עריכת הדף "מראי מקומות/בבא קמא/לג/א"

{{ניווט כללי עליון}}

'''ממציא את עצמו'''

'''בגמ'''' מכאן אראב"י מי שיצתה אבן וכו' הריטב"א במכות ח. כתב דלא פליגי רבנן אדראב"י אלא דראב"י אמרה, מיהו אפילו את"ל דפליגי הלכתא כוותי'.

ובטעמא דממציא את עצמו פטור מצאנו כמה דרכים א. דהוא גזה"כ ב. איהו דאזיק אנפשי'. ג. לא הוי מעשיו דמפסקי גירי'. ד. אונס. ויש ללמוד זאת מדברי הראשונים ויבואר בדברינו בעזה"י.

והנה בפשוטו מיירי הכא באופן דמצוי שיוציא הלה את ראשו והוא בגדר רוח מצוי' דאל"כ מדוע איצטריך קרא לפוטרו מן הגלות והרי ברושא"מ פטור מגלות, וכן מ"ט דמ"ד דחייב בד' דברים וכן אי פליגי רבנן מאי טעמייהו. והרי ברושא"מ פטור מד' דברים כדאיתא לעיל כז. וכן מבואר בתוד"ה והוציא דהכא הוא כרו"מ.

ולמ"ד דפטור מגלות וחייב בד' דברים ע"כ דל"ש לומר דלא חשיב מעשיו דא"כ יפטר גם מד' דברים, ומ"מ י"ל דהוא פטור אנוס וכעין דאשכחן בסוגיא דלעיל בשלא ברשות דפטור מגלות דקרוב לאונס ואעפ"כ חייב בד' דברים. וכן משמע מהא דקאמר דמאן דמתני לה אהא כ"ש אקמייתא ואי נימא דפטור מגלות מטעם אחר ולא מטעם אונס א"כ י"ל דבקמייתא הוי אונס ופטור, וע"כ דלענין ד' דברים יש לפטור מטעם אונס וכן מבואר ברש"י.

והנה נחלקו קמאי למ"ד דפטור לגמרי האם חייב בנזק, דהרמב"ם סופ"א מחובל כתב הזורק אבן ולאחר שיצאת מתחת ידו הוציא הלה את ראשו מן החלון וקבלה פטור מכלום שנאמר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו, וכתב הב"י בסי' תכ"א דמשמע מדבריו שפטור גם מן הנזק, אמנם הטור כתב שם דחייב בנזק ופטור מד' דברים, וכ"כ הר"ח ופירש דבנזק חייב אף באונס דאיתרבאי מפצע תחת פצע משא"כ ד' דברים, ובטעמו של הרמב"ם פי' הב"י דס"ל דגזה"כ הוא לפוטרו לגמרי, והקשה החזו"י פ"א ה"א מ"ש מנכנס לחצר חבירו שלא ברשות דפטור מגלות מגזה"כ דל"ד ליער ואעפ"כ חייב בד' דברים, וביאר דהכא הילפותא הוא דלא חשיב מעשיו, וכתב דמה"ט לא יהא בזה פטור קלב"מ כיון דחסר בעיקר מעשה הרציחה, וכן נקט בחי' רמ"ש שאין פטור קלב"מ ואפשר שהוא מטעם אחר, ועוד דדבריו הם אף למאן דמחייב בנזק, ויל"ע בשאר דיני התורה האם ג"כ לא חשיב מעשיו.

וא"ש בזה דהנה בחי' ר"ש סי' י"ט הקשה דבפ"ז מחובל ה"ח כ' הרמב"ם הזורק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי וקדם בעל הכלי והסיר הכרים הזורק חייב שזריקתו היא הגורם הראשון לשבירת הכלי עכ"ד, למדנו מדבריו דבאופן דפסוקי מפסקי גירי' חייב מדד"ג ויקשה מדוע הכא פטור, וע"כ דהכא לא חשיב מעשיו כלל, ועדיין צ"ת, ואע"פ שנתבאר בר"מ דפטור מנזק מ"מ י"ל דכ"ז בחובל בחבירו דבעינן למעשה החבלה אבל בהזיק כלים י"ל דחייב, וכ"כ בס' אהלי ישועה, ובחי' רמ"ש לקמן לה. נקט בפשיטות שפטור גם מנזקי כלים ואכמ"ל.

ובשיטת הטור דחייב בנזק ונתבאר מדברי הר"ח דבנזק חייב אף באונס, מבואר דהפטור מגלות וד' דברים הוא מדין אונס וכן נראה מדברי הנמוקי יוסף דפי' בטעם החילוק בין נכנס לחנותו של נגר וז"ל פטור לגמרי קאמר דבמיתה אין בו גלות ובנזקין אין בו ד' דברים כיון דלא ידע בי' בניזק כלל עכ"ד, ותיקשי כנ"ל מדוע בעינן קרא ומ"ט דמ"ד דמחייב, וביותר קשה לדברי הב"ח בסי' תכ"א שפירש בטעמא דפטור גם מנזק דהו"ל אונס גמור [ומתבאר כמש"כ במקו"א בדעת הרמב"ם דבחבלת אדם פטור באונס גמור ולעיל כתבנו עוד טעם לחייב בהזיק כלים] ותיקשי מדוע איצטריך קרא ומ"ט דמ"ד דמחייב, וצ"ל דקרא גלי לן דבכה"ג הוא אונס, וכעין דאשכחן בסוגיא דלעיל באין דומה ליער ובדרך עלי', וצ"ת כקו' החזו"י הנ"ל דהתם חייב בד' דברים, ועיין בסוף הקו' סי' ג' שהארכנו בכ"ז.- כ' הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת לעיל כז.) דנפל מן הגג והזיק דחייב בד' דברים, מסתברא דהוא בכה"ג שהי' הניזוק למטה דאז הוי פושע הלא"ה פטור, וצ"ע שלא הוכיח ד"ז משמעתין.

