עריכת הדף "מראי מקומות/בבא קמא/כח/א"

{{ניווט כללי עליון}}

'''בגמ' '''ת"ש שור שעלה ע"ג חבירו וכו' מאי לאו במועד דליכא פסידא. איתא בב"מ דף צ"ג ע"ב בשומר עדר ובא ארי וטרף חייב לשכור פועלים עד כדי דמי העדר ולהצילם מן הארי, ומפרש התם דיש בזה עדיין ריוח לבעלים לכושרא דחיותא [פירש"י כושר הבהמות שמכיר בהן כבר ולמדוהו בביתו] א"נ לטרחא יתירתא [ופירש"י שלא יצטרך לחזור אחר הבהמות לקנות] [וכיו"ב כתבו התוס' שם בדף ל"א ע"ב ד"ה אם, לענין חיוב השבת אבידה שיש בזה חיוב השבה] וכתב המהרש"ל א"כ משמע מהכא שזהו חשוב ממון וא"כ מאי פריך בריש המניח לר"י דלא עביד דינא לנפשיה דליכא פסידא והלא מ"מ איכא פסידא בכושרא דחיותא וטרחא יתירתא וצריך עיון עכ"ד [וכמו"כ קשה מהשבת אבידה דאי לאו ממון הוא אין חיוב השבת אבידה ובפמשו"פ אין חיוב השבת אבידה].

ועיין נתהמ"ט סי' ש"ג ס"ק ח' מש"כ דבכל גזלן א"צ להוסיף כדי טרחא יתירתא וכושרא דחיותא, ויל"ד בזה עפ"ד נתהמ"ט הנודעים בסי' קמ"ח ס"ק א' בחפץ שאינו שוה רק לבעלים שאין בו חיוב מזיק וא"כ ה"נ הכושרא דחיותא הוא רק לבעליו ואכמ"ל, ועיין דב"א ח"א סי' ט' אות ג' ד' 

ובחזו"א סי' ד' ס"ק ג' (ד"ה כ"ח) ביאר ביאור חדש [ותי' קושית המהרש"ל] בסוגיין דר"י ור"נ פליגי האם ב"ד מתירים לו לשומטו דלר"י ב"ד אין מתירים לו לשומטו שאין כאן דבר מסור לב"ד שלא הוזק עדיין ואין הפסד מזומן לפניו במועד, אבל אי הדין מסור לכ"א לעשות דין לעצמו הכא ב"ד נותנין לו רשות לשמטו את"ד, ולכאו' יסוד הדברים שב"ד אין מתמצעים כ"ז שאין נזק לפנינו, אבל הבע"ד עצמו שפיר יכול לדון אע"פ שאין הנזק לפנינו, ולא ברירא לי דא"כ מדוע בתם ב"ד דנים והרי עדיין לא הוזק, ומדברי החזו"א נראה דנחית לבאר זאת ובעניותי לא הבנתי.- ולכאו' מבואר מדברי החזו"א דכח עאד"ל עדיף מב"ד, אכן כפמשנ"ת אינה ראי', דהוא סב' בב"ד שאין מתמצעים כ"ז שלא הי' נזק אבל בע"ד עצמו יכול.

מבואר בסוגיין דאף בשור המזיק ג"כ יש דין עאד"ל והקשה החו"י סו"ס קס"ה [ציינו הרע"א חו"מ סי' שצ"ז והפ"ת סי' ד'] מגמ' לעיל כג: בעיזי דשוקא דהוו מפסדי דמתרינן במרייהו תרי ותלתא זימנין, ומדוע בעינן להתרות בו, והרי מבואר בסוגיין דאם שור מזיקו יכול להורגו, ותיקשי לכו"ע אף למ"ד דלא עאד"ל דכל המחלוקת אי בעינן ב"ד אבל התם מבואר דב"ד ג"כ אין יכולים להורגו ואע"פ שמפסידים, ולפמש"כ הרמב"ם רפ"ה מנז"מ דמיירי שעדיין לא הזיקה, אולי י"ל דבזה אין היתר להפסידו אא"כ מתרה בו, ועדיין העירוני מגמ' לק' קיז: בחמרא דבעי לאטבועי לאינשי דסליקו במברא, וכן במשא הספינה דאסור להפסידו ומדוע אין כאן היתר להפסיד את מי שמזיקו, וצ"ע. 

'''פסידא במועד'''

'''שם. '''הקשה הפנ"י דהא במועד ג"כ משכח"ל דאיכא פסידא כגון שאין עדים רואים את הנגיחה עי"ש [ולכאו' י"ל דזהו בכלל שינויא דהש"ס בתם דאיכא פסידא,] וברשב"א באמת כתב דבמועד דליכא עדים חשיב דאיכא פסידא, וילה"ע דהרי כיון דליכא עדים אין כאן עאד"ל וכדקי"ל דאין דין עאד"ל אלא בחפץ המבורר לב"ד, ואפשר דהכא יש לו מיגו שלא הזיק, ובכה"ג דאיכא מגו חשיב כמבורר, וכמש"כ הפוסקים, אמנם באמת נראה דקו' מעיקרא ליתא דכל הדין דבאינו מבורר לא עאד"ל הוא דאין לו כח לעשות זאת במקום בי"ד כיון שאינו יכול לברר הדבר לב"ד, אבל הכא אם ישאל לב"ד האם מותר לשמוט שורו מתחת שור חבירו ישיבוהו שמותר והוא דין ברור, ופשוט.

בחי' ר' שלמה ח"ב סי' ט"ו הוכיח מסוגיין דבספק אם שמר בהמתו חייב לשלם דאל"כ הרי שפיר איכא פסידא, דאע"ג שיש עדים על השור שעלה ע"ג חבירו, [וכמש"כ הרשב"א] מ"מ שמא אין עדים שלא שמר את שורו וממילא יפסיד, וע"כ דכיון דבודאי הזיק וספק אם שמר חייב, ועמש"כ לדמותו לודאי הזיק וספק אונס וכתבנו לעיל דף כ"ז ע"ב, ושוב דחה דאם שמר את שורו הרי אסור להפסידו דאינו מזיק שלא כדין.

