עריכת הדף "משנה ברורה/אורח חיים/שיח"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|'''סימן שיח'''{{ש}}דין המבשל בשבת}}



{{עוגן|קלג.}}({{עוגן1|א}}) '''המבשל וכו'.''' אחד המבשל את המאכל או את הסממנין או המחמם את המים [ר"ל אף דמים ראוי לשתיה בלא בישול וה"ה חלב מ"מ חייב כיון דמשתבח ע"י הבישול] ואחד האופה את הפת הכל ענין אחד הוא [דאפיה הוא מענין בישול אלא שאפיה הוא בפת ובישול הוא בשארי דברים].

המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת {{שהצ|א}} ה"ז תולדת מבשל [שהרי בחימומו הוא מרככו שיהא ראוי לתקנו ולעשות ממנו כלי והרי הוא מרפה דבר הקשה] וכן הממסס את הדונג [שעוה] או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהן ה"ז תולדת מבשל וחייב וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל [דקודם שמתחזק הכלי ונצרף בהכבשן ונעשה חרס כראוי {{שהצ|ב}} מתבשל בה טיט של הכלי] וכן {{שהצ|ג}} הנותן חתיכת עץ בתנור כדי שיתייבש וידוע שמתחלה הוא מתרפה ויוצא ממנו הלחלוחית חייב משום מבשל כללו של דבר בין שרפה גוף קשה באש {{שהצ|ד}} או שהקשה גוף רך ה"ז חייב משום מבשל [{{כ}}[[רמב"ם/שבת/ט|רמב"ם בפ"ט]]] וע"כ יש ליזהר מאד שלא להניח עצים לחים על התנור ליבשן אחר שקיעת החמה דהוא חשש דאורייתא. הניח בשר ע"ג גחלים אם נצלה צליה גמורה כשיעור גרוגרת חייב ואפילו הגרוגרת אינה במקום אחד אלא מתלקט משנים ושלשה מקומות ג"כ חייב ואפילו אם לא היה צליה גמורה רק כמאב"ד ג"כ חייב אלא דבזה שאינו צליה גמורה צריך שיהיה הבשר צלוי משני הצדדים של הבשר דוקא וא"ל פטור [כן כתב {{שהצ|ה}} [[רמב"ם/שבת/ט#ה|הרמב"ם שם]] בהלכה ה'] וכ"ז הוא לענין חטאת {{שהצ|ו}} אבל איסורא יש בכל גווני וכן מה שכתב הרמב"ם מתחלה לענין צליה השיעור גרוגרת הוא ג"כ רק לענין חיוב חטאת אבל איסור דאורייתא יש בכל גווני כדקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה [{{כ}}[[בבלי/שבת/עד/א|שבת ע"ד גמ']] ו[[רש"י/שבת/עד/א|רש"י שם]]]:

({{עוגן1|ב}}) '''בשבת.''' וכל שיש ספק פלוגתא בזה אי הוי בכלל בישול או לאו או בשאר מלאכות כה"ג אין לאסור בדיעבד דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן שקנסוהו וספיקא דרבנן לקולא [{{כ}}|[[פרי מגדים - אשל אברהם/{{כאן}}#י|פמ"ג באות יו"ד]] וכעין זה כתב המג"א ב[[מגן אברהם/אורח חיים/שכג#יא|סימן שכ"ג סקי"א]] ועיין ב[[#לב|סקל"ב]] וצע"ק]:

({{עוגן1|ג}}) '''אחת משאר מלאכות.''' ואם היא מלאכה דרבנן עיין ב[[ביאו הגר"א/{{כאן}}|ביאור הגר"א]] שהאריך להוכיח דלכו"ע אם עשה אותה בשוגג אין לאסור בדיעבד ליהנות ממנה ועיין ב[[ביאור הלכה/{{כאן}}|ביאור הלכה]]:

({{עוגן1|ד}}) '''לעולם.''' ליהנות מאותה מלאכה דקנסוהו רבנן ומ"מ {{שהצ|ז}} מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה. כתב המג"א בשם הרשב"א דגם הקדירה שבישל בה בשבת אסורה לו לבשל בה מפני שהיא בלועה מדבר האסור לו ודוקא המבשל לבריא אבל המבשל לחולה מותרת הקדרה:

({{עוגן1|ה}}) '''מותר למו"ש מיד.''' ואפילו למי שנתבשל בשבילו {{שהצ|ח}} דלא בעינן להמתין בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י א"י בשביל ישראל משום דקל בעיניו איסור דאמירה לעו"ג ויבוא לעשות כן פעם אחרת כדי שיהיה מוכן לו במו"ש מיד אבל דבר שנעשה ע"י ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דעי"ז שנתיר למו"ש מיד יבא פעם אחרת לומר לישראל לבשל לו בשבת בשביל זה {{שהצ|ט}} ועוד שהישראל לא ישמע לו דאין אדם חוטא ולא לו.

{{שהצ|י}} אם היה במו"ש יו"ט אפילו בישל בהיתר כגון שבישל בשבת לחולה מ"מ אסור לבריא גם ביו"ט ראשון דאין שבת מכין ליו"ט.

אם נתערב {{שהצ|יא}} בשבת אותו דבר שנתבשל {{שהצ|יב}} במזיד באחרים דעת המ"א דאינו מתבטל ואסור לו {{שהצ|יג}} בשבת ליהנות מזה דכיון דלמו"ש יהיה מותר לאחרים מקרי דבר שיש לו מתירין דאינו בטל אפילו באלף ומה שכתב ב[[שולחן ערוך/יורה דעה/קיב|יו"ד סוף סימן קי"ב]] היפוך זה נדחק המ"א לישבו ועיין ב[[חות דעת/יורה דעה/קיב|חות דעת שם]] שחולק עליו וכ"ז להמבשל בעצמו אבל לענין אחרים לכו"ע מקרי דבר שיש לו מתירין:

({{עוגן1|ו}}) '''ובשוגג.''' {{עוגן|קלג:}}שגג {{שהצ|יד}} בדין {{שהצ|טו}} או שכח כ"ז בכלל שוגג הוא:

({{עוגן1|ז}}) '''גם לאחרים.''' הנה בגמרא פליגי בענין שוגג ומזיד ר"מ ור' יהודה ודעת השו"ע הוא דעת ר' יהודה שכן הסכימו הרי"ף והרמב"ם והגאונים והגר"א הסכים בבאורו לשיטת התוספות וסייעתם דפסקו כר' מאיר דבמזיד אסור בין לו בין לאחרים עד מו"ש ובשוגג מותר גם לו מיד. ובמקום הצורך יש לסמוך על זה בבשול בשוגג:

({{עוגן1|ח}}) '''שחלה היום.''' ולא אמרינן דהבהמה היא מוקצה מחמת איסור דאיתקצאי בבה"ש מחמת איסור שחיטה שבאותו פעם לא היה חולה עדיין שיהיה דעתו עליה לשחטה דהא אנן קיי"ל כר' שמעון דלית לו מוקצה אלא היכי דדחיה בידים כגון נר שהדליקו עליו באותו שבת דדחיה בידים שלא להשתמש בו באותה שבת כיון שהדליק בו אבל גבי בהמה לא דחיה בידים ועיין עוד ב[[בית יוסף/{{כאן}}|ב"י]]:

({{עוגן1|ט}}) '''מותר הבריא וכו'.''' הטעם כיון דעיקר השחיטה לצורך החולה {{שהצ|טז}} דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ולא שייך בזה שמא ירבה בשבילו:

({{עוגן1|י}}) '''חי בשבת.''' {{שהצ|יז}} ובלא מליחה דאסור למלוח בשבת והדחה בעי משום דם בעין משא"כ דם הבלוע בו ליכא איסור כ"ז שלא פירש:

