עריכת הדף "מראי מקומות/נדה/ס/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
כאן למפרע כאן להבא. עי' מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה תו אמרינן, שהק' כיון דבעי לאוקומי כרשב"ג, אמאי לא אוקים הא והא כרשב"ג כאן בראשון וכאן בשני. ותי' דזה דוחק ליה, א"נ דאין כוונתו לאוקים דווקא כרשב"ג, אלא אפי' כרשב"ג וה"ה לרבי, ולתרוייהו להבא אין תולין בשני, ולמפרע תולה אף בשני, ועייש"ע. אמנם בתוד"ה כאן כ' דיל"פ דלמפרע היינו שבעלת הכתם ראתה קודם ששאלה חלוק מחברתה, ומשו"ה חברתה תולה בה, אבל ראתה הכתם אחר ששאלה חלוק מחברתה, אין חברתה תולה בה, [ומשום דבשעת שאלה שוות הן לגמרי, ומה ראית לתלות בה, רשב"א ד"ה כאן]. וכ"ה ברמב"ן בע"א ד"ה כאן, ורשב"א ד"ה כאן, ובחי' הר"ן בע"א ד"ה כאן, ובתורא"ש ד"ה כאן.

דכתיב ונקתה. עי' נובי"ק יו"ד סי' נ"ה ד"ה ולפ"ז דדרשא זו אסמכתא בעלמא היא, ועיי"ש בד"ה והנראה. וכ"כ החת"ס לעיל נ"ח. ד"ה אינו, ובפתחי נדה בחכמ"ב, ד"ה מ"ט, ועוד אחרונים, ועי' ערול"נ דמטעם זה [דהוי אסמכתא], הוצרכו התוס' [שם ד"ה כרבי] לומר טעם אחר לדבר. ועיי"ש בנוב"י וחת"ס דשמואל [לעיל נ"ח.] הסמיך דין זה על קרא "בבשרה" עיי"ש, ולדבריו נמי הוי אסמכתא בעלמא. ועיי"ש בחת"ס דנ"מ בין האסמכתות, לענין דבר המקבל טומאת נגעים, דל"ד לבשר, ואינו דומה לארץ. 

מהו דתימא ליגזור גבו אטו תוכו. עי' ערול"נ ד"ה מהו, להק' דהוי גזירה לגזירה, דכתמים הוא גזירה, ועי' מי נדה ברד"ה אטו, די"ל דהכל גזירה אחת. ועי' ברש"י שם.

ועל עלה של זית. עי' בד' הרב השואל בשו"ת שו"מ תליתאה כרך ג' סי' שס"ב, דמוכח דצבוע מתחלת ברייתו בידי שמים, ל"ח צבוע, מו"מ בזה. ובשו"מ שם כ' דל"ש בידי שמים, כיון דעכ"פ הכתם אינו ניכר, ומהכא יש לדחות שהיה הדבר כשהיו מסיקות את התנור, והחמירו בהם חכמים משום דהיו טרודות ולא הבחינו בהרגשה, ועייש"ע ביאור בזה, ויעו"ש דלפי"ז ק' דמאי מק' על ר"נ. 

בדקה א' מהן ונמצאת טמאה. עי' ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סי' ט' י', והו' ברשב"א ד"ה שלש, שכ' דדוקא במטה שישנו כאחת, בדקה א' מהן ונמצאת טמאה מצלת חברותיה, אבל לעיל נ"ט: שלבשו חלוק א' בזאח"ז, אם האחרונה בדקה מצלת חברותיה, אבל א' מהראשונות אין מצלת חברותיה, משום דמזמן שלבשה החלוק עבר זמן רב. וכ"כ הרא"ה בבדה"ב י"ט: והר"ן ד"ה ג'. 

והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת. והנה יל"ע אי בבדקה ומצאה טהורה, נמי בעי' שיהיה תוך שיעור וסת, ועי' ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סי' ט' י', שנקט דבעי' תוך ש"ו, וכ"כ הרא"ה בבדה"ב, י"ט:, והר"ן ד"ה ג'. אולם עי' בהשגות הרז"ה על הראב"ד שם, סלע המחלוקת, דדוקא לענין בדקה ומצאה טמאה, בעי' תוך ש"ו. ועי' רשב"א ד"ה שלש, ובתוה"ב ב"ז ש"ד, כ. [שהבי' ד' הראב"ד רק לגבי מצאה טמאה]. ועי' לחו"ש סי' ק"צ שמלה סקנ"ט, [דהי' להרשב"א נוסח אחר בראב"ד], ויעו"ש בד' הרמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ה שלא כ' "מיד" לגבי מצאה טהורה, כהרז"ה, ועיי"ש ברמב"ם בהל"ב. ועי' בדק הבית שהשווה בדקה ומצאה טהורה למצאה טמאה. ובמשה"ב לא השיג. והנה עיי"ש ברשב"א דבבדקה ומצאה טהורה נמי בעי' תוך ש"ו, אך מ"מ מהני שיעור וסת מזמן המציאה, ורק בבדקה ומצאה טמאה, בעי' שיעור וסת מהלבישה. ועי' מ"מ איסו"ב פ"ט הל"ב, משה"ק ע"ז, ועי' ב"י סי' ק"צ סנ"א, בסופו, ובכס"מ שם, ליישב. וע"ע בביאור דעת הרשב"א הנ"ל, בתפארת למשה שם ד"ה עוד בב"י, ר"ט. ועי' פרדס רמונים שם ד"ה ובתפארת, ד"ה ואיני יודע, משה"ק על התפארת למשה, ומה שביאר באופ"א. וברמב"ן בהל' נדהפ "ד המ"א כ' לאחרונה ל"מ בדיקה לטהר עצמה, כיון שהדבר קרוב לתלות בה יותר מחברותיה, שכל הטומאות כמקום מציאתן, [אולם בש"ר מבו' לא כן]. וע"ע מו"מ בכל הנ"ל. די"א דבעי' שיעור וסת מזמן הלבישה בין לענין הצלת חברותיה במצאה עצמה טמאה, ובין לענין הצלת עצמה במצאה טהורה, ולפי"ז בחלוק שמשתמשות בזאח"ז ל"מ בדיקה אלא לאחרונה, וכ"כ הראב"ד בבעה"נ שער הכתמים פ"ב, ה"ט. והרא"ה בבדה"ב, י"ט:, והר"ן ד"ה מתני' ג'. וכ"כ בשו"ע הרב סי' ק"צ ס"ק ק"י ובלחו"ש שם סקנ"ט ד"ה והנה לשון בדעת השו"ע שם סנ"א, אמנם עי' לחו"ש והו' להלן שכ' באופ"א. [ויעו"ש בשו"ע הרב דהשו"ע חזר בו ממש"כ בב"י]. וי"א דלענין מצאה עצמה טמאה, בעי' שיעור וסת, אבל לא במצאה טהורה, וכ"כ הרז"ה בהשגות שם. וי"א דבמצאה טמאה בעי' שיעור וסת מזמן הלבישה, ומצאה טהורה מהני ש"ו מזמן המציאה, וכ"כ הרשב"א ד"ה אבל, ובתוה"ב ב"ז ש"ד, כ. וי"א דבבדקה ומצאה עצמה טמאה, סגי בשיעור וסת של מציאה, וכ"ה שי' הרמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ב. וכ"מ במ"מ שם. וכן דקדק הב"י סי' ק"צ סנ"א אות ב' ד"ה כ' הרשב"א בדעת הטור. וכ"כ בסד"ט שם סקצ"א ד"ה ודע, בדעת השו"ע שם, [ועי' לעיל מה שהו' בדעת השו"ע]. וי"א דלר' אושעיא אי"צ שיעור וסת כלל, וקיי"ל כוותי', וכ"ה שי' הרא"ש סי' ג'. וי"א דהאחרונה אינה יכולה לתלות בראשונות, וכ"ה שי' הרמב"ן שם.