באחיעזר ח"ג סי' מ"א אות ה' האריך להקשות דאיכא פסידא אף במועד שמא יפקירנו קודם העמדה בדין והו"ל נגח ואח"כ הפקיר ופטור, ודן לומר דאם יפקירנו בכוונה ליפטר, יתחייב מדינא דגרמי.

כתב המלא הרועים תימה דע"כ לא אמרינן דבליכא פסידא לא עביד דינא היכי דליכא פסידא לשום אדם אבל באיכא פסידא לשום אדם וודאי גם ר"י מודה דעביד דינא דל"ש לומר כיון דליכא פסידא ליזול קמי דיינא דהא יש פסידא לאחר ואדם מחוייב לחוס על ממון חבירו כעל שלו וא"כ הכא במועד איכא פסידא גדולה לבעל השור שיצטרך לשלם נזק שלם וכו' עכ"ד, וכבר תמהו ע"ד דהדין עביד איניש דינא לנפשי' במקום פסידא הוא במקום הפסד שלו אבל לחבירו אינו עושה דין [ועמש"כ לעיל דף כ"ז ע"ב האם עושה דין לחבירו] ואולי טעמו דהכא יש כאן דינא לנפשי' אלא הפסידא הוא לחבירו ובזה שפיר עאד"ל [ועמש"כ לעיל כיו"ב לחלק בהפסד שע"י גרמא דחשיב מקום פסידא] ודו"ק.

בעיקר הדין המבואר בסוגיין דכששמט את התחתון ומת יש כאן חיוב מזיק, ופטור רק מטעם עאד"ל, הטעם דלא הוי כגרמא וכסילוק כרים וכסתות, י"ל דהוי כשקיל בדקא דמיא דאיתא בסנהדרין דף ע"ז ע"ב דחשיב מעשיו, ועחזו"א סי' ב' ס"ק ט"ז ד"ה נראה.

'''בגמ' '''ואי בתם אמאי חייב, יעויין בתוס', וא"כ להלכה דקי"ל כמ"ד עאד"ל אף שלא במקום פסידא, יפטר בתם אע"פ שהי' לו לשומטו ולא כן פסק הרמב"ם פ"ו מחובל ה"ז, ועמד בזה האבן האזל שם בהלכה ה' ויעוי"ש מש"כ ליישב ע"פ שיטת הרמב"ם דבליכא פסידא אין היתר להפסיד את חבירו, ויבואר לקמן בעזה"י.

'''היה לו לשמטו'''

'''בגמ' '''שהיה לו לשמטו ולא שמטו. מבואר בסוגיין דכל שיכול להציל באופ"א אין היתר להפסידו, ובח"ח כלל י' בבמ"ח אות י"א מדמי זאת לכמה דיני התורה כגון בעדל"ת דאפשר לקיים שניהם וברודף כשיכול להצילו באחד מאבריו וכן בלאפרושי מאיסורא אסור להכותו אם יכול להצילו בענין אחר. וברא"ש לק' סי' י"ג כתב דאין לו לחבול הרבה אם יכול בחבלה מועטת, ומדמי לה ליכול להציל בא' מאבריו, וצ"ע מדוע לא מייתי מסוגיין, ובמאירי מדמי לסוגיין.

ובתשובות הרא"ש הובא בחו"מ סי' שפ"ג סעי' ב' בהגה השיב בראובן שלקח כלי של שמעון וסמך בו חביתו של יין שלא יפול ובא שמעון ונטל כלי שלו ונשבר חביתו של יין, שמעון חייב דהו"ל לסמכו בדבר אחר עכ"ד, ולמד זאת מסוגיין דכל שאפשר להציל באופ"א לא יפסידנו. ובסמ"ע בסי' ת"י ס"ק מ"ד הקשה ממכסה בורו בדליו של חבירו ובא בעל הדלי ונטל דליו בעל הבור חייב, ולא אמרינן שהיה לו לכסותו בדב"א, ותי' דכ"ד הרא"ש הוא בהיזק בידים משא"כ בבור שההיזק בא לאח"ז, ובחזו"א ס' ד' ס"ק ג' (ד"ה כתב), צידד דאה"נ דאף בבור יש לו לכסותו אם הוא טורח מועט.

הקשה הנתה"מ סי' ד' ס"ק א' בטעמא דעאד"ל ומכה אותו והרי יכול לילך לב"ד וב"ד ינדוהו ולא חשידי ישראל לעבור על הנידוי, והו"ל כיכול לשומטו עי"ש. ואמרו בזה דלפמשנ"ת דהדין עאד"ל הוא דיש לו כח דיין, [וכן נתבאר בשיטת הנתה"מ סי' כ"ח] א"כ כשם שבב"ד שהנתבע אינו סר למשמעתם א"צ לילך לב"ד הגדול שבודאי ישמע להם, אלא הב"ד כאן מכים אותו, א"כ ה"ה הבע"ד כיון שאינו יכול לקיים את הדין אלא ע"י שכופוהו בשוטים א"צ לילך לב"ד ודו"ק.

'''כתב''' הרמב"ם פ"ו מחו"מ ה"ו שור שעלה ע"ג חבירו ברשות המזיק שהוא בעל התחתון וכו' ה"ז פטור, ובשו"ע בסי' שפ"ג איתא ברשות '''הניזק''' והוא מדברי הב"י, והקשה הב"י דאם זה ברשות הניזק מדוע יוכל לשומטו והרי הרשה לו להכניס שורו, ועמש"כ לעיל כז: מדברי הדרישה, והגר"א בס"ק ג' כתב דהרמב"ם לשיטתו דאין מתכוין פטור ברשות הניזק וע"כ פטור אם שמטו הניזק דהו"ל אינו מתכוין להזיק, ותמהו החזו"א ובחי' ר' מאיר שמחה דא"כ זה לא שייך לפלוגתא דעאד"ל ולכו"ע יפטר, וכיו"ב מקשים ע"ד הרמב"ם בדין הסמוך בממלא חצר חבירו. ולק' יבואר בעזה"י בשיטת הרמב"ם דאף למ"ד עאד"ל שלא במקום פסידא מ"מ אין היתר להפסיד את המזיק, ולפ"ז ניחא. ועיין אבן האזל.