({{עוגן1|יא}}) '''לחולה אסור.''' אבל במו"ש {{שהצ|יח}} מותר מיד ולא בעינן לזה בכדי שיעשה. וטעימה אם התבשיל יפה בשביל החולה מותר גם בשבת:

({{עוגן1|יב}}) '''שאין בו סכנה.''' דגם הוא {{שהצ|יט}} כבריא לענין זה שאסור מן התורה לבשל עבורו ע"י ישראל וחיישינן שאם נתירו לאכול מזה שמא ירבו בשבילו:

({{עוגן1|יג}}) '''שמא ירבה בשבילו.''' ליתן בשר לתוך הקדרה וזהו איסור דאורייתא כשמרבה בשבילו אפילו הוא מרבה בפעם אחת קודם שיתן הקדירה על האש וי"א דהוי דרבנן כיון שהוא בפעם אחת עיין [[בית יוסף/{{כאן}}|ב"י]] [{{כ}}[[מגן אברהם/{{כאן}}|מגן אברהם]] ועיין בספרי [[אהבת חסד/ז|אהבת חסד בפ"ז]] שביררנו ראיה מהגמרא דהעיקר כדעה הראשונה]:

({{עוגן1|יד}}) '''אסור בשבת.''' לבריא ליהנות ממנו {{שהצ|כ}} אבל במו"ש מותר מיד וטעמו דכיון דהא"י בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשו וגם לא גזרו בזה משום בישולי א"י [הגר"א]:

({{עוגן1|טו}}) '''מבעוד יום.''' ר"ל והיה בדעתו מבע"י לקצוץ הפרי בשבת אפ"ה אסור מפני שאין הכנה מועלת כלל במחובר כיוצא בזה שהוא גדל והולך בשבת {{שהצ|כא}} אבל פרי שנגמר בשולו ושוב אין גדל והולך מועלת בו הכנה אע"פ שהוא מחובר אבל חולה שנחלה היום אסור בכל גווני ליהנות לבריא משום מוקצה דמחובר:

({{עוגן1|טז}}) '''שגדל והולך.''' עיין במ"א שמקשה דליבטל הגידולים בעיקר שהוא הרוב של היתר ויהא מותר לבריא כשנחלה מבע"י ובביאור הגר"א מצדד ג"כ כן להלכה:

({{עוגן1|יז}}) '''בתולדת האור.''' והמבשל בו חייב לפיכך המניח פירות או מים על התנור או בתוך [הקאכלין] לאחר שהוסק התנור ונתבשלו שם {{שהצ|כב}} חייב ומדרבנן אסור להניח אפילו קודם שהוסק וכדלקמיה. וכל דיני בישול הנזכרים בסימן זה {{שהצ|כג}} שייכים גם בדבר שנתבשל ע"י תולדת האור:

({{עוגן1|יח}}) '''ואפילו בתולדת חמה.''' ואפילו בדיעבד אסור ואפשר דלאחר שבת מותר אף למבשל עצמו [{{כ}}[[רבי עקיבא איגר/{{כאן}}|חידושי רע"א]]]:

({{עוגן1|יט}}) '''להטמינה וכו'.''' ואפילו מבע"י דחול הוא דבר המוסיף הבל כמבואר לעיל ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/רנז/ג|סימן רנ"ז ס"ג]] ואסור להטמין בו אפילו מבע"י כמבואר שם [הרא"ש] ובחידושי רע"א {{שהצ|כד}} הביא בשם הרשב"א דמותר להטמין בו מבע"י דכל שהוחם בע"ש מן החמה מצטנן לגמרי בליל שבת:

({{עוגן1|כ}}) '''בחול.''' ואפילו אם לא יטמין אלא {{עוגן|קלד.}}{{שהצ|כה}} יגלגלה בשבת ע"ג חול החם כדי שתצלה נמי אסור דגזירה אטו תולדת האור {{שהצ|כו}} וע"כ אסור לצלות ביצה על גג רותח מחמה.

המבשל בחמי טבריא {{שהצ|כז}} פטור מחטאת דהוי כתולדת חמה {{שהצ|כח}} אבל חייב מכת מרדות דאיסור יש בזה {{שהצ|כט}} הלכך אסור להעמיד מאכל ע"ג חמי טבריא בשבת אבל להשהות עליהן מע"ש מותר ולהניח בתוכן אסור משום הטמנה בדבר המוסיף הבל כמ"ש [[שולחן ערוך/אורח חיים/שכו#ג|סימן שכ"ו ס"ג]]:

({{עוגן1|כא}}) '''אבל בחמה עצמה.''' ולא גזרינן אטו אור {{שהצ|ל}} דחמה באור לא מיחלף:

({{עוגן1|כב}}) '''יש בו וכו'.''' וכל דינים האסורין משום בשול {{שהצ|לא}} אפילו ליתן על הכירה להתנור קודם היסק אסור כמ"ש [[שולחן ערוך/אורח חיים/רנג|סימן רנ"ג]]:

({{עוגן1|כג}}) '''בישול.''' וע"כ אסור {{שהצ|לב}} מן התורה להניח התבשיל הזה בשבת במקום חם {{שהצ|לג}} שהיד סולדת בו ולערב אותו בתבשיל רותח בכלי שני יש להקל [אחרונים]:

({{עוגן1|כד}}) '''אם נצטנן.''' היינו שאין היד סולדת בו אף שהוא קצת חם עדיין {{שהצ|לד}} אבל אם היד סולדת בו אף שנצטנן מרתיחתו לא שייך בו בישול עוד דבכלל רותח הוא ואין בישול אחר בישול [ודוקא לענין להחזירו לתנור כשהוא גרוף מן הגחלים או שהם עמומין אבל לתנור כשאינו גרוף וכ"ש על האש ממש אסור להחזיר לכו"ע אפילו רותח גמור וכדלעיל ברנ"ג] וכ"ז הוא דעת המחבר אבל הרמ"א לקמן בסט"ו בהג"ה כתב דכל זמן שלא נצטנן לגמרי נהגו להקל {{שהצ|לה}} דאין בו משום בישול וע"ש:

({{עוגן1|כה}}) '''ויפה לו.''' אבל אם מצטמק ורע לו מותר להניח סמוך למדורה אפילו במקום שהיס"ב ועיין בב"ח שפסק כסברא הראשונה דאין חילוק בזה וכן משמע {{שהצ|לו}} בביאור הגר"א:

({{עוגן1|כו}}) '''כמאכל ב"ד.''' וה"ה יותר עד שיגמר בישולו שייך בו בישול {{שהצ|לז}} מן התורה:

({{עוגן1|כז}}) '''אפילו בעודו רותח.''' ופשוט דאפילו ע"י א"י אסור לגמור הבישול {{שהצ|לח}} ונראה דבדיעבד אין לאסור התבשיל דיש לסמוך על הפוסקים שסוברים דכיון שנתבשל כמאכל ב"ד שוב אין בזה משום בישול:

({{עוגן1|כח}}) '''והני מילי וכו'.''' ר"ל הא דאמרן דבנצטנן שייך בישול בכל גוונא:

({{עוגן1|כט}}) '''מרק.''' דבדבר לח כיון שאזיל חמימותו ונצטנן בטל ממנו שם בישולו הראשון:

({{עוגן1|ל}}) '''אבל דבר וכו'.''' היינו {{שהצ|לט}} בנתבשל כל צרכו:

({{עוגן1|לא}}) '''שנתבשל כבר.''' דוקא שנתבשל אבל אם לא נתבשל אלא נשרה מע"ש בכלי ראשון שהיס"ב {{שהצ|מ}} אסור לשרותו בחמין שהיס"ב בשבת {{שהצ|מא}} דאע"ג דאין כאן תוספת בישול מ"מ כ"ז שלא נתבשל ממש אלא היה בכלי ראשון ניתוסף בו קצת בישול כשמניחו פעם שני בחמין {{שהצ|מב}} ויש מקילין בדבר ודעת הפמ"ג דהמקילין מיירי בדבר שדרכו וטבעו קל להגמר בישולו אף בכלי ראשון שהוסר מן האש אבל דבר שאין דרכו להתבשל לגמרי בכלי ראשון לכו"ע אסור {{שהצ|מג}} וטוב להחמיר בכל גוונא ע"ש {{שהצ|מד}} וכ"ז לענין לשרותו בכלי ראשון אבל לשרותו בכ"ש אף שהיס"ב יש להקל בכל גוונא כיון שבע"ש נשרה בחמין שהיס"ב:

({{עוגן1|לב}}) '''והוא יבש.''' ר"ל שהריקו המרק ממנו:

({{עוגן1|לג}}) '''מותר לשרותו.''' אפילו {{שהצ|מה}} בכלי ראשון רותח כדי שיהיה נימוח שם ויהיה דבר לח דאין בישול אחר בישול אבל לא יתנו לכלי ראשון שעומד על גבי האש:

({{עוגן1|לד}}) '''אותו בחמין.''' שהיד סולדת בהן {{שהצ|מז}} ואפילו אם לא יניחו שם עד שיהיה נימוח ואפילו בכלי שני נמי אסור לשרות {{עוגן|קלד:}}{{שהצ|מח}} דמיחזי כמבשל ולא דמי לתבלין בסעיף ט' דלא אסר אלא בכלי ראשון דתבלין עשויין למתק הקדירה ולא מיחזי כמבשל:

({{עוגן1|לה}}) '''מדיחין אותו.''' והיינו {{שהצ|מט}} שמערה עליו מכלי שני דמכלי ראשון אסור לערות עליו דעירוי ככלי ראשון ומבשל כדי קליפה כמו שכתוב סעיף יו"ד וה"ה דשרי לערות מכ"ש ע"ג דבר לח צונן דה"ל כהדחה בעלמא [אחרונים]:

({{עוגן1|לו}}) '''חוץ מן המליח הישן.''' {{שהצ|נ}} דג מלוח של שנה שעברה וקולייס האיספנין הוא שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין וע"כ אפילו הדחה נמי לא שזהו גמר מלאכתן והוי בישול ואיתא בגמרא דאם הדיחן בחמין חייב חטאת {{שהצ|נא}} והנה כמה אחרונים כתבו דטבע של אלו הדברים שאין יכולין לאכלו כ"ז שלא הודח בחמין וע"כ הדחה שלהן חשיבא בישול דמשוי לה אוכל וה"ה {{שהצ|נב}} שאר דבר מלוח כיוצא בזה שאין יכולין לאכול כלל בלי הדחה אבל דברים שיכולין לאכלן ע"י הדחת מים צוננים אין איסור להדיחן בחמין מכלי שני ולפ"ז דג מלוח שבמקומנו שנקרא הערינ"ג שיכולין לאכול ע"י הדחת צוננים ולפעמים אף בלי הדחה מותר להדיחו אף במים חמין ומה[[ט"ז/{{כאן}}|ט"ז]] משמע דיש ליזהר שלא להדיחו בחמין וכן כתב בספר [[שולחן עצי שיטים/{{כאן}}|שלחן עצי שטים]] ובח"א וכן נכון לנהוג למעשה ועיין [[ביאור הלכה/{{כאן}}|ביאור הלכה]]:

({{עוגן1|לז}}) '''והדחתן וכו'.''' ר"ל בחמין אבל בצונן מותר להדיחו ואף לשרותו {{עוגן|קלה.}}ואפילו בדבר שע"י שריה בצונן נעשה ראוי לאכילה שכל דבר שאינו אוכל מותר לעשותו אוכל בשבת כמ"ש ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/שכד|סימן שכ"ד]]:

({{עוגן1|לח}}) '''וה"ה כל דבר קשה.''' ר"ל דבר שהוא ראוי לאכול חי בלא בישול אך שהוא יבש וקשה מאד עד שאינו ראוי לאכול כלל מחמת זה בלא שריה בחמין דאסור לשרותו ולכאורה למה צריך הרמ"א לסיים דהוי גמר מלאכה תיפוק ליה דכל דבר יבש שלא נתבשל מבעוד יום אסור לשרותו בחמין בשבת וכנ"ל י"ל דרוצה להשמיענו דבזה שהוא גמר מלאכתו {{שהצ|נג}} יש איסור בשריה מדאורייתא כמו בהדחת מליח הישן ועיין [[ביאור הלכה/{{כאן}}|ביאור הלכה]]:

({{עוגן1|לט}}) '''דאסור לשרותו.''' אפילו בכלי שני {{שהצ|נד}} וה"ה אם הוא דבר שיהיה נעשה ראוי לאכילה ע"י הדחת חמין בעלמא גם ההדחה אסור וכנ"ל לענין דג מליח.

ועתה נבאר דין בישול עלי הטיי"א השייך בכמה ענינים לסעיף זה. הנה טיי"א בשבת {{שהצ|נה}} פשוט בפוסקים דיש בו משום בישול ובמזיד יש בו איסור סקילה ובשוגג חיוב חטאת וע"כ יש ליזהר בו מאד ובעו"ה רבים נכשלים בו ומקילין לעצמן בקולות שאין בהם ממש וע"כ מוכרח אני לבאר אופני ההיתר והאיסור בזה בעזה"י:

הנה לערות {{שהצ|נו}} מכלי ראשון על עלי הטיי"א יש בזה בודאי חשש אב מלאכה דקי"ל דעירוי מבשל כדי קליפה כדלקמן בסעיף יו"ד וכ"ש אם יעמידנו אח"כ על התנור או בתוך הקאכלין עד שיהיה היד סולדת בו בודאי יבוא לכו"ע לידי איסור סקילה עי"ז ואפילו אם ירצה ליתן את עלי הטיי"א לתוך הכלי אחר שיערה החמין לתוכה כדי שיהיה על המים שם כלי שני ג"כ אסור כדקי"ל בסעיף זה דדבר שלא בא בחמין מלפני השבת אין שורין בשבת אפילו בכלי שני {{שהצ|נז}} וכ"ש לפי מה שמבואר בסעיף זה דיש דברים רכים קלי הבישול שמתבשלים אפילו בהדחה מכלי שני אפשר דיש בהעלים ג"כ חשש איסור דאורייתא אפילו באופן זה {{שהצ|נח}} וע"כ הסכימו האחרונים דיש לערות עליהם מע"ש רותחין מכלי ראשון כדי שעי"ז יהיה נקרא הטיי"א מבושל במקצת דעירוי מבשל כדי קליפה {{שהצ|נט}} ויהפך בעת העירוי את הטיי"א היטב בתוך הרותחים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה [ויותר טוב שיהיה מבושל ממש ע"י העמדה במקום שמתבשל] ואח"כ יריק את העסענס לכלי אחר כדי שישארו עלי הטיי"א {{שהצ|ס}} יבשים ויהיה מותר לו לערות אח"כ בשבת עליהם מים חמין מכלי ראשון כיון שכבר נתבשלו מע"ש כדין דבר יבש דקי"ל בסעיף זה דאין בו בישול אחר בישול אפילו אם נצטנן [ואח"כ מותר לו להחזיר גם מי העסענ"ס אלו הצוננים לתוך הכלי זה גופא וכמו שכתבנו לעיל דדבר לח שנצטנן מותר לו ליתנו בתוך כלי שני רותח] {{שהצ|סא}} דאם ישאר בו משקה העסענ"ס הרי קיי"ל דבלח יש בישול אחר בישול אם נצטנן אם לא שמי העסענס הצוננים הם מרובין שלא יתחממו ע"י המים שמערה עליהן למחר וכן הדין לענין קאוו"י יזהר שלא יערה עליהם מים חמין מכלי ראשון אם לא שעירה עליהם מאתמול והריק את המים מעליהן והטעם ככל הנ"ל [עיין בתשובות חתם סופר [[שו"ת חתם סופר/א/עד|סימן ע"ד]] ובפ"ת על או"ח]. ודע דאף שהתרנו לערות חמין על עלי הטיי"א והקאוו"י אם נתן עליהם מאתמול מים מכלי ראשון {{שהצ|סב}} אף על פי כן יזהר שלא יעמיד את הטיי"א והקאוו"י בתנור או בקאכלין אחר ששפך עליהם מים דהא אין עירוי מבשל רק כדי קליפה וא"כ לא נתבשל אתמול רק כדי קליפה ועכשיו ע"י העמדה בתנור יתבשל לגמרי. והנה אופן זה שבארנו אף שאין למחות ביד הנוהגים בו מ"מ כתבו האחרונים {{שהצ|סג}} עצה המובחרת מזה דהיינו שיתקן העסענס מע"ש לגמרי שלא יצטרך לערות לתוכו עוד רותחין למחר בשבת ולמחר כשיצטרך לשתות {{שהצ|סד}} יתן העסענס הצונן לתוך הכוס ששותה בו אחר שעירו המים חמין לתוכו ונעשה כ"ש וה"ה שמותר לתת לתוך הכוס הזה {{עוגן|קלה:}}שהוא כ"ש חלב שנצטנן אבל אסור לערות עליהם מכ"ר וכדלעיל בס"ד וכשהעסענס שלו אינו צונן {{שהצ|סה}} הוא בודאי טוב לצאת בזה ידי כל הדעות:

({{עוגן1|מ}}) '''אם בשלו אח"כ במשקה.''' ר"ל שנתנו בקדרה כשמתבשלת עם רוטב דאם נותנו במשקים צוננים תיפוק ליה דיש בו משום בישול עבור המשקים:

({{עוגן1|מא}}) '''משום בישול.''' דאע"ג דאין בישול אחר בישול בדבר יבש מ"מ יש בישול אחר צלי ואפילו עדיין רותח מחמת הצליה [אחרונים] וה"ה דלשיטה זו יש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלי רוטב [מ"א] ולאו דוקא אצל האש דה"ה בכל מקום שיוכל להצלות מחום התנור ולכן צריך ליזהר שלא להחזיר בשר מבושל בלי רוטב לתוך התנור במקום החום שהיד סולדת בו ואפילו אם יעמידנו ע"ג קדרה המפסקת אבל לכו"ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפילו אם נצטנן {{שהצ|סו}} ובלבד שלא יקרבנו ביותר כדי שלא יבוא לחתות וגם לא יעמידנו על קרקעית התנור אלא ע"י הפסק כלי ריקנית תחתיה כדי שלא יהיה נראה כמבשל ועיין לעיל ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/רנג#ה|סימן רנ"ג ס"ה]] וה"ה באפיה כה"ג דאין אפיה אחר אפיה:

({{עוגן1|מב}}) '''ואסור ליתן פת וכו'.''' הוסיף בזה דין אחר והטעם דסבירא ליה לדעה זו דיש דברים שמתבשלים אפילו בכלי שני מפני שהם רכים ואין אנו בקיאים וע"כ הוסיף לאסור ליתן פת האפוי דהוא רכיך אפילו בכלי שני וה"ה דלדעה זו {{שהצ|סז}} יש להחמיר נמי {{שהצ|סח}} בשאר דברים שלא ליתנם בכלי שני ועיין לקמן בס"ט אודות תבלין:

({{עוגן1|מג}}) '''מתירין בכלי שני.''' ס"ל דאין כלי שני מבשל בשום דבר:

({{עוגן1|מד}}) '''אפילו בכלי ראשון.''' ס"ל דאין שייך שם בישול אחר אפיה או צליה וה"ה להיפך:

({{עוגן1|מה}}) '''ונהגו ליזהר וכו'.''' פי' שאין נותנים לחם במרק של הטשאלינ"ט בקערה שהיא כלי שני וכ"ש שיזהר שלא לערות עליהם מכלי ראשון {{שהצ|סט}} ואותם שחותכים הבצלים ונותנין לתוך המרק בקערה לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד סולדת בהמרק דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ"ה נזהרים כ"ש בבצלים שצריך ליזהר כי אין אנו בקיאין במידי דמקרי רכיך וכנ"ל וכ"ש לפי מה שנוהגין ליתן הבצלים לתוך התבשיל שהוא דבר גוש בודאי יש ליזהר בזה {{שהצ|ע}} דיש פוסקים שסוברים דדבר גוש שמונח בכלי שני דינו ככ"ר. ואפילו אם ימתין עד שיהיה המרק שבקערה אין היד סולדת בו מ"מ יזהר שלא ישפוך אח"כ על שיורי בצלים שנשאר בקערה מן המרק שבקדרה אם היד סולדת בהן דעירוי מבשל כדי קליפה כדקי"ל (בסימן) [בסעיף] י' ויש בזה חשש דאורייתא. וכן מה שנוהגין איזה אנשים כשעושין חמין מרגלי בהמה לחתוך חתיכת פת בכלי ולערות עליהם המרק של הרגלים מכ"ר {{שהצ|עא}} לא יפה הם עושין דאפילו אם לא יתן הפת בתחלה עד שיערה המרק תחלה בכלי כדי שיעשה כ"ש הלא כתב רמ"א דיש ליזהר בזה אלא אם רוצה ליתן פת ימתין עד שלא יהיה היד סולדת במרק או שלכל הפחות ישאב בכף מן הקדרה כדי שתהיה הקערה כלי שלישי וכ"ש אם רוצה ליתן בצלים ושומים לתוך החמין האלו בודאי יזהר מאד לעשות כן דאם יערה עליהם מכלי ראשון שהיד סולדת בהן יש בזה חשש אב מלאכה וכנ"ל:

({{עוגן1|מו}}) '''לכתחלה וכו'.''' ובדיעבד אפילו בכ"ר אין לאסור דיש לסמוך איש מקילין:

({{עוגן1|מז}}) '''אפילו בכ"ש.''' ובכלי שלישי מצדד הפמ"ג ב[[פרי מגדים - אשל אברהם/{{כאן}}#לה|סקל"ה]] להקל עי"ש:

({{עוגן1|מח}}) '''כ"ז שהיד סולדת בו.''' עיין בחיי אדם שכתב דהיכא שהיד נכוית בו לכו"ע מבשל אפילו בכלי שני:

({{עוגן1|מט}}) '''דבר חם שהיד סולדת וכו'.''' המחבר {{שהצ|עב}} אזיל לשיטתיה בס"ד דאם נצטנן קצת עד שאין היד סולדת בו יש בו עוד משום בישול אבל לפי מה שכתב רמ"א בהג"ה בסט"ו דנוהגים להתיר אם לא נצטנן לגמרי א"כ לא בעינן יד סולדת בו:

({{עוגן1|נ}}) '''בו.''' ואפילו לא נתבשל כל צרכו דאמרינן לעיל בס"ד דיש בו משום {{עוגן|קלו.}}בישול אפילו ברותח שאני הכא דלא יבוא עי"ז לידי בישול גמור רק שישתמר חומו בתוכו [ט"ז] אבל {{שהצ|עג}} הרבה אחרונים חולקין עליו וס"ל דאינו מותר רק בנתבשל כל צרכו דיש לחוש שמא יתוסף מעט בישול ע"י החום וכתב בספר [[מאמר מרדכי/{{כאן}}|מאמר מרדכי]] דבכל צרכו אפי' יהיה מצטמק ויפה לו ע"י העמדה זו ג"כ שרי:

({{עוגן1|נא}}) '''להניחו וכו' הטמונה.''' בבגדים מבע"י ואשמועינן {{שהצ|עד}} דמותר להניח הכלי תחת הבגדים שכיסו בהן הקדרה ואף שאין טומנין בשבת אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל הכא כיון דעיקר הטמנה היה מבע"י לצורך הקדרה דזה מותר {{שהצ|עה}} ולכן אם נתגלתה הקדרה דמותר לכסותה מותר לכסות דרך אגב גם הכלי שיש בו הדבר חם:

({{עוגן1|נב}}) '''פיו בבצק.''' כדי שלא יצא חומו ומיירי בשאינו מוקצה כגון דצריך הבצק לתרנגולין שבביתו. ועיין במ"א דדוקא בבצק שהוא אינו בר מירוח אבל בשעוה וזפת {{שהצ|עו}} או טיט שהוא דבר המתמרח אסור משום ממרח וכענין דאיתא לעיל ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/שיד#יא|סימן שי"ד סי"א]] דאסור ליתן שעוה בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח והט"ז כתב {{שהצ|עז}} דבצק נמי בר מירוח הוא אלא הטעם דאין בזה משום מירוח לפי שאין מקפיד עליו לדבק אותו בטוב רק שלא יהיה מגולה לגמרי שלא יתקרר אבל שם גבי נקב החבית קפיד עליה לדבק היטב ולהחליקו סביב הנקב שלא יזוב היין החוצה עכ"ד ולפי זה אף בטיט ושעוה מותר בעניננו אבל להמ"א הנ"ל אסור:

({{עוגן1|נג}}) '''אבל אין מניחין וכו'.''' דתבשיל שנצטנן קי"ל בס"ד דיש בישול אחר בישול וע"כ אסור אפילו לא הטמינם כלל בשום דבר וה"מ בדבר לח אבל {{שהצ|עח}} בדבר יבש אפילו נצטנן לגמרי שרי וכדלקמיה בס"ח:

({{עוגן1|נד}}) '''שהעליון יכול להתחמם וכו'.''' היינו {{שהצ|עט}} אפילו אם אין בדעתו להשהות שם כ"כ חיישינן דילמא מישתלי וכדלקמיה בסי"ד:

({{עוגן1|נה}}) '''אפילו כלי התחתון וכו'.''' הטעם דכיון שהקדרה מפסקת איכא היכרא טובא {{שהצ|פ}} ואינו נראה כמבשל {{שהצ|פא}} ומיירי שהיה הכלי מבושל כל צרכה:

({{עוגן1|נו}}) '''על האש וכו'.''' ס"ל דע"י קדרה המפסקת {{שהצ|פב}} הוי כמו כירה גרופה דאסור להניח עליה לכתחלה ועיין מה שכתבנו לקמיה דהלכה כדעה הראשונה:

({{עוגן1|נז}}) '''להניח דבר קר.''' סעיף זה וסעיף זיי"ן {{שהצ|פג}} ענין אחד הוא ואלו השתי דעות שבסעיף זה הם עצמן שבסעיף זיי"ן אלא דשם מיירי בדבר לח דאם היה מצטנן יש בו משום בישול לכך כתב כלי שיש בו דבר חם והכא איירי בדבר יבש דאפילו נצטנן אין בו עוד משום בישול וכדלעיל בס"ד:

({{עוגן1|נח}}) '''וכל דבר שמותר להניחו וכו'.''' דהיינו כל מה שנתבאר בסעיף ד' דאין בו משום בישול כגון ביבש אפילו נצטנן ומותר לשרותו בכלי ראשון ה"ה דמותר להניחו נגד המדורה רחוק קצת דלא חיישינן לחיתוי וכמבואר בסט"ו:

({{עוגן1|נט}}) '''מיחם שעל גבי האש.''' ואע"ג דאפילו בכירה גרופה מן האש לא שרי ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/רנג|סימן רנ"ג]] אלא חזרה אבל להניח לכתחלה אסור כמבואר שם בס"ה בהג"ה וא"כ הכא אע"פ שהמיחם שלמטה מפסיק בין הכלי ובין האש מאי הוי {{שהצ|פד}} צ"ל דס"ל לדעה זו דהפסקת המיחם אפי' באינה גרופה עדיף מכירה גרופה דהתם הקדרה עומדת ע"ג כירה שהוא מקום שדרך לבשל תמיד {{שהצ|פה}} ונראה כמבשל אבל בכאן שעומדת ע"ג קדרה שאין דרך בישול בכך ולכן שרי אף להניח לכתחלה:

({{עוגן1|ס}}) '''וראשון נראה עיקר.''' וכן פסק הא"ר והגר"א וקאי גם על הא דסעיף זיי"ן דענין אחד הוא וכמו שכתבנו למעלה:

({{עוגן1|סא}}) '''רוטב.''' דכיון שיש בו רוטב כבר פסק המחבר לעיל בס"ד דבנצטנן יש בישול אחר בישול וממילא אסור ליתנו ע"ג מיחם חם אף אם אינו ע"ג האש וכנ"ל בס"ו:

({{עוגן1|סב}}) '''ומצטמק ויפה לו.''' דע דכל לשון הסעיף הזה הוא מלשון רי"ו {{שהצ|פו}} ואזיל לשיטתיה הנזכר לעיל בס"ד בהג"ה דדוקא במצטמק {{עוגן|קלו:}}ויפה לו אז יש בישול אחר בישול ולדינא כבר כתבנו לעיל בס"ד דהלכה כשאר פוסקים דאין מחלקין בזה {{שהצ|פז}} ואף המחבר אפשר דסובר כן כמו שסתם שם אלא דלישנא דרי"ו נקיט ואזיל:

({{עוגן1|סג}}) '''כל זמן וכו'.''' היינו {{שהצ|פח}} אפילו כבר פסק רתיחתו ממנו:

({{עוגן1|סד}}) '''שהיד סולדת בו.''' אבל אם אין היד סולדת בו {{שהצ|פט}} אפילו כלי ראשון אינו מבשל. ואם לא העבירוהו מעל האש אסור ליתן לתוכו תבלין ואפי' מלח בכל גוונא ואפי' דעתו לסלק את הקדרה מהר משם פן ישכח עד שיתבשל וכדלקמן בסי"ד:

({{עוגן1|סה}}) '''לתוכו תבלין.''' אבל בכלי שני מותר לתת תבלין אפי' יד סולדת בו דאין מתבשל שם ואם מונח בכלי שני דבר גוש שהיד סולדת בו יש ליזהר בזה {{שהצ|צ}} דיש פוסקים שסוברין דדבר גוש כ"ז שהיס"ב דינו ככלי ראשון:

({{עוגן1|סו}}) '''כיון שהעבירו.''' דעל {{שהצ|צא}} האש אפי' בישרא דתורא מתבשל:

({{עוגן1|סז}}) '''כבשרא דתורא.''' ואף שנימוח אף בכלי שני {{שהצ|צב}} מיחויו אינו בישולו שאף בצונן אתה רואה כן:

({{עוגן1|סח}}) '''בשר מלוח.''' ר"ל בשר שנמלח והודח {{שהצ|צג}} כדין:

({{עוגן1|סט}}) '''של שור.''' דנהי דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית שבו מתבשל [טור]:

({{עוגן1|ע}}) '''דבלא מלוח וכו'.''' היינו דלא נטעה לומר דהטעם שאוסר הוא משום דהמלח מרכך הבשר ומתבשל אח"כ בכלי ראשון אלא דאפי' בלא נמלח כלל היה אסור לתתנו מפני הלחלוחית וכנ"ל והא דנקט המחבר מלוח דאי לא היה מלוח היה אסור לתתנו מפני איסור דם בכלי רותח בלא איסור שבת:

({{עוגן1|עא}}) '''ויש אוסרים וכו'.''' בגמרא איכא תרי לישני בזה ללישנא בתרא הוי מלח לקולא דקשה להתבשל כבישרא דתורא מש"ה מותר אפי' בכלי ראשון כשהעבירוהו מהאש וללישנא קמא הוי מלח לחומרא דאפי' בכלי שני מתבשל ופסקו רוב הפוסקים כלישנא בתרא אלא מפני שיש מחמירין לכן כתב דהמחמיר תבא עליו ברכה. וה"מ במלח שחופרין אבל מלח שעושין ממים שמבשלין אותם אין בו משום בישול לכו"ע דאין בישול אחר בישול וכדלקמן בסט"ו [מ"א וש"א] {{שהצ|צד}} וכן בצוקע"ר מותר מהאי טעמא ליתנו בכ"ר לאחר שהעבירוהו {{שהצ|צה}} מן האש ויש {{שהצ|צו}} שמפקפקין בזה. וטוב ליזהר מכלי ראשון לכתחלה:

({{עוגן1|עב}}) '''אפילו הוא וכו'.''' דע"ג האש אפי' לפסק השו"ע אסור וכנ"ל:

({{עוגן1|עג}}) '''דהמלח בטל.''' ואע"ג דמידי דעביד לטעמא לא בטיל {{שהצ|צז}} שאני הכא דהוי זה וזה גורם דהכא מיירי שנמלח ג"כ מכבר בע"ש וגם מיירי דהמלח שנתן עכשיו לא היה בה כדי ליתן טעם בקדרה זולת המלח של אתמול אבל אם היה במלח של עכשיו לבדו כדי ליתן טעם אסור המאכל {{שהצ|צח}} עד מו"ש {{שהצ|צט}} אם נתן בהכלי כשעומד על האש וה"מ במלח שנעשה מחפירה {{שהצ|ק}} אבל במלח שנעשה ממים שמבשלין אין לאסור המאכל וכנ"ל:

({{עוגן1|עד}}) '''מכלי ראשון.''' דאף דתבלין אין {{עוגן|קלז.}}מתבשל בכ"ש וכנ"ל מ"מ העירוי מכ"ר קי"ל דהוא מבשל כדי קליפה {{שהצ|קא}} ואפי' בדיעבד אסור אם עירה להדיא עליהן {{שהצ|קב}} שלא נפסק הקילוח:

({{עוגן1|עה}}) '''מלאה מים חמין.''' ואפי' {{שהצ|קג}} בחמי טבריא אסור ליתן צוננים באמבטי שהומשך מן המעין לתוכה אלא צריך ליטול מהאמבטי בכ"ש ואח"כ יתן המים לתוכה אפילו המים צוננים מועטין מן החמים וכדלקמיה בסי"ב:

({{עוגן1|עו}}) '''אע"פ שהיא כ"ש.''' דכיון שהן לרחיצה מסתמא חיממן הרבה ומתבשלין הצוננים שמתערבין בהם אע"פ שהאמבטי היא כ"ש [טור] וזהו שכתב שהרי מחממן הרבה:

({{עוגן1|עז}}) '''אין נותנים לה מים צונן.''' עיין {{שהצ|קד}} באחרונים שכתבו דדוקא מים מועטין שאפשר שיתבשלו שם אבל אם נותן הרבה כ"כ עד שהחמין נעשים פושרים עי"ז שרי וכמו לקמיה בסוף סי"ב ונראה דאם היה האמבטי {{שהצ|קה}} כלי ראשון יש לחוש לדעת הר"ן ורבינו ירוחם שכתבו דבאמבטי אסור ליתן אפי' צונן מרובים:

({{עוגן1|עח}}) '''אבל נותן וכו'.''' ואפי' אם האמבטי הוא כ"ר מותר לערות לתוך מים צוננים {{שהצ|קו}} אם הם מרובין על החמין ואע"ג דאסור לערות על תבלין כמ"ש בס"י דהוי ככלי ראשון זהו דוקא על דבר גוש אבל הכא שאני שמתערבין החמין עם הצונן ומתבטל חמימותן כיון שהצונן מרובים. וליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב {{שהצ|קז}} צונן אסור דכיון שאינו מתערב {{שהצ|קח}} מבשל כדי קליפה [מ"א]:

({{עוגן1|עט}}) '''לתוך אמבטי אחר.''' לרבותא נקט דאע"פ שהוא אמבטי לא גזרו וכ"ש לתוך כלי אחר שיש בו צונן:

({{עוגן1|פ}}) '''מים צונן מרובים וכו'.''' אבל מועטין שיוכלו להתחמם מחום המיחם עד שתהא היד סולדת בהן אסור אבל מרובין מותר {{שהצ|קט}} אפי' אם ימלא את כל הכלי במים צוננים וע"י זה יוכל הכלי לבוא לידי צירוף [דהיינו כשהכלי מתכות חם ונותנין לתוכו צונן מחזקים את הכלי וזה הוא גמר מלאכת הצורפין שרתיחת האור מפעפעתו וקרוב להשבר והמים מצרפין פעפועיו] אפ"ה שרי כיון שאין מתכוין לזה ולאו פסיק רישיה הוא דאפשר שלא יגיע הכלי עי"ז לידי צירוף. והמכוין לצרף י"א שהוא חייב מדאורייתא וי"א שהוא מדרבנן:

({{עוגן1|פא}}) '''לתוך מים צונן או צונן וכו'.''' ובשניהן אפי' המים צוננים מועטין שעדיין היד סולדת בהן אחר התערובות ג"כ שרי כיון שהוא בכלי שני קי"ל דכלי שני אינו מבשל וכדלעיל בס"ט:

({{עוגן1|פב}}) '''שלא יהיו בכ"ר.''' דאם החמין הם בכלי ראשון אסור לצוק בתוכם מים צוננים {{שהצ|קי}} וה"ה דאסור לערות מהם לתוך מים צוננים מועטים שיתבשלו על ידם:

({{עוגן1|פג}}) '''ואם המים מרובין.''' קאי אצונן לתוך חמין וכן אם חמין לתוך צונן היה הצונן מרובים שרי. ועיין בחיי אדם שכתב דבצונן לחמין דוקא ששופך בשפיכה גדולה הכל בפעם אחת אבל מעט מעט אסור לערות {{שהצ|קיא}} שהרי מבשל תיכף ומה יועיל מה שמצטנן אח"כ:

({{עוגן1|פד}}) '''רק שיפיגו צינתן.''' ואפי' חמין קצת {{שהצ|קיב}} כעין פושרין שרי רק שלא יהיה היד סולדת בהן:

{{עוגן|}}({{עוגן1|פה}}) '''רק שלא יהיה על האש.''' וה"ה סמוך לאש במקום שיכול להתבשל פן ישכח ויניחנו שם וכדלקמיה בסי"ד:

({{עוגן1|פו}}) '''קיתון של מים.''' אף דמים בלבד בלא כלי ג"כ מותר לערב בתוך כלי שני וכנ"ל בסי"ב נקט ע"י כלי משום סיפא לאשמועינן דבכלי ראשון אפי' ע"י הפסקת כלי אסור:

({{עוגן1|פז}}) '''בכלי שני.''' כ"ש מיקרי כשעירו מן כלי ראשון שהרתיחו החמין בתוכו לתוך כלי זה ומותר אפי' אם היד סולדת בו אבל אם שואב בכלי ריקן מתוך כלי ראשון י"א דדינו ככלי ראשון ובפרט אם משהה הכלי ריקן בתוכו עד שמעלה רתיחה ודאי מקרי כ"ר [אחרונים]:

({{עוגן1|פח}}) '''בענין שאינו יכול וכו'.''' היינו שאפי' אם יעמדו שם המים והמשקין זמן מרובה לא יתחממו כ"כ:

({{עוגן1|פט}}) '''דהיינו מקום שכריסו וכו'.''' דלא נוכל לשער ביד {{שהצ|קיג}} דיש שסולד מרתיחה מועטת ויש שאינו סולד:

({{עוגן1|צ}}) '''כיון שיכול וכו'.''' וחיישינן דילמא מישתלי ליטלו:

({{עוגן1|צא}}) '''וה"ה בפירות.''' היינו שאסור להניחן במקום החום להפיג צינתן פן ישכח עד שיצלו ואף שנאכלין כמות שהן חיין ג"כ אסור {{שהצ|קיד}} דשייך בהן שם בישול שהם משתבחין עי"ז {{שהצ|קטו}} אבל ליתנן רחוק מהאש אפי' דבר שאין נאכל כמות שהוא חי שרי. {{שהצ|קטז}} ומ"מ מותר ליתן אלונטית וכלי עופרת סמוך לאש לחממו [היינו שיש בהכלי תבשיל שלא נצטנן ורוצה שיהיה חם] אף אם הוא קרוב כ"כ עד שיוכל הכלי להיות ניתך שם או לשרוף האלונטית דכיון דלא ניחא ליה בהכי הוי דבר שאין מתכוין וגם מסתמא לא ישכח ויזהר הרבה ליקח אותו משם קודם שיתיך או ישרוף:

({{עוגן1|צב}}) '''דבר שנתבשל וכו'.''' הטעם דכיון שכבר נתבשל שוב אין בזה משום חשש בישול ומיהו {{שהצ|קיז}} על האש ממש אסור מדרבנן מפני שנראה כמבשל אבל בזה שמעמידו כנגד המדורה שאין דרך בני אדם ברוב פעמים לבשל כך אפי' איסור דרבנן ליכא [הרשב"א] ועיין מה שכתבנו לקמיה בשם הרא"ש שסובר דסמוך למדורה ג"כ אסור אלא צריך להרחיק קצת:

({{עוגן1|צג}}) '''כל צרכו והוא יבש.''' דאי לא הוי כל צרכו אפי' אם היה דבר יבש והוא רותח יש בו עוד משום בישול כנ"ל בס"ד וממילא אסור להעמידו במקום שהיס"ב ואי הוי דבר לח אפי' בכל צרכו יש בו עוד משום בישול אם נצטנן לפי מה שפסק המחבר בריש ס"ד:

({{עוגן1|צד}}) '''כנגד המדורה.''' נקט נגד המדורה ולא אצל המדורה להורות שצריך להרחיק קצת מן המדורה ולכן לא חיישינן שיבוא לחתות באש דכיון שהצריכו חכמים להרחיק קצת אית ליה הכירא ולא אתי לחתויי [הרא"ש]. וראיתי {{שהצ|קיח}} איזה אחרונים שכתבו דמיירי שהיה עשוי מדורה בפני עצמה אבל כשמדורת עצים הוא בתוך התנור אסור להכניס שם קדירה אפי' אם מרחיק קצת מן המדורה כיון שהוא מקום שהיד סולדת בו ולא גרע ממה שמבואר ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/רנג|סימן רנ"ג]] דאסור להכניס קדרה לכירה כשאינה גרופה דהוא אפי' אם אינו מעמידו סמוך להאש. אך אם אינו מעמיד את הקדרה על קרקעית התנור כ"א על איזה כלי המפסיק אז יש להקל וכנ"ל ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/רנג#ג|סימן רנ"ג ס"ג]]:

({{עוגן1|צה}}) '''ואפי' נצטנן כבר.''' לפרש דברי המחבר בא דמיירי בנצטנן ולהכי לא התיר אלא ביבש:

({{עוגן1|צו}}) '''רותח.''' היינו שהיד סולדת בו:

({{עוגן1|צז}}) '''ויש מקילין לומר.''' פליג אמחבר דס"ל דדוקא כשהוא יבש אבל בדבר {{עוגן|קלח.}}לח שנצטנן יש בישול אחר בישול {{שהצ|קיט}} ודעה זו ס"ל דאין בישול אחר בישול בכל גווני ואפי' נצטנן לגמרי:

({{עוגן1|צח}}) '''על גבי האש וכו'.''' דאם נותן ע"ג ממש אף שאין בו איסור דאורייתא לדידהו עכ"פ אסור מדרבנן {{שהצ|קכ}} מפני שנראה כמבשל {{שהצ|קכא}} וגם דאתי לחתות בגחלים:

({{עוגן1|צט}}) '''אם לא וכו'.''' אף דלדעת המחבר כיון שנצטנן מעט מחמימותו ואין היס"ב שוב יש בו משום בישול וכמו שכתבנו לעיל בס"ד המנהג להקל בזה דסומכין בזה איש מקילין כ"ז שלא נצטנן לגמרי:

({{עוגן1|ק}}) '''אינפאנדא וכו'.''' הוא פשטיד"א הנזכר בכמה מקומות והוא פת כפולה הממולא בחתיכות שומן ונותנו שם כדי לחממו והטעם שמותר דכיון {{שהצ|קכב}} שהוא יבש אף שנצטנן לא שייך ביה בישול עוד וכמ"ש בסט"ו ואע"פ שהשומן חוזר ונימוח מ"מ מקרי יבש כיון שבשעה שנותנו לחממו לא נמחה עדיין:

({{עוגן1|קא}}) '''כנגד האש.''' היינו ע"ג איזה כלי המפסיק דאל"כ אסור וכנ"ל ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/רנג|סימן רנ"ג]] ס"ג וס"ה:

({{עוגן1|קב}}) '''ואע"פ וכו'.''' ולא דמי לריסוק שלג וברד המבואר לקמן ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/שכ#ט|סימן ש"כ ס"ט]] דאסור מטעם נולד שמוליד המים וה"נ הרי מתחלה היה עב וקפוי ועכשיו נעשה זך וצלול דשאני הכא דלא עביד כלום בידים אלא ממילא הוא נמחה וגבי ברד נמי תניא אבל נותן הוא לתוך הכוס של יין לצננו ואינו חושש ואע"פ שנימוח כיון שהוא ממילא:

({{עוגן1|קג}}) '''וכ"ש קדירה וכו'.''' דבזה כשהוא נימוח מתערב השומן עם הרוטב ואינו ניכר ודמי ממש להא דאמרינן אבל נותן לתוך הכוס משום דאינו ניכר כשנימוח הברד לתוכו:

({{עוגן1|קד}}) '''דשרי.''' היינו רק לענין איסור נולד דלא שייך בזה {{שהצ|קכג}} אבל לענין איסור בישול הכא חמיר מדלעיל דהא רוטב הוא דבר לח ודבר לח שנצטנן שייך בו בישול כמ"ש המחבר בסט"ו {{שהצ|קכד}} וע"כ אינו מותר הכא רק אם יעמיד הקדרה במקום שאין היד סולדת בו:

({{עוגן1|קה}}) '''ויש מחמירין.''' ס"ל דגם בזה שייך איסור נולד {{שהצ|קכה}} ואפי' בקדרה שהשומן מעורב עם המרק ולא דמי להא דאמרינן אבל נותן הוא לתוך הכוס דהתם אין הברד ניכר כלל כשנמחה בהכוס {{שהצ|קכו}} אבל שומן שנמחה צף למעלה וניכר הוא {{שהצ|קכז}} ואפי' להניחו בחמה שיהיה נמחה ג"כ אסור לדעה זו. ודע דאפי' להיש מחמירין אינו אסור כ"א כשיש {{שהצ|קכח}} הרבה שומן על הפשטיד"א שכשיהיה נימוח יהיה זב לחוץ ויהיה מינכר בפ"ע אבל אם אין על הפשטיד"א כ"כ שומן {{שהצ|קכט}} או שמעמידו כ"כ בריחוק מקום מן החום שלא יהיה נימוח עד שיזוב לחוץ אלא מעט ממנו יהיה נימוח בתוכו לבד {{שהצ|קל}} או אם השליך לחוץ השומן שעליו מותר לחמם הפשטיד"א לכו"ע ואף שעדיין נפשר וזב מבשר שומן שבתוכו דבר מועט הוא ושרי לכו"ע {{שהצ|קלא}} וכן מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן אע"פ שמקצתו זב כיון דדבר מועט הוא הנפשר לא חשיב ושרי. כתבו {{שהצ|קלב}} האחרונים כד של מים או שאר משקין שנקרש {{שהצ|קלג}} מלמעלה שרי לכו"ע להעמידו {{שהצ|קלד}} במקום שלא יגיע ליד סולדת בו דהקרח כשימס יהיה מתערב תיכף תוך המשקים שתחתיו ואינו ניכר:

({{עוגן1|קו}}) '''להחמיר.''' ומ"מ קודם שהוסק התנור מותר להניח הפשטיד"א כיון דיש מתירין אפי' אח"כ ואין לעשות כן בפני ע"ה [מ"א וש"א]:

({{עוגן1|קז}}) '''במקום צורך יש לסמוך.''' היינו דאז אפי' לכתחלה מותר {{שהצ|קלה}} ובדיעבד {{עוגן|קלח:}}בכל בכל גווני אין לאסור:

({{עוגן1|קח}}) '''אסור ליתן צונן וכו'.''' לפי מה דמסיק הרמ"א לעיל בסט"ו בהג"ה יש להקל בזה אם היה דבר מבושל ולא נצטנן לגמרי:

({{עוגן1|קט}}) '''הרבה.''' דחיישינן שמא ישכח ויניחנו שם עד שיתבשל:

({{עוגן1|קי}}) '''כדין מניח וכו'.''' ר"ל ומבואר לעיל בסי"ד דאפילו להפיג צינתו אסור אם יכול לבוא לידי בישול:

({{עוגן1|קיא}}) '''ואם אינו וכו'.''' ואם המיחם עומד ע"ג האש עיין לעיל בס"ח:

({{עוגן1|קיב}}) '''מותר.''' אפי' אם הצונן הוא דבר שלא נתבשל מעולם:

({{עוגן1|קיג}}) '''שהעבירן מרותחין.''' נקט שהעבירן לרבותא דאפי' בזה אסור כשלא נתבשל כל צרכו ובנתבשל כל צרכו אפי' עומד ע"ג האור מותר להוציא בכף כן משמע בב"י אבל בא"ר מסיק {{שהצ|קלו}} דיש לאסור בזה:

({{עוגן1|קיד}}) '''שנמצא מגיס וכו'.''' וכ"ש להגיס ממש דאסור ויש חיוב חטאת בזה לפי מה שפסק השו"ע לעיל בס"ד דבזה מסייע ומקרב להבישול וחשיב {{שהצ|קלז}} כמבשל:

({{עוגן1|קטו}}) '''כל צרכו מותר.''' אפי' להגיס בו דאין בישול אחר בישול וכדלעיל בס"ד:

({{עוגן1|קטז}}) '''אסור להגיס בו.''' משום צובע {{שהצ|קלח}} שכן הוא מלאכת הצביעה להגיס תמיד כדי שלא יתחרך גם ע"י הגסה נקלט הצבע בצמר יותר:

({{עוגן1|קיז}}) '''אף בקדירה וכו'.''' אלא יהפוך הקדירה לקערה ולא יוציא בכף ועיין באחרונים דלא נהיגין להחמיר בזה דבאמת העיקר כמו שכתבנו מתחלה דמבושל כל צרכו אפי' להגיס מותר וכמבואר לקמן ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/שכא#יט|סימן שכ"א סוף סי"ט]] והרוצה להחמיר יחמיר בהגסה ממש אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל {{עוגן|קלט.}}בנתבשלה כל צרכה ואינה על האש:

({{עוגן1|קיח}}) '''כנגד המדורה.''' לאו דוקא {{שהצ|קלט}} דה"ה במעביר את השפוד שתחוב עליו הצלי מהאש כ"ז שהוא רותח שהיס"ב אסור לטוח עליו {{שהצ|קמ}} ואפילו אם הניח אח"כ על הקערה שהוא כ"ש ג"כ אסור דהא כמה פוסקים סוברים דדבר גוש כ"ז שהיס"ב אפילו בכ"ש מבשל {{שהצ|קמא}} ומ"מ בדיעבד אין לאסור כשהוא מונח בכלי שני {{שהצ|קמב}} דסמכינן על הפוסקים דכלי שני אינו מבשל בכל גווני {{שהצ|קמג}} וכ"ז בשום ושמן דהוא דבר חי שלא נתבשל {{שהצ|קמד}} אבל בשומן שנקפא מותר לטוח אפילו כנגד המדורה דאין בו שוב משום בישול כיון שכבר נתבשל וכמו שכתבנו למעלה בסט"ז דדבר יבש שכבר נתבשל אין בו שוב משום בישול {{שהצ|קמה}} ומשום נולד ליכא כיון דנבלע בהבשר ואינו בעין {{שהצ|קמו}} ובלבד שלא ירסקנו בידים רק יניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאליו {{שהצ|קמז}} וה"ה דמותר לטוח מטעם זה בשומן אווז שנקפא ע"ג מיני קמחים וקטניות [כגון לאקשי"ן ערביזי"ן היר"ז] שנתנום ע"ג קערה אף שהוא רותח ורק שיניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאליו וכנ"ל. איתא בתוספתא אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד את התבלין ובא אחר והגיס כולם חייבים [היינו שהנותן האור חייב משום מבעיר דכשהוא מוליך גחלת ממקום למקום הוא מתלבה מרוח הליכתו והנותן העצים ג"כ חייב משום מבעיר כ"כ רש"י ואידך כולהו משום מבשל וגם מגיס נמי מטעם זה שכל העושה דבר מצרכי בישול ה"ז מבשל וכמו שכתב הרמב"ם והנותן את הקדרה מיירי בחדשה וחייב משום שמתלבן ומתחזק הקדרה ע"י שנותנה על האש. גמרא שם ועיין במגדול עוז] אחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ואחד נתן את העצים ואחד הביא את האור ובא אחר והגיס שנים האחרונים חייבים [כן הוא הגירסא הנכונה כפי מה שהגיה הגר"א בהגהותיו על התוספתא וכן הוא לפי מה שמצא הב"י מוגה בספרי הרמב"ם וא"צ עתה לשום דוחק שנדחק מהר"י בי רב בהכ"מ ע"ש] וכתב הרב המגיד דלד"ה כל שאין בבישולו חיוב כגון במבושלת כל צרכו אין בהגסתו חיוב וב"י כתב {{שהצ|קמח}} בשם הכלבו דכשהיא על האש חייב בהגסה אפילו במבושל כל צרכו.

כלי בישול שלנו שקורין סאמאווא"ר שהוחם מע"ש אסור ליטול ממנו מים בשבת כשאינו גרוף מן הגחלים [כ"כ בספר תוספת ירושלים לעיל ב[[תוספת ירושלים/אורח חיים/רנג|סימן רנ"ג]] ע"ש שהביא זה בשם ירושלמי דקאמר שם דמוליאר שאינו גרוף אין שותין ממנו בשבת הטעם מפני שהוא עשוי פרקים הוא מתיירא שמא יתאכל פירוקו והוא מוסיף מים] ולפ"ז יש ליזהר כשישב לשתות מן הכלי בישול שלנו קודם שקיעה ובאמצע קידש עליו היום שלא לשתות ממנו עוד:

{{ניווט כללי תחתון}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:משנה ברורה]]