עריכת הדף "משיב דבר/א/ד"

{{ניווט כללי עליון}}
{{OCR}}

להרח"ג דק"ק קראלעוויץ י ע"ד שנהגו הסופרים לעשות בתים של תפילין טיח של היד תתת העור הדק העלון ועל הטיח עוד עור דק מבפנים והעיר הה"ג נ"י לפסול משום דהוי הפסק בין בית שהפרשיות מונתות בו ובין השי"ן והוי כמו שמשים תפלין שאין עליהם שי"ן בתיק והשית כתוב על התיק עכ"ל הכה הפסק בעלמא בין הפרשיות י לעור הבתים בלי הוספת חסרון השי"ן אע"ג שבביאור הגאון ר"מ בנעט על המרדני הלכות תפלין הסביר כונת רבינו שמשון שערער על שמושא רבא שכתב לכרוך על פל פרשה ופרשה קלף שתהא משתמרת יפה (הכי איתא במרדכי דפוס ישן ועתה נדפס הכי באלפסי דפוס זיטאמיר) משום דאין מת החיצון רואה את האויר ופלפל ר"ש בזה כמבואר במרדכי והמן הגאון הנ"ל דכמו שיש פסול כשאין הבתים. רואים אח האויר ה"נ נימא דצריך שלא יהיה הפסק בין הבתים להפרשיות שבפנים אלא שהבתים רואים אויר הפרשיות וכו', ובמת"כ זה לא נזכר בשום פוסק, ואדרבה מפורש יוצא בלשון הרמב"ם שכורכין הפרשיות במטלית והבין הרא"ש הכונה במטלית של בגד ולא של קלף ולא עלה על הדעת לפסול משום הפסק בין הפרשיות לבין הבתים, ותדע דאם היה הפסק פוסל לא היה נ"מ בין תפילין ש"י לשל ראש דבשלמא"בדין פסול שאין הבית רואה את האויר דמקום המקור בסנהדרין (דף פט) פל בית תיצון שאינו רואה את האויר פסול שפיר דקדקו הראשונים דוקא ש"ר דשייך בו לשון בית "חיצון כמ"ש הרא"ש בד"ה מעברתא בזה"ל ועוד דאינו רואה את האויר לא שייך אלא בחש"ר שהן ד' בתים ושינה א' מהם ממקומו אבל לא בתש"י שהוא בית אחד לא עכ"ל ונ"כ המרדכי שם בזה"ל ומיהו מצאתי שכ'ר"י טוב עלם שלא מיפסל משום ראית אויר אלא דוקא דראש אבל דיל לא שלא שייך בש"י בית חיצון כר או טעם החילוק כמ"ש המרדכי להלן שם גבי סידור הפרשיות דלהכי בית חיצון שא"ר האולר פסול משום דקדש ושמע המה חיצונים וצריכים שיהיו רואים אויר שיהיו אחוריהם שי"ן ש"ת שהן הלמ"מ ע"ש אבל לענין הפסק פנימי מן הפרשיות לעור הבתים אין שום כועס לחלק וא"כ אתר שדתה המרדכי זה הפסול מהא דתניא מי שיש לו ב' ש"ר טולה עלאחד מהם עורי ונעשה של ה, והשתא אין עור הבתים רואיה את האויר ודחה לחלק בין ש"ר לש"י ואי נימת כדעת הגאון מהרמ"ב דהפסול משום הפסק בין הפ' לבין הבתים מ"ל, וזהו הפסול הא שייך גס בש"י וא"כ לא הועיל המרדני כלום א"ו לא כוון ר"ש מעולס לזה הפסול והדעת נותן דלא בעינן אלא שיהיו הפרשיות מונתיס בתוך בית של עור וכי בשביל שיש איזה הפסק לא מיקם מונח בשת, והלא לענין טומאת כל"ת דכתיב אל תוכו ואיתא בזבחים (דף ג') דאפילו יש מחיצה מפסקת בין אוכלין לכלי מיקרי מונח בתוכו.