'''הרשב"א '''הביא ירושלמי בדין נזק הבא על האדם ורוצה לסבבו על אדם אחר דכ"ז שלא בא הנזק עליו שרי ולאחר שהוטל עליו הנזק אסור לסבבו לאחר. [והובא ד"ז בסי' שפ"ח סעי' ב' בהגה, וע"ע בש"ך סי' קס"ג ס"ק י"ח].

'''בגמ' '''ת"ש הממלא חצר חבירו כדי יין, כתב הנמוקי יוסף מדנקט ממלא שמעינן דאי הוה מקום פנוי למיזל ביה ל"ל רשות לשבר ואם שבר חייב וכו' עכ"ד, ולהמבואר ברמב"ם ובראב"ד פ"ו מחו"מ ה"ה דמיירי שנתן לו רשות להניח כדים אלא שלא נתן לו רשות למלאות [וכמו שביאר החזו"א סי' ד' ס"ק ג' ד"ה ר"מ] א"כ אזיל דקדוק הנמוקי יוסף דשפיר נקט ממלא דבלא ממלא יש לו רשות, ואדרבה משמע דבלא נתן לו רשות אף בלא ממלא ג"כ יכול לשבור. והטעם דל"ד לרה"ר דאמרו דוקא בממלא דהתם הזכות שיש לכ"א הוא להילוך ברה"ר וכיון שעדין יש מקום להלך אינו יכול לשבר, משא"כ הכא יש לו זכות בכ"מ בחצירו.

'''בגמ'''' משבר ונכנס פי' הפנ"י דהוכחת הש"ס הוא ממשבר ונכנס אבל משבר ויוצא הוא כאיכא פסידא דהרי צריך לילך לב"ד להביא זכויותיו.

'''בתוד"ה''' משבר, אע"ג דלעיל אמרינן שהי' לו לשומטו וכו' לא אטרחוהו לסדרן זה ע"ז, ומבואר דאף למ"ד דבעינן במקום פסידא מ"מ הותר לו לשבר כדי להביא זכויותיו וא"צ לסדרן זע"ז, והביאור דכיון דיש כאן פסידא ממילא עאד"ל, והו"ל כשליח ב"ד שא"צ לטרוח לסדרן זע"ז. ועפנ"י במש"כ דבכ"מ לא אמרינן דאין לו פנאי לילך לב"ד ויחשב במקום פסידא.

'''בגמ' '''ת"ש מנין לנרצע וכו' ת"ל לא תקחו כופר, צ"ב מ"ט בעינן קרא לזה, ויעויין חי' הראב"ד בתו"ד מש"כ בזה. והעירוני דלמאי דמוקי בלאפרושי מאיסורא איצטריך קרא לומר שפטור מן הממון, ולקמן דרשינן מקרא לשליח ב"ד דפטור מבושת.

'''בגמ'''' וחבל ועשה בו חבורה מבואר דלמ"ד לא עאד"ל לא פליג רק לענין לכתחילה, אלא אף בדיעבד יתחייב לשלם כיון דאין לו רשות לחבול בו ופשוט.

'''בגמ' '''רנב"י אמר בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית עד האידנא היתירא והשתא איסורא. הא דנקט שחבל בעבד ולכאו' הא לשפחה ג"כ איכא איסורא, אפשר דחובל בו להוציאו מביתו וע"כ חובל בעבד, ועיין בסמוך.

האמרי בינה דיינים סי' ט' (ד"ה ועיין). כתב לדקדק מהתה"ד סי' רי"ח והרמ"א סי' תכ"א דרק האדון שהוא גרם את האיסור ע"כ יכול לכופו ולא בשאר כל אדם עיי"ש.'''

'''בשיטת הרמב"ם'''

'''הרמב"ם '''פ"ג מעבדים ה"ה הביא דינא דברייתא במפרישו מאיסור שפחה, והקשו דלמאי דקי"ל דעאד"ל איכא לאוקמי לענין דינא, ובלח"מ והמל"מ בתי' בתרא תירצו דהכא ליכא פסידא במה שעומד בביתו שהרי אינו לוקח ממנו שום דבר, ואדרבה [הוסיף הלח"מ] שמרויח הוא שרוצה לעובדו ובכה"ג לכו"ע לא עאד"ל, וביארנו בזה לעיל כז: דמוכח דלר"נ ג"כ גדר הדין הוא דבמקום פסידא עאד"ל אלא א"צ הפסד עד שיבא לב"ד ודו"ק.

עוד תי' המל"מ בשם המהרש"ך דבמקום דליכא פסידא לא הותר לחבול בו, ובנחל"ד הקשה ע"ז מסוגיא דלעיל בשור שעלה ע"ג חבירו דרשאי להפסידו אע"ג דליכא פסידא, ועמש"כ שם בשיטת הרמב"ם, ועוד יש ליישב עפ"ד החזו"א שהובא שם ודו"ק, וילה"ע דהרמב"ם בהל' סנהדרין פ"ב שכתב דין עאד"ל לא ביאר דיכול להכותו [ועמש"כ בזה לעיל כז: מהלח"מ], דעיקר דין עאד"ל שלא במקום פסידא אינו יכול להכותו, אך לפ"ז הדברים באו סתומים מאד בדברי הרמב"ם, והעירוני בד' המוהרש"ק דנתבאר מדברי המהרי"ק דכשתופס החפץ עצמו א"צ לעאד"ל, וא"כ בהכרח דפליגי לענין להכותו, ובתומים ס' ד' תי' דהרמב"ם בא להשמיענו עיקר דינא דאפרושי מאיסורא. ומיירי כשאינו בביתו ואין כאן מדין עאד"ל והוא רק מדין לאפרושי מאיסורא, ולדבריו מבואר דהדין עאד"ל אין זה מדין לאפרושי מאיסורא דאל"כ הרי כבר השמיענו הרמב"ם דין זה דעאד"ל ופשוט.

עיין במרומי שדה שהעיר מדוע אמרו אם חבל בו פטור והרי אף לכתחילה יש לו רשות לחבול בו. ועיין מהרי"ט ח"א סי' ק"י מש"כ דאסור.