כל שבעלה בחטאת. עי' רש"ש שהק' אמאי נקט בעלה, דהיא נמי חייבת בחטאת. ועי' לחו"ש סי' קפ"ה סק"ט, בסו"ד, ליישב דזה הוי לשון קצרה יותר, ועייש"ע.

כל שבעלה בחטאת טהרותיה טמאות. עי' רא"ש ס"ג דאי"ז שווה לגמרי, דחלוק משום דלבעלה שיעור וסת הוי הוכחה שהיתה טמאה קודם לכן, משא"כ בכתם שמא אף שהיתה טמאה קודם לכן, מ"מ אין הכתם הימנה. וכ' החוו"ד סק"צ סקל"ו לפרש דהוא משום דתולין הקלקלה במקולקל, [ולפי"ז צ"ב להרא"ש]. וכ"כ החת"ס אמר ר"י כהחוו"ד, וכן בלחו"ש סי' ק"צ סקנ"ט ד"ה הראב"ד, בסופו, ובפרדס רמונים סי' ק"צ מקשה זהב סקל"ח, ד"ה ומה שנראה, עמ' ר"נ, ועייש"ע בעמ' רנ"א, בד"ה ומה שנ"ל. 

ור' אושעיא אמר אפי' בעלה בחטאת טהרותיה תלויות. עי' רא"ש ס"ג דה"ה אף בתוך שיעור וסת, ותולה בחברתה אף לאחר שיעור וסת,, וכ"ה בתורא"ש ד"ה כל. ועי' שו"ת שאילת דוד יו"ד סי' ו' ד"ה בתוה"ב בש"ד, סק"א, בדעת הרמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ב, דעי' כס"מ שם, [דהרמב"ם פ' כרב יהודה, וזה דלא כהמבו' בשו"ת שאילת דוד שם, ובאמת עיי"ש בשאיל"ד ד"ה דעת הרמב"ם, דהרמב"ם פסק כר' אושעיא]. ועי' מ"מ שם. 

והנה בשיעור זמן התלייה לסוברים דאי"צ שיעור וסת, עי' ב"ח סי' ק"צ ד"ה ומ"ש רבינו, דהשיעור הוא שיעור בדיקת חורין וסדקין, וזהו לענין בדקה ומצאה טמאה, ולענין מצאה טהורה השיעור יותר גדול, [ולא כ' מה השיעור]. ועי' סד"ט שם סקצ"א, לענין מצאה טמאה, דהשיעור הוא מעל"ע, ויעו"ש דכ"מ במדרש רבה ב"ר פ"ה י"ד. ועי' יפה תואר על המדרש שם. ועי' שו"ת שאילת דוד יו"ד סי' ו', שער הכתמים, ד"ה דעת הרמב"ם, דהשיעור עכ"פ שיהיה אפשר לתלות בו הכתם, משא"כ כשהוא יבש.

התם אימר שמש עכביה לדם. עי' פרדס רמונים פתיחה כוללת, פתחי נדה, עמ' כ"ה: אות ה', שהק' תיפו"ל דבשוכבת אפרקיד כדרך שעת תשמיש, יתכן שהדם יתעכב כמבו' בתוס' לעיל ג. ד"ה מרגשת, ועייש"ע בע"א אות ד'.