'''בתוד"ה''' והוציא לא דמיא להיה תחתיו כרים וכסתות דשלהי כיצד הרגל דאין לו לחשוב שיסלקו הכרים וישברו הכלים וקשה דהא לעיל מפרשינן הטעם משום פסוקי מפסקי גירי' ואם כד' התוס' הרי פטור מטעם אנוס, ובמהרמ"ש כתב ע"ד התוס' וז"ל כיון דאין לו לחשוב שיבאו אחרים ויסלקו הכרים א"כ הזריקה לא היתה פשיעה ולא פשע בזריקה ואף אם קדם אח"כ הוא עצמו וסלקו פטור דגרמא בעלמא הוא וק"ל עכ"ד, ונראה ביאוה"ד דאם הי' עומד שיסתלק והו"ל רוח מצוי' א"כ הוה בכלל מעשיו, וכ"ז בכלל אשו משום חיציו במה שמטבע הדבר שיוזק ע"י מעשיו אבל מאחר שאין לו לחשוב שיסלקו הכרים היינו דאין זה רו"מ א"כ לא הוי בכלל מעשיו, ומ"מ הרי אדם חייב אף ברושא"מ, וע"ז בעינן לטעמא דמפסקי גירי' שאין זה מעשיו, וזהו ג"כ הטעם להרמב"ן דאדם המזיק חייב באונס גמור ואעפ"כ בכרים וכסתות פטור והטעם מפני שאין זה מעשיו.

והקשה הר"ר ישעי' ז"ל [הובא בשיטה מקובצת] דהתם פוטר אף דקדם הוא וסלקן עכ"ד, דהיינו דשם לא שייך הטעם דלא הו"ל לאסוקי אדעתי', ובחזו"א סי' ב' ס"ק י"א כ' דבשלמא כשאחר סילקן, י"ל כיון דהשני הוא מזיק ה"ז נידון דהשני הוא המזיק, ולא חשיב מעשה הראשון, אבל בקדם וסילקן ק', וכתב דאין אנו מחזיקין שיעשה עבירה, וע"כ חשיב רוח שאינה מצוי', והוסיף עוד דאף אי נימא דבמציאות תלינן שיעשה כן מ"מ כיון שהוא עבירה, כל רגע חשיבא מחשבה חדשה, ופירש בזה ג"כ דינא דזרק חץ ותריס בידו דאיתא בסנהדרין עז: דהוא ממש דומיא דכרים וכסתות. ויל"ע בדברי הר"מ דבזרק כלי מראש הגג חייב מדד"ג [הובא לעיל] וק' דגרמי באונס פטור, ואפשר דאין זה אונס גמור.

והנה הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] כתב דבאמת דינא דרבה דזרק כלי מראש הגג תליא בפלוגתא דסוגיין ורבה סבר כמ"ד דפטר הכא, ומבואר מד' הרשב"א כשיטת הרמב"ם דפטור אף מנזק, וצ"ת בכוונת הרשב"א א. דהתם פטרינן מסברא דפסוקי מפסקי גירי' והכא פטרינן מטעם ממציא את עצמו. ב. מדוע לא חילק כתוס', דהרי הכא ע"כ הוא באופן דרוח מצוי' דאל"כ מ"ט דמ"ד דמחייב ומ"ט בעינן קרא לפטור, והתם הוא ע"כ ברושא"מ דאל"כ מ"ט לא יתחייב.

ומדברי הרשב"א דפירש דסוגיין הוא דין כרים וכסתות הוכיח בחי' ר"ש דאין הפטור בסוגיין מטעם איהו דאזיק אנפשי' דזה לא שייך בזרק כלי מראש הגג, ובשיטת הטור והר"ח דחייב בנזק הקשה בחי' ר"ש מדוע לא יפטר מטעם דפסוקי מפסקי גירי', וכתב דע"כ צ"ל דרק באופן של כרים וכסתות או בתריס דמכח מעשה הראשון לא הי' צריך להגיע למקום זה משא"כ הכא דבמקום זה הי' עתיד לבא האבן.

כתב הרע"א בח"ה סל"ח ומ"ש ידידי מעכ"ת נ"י לדמות להוציא ראשו דפטור מומצא פרט לזה שממציא את עצמו ה"נ בנ"ד דאם היו נעורים היו יכולים להמלט על נפשם כמו שנמלט הנכרי ורק כיון שהיו ישנים לא נמלטו הוי בכלל ממציא עצמו, לא נראה לי כלל וכלל דממציא עצמו דפטור אין הטעם דלא היה להזורק אבן לאסוקי אדעתיה דימציא זה ראשו והוי אנוס, דהא צריך הוא ליזהר שלא יזרוק דשמא יש שם אדם מכבר, אלא דגזיה"כ הוא דדוקא אם בשעת זריקת האבן הוא שם שראוי ליפול עליו ולהמיתו אבל אם הוציא ראשו אח"כ פטור מגלות, משא"כ בנ"ד וכו' זהו לא מקרי ממציא עצמו במה שלא עשה מעשה לברוח וכו' עכ"ד.

בכתבי הגר"ח [בענין נתינת קוף לנט"י] חקר לענין שחיטה בזרק סכין ולא היתה הבהמה כאן ואח"כ הניח הבהמה תחת הסכין ונשחטה האם חשיבא כח גברא [ולכאו' יש להביא ראי' מגמ' חולין ל: דר' יונה בר תחליפא שחט עוף בעת שפורח באויר ע"י שזרק סכין, והרי בשעת זריקת הסכין ע"כ לא הי' העוף שם. וצ"ל דכיון דרוח מצוי' שיבא לשם זה לא חשיב ממציא את עצמו, ויעויין במנחת שלמה כאן בפרטי הדינים אימת חשיב ממציא את עצמו, וע"ע בר"מ פ"ו מרוצח ה"ח עוד אופן של ממציא ודו"ק] ופשיט מסוגיין מדאיצטריך קרא למעטי' מגלות אלמא דחשיב דנעשה מכחו, וכתב לחלק בין רציחה ונזקין לשחיטה, [ולכאו' י"ל עוד דהכא גלי קרא דלא חשיב מעשיו וכמשנ"ת] ויעוי"ש מש"כ מנטילת ידים דהטה את החבית ואח"כ הכניס ידיו כשר לנט"י כדקי"ל באו"ח סי' קנ"ט סעי' ט' עי"ש. 