מונח בתוכו אך מעכ"ה כ"י דייק וכתב דהוי הפסק בין בית שהפרשיות בו ובין השי"ן כו' ורצונו לפרש ערעור ר"ש על הכריכה שכתב בנדר משום שהכריפה שתהא משתמרת יפה היינו מכל צד והוי כמו בית וא"כ עור החיצון שהוא הבית הפנימי אין רואה את האויר וזהו פי'השני של חידוש אנשי שם ומש"הערער את"כ עוד מטעה שאין השי"ן על עור החיצון פי' שהוא הפנימי רואה האויר (והא דלא פסל ר"ש משום שהקלף הכרוך אינו מרובע י"ל דס"ל כמש"כ התוס' במנחות (דף לה) דפפילין מרובעות אינו אלא בפפרן ואלכסונן ולא למעלה) ומעתה שפיר דקדק מעכ"ת כ"י בנ"ד שהי' ראוי להיות על טור הדק שבפנים ועור החיצון אינו אלא כתיק בעלמא ואע"ג שר"ש' הודה שכבר נהגו כש"ר ואין למחות בידם חכתי אפשר לומר דדוקא הכריכה שאינו אלא מחופה על הפרשיות ואינו בית גמור בהא לא חיישיכן משא"כ כנ"ד דעור הפנימי עשוי כעין בית זהו דעת מעכ"ת נ"י אבל גס לדעתו ישאר הקושיא מהא דתניא מד שיש לו שני של ראש טולה עור על אתד מהם ועושה אותו של יד ונהי דאין לפסול בשל יד משום שאין בית החיצון רואה את הארי, אכתי קשה הא הוי כמו הניח ד' בתים ש"ר בתיק אתד דפשיטא שאינו נעשה בזה ש"י ואין לומר דכיון דש"י הכשרו בבית אתד ולא בד' בתים תלוקין משו"ה מבטל מה שבפנים לגמרי והוי כמו שאינו ועיקר הבית הוא התיצון אבל בנ"ד שפיר תייש מכת"ר דהיכי מעשה בתפילין אתד ש"י או ש"ר מלבד עור החיצון עוד עור בפנים והוי כמת בתוך שת ובעינן שיהיה השי"ן על הבית בפנים והבית שבתון אתו אלא כתיק אבל כד דייקת גס זה אינו דא"כ היאך רצה ר"ש לדתות זה הפסול שעלה על הדעת משום שאין הבית החיצון רואה את האויר מהא דטלה עליו עור הרי ההפרש ברור דדוקא בבית של יד שאין ד בתים כהכשרו משרה לא מיקרי בית כלל ולא אכפת לן אם רואים את האויר אס לא משא"כ בהך דכריכה דשמושא רבא לשיטת ר"ש דהך עור נחשב כמו בית והס נעשין כדינן וכהכשרן שפיר כתב ר"ש דפסול משום שאינו רואה את האויר, אלא ע"כ שאץ לחלק בזה ואתת היא לנו אם העור בפנים נעשה חלוק או לא ועיקר הסברא בזה רק משום דעיקר הוא החיצון והיכי דטולה עור אחד על ד' בתים ש"ר ומבטל את העור שיהי' תמיד על הד' בתים כדרשיהי' של יד נתבטלו הד' בתים לגמרי- וא"כ דכמו לענין בית רואה את האויר תזינן דלא ניחא להו להראשוניס לחלק בזה כמו כן לענין סברת מעכ"ה אין לחלק בין ש"י לש"ר בדבר שלא נזכר בפוסקים הראשונים וממילא מוכח מהא דפניא מי שיש לו שני בפיס ש"ר טולה על אחד מהס עור ועושה ש"י דלא ניחוש להך חששא דעור הפנימי דאין עור הפנימי נתשב לבית כלל קיצור הדבר שאע"ג שלא עמדנו על דבר ברור בכונת ר"ש דל וכבר נדחקו בהבנתו רבנן קשישי מינן בכ"ז למדנו לנידון דידן מהא דשני בתים של ראש שטולה עליהם עור למה שבפנים.