עוברה תולה בשאינה עוברה. עי' חוו"ד סי' ק"צ סקל"א מו"מ במסולקת דמים שראתה דם, אי תלי' בה. וע"ע בזה סד"ט שם סק"ע ושו"ת רע"א קמא סי' נ"ו ד"ה וראיה, ובפרדס רמונים בפתיחה לסי' ק"צ עמ' קס"ו ד"ה היוצא, ויעו"ש בחוו"ד שנקט דאין תולין במסולקת שאין דרכה לראות ומה שראתה אינו אלא מקרה. וכן צידד במל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה ומה. אולם הסד"ט שם נחלק וס"ל דתולין במסולקת, דכיון שראתה דם ה"ה בחזקת שמעיינה פתוח, והורעה החזקת מסולקת, וכ"כ בשו"ת רע"א קמא סי' נ"ו ד"ה וראיה, [אך כ"כ מטעם אחר, דהוא משום דתולין הקלקלה במקולקל, ואף דהוא מקרה רחוק]. [והנה לדעת הסד"ט יסוד התלייה הוא דוקא באופן שחברתה היא בחזקת מעיינה פתוח]. ועי' חדוד הלכות לעיל ס. ברד"ה בשני. וע"ע פרדס רמונים הקדמה לסי' ק"צ תנאי ז' סק"ח עמ' קס"ב סק"ט. וע"ע חוסן ישועות לעיל ס. ברש"י שם, ועייש"ע בפרדס רמונים בפתיחה לסי' ק"צ עמ' קס"ו, ד"ה היוצא, לחלק דבמעוברת ומינקת תלי', ובקטנה וזקנה אין תולין. ועי' מל"מ שם, [דבקטנה ודאי דאין תולין, ועי' לעיל ה. אפי' סדינים שלה מלוכלכין בדם].

זקנה ושאינה זקנה. עי' סד"ט סי' ק"צ סקצ"ה ד"ה ובשו"ת, דמבו' דגזרו על כתמים בזקנה, ודלא כשו"ת פנים מאירות [ח"א סי' י"ב, וה' בפת"ש יו"ד סי' קצ"א אות ב']. ועייש"ע שתמה ע"ד הפנמ"א מלעיל ה. ושו"ע סי' ק"צ סנ"ב דמבו' שגזרו בזקנה משום כתם. ועי' שו"ת דובב מישרים ח"א סי' מ"ג. 

רד"ה כאן וכו' דלא מקלקלה לה וכו'. עי' בחי' הר"א ד"ה והא, דעכצ"ל דמיירי בחלוק שנתכבס אחר שנעשית חברתה בעלת כתם, דאל"ה מקלקלה לה, דהא כתם מטמא למפרע עד שעת כיבוס, ופעמים שנעשית בעלת כתם אחר הכיבוס, ונמצאת דמתקלקלת כמה ימים קודם שנעשית בעלת כתם. ועייש"ע אי מיירי שהמשאילה לבשה את החלוק קודם שהשאילתו וחזקה ולבשה אחר שהשאילתו, והכתם נמצא בבית המשאילה, דהנה בחי' הר"א הנ"ל, מש' דמיירי בהכי, וכ"פ בחי' הר"א נ"ט: במשנה שם, וכ"כ המאירי שם ד"ה המשנה השניה. וכן בתורת השלמים סק"צ בדעת הש"ך סק"נ. אולם יש שפירשו דקודם השאילה לחברתה, ואח"כ לבשה היא, וכ"מ ברש"י לעיל נ"ט: ד"ה השאילה. וכ"מ ברמב"ם איסו"ב פ"ט הכ"ט. רע"ב פ"ט מ"ג. טור יו"ד סי' ק"צ. ועי' בביאור דרך זו, ב"ח יו"ד סי' ק"צ סקל"ח. מל"מ שם ד"ה ודע דבהא. תורת השלמים סי' ק"צ סקל"ט. חדוד הלכות ד"ה מתני'. ישמח יהודה עמ' רפ"א. וע"ע חת"ס נ"ט: ד"ה השאילה. ויש שפירשו שקודם לבשה היא ואח"כ השאילה. וכ"כ הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד, כ"א:, ועי' שו"ע סמ"א ב' האופנים. ועי' ביאור הגר"א שם אות מ"ט. ועי' יין מישרים, [דמהשו"ע מב' דל"פ הראשונים זע"ז לדינא]. 