כתב הרמ"א בסי' תכ"א סעי' ו' וכן מי שיש לו משרת וחושש שיגנוב לו יוכל להוציאו קודם זמן השכירות ואם מסרב יוכל להכותו עד שיצא, ובנתה"מ סי' ד' ס"ק א' הביא קו' המל"מ והתומים דמדוע כתב שחושש שיגנוב לו, והא בכל גווני לישתרי דקי"ל עאד"ל אף שלא במקום פסידא ותי' דלכתחילה אסור להכותו דשמא אם יבא לב"ד ישמע להם ולא יכוהו, והו"ל כיכול לשמטו [ועמש"כ בזה לעיל] ובדיעבד אם הכהו ה"ז פטור, וע"כ בסי' תכ"א שכתב דיכול להכותו בזה כתב דוקא במקום פסידא, ומש"כ הנתה"מ יישוב זה אף בדעת הרמב"ם לא הבנתי דהרמב"ם הרי לא כתב שיכול לחבול בו אלא דאם חבל בו פטור, ועיין חי' רמ"ש.

'''כפיה על המצוות'''

'''כתב''' הנתה"מ סי' ג' סס"ק א' גם מ"ש [הקצוה"ח] דאי שעבודא לאו דאורייתא והב"ד כופין בעי ב"ד דוקא לכפותו דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו, נ"ל לפענ"ד דליתא דכיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה דכל אדם מצוה להפריש חבירו מאיסור אפי' מי שאינו בכלל ב"ד כדמוכח בב"ק כ"ח גבי נרצע ע"ש, ובמשובב האריך מכפי' בגט דבעינן ב"ד וכ' המשובב שיש חילוק בין להפרישו מאיסור לבין לכופו לקיים מ"ע דכפי' על מ"ע בעינן ב"ד, וכתב שיש עוד חילוק דלהפרישו מאיסור אינו אלא הכאה בעלמא אבל ב"ד שכופין לקיים מ"ע הוא עד שתצא נפשו ובאיסורא אין מכין עד שתצא נפשו וראי' לדבר שלא אמרו ניתן להצילו בנפשו אלא בעבירות הידועים כגון רודף אחר נערה המאורסה וכתב ומזה הוכיחו בעלי מוסר הראשונים דעשה חמירא מל"ת את"ד.

והנה לא ביאר לן המשובב יסוד החילוק בין עשה לל"ת, ולכאו' כוונתו דבעשה יסוד הדין הוא כעין עונש ולא בכדי שיקיים המצוה, וראי' לדבר דהרי מכין עד שתצא נפשו והרי לא יקיים המצוה, וע"כ בעינן ב"ד משא"כ בלאפרושי מאיסורא הוא למונעו מן האיסור ובזה אינו עד שתצא נפשו ויכול כל אדם.

והנה קי"ל שאין עונשין בשבת, וכתב הרע"א בג' המג"א סי' של"ט ס"ק ג' וז"ל ומ"מ באומר סוכה שאיני יושב דהדין דמכין אותו עד שתצא נפשו '''לקיים העשה ולא בדרך עונש '''י"ל דמותר בשבת, משבצות זהב בפתיחה להל' שבת עכ"ד.

ובמנחות דף מ"א ע"א קאמר שאין עונשין על מי שאינו לובש ד' כנפות, וכתבו שם התוס' בד"ה ענשיתו דמ"מ אם עובר בעשה גמור מכין אותו עד שתצא נפשו. והקשה שם בכ' הגר"ח דהדין מכין עד שתצא נפשו הוא כדי שיקיים העשה והסוגיא שם מיירי בעונש על המבטל מ"ע, ולפמשנ"ת דכשמכין אותו עד שתצא נפשו הרי לא יקיים העשה ואעפ"כ מכין אותו על שמונע עצמו מלקיימה, א"כ י"ל דמדמו התוס' לדין עונש על עשה, ובשע"ת שער ג' אות י"א כתב ועתה נדבר בענין עונש בטול מצות עשה אמרו רז"ל אם יזהירו את האיש לעשות סוכה או לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ד.

בדו"ח רע"א כתובות פו. הקשה דבל"ת ג"כ קודם שעבר מכין עד שתצ"נ ומה חילוק בין עשה לל"ת.

'''עד שתצא נפשו'''

'''ובמה''' שנקט המשובב דעד שתצא נפשו הוא כפשוטו דעד בכלל, כן נראה מדברי הרמב"ם בסה"מ סוף שורש י"ד וז"ל כל מצוה מהם כשתתחייב עשייתה יש לנו שנלקה הנמנע מלעשותה עד '''שימות''' או יעשה אותה, וכשיסתלק זמן החיוב נמנע מזה, כמי שעבר ולא ישב בסוכה על דרך משל אין לנו להלקותו אחר הסוכות על עבירתו ודע זה עכ"ד, אמנם בשיטה מקובצת כתובות דף פ"ו ע"א כתבו תלמידי ר"י וז"ל ובכ"מ שאמרו מכין אותו עד שתצא נפשו רוצה לומר שאין שם שיעור ידוע אלא שיחלישו כחו עכ"ד, ולפ"ז סרה הוכחת המשובב דבכל לאו לא הותר עד שתצא נפשו.

ובמנ"ח מ"ע ח' [י] נקט דבל"ת ג"כ מכין עד שתצא נפשו וא"צ ב"ד [ודלא כהמשובב] ועמד בראיית המשובב ותי' בג' אופנים א. דלהפרישו מאיסור לא הותר להכותו אלא כשידוע שהוא מזיד. ב. דאין חובה להפרישו מאיסור אלא הוא היתר ג. דאסור לעבור שום איסור אבל ברודף אחר חבירו א"צ התראה ויש חובה ומותר לרודפו בשבת אע"פ שחובל בו [ועמש"כ לעיל מהרע"א במכין עד שתצא נפשו בשבת], וראיתי ליישב עוד דנפ"מ דברודף הו"ל מחוייב מיתה ויש קלב"מ משא"כ בלאפרושי מאיסורא אע"ג דמכין עד שתצ"נ, מ"מ אין פטור קלב"מ דרק עובר עבירה שיש בה מיתה יש קלב"מ ולא בכל לאו שמכין עד שתצ"נ.