הגרשש"ק סי' כ"ה אות ב' פי' דפטור דממציא את עצמו הוא משום דהנרצח שותף במעשה הרציחה. וכעין שביאר לעיל לב. בתרוייהו כי הדדי נינהו. והוא פטור אף ברציחה. אבל כתב דברש"י ותוס' מבואר דהפטור משום דלא הו"ל לאסוקי אדעתי'.

בשיעורי ר"ש מכות [אות שלה] חקר האם פטור ממציא את עצמו זה רק בזרק חץ או אף בידו ממש כגון הניף ידו בכח באופן דלא מצי לאהדורי והרג דבכה"ג ל"ש לומר דאין זה מעשיו דבודאי מת על ידו, אבל אי מדין איהו דאזיק אנפשי' [או מדין אונס יפטר].

'''בגמ'''' אי דשכיח בבית מ"ט דת"ק ופי' הנמוקי יוסף דבכה"ג מותר לו ליכנס דמאי הו"ל למעבד ועוד דרחמנא יהיב ליה רשותא למיעל ולמשכוניה וכ"ש לתבוע שכרו כן כתב הרמ"ה ז"ל עכ"ד [ועמש"כ לעיל כז: בדינא דבן בג בג] וזה שלא כדברי התוס' בד"ה דגברא דפי' דבלא שכיח ודאי עול תא משמע, ובנמוקי יוסף כתב דשרי מטעם הנתבאר, והרמב"ם השמיט דבלא שכיח במתא ה"ז כנכנס ברשות ועמד ה"ה פ"י מנ"מ הי"א בזה, ועיין אבן האזל מש"כ בזה.

'''בגמ'''' ל"צ בגברא דשכיח ולא שכיח וקרי אבבא ואמר להו אין וכו' הרא"ש בסי' י"ב כתב ובשכיח ולא שכיח פליגי אחרים ורבנן והשמיט מה שאמרו שאמר לו אין. והר"מ פ"י מנ"מ הי"ב כתב שאמר לו אין והשמיט שכיח ולא שכיח. ובלח"מ שם הקשה מדוע לא משני בשכיח ולא שכיח אע"פ שלא אמר לו בעה"ב אין. ובב"ח סי' שפ"ט כתב דיש כאן ב' תי' א. בשכיח ולא שכיח ב. בקרי אבבא ואמר אין וקדמו התור"פ [הובא בשיטה מקובצת]. ועיין אבן האזל מש"כ בזה.

כ' הרא"ש בסי' י"ב בטעם השמטת הרי"ף לסוגיין דס"ל דבזה"ז מנהג פשוט שיכנסו פועלים לבית בעה"ב לתבוע שכרן וע"כ ישתנה הדין וחייב בעה"ב, וביש"ש כתב ע"ז ודבר תימה הוא דאטו בזמנם היה מנהג סדום, ששום אדם לא היה נכנס לבית חבירו בלא רשות, אפילו אם היה צריך לו, אלא מאחר שיכול ב"ה למחות בו אם רוצה, א"כ נקרא שלא ברשות ולא קבל עליו שמירתו וכו' עכ"ד למדנו מדברי היש"ש דלא סגי במה שיש לו היתר ליכנס אלא בעינן שיהא לו זכות ליכנס. וזה כמשנ"ת לעיל לב. דדין ברשות הוא במה שיש לו זכות.

אמנם זה ל"ד לנ"ד דשם נתבאר בדין שניהם ברשות, אבל הכא הוא בדין א' ברשות וא' שלא ברשות דבזה טעם הפטור הוא מדין אונס וכמש"כ הרא"ש בסי' א' ובזה אין ראי' דצריך גדרי קנין, ועיין אבן האזל פ"י מנ"מ הי"א.

ובסוגיין משמע דיסוד הפטור בשלא ברשות אין זה משום דא"צ לשמור דא"כ כל אדם שיש לו בעלי חובות צריך לשמור רשותו בכל שעה ומסתבר יותר דהוא פטור בתשלומין דברשותו פטור. וכבר חקר הברכ"ש סי' ט"ו בזה ועוד פי' דברשותו אין לו שם מזיק. ודו"ק.

'''שוורין שחבלו זב"ז 

במשנה''' שני שוורין תמין שחבלו זב"ז כתב הרא"ש דמיירי שהתחילו בב"א או חבל השני גם בראשון לאחר זמן [ופי' הנמוקי יוסף לאחר שפסק החימום], אבל אם האחד התחיל המתחיל משלם ח"נ והשני פטור, דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, והו"ל כמו בעטה מהלכת ברבוצה דפטור לר"ל וכו' עכ"ד, ובשיטה מקובצת לעיל כ. הביא לתוס' שאנץ ורבינו ישעי' דמתבאר מדבריהם דשניהם חייבים אע"פ שהאחד התחיל, עי"ש מש"כ בבעטה מהלכת ברבוצה, ועפנ"י לב. ובחזו"א סי' ח' ס"ק ח' ד"ה נראה ובד"ה ואם מש"כ בזה. ובפוסקים סי' ת"ב האריכו בזה. [וע"ע בתוספתא פ"ג ה"ז שור שהיה רודף אחר חבירו והפך הנרדף וחבל בו או שחבלו בו אחרים הרי אלו פטורין].