רד"ה והוא וכו' של מציאתה וכו'. והנה יש לדון בהיו ישנות או לבשו חלוק בזאח"ז, ונמצא כתם הראשונה אחר שישבה הג', אי מהני שיעור וסת מזמן מציאת הכתם, ועי' ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סי' ט', י', דל"מ להציל חברותיה. וכ"כ הרמב"ן בהל' נדה פ"ד הל"ט. והרא"ה בבדה"ב, י"ט:, ר"ן ד"ה מתני' ג'. אולם עי' רמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ב, שלא חילק בזה. וכ"מ במ"מ שם שהבי' ד' הרשב"א ותמה עליו. וכן דקדק הב"י סי' ק"צ סנ"א אות ב' ד"ה כ' הרשב"א בדעת הטור. וכ"כ בסד"ט שם סקצ"א ד"ה ודע, בדעת השו"ע שם, אולם עי' בשו"ע הרב סי' ק"צ ס"ק ק"י ובלחו"ש שם סקנ"ט ד"ה והנה לשון שכ' בדעת השו"ע שם סנ"א דס"ל כהראב"ד, ויעו"ש בשו"ע הרב דהשו"ע חזר בו ממש"כ בב"י. ועי' שו"ת שאילת דוד יו"ד סי' ו', ד"ה בתוה"ב ש"ד, דהרמב"ם פ' כר' אושעיא, אולם עיי"ש בכס"מ דמבו' לא כן, וע"ע בב"י שם שהק' בטעם שלא הביא הטור ד' הרשב"א כדרכו. ועי' חידוד הלכות ד"ה הרא"ש, ליישב. ובעיקר עי' רא"ה שם שכ' דאם בדקו מיד אחר שפשטו החלוק ומצאוהו טמא, ואח"כ נמצא הכתם מצילות חברותיהן. והנה בביאור שי' זו דמהני תוך שיעור וסת מזמן המציאה, עי' חוו"ד שם סקל"ו דהוא משום דתולין הקלקלה במקולקל. וכ"כ החת"ס ד"ה אמר ר"י, ובלחו"ש שם סקנ"ט, ובפרדס רמונים סי' ק"צ מקשה זהב סקל"ח, ד"ה ומה שנראה, עמ' ר"נ. וע"ע רא"ש סי' ג', דמבו' דאי"ז הטעם. וע"ע בפרדס רמונים שם עמ' רנ"א, ד"ה ומה שנ"ל, די"ל בבדקה ומצאה טהורה, י"ל דמתוקנת יותר מחברותיה, דלהם יש חזקת טהרה שאינה מבוררת כ"כ. וע"ע ישועות יעקב סי' ק"צ סק"ו, מש"כ בדעת הט"ז שם סקי"ז דחזקת טהרה ריע משום דאשה בחזקת רואה.

תוד"ה כאן וכו' וזהו תימא וכו' לחצאין. עי' ערול"נ די"ל דאי"ז תלייה גמורה, והטהורה נשארת בספק, ומשו"ה מטהרי' הטהרות דהוי ס"ס דשמא רק נטמאה עכשיו. ועי' בחי' הר"א ד"ה והא, הו' ברש"י שם, ועיי"ש בערול"נ דלפי' זה, מ"מ עכצ"ל דדוקא משום דתולין הקלקלה במקולקל, ואל"ה ל"ה ס"ס. ובחכמ"ב כ' די"ל קצת דמצינו תליה לחצאין לעיל נ"ח. דלענין טומאה טהורה, ולענין ממונות תולה בה. 

בא"ד ומפרש הר"י למפרע אם בעלת הכתם וכו'. וכ"פ הרמב"ן בע"א ד"ה כאן, ורשב"א ד"ה כאן, ובחי' הר"ן בע"א ד"ה כאן, ובתורא"ש ד"ה כאן, ועיי"ש ברשב"א הביאור, דכיון דבשעת שאלה שוות הן לגמרי, ומה ראית לתלות בה.