ובאו"ש פ"ד מממרים ה"ג תי' דבכה"ג שבודאי לא יפרוש מן האיסור ע"י ההכאה אסור להכותו ולא הותרה ההכאה אלא כשעי"ז ירא ויפרוש מן האיסור, אבל באותן שניתן להצילן בנפשן עיקר הענין שלא יעשה המעשה וע"כ הורגים אותו אף אם אין אנו באים להפרישו מן האיסור ומותר ליטול נפשו בסתר והעיקר שלא תיפגם הנערה וכיו"ב ודו"ק.'''

'''בכפיה שלא בב"ד'''

'''כתב''' המנ"ח מצוה תקנ"ח [כ] שהעיר לו חכם אחד ע"ד השו"ע אהע"ז סי' קע"ז שכתב האונס חייב לישא אותה ואינו רשאי להוציא ואם עבר והוציאה כופין אותו להחזירה, והעיר מדוע בתחילה לא כתב השו"ע כופין ובסוף כתב כופין להחזירה, וביאר המנ"ח דבזה"ז דליכא ב"ד מומחין אין דין כפי' על המצוות וע"כ ברישא אין כופין, אבל בסיפא שפיר כופין אותו דעבר על הלאו דלא יוכל לשלחה, ומו"ר הגר"ד זצ"ל הקשה ע"ז דנראה דיסוד החילוק הוא בין אם כופין אותו כדי לקיים דבזה בעינן ב"ד לבין אם עובר איסור ומפרישין אותו מהאיסור, וממילא אף אם גירשה ועובר בלאו מ"מ אין כאן משום לאפרושי מאיסורא אלא מדין כפי' על המצוות, והוכיח כן מכפי' על קרבן שכתב הרמב"ם פי"ד ממעה"ק הט"ו '''וב"ד''' מצווין לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחלה עכ"ד והרי במאחר קרבנותיו יש בזה ג"כ משום בל תאחר. וע"כ דכיון שענינו בקום ועשה בעינן ב"ד.

אמנם המנ"ח לשיטתו במצוה ח' [י] שכתב דכל אדם אין לו חיוב להפרישו מן האיסור, והחיוב מוטל על ב"ד כדדרשינן בר"ה דף ו' [בקרבן] אזהרה לב"ד שיעשוך, וא"ש לשיטתו ג"כ מה שהביא עוד הגר"ד מדברי הרמ"ה בסנהדרין דף י"ח ע"ב דבעינן ב"ד לכפי', דפי' שם דמספק"ל לגמ' האם בעינן ב"ד של כ"ג לכפות כהן גדול אלמא דבעינן ב"ד, וכן בשו"ע אהע"ז סי' א' סעי' ג' כתב דב"ד כופין לישא אשה, וכ"כ החינוך במצוה ו' וכלל גדול בכה"ת לכל שאומר שיבטל מ"ע שכופין אותו ב"ד אם יש כח בידם עד שיקיימנו עכ"ד, די"ל דכ"ז הוא לחיוב דזה מוטל על ב"ד אבל רשות ביד כל אדם, וכ"כ הרמב"ם פ"ז ממתנו"ע ה"י בצדקה דב"ד כופין. [ועיין קו"ש ב"ב אות מ"ו משה"ק מסוגיא שם דכופין ע"י שנים לצדקה].

והנה הרמב"ם השמיט הברייתא דכופין על המצוות, בפשוטו י"ל שסמך ע"ד בהל' מעה"ק שכופין על הקרבן, או עמש"כ בהל' מתנו"ע שכופין על הצדקה, אך לפ"ז נמצא שלא שמענו שכל אדם מישראל יכול לכפות אלא רק בב"ד, ועיין כ' הגר"ח במנחות דף מ"א ע"א שעמד על השמטת הרמב"ם.

המרדכי גיטין רמז שפ"ד הביא להיראים בהשמטת כספים דאם המלוה אינו אומר משמט אני כופין אותו כדין כפי' על המצוות, וכתב דבעינן ב"ד בא"י כדיני קנסות שאין דנין בחו"ל, ומבואר דכפי' על המצוות א"א ליחיד לעשותו.

ובאו"ש פ"ד מממרים ה"ג כתב בביאוה"ד אימתי בעינן ב"ד, וכתב דבכ"מ דבעינן לרצונו כגון עשיית גט או בקרבן בזה בעינן כפי' ע"י ב"ד דכשכופין אותו עד שיאמר רוצה אני הוי לרצונו, אבל בשאר מצוות א"צ ב"ד, אלא דלמ"ד מצוות צריכות כוונה בעינן ב"ד דע"י כפייתם יוחשב לרצון, וסיים וזה נראה הסבר נכון וגדר אמיתי בזה עכ"ד.

ע"ע ביש"ש סי' ט' שכתב דאפי' בעבירה בשוא"ת ג"כ יכול כל אדם להכות עד שתצא נפשו.

החוו"ד ביו"ד קס"א ס"ק ו' כתב בטעמא דהשבת הריבית אין ב"ד יורדים לנכסיו ובצדקה יורדין דבצדקה איכא נמי לאו משא"כ השבת הריבית דהוא רק עשה, ולכאו' כוונתו דבזה"ז אין ב"ד מומחין ואין כפי' בדבר הצריך ב"ד וממילא במ"ע בעינן ב"ד ואין כפי' משא"כ בל"ת, אך לפ"ז הוא סותר לדבריו בנתה"מ, ועוד דזה דלא כסברת הגר"ד זצ"ל דכפי' על קום ועשה אע"ג דאיכא לאו חשיב ככפי' על מצוה.