'''במשנה''' מועד בתם משלם במותר נ"ש הרא"ש כ' ללמוד מדברי רש"י דאם חבל מועד בתם חמשים ותם במועד ארבעים אין משלם המועד אלא עשרה דהיינו יותר על מה שהזיקו תם, וסברתו משום דהתחילו כאחת אין כאן חבלה אלא המותר. והתוס' לא הסכימו ע"ז כיון שפירשו דמשנה שאינה צריכה היא את"ד [וצל"ע דלכאו' י"ל דלפום תי' התוס' מודו בדינא דהרא"ש ובקושיתם סברו דלא נתחדש כאן שום דין וזה גופא תי' תוס' דאין כאן חבלה אלא המותר ולולא דמסתפינא הו"א דהרא"ש לא הי' לו תי' התוס' וכ"מ ממש"כ דהתוס'''' פירשו''' דמשנה שא"צ ולא''' הקשו''' אכן לא נראה כן מכל הפוסקים] ובנמוקי יוסף נחלק בדינו של הרא"ש בתם ומועד והכי קי"ל.

וצריך לבאר לפי"מ שתי' התוס' שאין כאן דין יוחלט ולכאו' משמע ג"כ כיסוד הרא"ש דמה שמזיקין זה כנגד זה לא חשיב נזק וחבלה וא"כ מדוע פליגי בתם ומועד. ובפשוטו צ"ל דהתוס' ס"ל דהוא דין בתשלומין דיצא זב"ז ולא חל חיוב תשלומין, ואף בדין יוחלט השור ג"כ יסודו הוא חיוב תשלומין [ובעז"ה עוד יבואר לק' בזה] משא"כ תם במועד. וי"ל עוד בזה עפ"ד הברכ"ש סי' ב' דתם אין לו דין מזיק ביותר מח"נ.

והעירוני למ"ד פ"נ ממונא הרי כבר זכה אחד בחצי שור ואיך אח"כ כשחזר והזיקו יפקע דינו, ולא מיבעיא אי הזיקו בזא"ז תיקשי ואף אם הזיקו בב"א מ"מ צ"ל דהוא כמ"ד דאפשר לצמצם דאל"כ כבר קדם אחד וצ"ע ובעזה"י יבואר בהמשך דאשכחן כמה דינים דתלויים בהעמדה בדין אף למ"ד פ"נ ממונא ועמש"כ בדף לד:

כתב הנמוקי יוסף דאם שור אחד אינו שוה כנגד כל נזקו אין מחשבין זה כנגד זה כנגד כל נזקו אלא כפי שוויו, דכיון דתם משתלם מגופו כל שא"א להשתלם ממנו פטור. ומ"מ בנאבד השור אח"כ כתב הנמוקי יוסף כדברי התוס' דשמין את כל ההזק, וצ"ל דהתם בשעת ההיזק לא חל חיוב דיוצא זב"ז, משא"כ הכא דבשעת ההיזק לא הי' שוה כדי נזקו. ובשלטי הגיבורים דן לחלוק ע"ד הנמוקי יוסף, וכתב בתורע"א דלדעת הרא"ש דמועד בתם שמין כל הזיקו של תם שאין כאן חבלה אלא במותר א"כ ה"ה כשא"א להשתלם ממנו. ויש שכתבו דאף להרא"ש נפ"מ בד' הנמוקי יוסף דהרא"ש כ' לפי סברתו דמיירי כשהתחילו בב"א, דבזה אין שם חבלה על המותר ודברי הנמוקי יוסף הוא בזא"ז והאריכו בזה הפוסקים ועחזו"א. 

וע"ע בחזו"א דבאופן שהזיקו בזא"ז הרי כבר זכה הניזק בשורו של מזיק ונשער הזיקו לפ"ז ויעוי"ש מדברי הפ"ת בשם דגמ"ר, וערש"ש. 

'''במשנה''' שניהן מועדין משלמין במותר נ"ש כ' הנמוקי יוסף דקמ"ל מתני' דאע"ג דקי"ל בעלמא כר"נ דאמר זה גובה וזה גובה כיון דזכי להו רחמנא למיגבי ממיטב זהו מיטב שלהם שיעמוד כ"א בשלו, את"ד ויל"ע אם תי' (השיטה מקובצת) צ"ל הנמוקי יוסף הוא גם בשור תם או"ד דבשור תם אין זה דין מיטב, ובתוס' לעיל ה. ד"ה הא כתבו דבשור תם אין דין מיטב, ועיין באב"ע פ"ד מגזילה [במכתבו להגר"י אברמסקי] במש"כ מהירושלמי ר"פ הנזקין דיש דין מיטב גם בשור תם עי"ש. ובשיטה מקובצת בשם הר"ר ישעי' כתב דנפ"מ בנגח ואח"כ הפקיר דפטור והכא יצא של זב"ז. ובחזו"א כ' דנפ"מ למ"ד בשלו הן שמין דכל אחד משלם כפי עידית שלו, אבל כאן יצא זב"ז, והעירוני באופן שמחל אחד מהם לחבירו. ועיין בגידולי שמואל מש"כ באופן שאחד אינו בר חיובא. ובאילה"ש דן כשאחד הודה דהו"ל מודה בקנס.

ובסמ"ע סי' ת"ב סוס"ק א' הביא להלבוש דהטעם שמנכין הוא משום אפוכי מטרתא למ"ל, ותמה עליו דהרי אף כשיש נפ"מ דינא הכי.

'''בתוד"ה''' שני ואפילו לרי"ש נמי נ"מ אם נאבד וכו' התוס' כתבו כן ע"פ שיטתם בסוף הפרק בדעת רי"ש, ורש"י שם נחלק ע"ז.

'''שור שחבל באדם'''

'''במשנה''' רע"א אף תם שחבל באדם משלם במותר נז"ש, בקובץ ביאורים [אות ג] נקט בפשיטות דהו"ל קנסא למ"ד פלגא נזקא קנסא דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי. והקשה מגמ' דף ה. דמבואר דהוא ממונא. וכתב דדוחק לומר דאתיא הסוגיא שם כמ"ד פלגא נזקא ממונא.

'''בגמ'''' ת"ר וכו' מה שור בשור תם משלם ח"נ וכו' והקשו התוס' למ"ל קרא לשור שחבל באדם ששוה לשור שהזיק שור הא מהיכא תיתי לומר שישתנה דינו ויעויין בתירוצם ובשיטה מקובצת הביא עוד תירוצים.