בא"ד הכירה בכתמה ואח"כ לבשה וכו' ונמצא בה כתם וכו' כאן להבא שלבשו וכו' ונמצא וכו'. עי' מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה תו אמרינן בגמ', בסופו, שהק' דבצד ההיתר כתבו דמציאת הכתם היה קודם לבישת שתיהן, ובצד האיסור, כתבו דבעלת הכתם לא לבשה הבגד רק לאחר ששניהם לבשו את החלוק ומצאו בו כתם, והיאך הדין באופן שבתחילה לבשה בעלת כתם בגדה קודם מציאת כתם בחלוק, ולא מצאה בו כתם רק לאחר מציאת הכתם בחלוק. וכה"ק בערול"נ בבא"ד הכירה. מי נדה בתוס'. [ועיי"ש במל"מ וערל"נ שנקטו דוגמאות חלוקים], והמל"מ שם כ' דמסברא בכה"ג אין לתלות בה, כיון שבשעת מציאת הכתם בחלוק לא היתה מקולקלת עדיין. וכ"מ בתורא"ש ד"ה כאן. וע"ע רמב"ן ד"ה רב, מה שסתם זה, אולם עי' חי' הר"א ד"ה והא, שהעתיק הרמב"ן, וכ' שלבשה אח"כ, עיי"ש, ודלא כהמבו' במל"מ הנ"ל, וכן דקדק ביין מישרים. וע"ע שו"ת שאילת דוד יו"ד סי' ו', בהגהה ב'. ועי' חוו"ד סי' ק"צ סקל"ו, משה"ק להרא"ש מ"ש מתולה בנדה. ועייש"ע במל"מ לפי"ז מו"מ בנעשית נדה גמורה אחר מציאת הכתם, קו' אמאי הוצרכה הברייתא לנקוט דאין תולין בבעלת כתם, דתיפו"ל אפי' נדה גמורה, וכ' די"ל דכתם הוי חידוש טפי, ועיי"ש הביאור בזה, עוד עיי"ש מו"מ באופן שהיתה טמאה בשעת לבישת החלוק, ובזמן מציאת הכתם נטהרה כבר, אך יעו"ש דאין לתלות בה, והו' בלחו"ש סי' ק"צ לחם ס"ק קל"ח, ועיי"ש בשמלה סקמ"ב, ועייש"ע בשמלה סקנ"ט ד"ה הרמב"ם נראה, ובסקמ"ב שם כ' דאם היתה טמאה בשעת לבישת החלוק וטהורה בשעת מציאת הכתם, תולין דהכל הולך אחר הלבישה, ויעו"ש דכן מדוקדק מהמל"מ הנ"ל, אך יעו"ש בשם המי נדה סי' ק"צ סמ"ב, דבכה"ג אין תולין בה, עוד עיי"ש בלחו"ש בסקנ"ט דעוד מצינו פלוגתא כעי"ז, לגבי אם טמאה רק בשעה שנמצא הכתם אי תולין בה או לא, דלהרמב"ם [איסו"ב פ"ט הל"ב] תולין, ולהראב"ד [בעה"נ שער הכתמים סי' ב' ה"ט] בעי' שתהיה טמאה גם בשעת לבישת החלוק.