'''הילפותא לאפרושי מאיסורא'''

'''דין''' אפרושי מאיסורא למ"ד לא עאד"ל מבואר בסוגין ילפותא מקרא לזה, ובב"ח יו"ד סי' ש"ג כתב ברואה חבירו לבוש כלאים שאין חיוב לומר לו אלא מדרבנן ואסמכוה אולפני עור לא תתן מכשול, ובשאג"א ס' נ"ח נקט שהוא מה"ת וכשיטתו בטו"א חגיגה יג. באבני מילואים ד"ה אין מוסרין ועי"ש מש"כ בד' תוס' והרא"ש שבת ג., ובחת"ס חו"מ קע"ז (ד"ה ומ"ש פר"מ) כתב דהוא מדין כל ישראל ערבים זל"ז, וכן מבואר בריטב"א קידושין כז: ד"ה אמר עולא ובע"ז ו: ד"ה ת"ל, ובפר"י סו"ס נ"ג כתב הג"ר נפתלי אמסטרדם דהוא ממצות הוכחה, ועי' היטב בר"מ בסה"מ עשה ר"ה, ובשעה"צ סי' שמ"ז ס"ק ח' נקט דזה מה"ת, ויעויין מנ"ח מצוה רל"ט [ו] דחיוב הוכחה הוא גם מדין השבת גופו וכן מלא תעמוד על דם רעך, ולכאו' ה"ה לאפרושי מאיסורא, ובמאירי יבמות ג: (ד"ה שאל) כתב דמכין אותו עד שתצא נפשו במ"ע הוא דרבנן. וע"ע לקמן.

'''בגמ' '''ת"ש המניח את הכד ברה"ר וכו' ופירשו רש"י ותוס' דהקושי' לרב דמיירי בממלא, אמנם בירושלמי איתא דאפי' אינו ממלא רה"ר ג"כ מותר לשוברו משום דאין לו אפשרות להעביר החבית למקו"א שאם יטילנה מכאן ויתננה כאן ה"ז בור היינו דע"י שיעביר למק"א נמצא שעושה בור במקו"א, וצ"ת מדוע לא אמרינן דיכול לילך בצד השני.

וברמב"ם פי"ג מנז"מ ה"ו כתב ואם היתה אפילה או שמילא כל הדרך כדים פטור על שבירתה עכ"ד, ולא כתב הרמב"ם שברו בידים, ועמש"כ הסמ"ע סי' תי"ב ס"ק ג' [הובא לעיל כז:] ולדעת המוהרש"ך בשיטת הרמב"ם דבליכא פסידא אין היתר לשבור, א"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל כתוס' דהכא ליכא פסידא, אך א"כ יקשה מסוגין דמותר לשבור.

ובמש"כ הלח"מ ומל"מ דאף לר"נ לא הותר אלא במקום פסידא אלא דס"ל דא"צ לילך לב"ד אבל בעינן שיהא לו פסידא בעיקר המעשה, לכאו' זה סותר למש"כ תוס' דהכא ליכא פסידא כיון שיכול להקיף וי"ל בפשוטו דרק זמן מועט עד שילך לב"ד לא חשיב פסידא במה שיכול להקיף אבל לזמן מרובה חשיב פסידא, וא"כ בעיקר הדבר יש כאן פסידא, אך צ"ע דהרי הבעלים עתידים ליקח את החביות דהרי הניחוהו שם בדרך עראי לפוש וכמש"כ המאירי, ועיין.

'''שם, '''ראיתי להקשות דמבואר בסוגיין דאף בממלא שייך לחלק בין נתקל לשבר וזהו דלא כמהר"ם בדף כז: דבממלא אין טעם לפטור נתקל טפי משבר ועמש"כ שם.

'''בתוד"ה''' טעמא עיין מהרש"א וכבר עמד השיטה מקובצת בזה.- במש"כ תוס' דלא פליג אכולהו אמוראי דלעיל ק"ל דר"פ הוא דאמר כן לעיל ומהו כולהו אמוראי, ועיין מהר"ם בדף כז: וצ"ע.

'''בגמ' '''ת"ש וקצותה את כפה ממון וכו' העירוני מ"ט מייתי הש"ס דברי הברייתא הא אף אם נפרש כפשטי' דקרא ג"כ יקשה קו' זו ועי'.

'''שם''' הקשה הרע"א וז"ל קשה לי הא אם תימה דאפילו במקום פסידא לא עביד דינא לנפשי' א"כ מוכרחים לומר בההיא דנרצע לשינויא דרנב"י דמסר לו רבו שפחה כנענית, א"כ עכ"פ במקום אפרושי מאיסורא שרי ומ"ש בין איסור דשפחה כנענית ובין איסור דהכאה דבכל הכאה הוי רשע ועובר בלאו דלא יוסיף וכן הרא"ש בפרקין סי' י"ג מדמי להדיא איסור הכאה לנרצע וצ"ע עכ"ד.

והנה הסמ"ע בסו"ס תכ"א דקדק בד' הרא"ש שכתב ב' דינים א. דאשה יכולה להכות את המכה בעלה [והוסיף הרא"ש דה"ה שאר קרובים] ב. דכ"א יכול להכות מדין לאפרושי מאיסורא, ותי' דמדין לאפרושי מאיסורא אם אותו אדם ראה כמה פעמים שהכו א' את חבירו ולא הפרישם, ע"כ דמחמת שנאה עושה כן ולא בא להפרישו מן האיסור משא"כ בקרוביו בזה הוא מדין עאד"ל וא"צ שיהא כוונתו לש"ש, ועפ"ז י"ל דקושית הש"ס בסתמא באשה המצלת את בעלה אין כוונתה לש"ש ואין כאן היתר מדין לאפרושי מאיסורא אלא רק מדין עאד"ל. [וע"ע בט"ז מש"כ בישוב ד' הרא"ש באופ"א דאם יש ספק אם יכול להצילו בעינן אחר בקרוביו פטור על ההכאה ובאחר חייב, וצ"ע בטעם החילוק]. ולפ"ז ניחא ג"כ קושית הגרא"ו בטעמא דמ"ד לא עאד"ל ומדוע לא יותר מדין לאפרושי מאיסורא די"ל דאין זה לש"ש.- ויעויין בחי' הגרש"ר ב"ב סי' י' שהוכיח מכאן שאין התירוץ על הא דאין בשמעתין לאפרושי מאיסורא כמשנ"ת מהגרי"ז דמשפטי הממון נמסרו לב"ד, דהא הכא הוא לאפרושי מאיסורא דלא יוסיף.