ובאהלי ישועה כתב ליישב ע"פ שיטת הרמב"ם דחובל בחבירו הוא חיוב מחודש ואינו מפרשת נזקין, וכמו שביאר הברכ"ש סי' כ"ח בשם הגר"ח דאין דמים לבן חורין, וכ"כ בחי' הגרשש"ק כתובות סי' ל"ו אות ה', וא"כ מן הדין לא הי' מקום לחייב בשור שחבל באדם, ולזה איצטריך קרא לחייבו.

אכן באמת איכא קרא בדף מד. דדרשינן מאו בן יגח נגיחה למיתה נגיחה לנזקין דיש חיוב שור שחבל באדם ולא איצטריך הכא להך קרא למילף חיוב שור שחבל באדם, וע"ע מנלן חיוב שו"ר בשור שחבל באדם דהנך קראי הם בקרן. [ובגמ' לעיל כו. איתא דיש חיוב רגל בשור באדם].

ובעיקר שיטת הרמב"ם בגדר חובל בחבירו ביארו דהוא משום דאין דמים לבן חורין, ובאבי עזרי פ"ה מחובל ה"ו הקשה דא"כ אף שור שחבל באדם אין חיוב דמים, ואין הדבר כן דהרי בחובל בחבירו כתב הר"מ בפ"ה ה"ו שהוא קנס ובשור שחבל באדם לא נזכר שהוא קנס. וחייב ע"פ עצמו, וכן הקשה בחי' ר"ש סי' ד'.

ובקה"י כתובות סי' כ"ה אות ב' ביאר טעמו של הרמב"ם דחבלת אדם הוא קנס, דל"ד לכל נזק שע"י תשלום הנזק יושלם הפסידו שישיג בדמים חפץ אחר משא"כ בחובל באדם ע"י התשלום לא יתמלא חסרונו, ועיין בחי' רא"ל סי' ע"ה בדרך זו, עוד ביאר הקה"י שם סי' ל"ט עפ"ד הנתהמ"ט סי' קמ"ח דאין חיוב נזק בדבר שאינו במכירה ושוה רק לבעליו א"כ בחבלת אדם מאחר דליתא במכירה אין חיוב נזק אלא מתורת קנס, ועל דרכים אלו ג"כ יקשה דא"כ ה"ה שור שחבל באדם ג"כ ליהוי קנס.

ובאו"ש פ"י מנ"מ הי"ד ד"ה ולזה נקט דבאמת בשור שחבל באדם הוא קנס להרמב"ם דאדם בן חורין לאו להמכר קאי ואין לו דמים, ובאבן האזל פ"ה מחו"מ ה"ו ד"ה ובמש"כ דייק מדברי הרמב"ם פ"ז מנז"מ ה"ג דבהמה שחבלה באדם שוה לשור שהזיק שור שכתב הר"מ שם בהמה שחבלה באדם וכו' משלם נז"ש ופטור מן השבת וכו' שארבעה דברים אלו לא חייבה תורה בהן אלא לאדם שחבל בחבירו אבל בהמתו שחבל באדם ה"ז''' כמי שהזיקה''' ממונו שאינו חייב אלא נזק בלבד עכ"ד משמע דמשלם ע"פ עצמו כדין נזק. וע"ש מש"כ לבאר בזה ע"פ דרכו. וכמו"כ יש לדקדק מדברי הרמב"ם דהוא שוה בגדרו לנזקי ממונו. וכ"מ בגמ' לעיל ד: דשור דאזיק שור ושור דאזיק אדם חד דינא הוא.

ובאבי עזרי וחי' ר"ש הנ"ל ביארו דיסוד דברי הרמב"ם דחובל הוא חיוב מחודש אין זה משום שאין דמים לב"ח [או מטעמים הנ"ל] שאין כאן נזק. אלא דנתחדש חיוב מחודש של אדם החובל בחבירו והוא כופר האיברים, וכיון שיש חיוב חובל פקע חיוב נזק. ובבהמה שאין חיוב חובל הדר דינא ככל הנזקים.

אולם בספר אהלי ישועה סי' מ"א אות ג' הוכיח בראי' נפלאה דדעת הרמב"ם דשור שחבל באדם הוא ג"כ חיוב מחודש, שכתב הר"מ בפי"א מנז"מ ה"ו שור שנתכוון לבהמה ונגח את האדם אע"פ שאם המיתו פטור כמו שבארנו אם חבל בו חייב בנזק עכ"ד, וקשה דשיטת הרמב"ם בפ"י ה"ט דשור שאינו מתכוין דפטור מן המיתה הוא רק בנתכוין לאינו בר חיובא אבל נתכוין להרוג את ראובן והרג את שמעון חייב, א"כ בנתכוין לבהמה ונגח את האדם כלפי חיוב נזקין הרי יש כאן כוונה לבר חיובא. ואילו מדברי הרמב"ם מבואר דיש כאן אינו מתכוין דפטור ממיתה אלא דבנזקין אין פטור אינו מתכוין. והוכיח מזה דחלוק חיובא דשור דאזיק שור לשור דאזיק אדם, וכלפי חיובא דשור דאזיק אדם חשיב שור דאזיק שור לאו בר חיובא. והציע דברים אלו לפני מרן הגאב"ד דבריסק זצ"ל והסכים לזה. והביאו עוד בזה מעיקר דין נזקין שלא בכוונה שיש ראשונים דס"ל דהוא רק בשור שחבל באדם ולא בנזקין ועיין במאירי בדף מד: הובא בשיטה מקובצת שם.

ובלח"מ פ"ד מחובל הי"ב נקט דשור שחבל באדם נזק דלא אפחתי' מכספי' חייב, ותמה הגרש"ר [נדפס באהל ישעיהו לדף מג] דשור שחבל באדם הוא חיוב נזק, ובלא אפחתי' מכספי' לא שייך חיוב נזק, ולפמשנ"ת יש לזה מקום לשיטת הר"מ דאף שור שחבל באדם הוא חיוב מחודש וא"כ י"ל דחייב אף בלא אפחתי' מכספי'.