אולם כל זה לא הוצרכנו אלא אס היה עורהפנימי בפני עצמו ואינו מדובק וטפל לעור החיצון אבל בנ"ד שהוא מדובק להטיח והטית לעור העליון פשיטא דכשר שהכל הולך אתר הציפוי אפי' הוא דק מעיקר הדבוק לו וכמו בהא דתנן ציפן זהב דפסול בציפה את הבתים כמבואר בטור ושרע ומבואר לפנינו דעת הראשונים הטעם דהוי כמו כולו זהב משום שהולכין אתר הציפוי וכדאיתא שילהי חגיגה ה"רלהקל ג"כ צריכין לומר שהולכין אתר עור העליון שהוא העיקר תדע שהרי תפילין מעור אחד אינו אלא עור הדק העליון ותחתיו מדובקיה מטליות של קלף עבה וא"א לעשות באופן אתר וא"כ אינו מעור א' כלל אלא פשוט כיון שהוא טפל ומדובק להעור העליון בטל אלו ה"נ במין אתר כך הוא הדין הכלל דכמו בציפן זהב פי' על הבתים של עור פשיטא דפסול כמפורש בטור וטבע ה"נ להיפך פשיטא דכשר, אלא משום שראיתי בשרת נו"ב קמא (סי' א') לענין שנשאל במה שנהגו לצפות את הבתים בשחרות שיש בו ממש ואפשר לקלפו וה"ז ציפוי של העור ובאמת שאלה כהוגן היא זו דאפילו לדעת הרמב"ם- דמכשיר הבתים בכל מראה ומכ"מ נהגו להשחיר דהתה. השחרות אינו משכה צורת העור וניכר שהוא עור שתור ונמצא רואה את האויר וגס אינו מיקרי ציפוי כלל משא"כ בשחרות שיש בו ממש הי' לנו לפסול כמו בעושה עיקר הבתים מזה השחרות וכמו בציפן זהב (והפלא על הגאון נודע ביהודה שמדמה שם חציצה לטבילה מה שאינו ענין לזה כלל) והנה הגאון הנ"ל דל השיב המבואר בטור ושו"ע ונדחק בפירוש דברי הרא"ש והמרדני והחליט דפי' ציפן זהי: היינו הפרשיות והכונה שעשה כל הבתים של זהב אבל ציפה הבתים בזהב כשר והוכיח זה הפי' ממה שפי' רש"י במנחות (דף מב) ציפן זהב לתפילין כו' או שטלה עליהם עור שעשה בתים של עור בהמה טמאה והבין הגאון הנ"ל דכמו שפי' רש"י בטלה עור שבה"ט מייד בבתים של בהמה טמאה ה"נ בזהב מיירי בהכי ובמת"כ ליתא והרי רש"י דייק וכתב גבי עור שעשה בתים וס' ולא כתב הכי גבי זהב, ולפי פירושו היה ליה לרש"י לפרש על זהב שכתוב ברש"י קודם ולשתוק גבי טלה עליהם עור והוי ידעינן מנפשייהו, ומדלא פירש"י רק על טלה עליהם עור ולא על ציפן זהב מוכת בהדיא דלא כפירושו אלא פשיטא דציפן אינו במשמע כלל אלא במעלה זהב על דבר שמצפהו והיינו על הבתיםשל עור וכ"כ בפשיטות בביאור המרדכי הלכות תפילין בד"ה והא דתניא וגס לשון רש"י ציפן זהב לתפילין משמע הכי דאין הפרשיות נקראים תפילין עד שיניחם בבתים והכי סונית הלשון במרדכי ה"ת בענין סידור הפרשיות וכו' בזה"ל ועוד תדע דהתס נקט יגנזו לשון רבים במשמע שלא נעשו עדיין תפילין אלא הפרשיות נכתבו בפסול וט' וזה ברור, והא דנקט התנא בזהב הדן אס צפה על הבתים ובעור בהמה טמאה שעשה מהם הבתים לא בחד גוונא הא לא מידי דאורתא דמילתא נקט דבזהב מצפין את הבתים משום לנאותן ובעור בהמה טמאה שאין באין בשביל נוי אלא הדרך לעשות מהם בשלימות ובאמת אין נ"מ בדין בין זהב לעור טמאה והנה בסנהדרין (דף מת ע"ב) פירש"י טלה לשון טלאי כלומר מיפן בעור בהמה טמאה ור"ל משמעות רש"י תיפן כמו ציפן כמבואר שלהי