'''אפרושי מאיסורא בעינן לש"ש'''

'''והנה''' היש"ש בס' ט' כתב וז"ל שדוקא אדם מוחזק לכשרות שידוע שלשם שמים עשה, והוא אדם חשוב ומופלג, אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה, וכל אדם ריק ילך ויכה חבירו על דבר הוכחה וכו' והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין או לאדם חשוב וכו' ודוקא לאפרושי משאר איסורא דבינו לשמים, אבל מה שבין אדם לחבירו כגון אחד שהכה חבירו שמותר לכל אדם אפילו איש פשוט להציל אחיו וכו' עכ"ד, ועמש"כ בסי' כ"ז ביאור אחר בתרי דיני דהרא"ש לשיטתו דס"ל דכל אדם יכול להכות אף שלא לש"ש, [ובשמירת הלשון שער התבונה פרק י"ז הביא להסמ"ק שברודף אחר חבירו להורגו צריך להיזהר אח"כ מאבק שלהם, כי אם ח"ו יכשל ההורגם בעבירה כיו"ב יחשב לו אותו הנהרג לדם נקי ויעוי"ש בשמה"ל שהאריך בזה אף בשאר איסורים, וע"ע בכלל י' בבמ"ח ס"ק י'] ובט"ז נחלק ע"ד הסמ"ע, וביאר ד' הרא"ש באופ"א.

ובעיקר הדברים דדין עאד"ל ודין אפרושי מאיסורא חלוקים ביסוד דינם, מדברי המאירי לא נראה כן שכתב לעיל וז"ל כגון שמסר לו שפחה כנענית וכו' ומתירא '''שמא עד שילך לב"ד '''יזקק עמה עכ"ד, משמע דהוא חד דינא דהו"ל מקום פסידא דלא מצי למיזל לבי דינא ועיין.

עוד בדין לאפרושי מאיסורא, עיין בפה"מ להר"מ שביעית פ"ד מ"ו שכתב וז"ל אסור לעזור עוברי עבירה ולא יתקנו להם כלים '''אבל ראוי לקלקל להם '''עכ"ד. וכפה"נ כוונתו לקלקל שלא ישיגו חפצם ולא לשבור ולהזיקם עייש"ה. ועי' ברכות כ. בעובדא דראב"א, ועי' שבות יעקב ח"ג סו"ס ל"ח בגניבת רחל את התרפים שהותר משום דבלא"ה הם איסוה"נ, ולא התיר משום לאפרושי מאיסורא, ובאור החיים כ' שהיתה חייבת מיתה ע"ז, אולם האבנ"ז יו"ד סי' קכ"א כ' דהותר לה לגנוב לאפרושי מאיסורא, וע"ע רמ"ה פ"ק דב"ב (אות קל"ב).

'''שם''' בהא דמוכחינן משמעתין דעאד"ל יעויין ברא"ש (סי' י"ג) דלמד מזה לאדם שרואה שמכין את אביו או בניו או אחיו והכה את המכה כדי להציל קרובו פטור עי"ש, ומשמע דכל שהוא לצורכו הוא בכלל עאד"ל.

'''בגמ'''' שיכולה להציל ע"י דב"א עמש"כ לעיל בענין יכול לשומטו.

'''רש"י '''פי' דקושית הש"ס לכו"ע דהכא הוא מקום פסידא והר"ח פי' דהקו' לר"נ, ועשיטה מקובצת.

'''בגמ' '''ושלחה ידה פרט לשליח ב"ד ופירש"י שפטור על הבושת, ועיין שבו"י ח"א ס' ק"פ מש"כ בשאר ד' דברים דחייב, וצ"ע כיון שמותר לו להכות מדוע יתחייב.

הב"י בסו"ס ח' הביא לרבינו ירוחם דשליח ב"ד שהכה פטור אפילו יכול להצילו בדבר אחר, ובשעה"מ כתב דמקורו מסוגיין דמוקי לקרא ביכולה להצילו בדב"א וע"ז קאי המיעוט פרט לשליח ב"ד, ויעוי"ש משה"ק ע"ז דאדרבה מוכח בסוגיין להיפוך מקושיית הש"ס ליפלוג וליתני בדידה, וכתב דע"כ השמיטו השו"ע.

'''בגמ' '''הרי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להם מן הצד ברשב"ם ב"ב צט: פי' דכופין על מידת סדום וע"כ יכול להחליף, וברבינו יונה שם פי' דכיון דאין זה קנין גמור אלא שעבוד לילך ע"כ יכול להחליף, והרשב"א פי' בשם ר"ת דנעשה בהסכמת הרבים שהלכו בדרך השני'.

'''בגמ'''' וא"א עאד"ל, ובב"ב צט: איתא במקום פסידא וצ"ע בר"ח כאן שפי' דהקו' לר"נ, ובתורי"ד שם כתב דלא גרסינן לה.

בב"ב שם מקשי אמאי שלו לא הגיעו לינקוט פזרא וליתיב ופי' הר"ן (הובא בשיטה מקובצת) דמדקתני מה שנתן נתן אלמא חליפיו חליפין, ומקשי אמאי שלו לא הגיעו הרי כיון שחל החליפין יחזיר את שלו, והק' מ"ט לא מדייק איפכא ונימא דחליפיו לאו חליפין ותיקשי מה שנתן נתן אמאי אלמא דלא עאד"ל, ותי' בשם הרמב"ן דאם לא חל החליפין ותובע את מה שנתן, בזה א"צ פזרא דמאחר שלא הורגלו בו בקל יכול להחזירה לעצמו, והר"ן תי' (הובא לעיל כז: בענין תפיסת החפץ עצמו) דה"מ בדרך שזכו בה רבים ועתה רוצה לקחתה מהם בזה בעינן לעאד"ל, אבל דרך החדשה והם באים לגזול ממנו א"צ לעאד"ל, דבודאי יכול אדם למחות בחבירו שלא יכנס בשלו, ולכאו' מד' הרמב"ן חזינן דל"ל סב' זו.

'''בגמ' '''לינקוט פזרא וליתיב, עיין נתה"מ סי' ד' ס"ק ג' דהקשה דתיקשי שיסגור הדלת בלא פזרא, והוכיח דאי לא עאד"ל לא יוכל לנעול את הדרך, וכתב דאף המהרי"ק דס"ל דיכול לתפוס את שלו כ"ז הוא באופן שיכול לבא אח"כ לב"ד, וצ"ע, וע"ע בתוד"ה ולינקוט.