'''ד' דברים באדם שהזיק שור'''

'''בתוד"ה''' לפוטרו, הוי בכלל נזק וכו' אבל אדם ע"כ צריך לרפאות עצמו, וכדברי התוס' מתבאר ברש"י לעיל כו. ד"ה מה כלים וראיתי להעיר מאותה ששנינו לקמן פז. החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן, ומדוע חייב ליתן לו שבתו ורפואתו והרי יכול למוכרו, והו"ל כבהמה, ובשלמא לפמש"כ התוס' בגיטין דף מב ע"ב [ציינם הרע"א בגלהש"ס] דאדם שבתו לא הוי בכלל נזק דמשום שבת לא פחתי דמיו כל כך אבל שור שבתו הוי בכלל נזק דפחתי דמיו. א"כ ה"ה בעבד כנעני משלם שבת במה שהוא יותר מכדי פחיתת דמיו. אבל לדבריהם כאן יקשה, ולפמש"כ הקצות החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/תכד#א|סימן תכ"ד ס"ק א']]}} ובנתה"מ סי' שס"ג ס"ק ב' דעיקר חיוב חובל בעבד כנעני הוא לעבד אלא דרבו זוכה ממנו א"כ י"ל דכלפי העבד אין השבת נכלל בנזק.

ובקה"י סי' מ' כתב דאדרבה שבת דעבד כנעני ע"כ דעיקר חיובו לאדון דאילו לעבד ל"ש חיוב שבת כיון דלא חסרו ממלאכתו, ודין שבת נמדד בכל אדם כפי מלאכתו, אלא דהקשה דאם החיוב הוא לאדון הרי הו"ל שבת דבהמתו ופטור, ותי' דהדין שבת דבהמתו דפטור אין זה פטור בממונו אלא דאין חיוב שבת אלא במשבית אדם ולא במשבית בהמה ובעבד הו"ל משבית אדם וחייב. וכעי"ז ביאר בחי' הגרשש"ק כתובות סי' ל"ו אות ב' דהתורה אמרה דשבת דאדם חשוב נזק ובשבת דבהמה אין זה אלא כמבטל כיסו של חבירו. וכ"ז לא יתכן בשיטת תוס' דידן דליכא פטור שבת דבהמתו אלא דלא משכח"ל חיוב שבת.

והעירוני עוד בד' תוס' דידן דכ"ד ניחא בשבת במקום נזק, אבל שבת שלא במקום נזק וכגון דהדקי' באידרונא וכדלקמן פה: דבאדם כה"ג חייב, ובבהמה פטור והכא לא אפחתי' מכספי' ומנלן דפטור, ואשכחן לנמוקי יוסף בפ' כיצד (ח: מדפי הרי"ף) שכתב בשם הרמ"ה דבכה"ג חייב בבהמתו ותמה הקצות החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/שסג#ג|סימן שס"ג ס"ק ג']]}} ע"ז דהרי אין שבת בבהמה, ולד' תוס' כאן ניחא וצ"ע. והעירני הגר"י אדלשטין שליט"א דשיטת תוס' לעיל כ. דלא כהרמ"ה ואמר בזה דממ"נ אי ע"י דהדקי' באנדרונא הופחתה מכספה באמת יתחייב, ואי לא הופחתה א"כ הרי יכול למוכרה ליקח בדמי' פרה אחרת ויעבוד בה, וע"ע בחי' ר"ש סו"ס י"ח מה שביאר ברמ"ה באופ"א.

ובגלהש"ס ציין הגרעק"א לתוס' בגיטין דף מב: ושם כתבו התוס' דאיכא דרשא לפטור ד' דברים בבהמה דדרשינן איש בעמיתו ולא איש בשור [וצ"ל דאע"ג דהכא ממעטינן מאיש בעמיתו רק צער התם ממעטינן כל ד' דברים דאפשר דלבתר דילפינן מקרא דהזה למעט שור באדם מכל ד' דברים ממילא נכלל הכל באיש בעמיתו ועיין]. ושוב הביאו תוס' לרבי חיים דבבהמה הוי בכלל נזק, ובתורת גיטין שם ביאר דבאדם שאין דמים לבן חורין אלא דחידשה תורה מגזה"כ לשומו כעבד, ובנזק שסופו לחזור אין בזה גזה"כ שיושם כעבד, וממילא הרי אין כאן פחת דמים דהא לא נפחת מדמיו כלל, ומשלם שבת אבל בשור שיש לו דמים לעולם הוי בכלל נזק ופליגי התוס' ורבי חיים האם חייב בשבת דבהמתו באופן דאפחתי' מכספי' דשיטת תוס' דהו"ל בכלל שבת ואינו בכלל נזק כיון דסופו להתרפאות, וחיוב שבת ליכא בבהמה, אבל ר"ח ס"ל דהוא בכלל נזק וחייב מדין נזק. ופליג עוד ר"ח דס"ל דליכא מיעוטא דד' דברים בבהמה וכשיטת תוס' כאן וכן מבואר בהגהת [הרמ"א] במרדכי אות פ"ו, ובסי' ש"ז סעי' ו' הובאו ב' הדיעות האם יש חיוב שבת בבהמה באופן דאפחתה מכספה וסופו לחזור, וע"ע ברא"ש פ' השואל סי' ד'. ובתוס' לק' נו: ד"ה פשיטא כתבו דשומר חייב בכחשא דהדר ומשמע דה"ה מזיק, וכמש"כ בגיטין להשוותם, ועיין תוס' שאנץ בשיטה מקובצת בדף נו:.

והעירוני דכיו"ב נפ"מ בשור שחבל באדם האם משלם מה ששובת ממלאכתו וריפוי בתורת נזק דהיינו האם משערים כמה הופחת מכספו כשהוא חולה, או"ד דכיון דשור אינו חייב בשבת וריפוי א"כ אינו חייב בכל זה אלא כפי"מ שהופחת מכספו לכשיבריא, אבל מה שנפחת כשהוא חולה זה לא בכלל שבת, שו"ר בחזו"א אהע"ז סי' קמ"ז לדף מב: ס"ק ב' שכתב דאין שמין כפי"מ שהוא חולה דנתמעט שור מחיוב שבת וכל שהוזק אדם דנים זאת בדין שבת.