מס' תגיגה (דף כו ע"ב) דפריך הגמ' ותיפוק ליה משום ציפוי דהא תנן השלתן והדולפקי שנפחתו או שחיפן בשיש וכר אלפא דלשון מיפן הוא כמו ציפן מוכח מפירש"י דמפרש גבי עור טמאה כמו בזהב אלא בזהב תני צפוי דמשמעו מצופה כל הבתים משום נוי ובעור טמאה שאינו בא לנוי אלא דרך לעשותו טלאי על קרע שנעשה בבית של יעוד טהורה הרי חזיק מפי'רש"י דגס גבי טלה עליהן עור לאו דוקא שעשה הבתים מעור בהמה טמאה אלא אף בתיפן עליהם בעור בהמה טמאה ג"כ פסול, ולפי פי' זה הא מוכח בהדיא דגס גבי לפן זהב היינו דמעלה עליהם זהב דלא כהנוב"י, וממילא מוכח דהאידפרש"י במנחות שם דטלה עליהם עור היינו שעשה הבתים של עור בהמה טמאה הוא לאי דוקא אלא דגבי טלה נוכל לפרש בכל גונא בין שעשה הבתים כולו בין שחיפן רק עליהם אבל גבי ציפן זהב ודאי הפי' רק ליפן על הבחים אבל הדין הוא בודאי דאף בחיפן ר'כ פסול דזאת לא נוכל לומר דיהיה נ"מ לדינא בין שני הפירושים של רש"י.

נוכל לומר דיהיה נ"מ לדינא בין שני הפירושים של רש"י והרא"ש בה"ת (סי' ז) מביאיהי"מ דמעברתא היא רצועה קטנה שמעבירין למעלה על התפילין ש"י כ' הרא"ש ח"ל אפר אם פי' של המעברתא רצועה קטנה מכ"מ אין התפילין נפסלין משום בית החיצון שאינו רואה את האוד חדא דלא מיקרי אינו רואה אח האויר בכה"ג אא"כ חיבר להן בית אחר וטעמא דציפן עליהם זהב פסולין היינו משום דבמינן שיהיו מצופין במור בהמה טהורה דומיא דטלה עליהן עור בהמה טמאה עכ"ל, כונתו דל דלא נימא דפיסול של ליפן זהב משום שיהי' הבית חיצון רואה את האויר וא"כ הדין נותן לאפור לכרוך עליו רצועה דהרי אין ביה החיצון רואה את האויר אלא עיקר הטעם דפסול משום דיוף המת נעשה בפיסול וכמו דטלה עליהן עוד בהמה טמאה הי- נו מעשה גוף הבית מעור בהמה טמאה דהרא"ש מפרש הך דטלה כפרש"י במנחות שם שעשה 'בתיס מטור בהמה טמאה והפיסול הוא בגוף הבית וה"נ כיעמא דרישא בציפן זהב הוא משום דנעשה כמו כולו זהב והבית גופיה פסול ולא משום שאין הבית רואה את האויר ואין כונה הרא"ש בהא דכתב דציפן זהב דומיה דכילה עליהן מור דגם בציפן זהב מיידי שעשה הבתים של זהב אלה מיקר נמכר לטנק טעמו של דבר ראותו הטעם דפסיל נבי טלה עליהן פוי משום זה הטעם נמי פסול הך דציפן זהבי וכ"ז הוא לפירש"י במנחות דהפיסתם הרא"ש וגבי ציפן זהב מפרש גם הרא"ש דהפי' הוא דציפן הבתים בזהב וכן הוא מבואר בטור דאזיל תמיד בשיטת הרא"ש אביו כידוע,- שנה משנתו וכתב, בזהב ציפה הבתים ובעור טמאה שעשה מהם הבתים, וזאת היא ג"כ כונת המרדני בהא שכתב בשם ר"ש בענין כריכת הקלף על הפרשיות בזה"ל, והא דתניא בפרק נגמר הדין ובהנזקין ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה ממאה פסולות לאו משום ראית אויר אלא כדפי' בקת' דהלמ"מ עור בהמה טהורה ובעור של גוף הבתים איירי אין הכונה דגם הך דציפן זהב מיירי דגוף הבתים של זהב אלא הפי' דסיפא דטלה עור בהמה טמאה מיירי בגוף הבתים וא"כ אינו משום שאין בית החיצון רואה את האויר, וא"כ ה"נ רישא דציפן זהב לא מהאי