שהוא {{שהצ|יז}} קנוי לו לצמיתות דאז ידו כיד רבו ולא מהני שימכור לו דלא יצא הדבר מרשותו בזה) ומה שהצריכו הכא להוציא החמץ מרשותו אע"פ שמכרו כבר והוא אצלו פקדון בעלמא ובלא אחריות ובעלמא לא מצרכינן בכה"ג אלא מחיצה בעלמא וכדלעיל [[שולחן ערוך/אורח חיים/תמ|סימן ת"מ]] כתב ב[[חק יעקב/{{כאן}}#|ח"י]] דגם בכאן הדין כן ולא הצריכו הכא להוציא מרשותו אלא כדי שיקנה העכו"ם החמץ במשיכה ואה"נ אם כבר הוציא העכו"ם החמץ וקנהו במשיכה לביתו או לסימטא כדין מותר לו אח"כ להכניס החמץ לביתו של ישראל ודי במחיצה עשרה בלבד. אבל כמה אחרונים כתבו {{שהצ|יח}} דהכא מגרע גרע כיון דעיקר החמץ יודע העכו"ם שהוא של ישראל {{עוגן|ל:}}{{עוגן|לא.}}ולא יגע בו אע"פ שקנהו מחזי כחמצו של ישראל אם היה בביתו וגם איכא למיחש שמא יבא לאכלו {{שהצ|יט}} דכיון דדידיה הוי מעיקרא לא בדיל מינה ולסברא זו אפילו אם יחד לו בביתו זוית בפ"ע {{שהצ|כ}} או שעשה מחיצה עשרה נמי לא מהני [אלא דכ"ז אינו אלא לכתחלה {{שהצ|כא}} אבל בדיעבד פשוט דאין לאסור כלל ואפילו לא יחד לו נמי מקום כל שהיה המכירה כדין] וכתבו האחרונים {{שהצ|כב}} דאם יש לו חמץ הרבה וא"א לו להוציאו מביתו ימכור לו גם החדר והוי כמו שמכר לו חוץ לביתו וקנין החדר הוא בכסף עם שטר [ואם ירא לתת לו שטר שמא יעלה בדעתו להחזיק בחמץ ואיכא הפסד מרובה יש לו להתנות עמו שיקנה בכסף בלבד בלי שטר ותנאי מהני בזה לכמה פוסקים ויש לסמוך להקל בכגון זה] וצריך למסור לו {{שהצ|כד}} המפתח מחדר שמונח בו החמץ כדי שיוכל לכנוס בשעה שירצה וליטול את חמצו שנמכר או ניתן לו {{שהצ|כה}} או {{עוגן|לא:}}שעכ"פ יאמר לו הישראל בכל עת שתרצה תוכל ליקח המפתח מחדרך וליכנס בו ליטול את חמצך ואיסור גמור הוא {{שהצ|כו}} להניח שום חותם או מסגר על החדר או על החמץ כדי שלא יוכל הנכרי ליטול את החמץ דמוכח מזה דכל המכירה לא היה רק הערמה בעלמא ואם עשה כן מתחלה בשעה שמכר אפילו בדיעבד {{שהצ|כז}} אסור החמץ דלא סמכה דעתיה דעכו"ם ומכ"מ אם בתחלה מכר כדין ואח"כ נתן מסגר על החדר או חותם על החמץ {{שהצ|כח}} אף שאסור לעשות כן מ"מ אין החמץ נאסר בשביל מה שעשה שלא כהוגן אחר המכירה ועיין [[ביאור הלכה/{{כאן}}#|בה"ל]] מה שכתבנו בשם פמ"ג וח"א חלוקי דינים בזה:

({{עוגן1|יג}}) '''ויחזור ויתננו לו.''' ואם הנכרי אינו רוצה להחזיר לו {{שהצ|כט}} אסור לתבוע אותו בדיניהם או לכוף אותו בשאר כפיות ואם נתן לו רק מקצת דמים והשאר זקף עליו במלוה ואינו רוצה לשלם לו המותר {{שהצ|ל}} בודאי מותר לתבוע אותו בדיניהם שישלם לו המגיע או שיתן לו החמץ בתורת תשלומין על חובו. כתבו האחרונים אסור לישראל אחר לקנות החמץ מן העכו"ם אחר הפסח {{שהצ|לא}} ואם קנה צריך להחזיר לבעלים הראשונים ואם שילם לעכו"ם יותר מן הראוי לתת באופן כזה אינו צריך להחזיר לו אלא בשיעור שראוי לתת:

({{עוגן1|יד}}) '''ובלבד שיתננו וכו'.''' ואפילו ע"י שלוחו או אשתו {{שהצ|לב}} יכול להקנות החמץ לנכרי אבל לא ע"י עכו"ם {{שהצ|לג}} דאין שליחות לעכו"ם ואין מכירתו כלום. וכן אין יכול להקנות לשלוחו של עכו"ם דלא ריבתה התורה שליחות אלא בישראל ואפילו {{שהצ|לד}} היה השליח ג"כ עכו"ם דאין שליחות לעכו"ם בין מעכו"ם לישראל ובין מעכו"ם לעכו"ם ועיין [[ביאור הלכה/{{כאן}}#|בה"ל]] מ"ש בזה בשם איזה פוסקים:

({{עוגן1|טו}}) '''מתנה גמורה.''' וקנין מתנה הוא ע"י הגבהה {{שהצ|לה}} או משיכה דבר שאי אפשר להגביה:

({{עוגן1|טז}}) '''בלי שום תנאי.''' דשמא יעבור הנכרי על התנאי ותבטל המתנה למפרע ועבר על ב"י וכדלקמן בס"ד:

{{עוגן|לב.}}({{עוגן1|יז}}) '''או שימכרנו לו.''' ובאיזה קנינים קונה העכו"ם יש בזה דעות בין הפוסקים יש מי שאומר דקנינו של עכו"ם הוא {{שהצ|לו}} בכסף דוקא ויש אומרים שאין העכו"ם קונה אלא במשיכה לרשותו {{שהצ|לח}} או בהגבהה דבר שאפשר להגביה ויש שכתבו עוד דגם שארי קנינים נוהגין בעכו"ם כגון {{שהצ|לט}} קניית מטלטלין אגב קרקע {{שהצ|מ}} וקנין חצר וקנין חליפין {{שהצ|מא}} דהיינו קנין סודר [אלא דצריך ליזהר בזה שיהא הסודר של עכו"ם ולא סגי שעדי הקנין יתנו סודרם כמו בישראל דזה אינו אלא מטעם זכיה שמזכין להמקנה וגבי עכו"ם אין דין זכיה] ויש מפקפקים {{שהצ|מב}} בקנינים אלו ואומרים דלא מצינו קנינים אלו רק בישראל. ולענין דינא לכתחלה בודאי צריך להקנות בקנין גמור {{שהצ|מג}} ומוסכם לכו"ע דהיינו בכסף ובמשיכה ביחד מאחר שנוגע באיסור דאורייתא דבל יראה ועכ"פ {{שהצ|מד}} במשיכה בלבד דיוצא בזה ג"כ עכ"פ לרוב הפוסקים אבל בדיעבד אף אם לא מכר אלא {{שהצ|מה}} בכסף בלבד או שמכר באחד {{שהצ|מו}} משארי קנינים שהזכרנו ועבר עליו הפסח {{שהצ|מז}} מותר דמאחר דחמץ לאחר הפסח אינו אסור אלא מקנסא דרבנן ועוד כיון דחמץ לאחר זמן איסורו בלא"ה אינו ברשותו אלא שעשה הכתוב כאלו היה ברשותו לעבור עליו בקנין כל דהו סגי דעכ"פ מגלי דעתיה דלא ניחא ליה ואפקיה מרשותו. ובמקום שא"א להקנות במשיכה כגון שהחמץ מרובה או שהוא בדרך יבואר לקמיה:

({{עוגן1|יח}}) '''מכירה גמורה.''' אם ישראל מניח חמצו בחדר של חבירו המוכר את חמצו צריך להודיע לישראל המוכר ויעשהו שליח למכור ואם הניח שלא מדעתו אסור לאחר הפסח מאחר דישראל לא ידע לאקנויי {{שהצ|מח}} והנכרי לא ידע לקנותו [אחרונים]. עוד כתבו שמותר לאדם לומר לנכרי הא לך חמץ זה ותתן לי לאחר פסח חמץ אחר:

({{עוגן1|יט}}) '''בדבר מועט.''' ואין לחוש לביטול מקח שהרי יודע בעצמו ששוה יותר ומתרצה להקנות לו {{שהצ|מט}} כדי שלא ישאר ברשותו ויהא אסור בהנאה. וטפי עדיף ליה שמוכרו למכיריו דבזה מסתמא יחזור הנכרי ויתננו לו לאחר הפסח ועיין ב[[ביאור הלכה/{{כאן}}#|בה"ל]] איך מנהגנו כהיום. כתבו האחרונים דאע"ג דלכתחלה יש למכור בכסף ובמשיכה מ"מ אם החמץ מרובה {{שהצ|נ}} וא"א למשוך החמץ כולו וכן אם אין החמץ כאן שיכול העכו"ם למושכו אלא הוא בעיר אחרת או בדרך יש לו להקנותו {{עוגן|לב:}}לנכרי בשאר קנינים כגון על ידי רושם שנהגו בקצת מקומות שהלוקח רושם על דבר הנקנה כדי שיהיה לו סימן ידוע ועי"ז קנוי לו הרבה או ע"י תקיעת כף (שקורין צו שלאג) דהיינו שמכין כפיהם זה על זה {{שהצ|נא}} או ע"י נתינת פרוטה במקומות שנהגו שכשהלוקח נותן פרוטה למוכר נגמר המקח או במקום שנהגו שמסירת המפתח הוי גמר המקח [מיהו עכ"פ צריך שיאמר הריני מוכר לך חמץ פלוני ופלוני בעד סך כך וכך ולא כמו שאומרים ההמון הריני מוכר לך המפתח דזה לא חשיב כלום] וכן כל כיוצא בו כל מקום ומקום כפי מנהג הסוחרים חשיב הדבר כקנין ע"פ ד"ת {{שהצ|נב}} ושפיר יש להקנות גם החמץ בקנין כזה. או יש למכור החמץ ע"י אגב דהיינו שימכור לנכרי קרקע או חדר או ישכיר לו ואגבן יאמר לו קני החמץ שיש לי במקום הקרקע או בכל מקום שהוא דבקנין אגב קונה אפילו אינן צבורין כאן והקרקע נקנית לנכרי {{שהצ|נג}} בכסף עם שטר ובשכירות {{שהצ|נד}} די בכסף בלבד ואפילו אם אין הנכרי נותן לו כל הכסף רק איזה זהובים (שקורין אוי"ף גא"ב) סגי ויתנה עמו הישראל שיקנה בזה האוי"ף גא"ב החדר והחמץ ושאר הכסף יזקוף עליו במלוה וכתבו עוד דאם הבית שהחמץ שם אינו שלו אלא ששכורה בידו אז לא יועיל מכירתו דאיך ימכור דבר שאינו שלו אלא ישכיר לנכרי אותו החדר וישכיר {{עוגן|לג.}}לו סתם {{שהצ|נה}} להחזיק בו כליו ומטלטליו ולא יאמר לו בהדיא שמשכירו להניח בתוכו חמץ כדלקמן [[שולחן ערוך/אורח חיים/תנ|סימן ת"נ]]. ישראל שקנה חמץ מהעכו"ם ונתן כסף ולא משך עדיין אע"ג דלכתחלה בודאי יש לו למכור קודם הפסח שהרי לפי דעת כמה פוסקים כסף קונה בין ישראל לנכרי מ"מ אם לא מכר ועבר עליו הפסח מותר דהא לרוב הפוסקים אינו קונה אלא במשיכה אבל כשמשך אפילו לא נתן כסף ועבר עליו הפסח {{שהצ|נו}} יש לאסור אכן אם לפי מנהג הסוחרים לקנות בכסף מצדד הפמ"ג להחמיר גם בדין הראשון ועיין בשע"ת [[שערי תשובה/{{כאן}}#ט|סק"ט]]:

({{עוגן1|כ}}) '''על מנת להחזיר.''' היינו לאחר הפסח:

({{עוגן1|כא}}) '''לא מהני.''' אע"ג דבכל התורה מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אם נתקיים התנאי הכא הצריכו {{שהצ|נז}} חכמים מתנה גמורה משום חומרא דחמץ. ולענין דיעבד {{שהצ|נח}} אם נתקיים התנאי שהחזירו אם מותר {{שהצ|נט}} נחלקו האחרונים בזה ועיין ב[[ביאור הלכה/{{כאן}}#|בה"ל]]. והיכא שאמר הריני נותן לך ותחזירנה לי עיין ב[[ביאור הלכה/{{כאן}}#|בה"ל]]:

({{עוגן1|כב}}) '''עד שאתה לוקח חמץ במנה וכו'.''' ר"ל שיקח חמץ הרבה {{שהצ|ס}} בסך מאתים אע"פ שא"צ ליקח אלא במנה שכשאצטרך אחר הפסח אקחנו ממך ואתן לך ריוח על כל הסך:

({{עוגן1|כג}}) '''שמא אצטרך וכו'.''' והאחרונים כתבו {{שהצ|סא}} דרשאי אפילו להבטיח שיחזור ויקנה ממנו ויתן לו ריוח:

({{עוגן1|כד}}) '''על תנאי.''' מיירי שאמר בלשון אם דהיינו {{שהצ|סב}} אם תעשה דבר פלוני בתוך הפסח או לאחר הפסח החמץ נתון לך או מכור לך דכל זמן שלא נתקיים התנאי עדיין אין החמץ מכור ונתון ולפיכך עובר בבל יראה אבל אם אמר לו הריני נותן לך מעכשיו ע"מ שתעשה דבר פלוני שייך החמץ לעכו"ם תיכף אם יתקיים התנאי לבסוף ואינו אסור רק משום חומרא דחמץ וכדלעיל {{עוגן|לג:}}בסוף ס"ג א"נ מיירי אפילו במעכשיו רק התנאי היה שאימתי שיביא מעות יחזירם לו ובתנאי זה לא חל המכירה והמתנה כלל כיון שכל שעה הרשות בידו לפדותו וכמבואר בחו"מ [[שולחן ערוך/חושן משפט/רז#ו|סימן ר"ז ס"ו]]. ודע עוד דהסכימו {{שהצ|סג}} אחרונים דה"ה שאסור לומר לעכו"ם אני מוכר לך החמץ ע"מ שתחזיקנו לעצמך ולא תמכור לאדם אחר חוץ ממני דכיון דבלשון תנאי הוא כשיעבור העכו"ם וימכרנו לאדם אחר תבטל המכירה למפרע ונמצא שלא היה החמץ קנוי לעכו"ם מעולם וחיישינן שמא ימכרנו ויעבור הישראל על בל יראה אבל אם אמר לו הריני מוכר לך מכירה גמורה לחלוטין וזכות זה שיירתי לי בו שאם תרצה למוכרו לא תמכרנו לשום אדם חוץ ממני {{שהצ|סד}} י"א דזה מותר אפילו לכתחלה דאפילו אם יעבור העכו"ם וימכור לא תבטל המכירה בשביל זה כיון דלא אמר בלשון תנאי רק שמכירת העכו"ם תהיה בטלה:

({{עוגן1|כה}}) '''אסור אע"פ שביטלו.''' או {{שהצ|סה}} הפקירו ואיסורו הוא {{שהצ|סו}} אפילו בהנאה. ואע"ג דכשביטלו אינו עובר בב"י מ"מ חששו {{שהצ|סז}} חכמים שאם נתירו כשביטלו יש לחוש שיניח כל אדם חמצו אלאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח כדי שנתיר לו. ודע דכמה {{שהצ|סח}} אחרונים כתבו דאפילו בדק ג"כ כמנהגנו ונמצא חמץ לאחר הפסח ג"כ אסור בהנאה דלא חילקו בדבר {{שהצ|סט}} ויש מן האחרונים שמקילים בבדק וביטל ונמצא אח"כ דמאי הוי ליה למעבד הרי עשה הכל כדין {{שהצ|ע}} ודעתם דעכ"פ בהנאה אין לאסור ובמקום הפסד מרובה {{שהצ|עא}} יש לסמוך עליהן ועיין ב[[ביאור הלכה/{{כאן}}#אפילו|בה"ל]] ס"ג בד"ה אפילו מ"ש בזה. מי שהיה בספינה או בדרך ויש אתו חמץ ואין אתו נכרי שיוכל למכור לו ועמד והפקירו בפני עדים אם יוכל אחר הפסח לזכות בו וליהנות ממנו נחלקו האחרונים בדבר {{שהצ|עב}} ורובם מצדדים לאיסור ומ"מ בהפסד מרובה יש לסמוך ולהתיר שימכרנו לעכו"ם {{שהצ|עג}} או שיחליפנו עמו בדבר אחר ואם היה בדרך ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו ולא היה לו למי למכור בע"פ כתיקון ועמד והפקיר בפני עדים החמץ שבתוך ביתו נראה דיוכל לסמוך בזה אדעת המקילין ולחזור ולזכות בו אחר הפסח וליהנות ממנו שכיון שלא היה החמץ בידו וא"כ לא היה יכול למכור ולא לבער כתיקון {{עוגן|לד.}}חז"ל הרי מחויב היה להפקיר מצד הדין כדי שלא יעבור בב"י וא"כ אין לנו לקונסו לאסור חמצו כשחוזר וזוכה בו:

({{עוגן1|כו}}) '''בפסח.''' מיירי שמצא חמץ בביתו בתוך הפסח וה"ה בע"פ {{שהצ|עד}} משעה ששית ומעלה וקמ"ל דכשם שאסור להאכיל לבהמתו דמקרי הנאה כן אסור להאכיל לבהמת הפקר וכתבו האחרונים דה"ה דאסור בזה בחמץ שעבר עליו הפסח:

({{עוגן1|כז}}) '''אפילו לבהמת אחרים.''' של עכו"ם [הגר"א]:

({{עוגן1|כח}}) '''של הפקר.''' דיש לו {{שהצ|עה}} הנאה במה שממלא רצונו להשביע לבהמה ועיין בב"י דאפילו במוצא חמץ שאינו שלו ג"כ {{שהצ|עו}} אסור להשליך לפני כלב:

({{עוגן1|כט}}) '''ליתן בהמתו וכו'.''' בין {{שהצ|עז}} בחנם בין בשכר:

({{עוגן1|ל}}) '''להאכילה וכו'.''' שהרי הוא נהנה מחמץ בפסח שמפטם בו העכו"ם את בהמתו וחמץ אפילו של עכו"ם אסור ליהנות ממנו בפסח. ובדיעבד {{שהצ|עח}} אם אכלה חמץ בפסח אין לאסור בשרה בשביל זה כדמוכח ביו"ד [[שולחן ערוך/יורה דעה/קמב#יא|סימן קמ"ב סי"א]]:

({{עוגן1|לא}}) '''בימי הפסח.''' דוקא באופן זה {{שהצ|עט}} אבל אותן שמעמידין בהמתן אצל נכרי זמן רב קודם פסח ושהנכרי יזין אותן משלו ואין מתנין בפירוש על חמץ ובתוך המשך חל פסח מותר אף שנודע לו שמאכילה חמץ:

({{עוגן1|לב}}) '''אם הוא יודע וכו'.''' אבל אם אין ידוע שיאכילנה חמץ מותר ליתנה לו ואין לו לחוש שמא יאכילנה:

({{עוגן1|לג}}) '''שמאכיל אותה וכו'.''' ואם א"א לו באופן אחר {{שהצ|פ}} המנהג במדינתנו למכור הבהמה לנכרי כדין ע"פ הקנינים המבוארים ביו"ד [[שולחן ערוך/יורה דעה/שכ|סימן ש"כ]] והבהמה תהיה אצל הנכרי בפסח או יקנה לו הבהמה עם הרפת והנכרי יאכילנה ולא יהיה לו שום עסק עמהם בפסח {{שהצ|פא}} ובלבד שלא יאמר לו שיאכילנה חמץ וכ"ז ביש לו לנכרי מזונות משלו אבל אם אין לו מזונות והישראל מוכר לו ביחד עם בהמתו גם מזונותיה שהם חמץ {{שהצ|פב}} יש מחמירין בזה דמחזי כהערמה ושכל עיקר המכירה לא היה אלא כדי שיזין אותה העכו"ם בחמץ וכתבו שיעשה באופן זה שימכור המזונות לנכרי אחר ומותר לסרסר לנכרי הקונה בהמותיו {{שהצ|פג}} שיוכל לקנות מאל"ץ אצל נכרי פלוני. והמנהג במדינתנו שאפילו אם אין מאכילה חמץ גמור ורק שרוצה ליתן לבהמתו תבואה בפסח {{שהצ|פד}} שמוכרה ג"כ לנכרי עם הרפת והנכרי מאכילה דאם לא ימכרנה יצטרך ליתן לה מעט מעט ובמקום נגוב ויעמוד עליה בשעה שאוכלת לבער המותר כדי שלא תחמיץ מהריר שלה וכמבואר ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/תסו#ב|סימן תס"ו ס"ב]]. ולענין חלב של בהמה שאוכלת חמץ אפילו היא של נכרי {{שהצ|פה}} נחלקו אחרונים בזה ודעת הפמ"ג להתיר החלב שחלבו אחר מעל"ע שאכלה חמץ {{שהצ|פו}} ויש מקילין אפילו בו ביום אם אוכלת שחרית וערבית מדברים המותרים:
{{ניווט כללי תחתון}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:משנה ברורה]]