המרדכי פ' הגוזל [קי"ד] {{ממ|הובא בקצות החושן [[קצות החושן/חושן משפט/שפו#י|סימן שפ"ו סק"י]]}} פי' הטעם שאין ריפוי בבהמה דהו"ל גרמא דמה שצריך להוציא הוצאות על ממונו הו"ל גרמא. ושאני נזקי גופו מנזקי ממונו עי"ש בכ"ד, ולכאו' נראה דלדבריו הוא טעם אחר בהא דליכא ריפוי בבהמה, אך דבריו הם טעם רק על ריפוי ולא על שבת. ובחזו"א סי' י"ג ס"ק י' כתב דכ"ד המרדכי הוא ברפואה דלא אפחתה מכספה אבל ברפואה דאפחתה מכספה מודה דהוא בכלל נזק, ומ"מ טעם המרדכי מועיל ג"כ בעיקר דין ריפוי שלא יהא חיוב ריפוי דהו"ל גרמא, אם לא מטעם נזק וכמשנ"ת וע"ע בחי' הגרשש"ק סי' י"ג מש"כ בזה.

התוס' לעיל דף י: ד"ה לא נצרכה פירשו דהא דאיתא לק' לד. דכיחשה כשעת העמדה בדין משום דיש לו להמתין עד שתתרפא וקשה דסתרי לדבריהם הכא דאין חיוב ריפוי בבהמה דיכול למוכרה, וביאר הגרשש"ק שם דיסוד דברי התוס' כאן הוא משום דכיון דמשלם לו דמי נזקו ממילא הרי יכול לקנות בדמים שורו שהי' לו, ולמה ישלם לו את הריפוי, אבל דינא דכיחשה הוא כ"ז שעדיין לא שמו את נזקו, וא"כ עדיין אין לו תשלומי נזקו וע"כ חייב על כחשא דבהמה עד שעת העמדה בדין, וע"ע באבן האזל פי"ג מנ"מ ה"ח מש"כ לבאר דהוא דין מסויים דחייב בכחש דעד העמדה בדין ואדרבה לאחר העמדה בדין אינו חייב וזהו כטעם התוס' בסוגיין משום דיכול למוכרה ודו"ק.

'''יושם השור'''

'''בגמ'''' דתניא יושם השור בב"ד דברי רי"ש רע"א הוחלט השור, לדעת רי"ש דיושם השור בפשוטו הי' נראה דהוא ככל חוב והנכסים משועבדים וה"נ השור משועבד, ומ"מ אין מחוייב יותר מכפי השור.

אמנם אשכחן כמה דיני דחזינן דל"ד לשאר שע"נ א. התוס' לעיל ד"ה שני ובסוף פרקין כתבו דאם אבד השור לאחר הנגיחה פטור מלשלם, [ורש"י בסוף הפרק פליג.] ב. התוס' בד"ה איכא כתבו דאם''' נתרצה''' ניזק לבסוף לקבל המעות. ודייק המהרמ"ש שאין יכול המזיק לכופו לקבל דמים אלא חייב ליתן לו את השור. וכן דעת הריב"א [הובא בשיטה מקובצת] וכ"כ התוס' בגיטין דף מ: ובעזה"י יבואר עוד לק', ג. הקצות החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/תז|סימן ת"ז]]}} כ' דלאחר העמדה בדין מודה רי"ש דנעשה של הניזק. ובתרומת הכרי שם כ' דל"מ לסלקו בזוזי וכשיגבה אמרינן למפרע הוא גובה. ד. הרשב"א בר"פ הפרה כתב שהוא כאפותיקי מפורש ואם השור עומד באגם לא חשיבי בעליו מוחזקין בו ונחלק ע"ד תוס' שם, ה. יבואר בעזה"י לק' לד. דעיקר חיובא רמי על השור אף למ"ד יושם השור, והגר"ח בספרו פ"ד מנ"מ ה"ד ד"ה והנה התוס' כתב בתו"ד וז"ל דבתם לא מיקריא חובת תשלומין כלל, ורק חיובא דממילא דחייל על השור בעצמו, אם מדין שותפין, או כדין בע"ח עכ"ד. [והעירוני דבגמ' קאמר דלרי"ש בע"ח הוא וזוזי הוא דמסיק בי' וצ"ע].

'''ברש"'''י ד"ה יושם שור המזיק בב"ד, העירוני דבפשוטו משמע ששמין את השור בב"ד ומשלם כפי דמיו שבשעת העמדה בדין. וצ"ב הטעם והא דינא דמגופו תלוי בכשעת הנזק. ואם הוקר והושבח לכאו' אינו חייב אלא כשעת הנזק. וכ"ש דיקשה לשיטת רש"י ובעה"מ דאם אבד השור משלם לו ממקו"א כנגד השור א"כ אם הוזל משעת נגיחה ועד שעת העמדה בדין צריך שיפרע לו מביתו, ובעזה"י יבואר לק' לד. מדברי הר"ח וכן שיטת הרמב"ם דאזלינן בשור המזיק כשעת הנזק וא"כ תיקשי מהו יושם בב"ד וצ"ע. [עי' לק' סה. בכפל כשעת העמדה בדין, ועי"ש ברא"ש].

'''הוחלט השור'''

'''ולרע"ק''' דיוחלט השור האריכו התוס' דהוא משעת הנזק וכ"ד רש"י [וכמש"כ הגר"א סי' ת"ז ס"ק א'] וכן דעת הרבה ראשונים והתוס' לא פירשו הוכחתם מהסוגיא דהוא משעת הנזק. ובפשוטו כוונתם דאי מהעמדה בדין הא בזה אף לרי"ש הוא שלו וכדאיתא לקמן ע"ב [ובעזה"י יבואר שם] וי"ל עוד דההוכחה מברייתא לקמן לד. דכחש מזיק או שבח מזיק קודם העמדה בדין הוא של הניזק אלמא דנעשה שלו משעת הנזק.