טעמא אלא משום דהוא פסול מתמת עצמו כמו כל הבית של זהב וזהו לפי פירש"י במנחות והמרדכי םיים בלשונו שם וז"ל ומיהו קצת נראה הלשון שר"ל עור אתד טולה כדהכא טולה עליהם וכר (היינו הברייתא דמי שיש לו שני תפילין ש"ר טולה על אתד מהם שהבאנו לעיל) דבעי למימר עור על גבי עור הבתים, וכונתו דבאמת נראה לי' הפי' גם בסיפא בחיפוי על גבי עור הבתים וא"כ שפיר היה מקום לומר טעמא דתרווייהו בבי משום אינו רואה את האויר ומסיק להלכה לענין כריכת הפרשיות בקלף דהלכה רופפת בידו ע"ש הרי תזינן בהדיא דלהמרדכי נראה ליה יופר לפרש הך דטולה ג"כ חיפה על הכתים והביא ראיה לזה מהא דת"ח אל יצא במנעלים המטולאים ומוקי לה בטלאי ע"ג טלאי (ברכות מג:) ובאמח זהו פירש"י בסנהדרין (דף מח (ופליאה מדוע אינו מביא בשם הקור כמו שמביא הפי' הראשון) ולהך פירושא ודאי הפי' של ציפן זהב היינו שציפה ע"ג הבפים ואף לפי פירוש הראשון ברור הוא דכונת המרדני כמו שפירשנו ולא כהגאון נוב"י דל הן אמת שהב"י לא הכין כן בדעת המרדכי והטור מ"מ לענין פסק הלכה גם הוא מודה דלכ"ע פסול בציפן זהב כמו בעושה כשלימות, ועיין בביאור הגאון מ' י מרדכי מעט זצ"ל שגם הוא פי' כדברינו, ומעולם לא עלה עה"דישל המרדכי להכשיר בציפן זהב על גבי עור הבתיס ותו יש לתמוה לדעת הגאון ט"ב דרוצה לפרש ציפן זהב היינו שעשה הבתים מזהב כמו בטלה עליהם עור א"כ מדוע אינו שונה התנא בלשון הזה טלה עליהן זהב או עור של בה"ט פסולות אע"כ הך ציפן זהב ודאי הפי' דפסול אף בציפן על הבתים ובעור לא שייך הלשון ציפה כתב התנא לשון טלה ונכלל בלשונו תרווייהו בין עשה מהן או טלה עור ע"ג עור ומאתר שכן כל ציפוי שאינו עור בהמה טהורה פסול דמה לי ציפה זהב או ד"א ומה שעלה בדעת הגאון נוב"י שס לומר טעס בציפוי זהב משום ובעינן שתורות ותלה עצמו בירושלמי דאי' שם ע"ז המשנה תניא ריב"ב תפילין מרובעת שתורין הלמ"מ אבל גם זה אינו אלא תימא דא"כ מאי איריא ציפן זהב, הא גס עור בהמה טהורה אס לא השחיר ג"ב פסול תו היאך פסיקא לן דזהב אינו שחור הרי אפשר להשאיר באיזה אומנות כמו שמשתירין את הכסף וגם קשה לומר דדעת הירושלמי דקציצה שתורות הלכה למ"מ הרי הרמב"ם והש"ע וש"פ ס"ל שאין השחורות בקציצה אלא למצוה (שרע סי' לב ס"מ) ועיין (סי' לג) דמש"ה פשק הרמ"א דאם השתיין עו"ג כשר עיין במג"א דשתרות הבתים אינו אלא תיקון בעלמא ע"כ וגס התוס' מכתות (דף לה) ד"ה רצועות ודל יש שעושין בתים של תפילין מקלף לבן ללא בעינן שתורות אלא רצועות ואף דמלשון התוס' שבת (דף כח) ד"ה תפילין משמע דקציצה ג"כ צריך להיות שתורות (דלא כהתוס' במנחות) מ"מ לא פסיקא לן ואיך לא הזכירו כל הפוסקים דברי הירושלמי אע"כ דהירושלמי אינו הולך על ציפן זהב רק על העושה תפלתו עגולה נמצא כל הטעמים שהעלה הגאון נוב"י זצ"ל להכשיר את השחורות הנתפם ביד ומכסה צורת העור על הבתים אין בהם טעם כעיקר וכן אנו נזהרים מתפילין כאלה אכן כבר נהגו במדינה זו לעשות שחרות כזה ועלינו למשכוני נפשין לעמוד על מקום ההיתר.