תוד"ה והוא וכו' אלא קנחה וכו' דלא משכחת בדיקה וכו'. עי' לחו"ש סי' ק"צ סקמ"ט ד"ה הראב"ד, בסופו, שהק' לשי' הראשונים דבבדקה ומצאה עצמה טהורה חברותיה טמאות, היינו דוקא בדיקה בתוך שיעור וסת, ועיי"ש שהראב"ד בבעה"נ שער הספירה פ"ג ה"א, עמד בזה, ויעו"ש ליישב דקינוח מהני להציל חברותיה, והיא בדיקה האמורה בג' נשים, ויעו"ש דהוא מקולות כתמים. וע"ע חת"ס ד"ה והוא. ועי' רע"א על השו"ע שם סנ"א דלענין בדקה ומצאה טהורה, מהני בדיקה גמורה המתחילה בתוך שיעור וסת, לפי שכשמצאה טהורה בידוע שכבר מתחילת הבדיקה טהורה. וכ"כ החוו"ד שם סק"ג, בסו"ד. ועי' חת"ס שם. וצ"ב לפי' זה, דהא בבעלת כתם שלא נתברר דטמאה, ל"מ בירור למפרע שהיתה טמאה, [כמבו' בתורא"ש ד"ה כאן], ועיי"ש באחרונים הנ"ל. ובעיקר הענין הנה ע"ע מו"מ ופלוגתא אי מהני קינוח, לענין בדקה ומצאה עצמה טהורה, דבלחו"ש סי' ק"צ סקנ"ט ד"ה והראב"ד, בסופו, כ' להק' דהא בעי' בדיקת חו"ס. אולם עי' חת"ס ד"ה והוא, דבעי' דוקא בדיקה. ועי' ברע"א לשו"ע סי' ק"צ סנ"א, דהוא משום דבעי' בחו"ס, אך עיי"ש שנסתפק אי בעי' בחו"ס, ונטה דצריך, והניח בצ"ע. 

תוד"ה אימא וכו' וי"ל כיון דרוב פעמים בא מקודם וכו'. עי' ערול"נ שהק' דהא לר' אושעיא הדם יוצא ברגע אחד, דלהכי טהרותיה תלויות. וכה"ק בחידוד הלכות בתוס'. ועי' חת"ס בתוס', ובערול"נ שם תי' דאין הכוונה דרוב פעמים מתעכב בבית החיצון, אלא הרבה פעמים, ובעיכוב שמש רוב פעמים מתעכב ואינו יוצא מיד לחוץ. ובחת"ס שם כ' דהטעם משום דע"י התשמיש עצמו יוצא הדם, ומשו"ה תלי' דאתי באמצע התשמיש, ועיי"ש ביאור לפי"ז במשל דאביי. ועי' חי' ר' מאיר שמחה, ד"ה א"ר, מש"כ דבזה פליגי אביי ור' ירמיה. ועי' מי נדה ד"ה אמר, שכ' דביאו"ד התוס', דכיון שמיהר הדם לצאת מוכח דהשמש עיכבו, דבלא"ה אינו יוצא מיד, וזהו אצבע בעין דממהרת הדמעה לצאת אחר יציאת האצבע, וכן הליכת הילד ממהרת לבוא. 

תוד"ה עוברה וכו' אין תולה בהגיע שעת וסתה. והו"ד בהגהמ"י איסו"ב פ"ט ה"ט, ובב"י סי' ק"צ סנ"א, וכ"פ הט"ז שם סקל"ט. ובש"ך שם סקס"ט, אמנם עי' מאירי ד"ה בדקה בסופו, שנחלק וס"ל דתולה בה. 

והנה בדעת התוס', כ' בתוה"ש סק"צ סקנ"ד שכ' דטעמם, משום דס"ל דאשה שיש לה וסת אינה מסולקת לגמרי, משא"כ שאר הנשים הנ"ל. וע"ע חי' רע"א לעיל ה. בתוד"ה הא, ולעיל ל"ט. בתוד"ה והיולדת, ובשו"ת קמא סי' נ"ו, [יעו"ש דמש' קצ' כעי"ז]. וכן בנובי"ת סי' קי"ג, אולם בפרי דעה שם טורי כסף סקל"ט פי' דטעמייהו משום דוסתות דרבנן, ולא גזרו אלא לכתחילה. וכעי"ז בפרדס רמונים שם שפתי חכם סקס"ט. וע"ע חי' רע"א לעיל ה. בתוד"ה הא, ולעיל ל"ט. בתוד"ה והיולדת, ובשו"ת קמא סי' נ"ו.

{{ניווט כללי תחתון}}
[[קטגוריה:מראי מקומות: נדה]]