ושיטת הרמב"ם פ"ח מנ"מ ה"ו בפשוטו מתבאר דהוא רק משעת העמדה בדין אבל קודם העמדה בדין לא הוחלט לו [ובקצות החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/תז|סימן ת"ז]]}} פי' דזהו משום דפ"נ קנסא ולא זכי עד העמדה בדין] ובנתה"מ סי' פ"ח ס"ק ו' כתב דקודם העמדה בדין יכול לסלקו בזוזי וכ"כ מנ"ח מ"ע נ"א [א] ד"ה והנה, אבן האזל פ"ד מנ"מ הי"ב, אמנם במהדו"ב [שנדפס בשו"ע] השמיט זאת הנתה"מ וכפה"נ חזר בו, וכן נקט התרומת הכרי סי' ת"ז.

כתב הנתה"מ סי' פ"ח ס"ק ג' בתו"ד וז"ל דכשהתם נגח לית לי' שעבוד הגוף על המזיק דקי"ל דיוחלט השור עכ"ד וע"ש מש"כ עפ"ז, ובכ' הגר"ח לעיל יג: הוכיח מהגמ' שם דיסוד החיוב בשור תם אינו מחיובא דקרקפתא דגברא, אלא החיוב מוטל על השור. ויבואר בעזה"י עוד לק' לד. 

'''בגמ'''' לבי דינא קמזהר רחמנא. באבן האזל פ"ז מנ"מ הי"ב הקשה ע"ד הקצוה"ח דלאחר העמדה בדין מודה רי"ש דהשור של הניזק, א"כ היאך מתקיים לבי דינא קמזהר רחמנא הרי לאחר שדנו בי"ד הוא כבר של הניזק, ובחי' הגרשש"ק סי' כ"ט אות ה' פי' דלאחר העמדה בדין כשמוכרו מזיק הו"ל כשליח ב"ד וכמכרוהו בי"ד עי"ש. 

'''בגמ'''' הקדישו ניזק, הר"מ השמיט זאת ועמדו בזה התרומת הכרי סי' ת"ז וברכ"ש סי' כ"ד עי"ש מש"כ בזה.

'''סלוקי בזוזי'''

'''בתוד"ה''' הקדישו, ה"מ למימר דלמר יכול לסלקו וכו', עמש"כ לעיל בדין סלוקי בזוזי דשיטת הריב"א [הובא בשיטה מקובצת מהרא"ש ור"פ] דלא מצי לסלוקי בזוזי, ומ"מ כתב דכ"ז באופן שהשור שוה דמי כל הנזק, אבל אם שוה יותר טוב הוא שימכור הניזק חלקו למזיק ויסלקנו בזוזי, ומ"מ פליגי רי"ש ורע"ק האם משעת הנזק השור שלו או רק משעה שהחליטוהו ב"ד, ומ"מ מבואר בר"פ [לקמן ע"ב] דלא מצי לסלוקי בזוזי משעת הנזק, אבל לא הוחלט לו עד שישומו בי"ד.

ויש להקשות ע"ז ממש"כ הרא"ש פ' איזהו נשך סי' כ"ט דאפותיקי מפורש ע"כ דמצי לסלוקי בזוזי דאל"כ לא מיקרי אפותיקי דמעתה היא מכורה מקצת או כולה את"ד ולמדנו מדבריו דכל היכא דל"מ לסלוקי בזוזי ע"כ נעשה שלו, [ויעויין משנת ר"א הל' שכנים מש"כ בביאוה"ד] וא"כ יקשה דה"נ מאי פליג רי"ש הא כיון דל"מ לסלוקי בזוזי הרי נעשה שלו, ושמעתי ליישב דהכא קודם העמדה בדין דעדיין לא הוברר זכייתו דדלמא יודה ויפטר ע"כ לא זכה בו הניזק, אבל אה"נ לאחר העמדה בדין זוכה בו הניזק מיד, ויל"ע למ"ד פ"נ ממונא לא שייך זאת.

ובתוס' בגיטין דף מ: כתבו דלרי"ש לא מצי לסלוקי בזוזי, ואשר ע"כ אמרינן דלמפרע הוא גובה, דכל הטעם דמכאן ולהבא הו"ג הוא משום דמצי לסלוקי בזוזי, אבל בשור כיון דל"מ לסלוקי בזוזי ע"כ למפרע הו"ג, [וברמב"ן יבמות מו. הביא כן ממקצת חכמי הצרפתים ז"ל דלרי"ש ל"מ לסלוקי בזוזי ועיין מהרש"ל ומהרש"א בגיטין שם] ובתרומת הכרי סי' ת"ז פי' דכ"ז הוא לאחר העמדה בדין. אמנם הקצוה"ח שם ג"כ כתב דלאחר העמדה בדין ל"מ לסלוקי בזוזי, אלא דמדבריו נראה דלאחר העמדה בדין מודה רי"ש דיוחלט השור, ואפשר לבאר טעמו עפמשנ"ת דמאחר דל"מ לסלוקי בזוזי ממילא נעשה שלו ודו"ק. ובמלחמות פ' דו"ה (יח. מדפי הרי"ף) כתב דלרי"ש הקדישו ניזק אינו קדוש משום דמצי לסלוקי בזוזי א"נ דאי מודה מיפטר. 

ע"ע במהרמ"ש שעמד בסתירת התוס' לדבריהם בסמוך ד"ה איכא שכתבו אם נתרצה ניזק לבסוף לקבל המעות משמע דל"מ לסלוקי בע"כ, ועיין חי' הגרשש"ק סי' כ"ט מש"כ בזה.

'''בא"ד''' ומילי טובא וכו', לכאו' ה"ה איכא בינייהו מכרו ניזק, וכמש"כ הרשב"א ויבואר בזה לק' בעזה"י.



{{ניווט כללי תחתון}}