הנה הטעם דזהב פסול לעשות בתים לא נתבאר הטעם בגמרא ורש"י במגילה (כדק ד"ה ציפן והר"ן שס כתבו מטוס דכתיב למטן תהיה תורת ה' בפיך שיהיה הכל מבהמה טהורה והגאון בעל נוב"י וכן הגרע"א זצ"ל בספר דרוש וחידוש הקשו ע"ז היאך נתמעט מזה זהב דלאו מין טמא הוא ה' הגרע"א דל שהוא הלמ"ע דבעינן עור והכי משמע בשבת (דף קת) דאיתא התם דמש"ה כותבין על גבי עור של עוף משום דעור של עוף עור מיקרי משמע אס לא נקרא עור לא היו כותשן עכ"ל וכונח הגאון הוא דמשום השי"ן שעל הכתים דומה לכתיבת הפרשיות מיתן הלמ"מ שיהא דוקא עור, ושל יד דומה לשל ראש כדמוכת בשבת (דף כת) אבל לערד א"א לומר כן דמשום הכי פסולות בשל זהב משום דדומין לפרשיות שניתן הלכה דבעינן עור דהרי ערבך ערבא צריך דע"כ גם בפרשיות גופא לא היה ההלכה שיהיו נכתבין דוקא על עור בהמה טהורה שהרי בשבת (דף קח) איתא ת"ר כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה כר ונכרכות בשערן ונתפרות בגידן והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בעדן אבל אין כותבין על עור בהמה טמאה כו' וזו שאלה שאל ביתום אחד את ר"י הגרסי מנין שאין כותבין על עור בהמה טמאה דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ט' ואי איתא שהיא הלכה למ"מ בכתיבת הפרשיות שיהי' מעור בהמה טהורה דוקא למה לן דרשה של למען תהיה תורת ה' בפיך והאיך שאל מנין שאין כותבין כו' והלא זו הלמ"מ ותו אי איתא שהיא הלכה דוקא מעור בהמה טהורה האיך כותבין על גבי עור של עוף טהור אלא ודאי לא היה הלכה אלא בגידן ושערן ובזה באמת של עוף פסולות ודוקא של בהמה טהורה אבל בפרשיות לא ניתן ההלכה אלא שיהיה תפילין בקלף ומזוזה דוכסוסטוס (ש"ע כ' לב ס"ז), וממילא הוא עור אבל לא נתפרש בהמה טהורה כלל ומש"ה בעינן קרא לפסול עור בהמה טמאה משום למען תהיה תורת ה' בכך כו' ועור של עוף טהור כשר, והיינו דייק ותני והלמ"מ שהתפילין נכרכות בשערן ולא מסיק ונכתבות בעורן משום דע"ז ליכא הל' למ"מ ומעתה דלא ניתן ההלכה על הפרשיות שיהי' של עור בהמה טהורה אלא שיהי' קלף א"א לומר הטעם דהבתיס פסילות בשל זהב משום שהשי"ן דומה להפרשיות דא"כ הי' נצרך דוקא לעשות הבתים'של קלף אלא ודאי אין דמיון הבתים משום השי"ן להפרשיות בזה אלא עיקר הטעם משום למטן תהיה כמפורש בשבת (ד' כח) תפילין בהדיא כתיב בה למען תהיה כו' ומש"כ רש"י בסנהדרין (דף מח) בטעם דפסול ליפן זהב הלמ"מ אין הכונה כמו שהבין הגרע"א משום שדומין להפרשיות אלא ע"כ נפירש"י במנחות (דף מב) ודל דתיק של עור בעינן דאפי' קשירתן אינן אלא רצועות י במינן עכ"ל וא"כ בכדי שלא מסתר פירש"י 'בסנהדרין מבמנחות ע"כ צריכין לומר דהכונה דהלמ"מ הוא על הרצועות שיהיו של עיר והבתים לא גרע מהרצועות אבל גם זה הטעם אינו ברור כ"כ שהרי במנחות (דף לה) איתא דאיכא תנאי דס"ל דרצועות של תכלת וארגמן כשרות ונהי שהוא מגונה כדאיתא התם מכ"מ זה אינו אלא במראה אבל עיקר הרצועות הי' גם מבחוץ של צמר ונהי דאפשר לדחוק ולומר דגם עיקר הרצועות הי' של עור מבחיץ ורק מבפנים הי' צמר תכלת וארגמן אבל הלשון שהי' קושר בלשונות של תכלת משמע שהי' עושה רצועות תכלת ועיין פרש"י שם דמפרש של תכלת דלאו מינן הוא אך נוכל ליישב בדוחק דבאמת משיק הגמ' דאלו ראה ר"ע'את תלמידו או ר"א את בנו לא הי' מטחם אך כל הדוחק הזה צריכין לסבול ליישב דעת רש"י בסנהדרין ובמנחות אבל פרש"י והר"ן במגילה ברור הוא דילפינן מן למען תהיה תורת ה' בכך, וכונתם דכמו שנתמעט מדכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך שיהי' הדבר בא ממין הכשר לאכילה בכך ולא טמאה. ה"נ נתמעט שיהי' ממין שאפשר לאכלו ולא זהב וכדומה וכן נראה ג"כ מפרש"י דעיקר הטעם הוא משום למען תהיה דבשבת (דף כת), על הא דרצה הגמרא לומר דהא דתני רב יוסף לא היכשרו במלאכת שמים כו' אלא לעורן וקא פריך הגנן' והחמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למ"מ ופרש"י ודל וכיון דאות השם נכתב בקמטין שלו מותר בכך בעינן ומקרא נשק עכ"ל, אלמא דכתב רש"י בפי' דהטעם הוא משום למען תהיה פו' וזהו רב כינת רש"י בסנהדרין דכתב רש"י ציפן זהב לתפילין פסילות הלמ"מ הכונה על השי"ן של תפילין וכיון דאות השי"ן נכתב על הבתים מן המיתר בפיך בעינן ושיהיה מן האפשר לאכול בכך.

וביון שבוארנו דעיקר הטעם הוא משום דבטינן שיה נקרא השי"ן ממה שבפיך יש לנו לומר שאינו פסול אלא דבר שאפשר לעשות ממנו האות בפני עצמו כמו ציפן זהב וכדומה שאפשר שיעמוד השי"ן של זהב בפני עצמו וא"כ איננו כפיך משא"כ שחרות שא"א לעשות ממנו אות בפ"ע שאינו עושה אותו עבה שכשיקלוף הטיח יעמוד בפ"ע וכל הקריאה אינו אלא מן העור שהשחרות מונח עליו וה"ז כמו דיו המצהיר ואגוד ומהייבש על הקלף שנקרא מן המותר בפיך זהו הנדאה ללמד היתר טלי השחרות אשר הערעור עליו מבואר במשנה וש"ע אמנם בנ"ד לא דאיתי בו שום ערעור ומקום לקרא עלו שוס פיסול וכשרוח הן בפשיטות והמקום יאיר עינינו בתורתו.


{{ניווט כללי תחתון}}