'''בגמ' '''א"ה אמאי שלו לא הגיעו כ"ה גירסת רש"י והתוס' גרסו באופ"א, ובמהדו"ב פי' דאף כוונת רש"י כן.

'''בגמ' '''דאר"י מצר שהחזיקו בו רבים, בשיטה מקובצת בשם הר"פ הקשה דא"כ מעיקרא נמי לא תיקשי דלינקוט פזרא דהו"ל מצר שהחזיקו בו רבים ותי' דהו"ל שלא ברשות, וכ"כ תוס' ב"ב יב. ד"ה מצר ובדף כו: ד"ה עד., והגר"א בחו"מ שע"ז ס"ק ב' כתב דרש"י פליג, ולמהדו"ב הנ"ל א"ש.

הרשב"ם ב"ב ק. פירש דמיצר שהחזיקו בו רבים הוא ע"י שהשווהו ותיקנוהו להילוך ובודאי לרבים מחל. ועפ"ת חו"מ שע"ז ס"ק א' דע"י שימוש ג"כ זכו, וברבינו יונה ביאר דהו"ל מדין הפקר לרבים וכמו הפקר ב"ד, וע"ע בשיטה מקובצת שם בשם הראב"ד דהנותן לרבים כנותן לשמים.

יעוין בנמוקי יוסף בב"ב שם בשם הרמ"ה ובשיטה מקובצת בשם הראב"ד (הנ"ל) מה שביארו מדוע חשיב מיצר שהחזיקו ברשות הרי לא נתנו רק אם יחזור לו שלו, ועפ"ת סי' שע"ז ס"ק א' בשם הפנ"י דהוכיח מכאן דאף בנתינה בטעות ג"כ זכו הרבים, והגר"א שם ס"ק ב' כתב דדעת רש"י דאף בהחזיקו שלא ברשות ג"כ יש בזה דין מיצר שהחזיקו בו רבים, ותמה ע"ז מאד. ויעו"ש בחי' הגרשש"ק [הנדמ"ח] ב"ב סי' ל"ח מש"כ ליסד בזה.

'''בתוד"ה''' ולינקוט שאין יכול להזמין כל עוברי דרכים לדין הק' הנתה"מ סי' ד' ס"ק ג' דבהכרח מיירי שיכול לברר טענתו דאל"כ לא עאד"ל וכמשנ"ת, א"כ לינקוט שליח ב"ד פיזרא וליתוב או יתנו לו הב"ד רשות ויעשו אותו בעצמו שליח ב"ד למינקט פיזרא וליתוב ועי"ש מה שתי'.

'''פטור פאה והפקר מן המעשר'''

'''בגמ' '''זו"ז פאה לפוטרן מן המעשר. ק' כיון דאדעתא שיטלו את השניים לא הפריש א"כ מדוע פטור מן המעשר [ועשיטה מקובצת ב"מ ל: בשם התוס' שאנץ] וכתבו החזו"א תור"ז פאה פ"א מ"א קו"ש ח"ב סי' י"ד אות י"ג דטעמא דפאה פטורה מן המעשר פי' תוס' דהוא משום דידך וידו שוין וא"כ הכא הרי בפועל היו העניים יכולים לקחת את הפאה, [ועמש"כ בד' התוס' בשם החת"ס ודו"ק] והעירוני דלפ"ז יש עצה לפטור כריו מן המעשר ע"י שיפקיר פרי ראשון שילקטוה ונמצא שיד כ"א שוין בו דהרי יכול העני לזכות בו. ועי' מעדני ארץ פ"ב מתרומות הי"א שעמד בזה. [וצ"ע בעיקר יסוד זה מנדרים מד. ובר"ן שם דהפקר שאפשר לחזור בו אינו פוטר מן המעשר והרי יד הכל שוין בו, וע"ע ר"ה טו. בתוד"ה בשלמא דאתרוג דאזלינן בתר לקיטה ונלקט בשמינית חייב במעשר, ובאו"ש פ"א ממע"ש ה"ה כתב בדעת הר"מ דכיון דהי' אפשר ללוקטו בשביעית, ה"ז פטור כדין הפקר, ובאב"ע פ"ד משמו"י הכ"ד השיג ע"ד האו"ש דהרי הוברר שלא הי' שביעית ולא נפטר, וסב' האו"ש י"ל דמ"מ יד הכל שוין בו, ומדברי תוס' מוכח דלא כסב' זו, ועי' באילה"ש בדף כט. (ד"ה ויש) שהוכיח דחלות הפקר פוטר מן המעשר אף באופן שא"א לזכות והק' דחזינן דדינא הוא דהפקר פוטר ולא משום דכ"א זוכה דדוח"ל דאיכא תרי דיני, וע"ע באילה"ש לק' צד. (ד"ה ומבואר)] עוד פי' החזו"א וקו"ש דמפריש פאה לזמן עד שילקטו עניים מצד אחר, וכשלקטו מצד אחר הו"ל פאה מצד אחר, ויעוי"ש בקו"ש שהביא יסוד זה דהפרשת פאה לזמן מדברי הר"ש, ובתור"ז פי' עוד דמחליף עם העניים ומתחילה הי' פאה זו ואח"כ מחליף.

ובחי' הגרשש"ק גיטין סי' ו' ד"ה אמנם [מז מדפי הספר]כתב ע"פ החידוד, עפ"מ שייסד שכל חלות שאם תחול תתבטל אינה חלה, וכתב דמפריש ב' פאות ומתנה שאם יטלו עניים אחת השני' לא תהא פאה אם יטלוה עניים וממילא לאחר שנטלו אחת אינם יכולים ליטול את השני' דאם יטלו את השני' הרי בטל דין פאה, וממילא מהשתא הו"ל פאה שאינה עומדת לעניים וכל פאה שאינה עומדת לעניים מותר לבעה"ב לחזור ולזכות בה וע"כ פטורה מן המעשר.

וע"ע בתור"ז מש"כ נפ"מ אי פאה פטורה מטעם חלות שם פאה או מטעם ידך וידו שוין, בספק פאה דקי"ל צדק משלך ותן לו וחייב מספק, האם פטור מן המעשר דאי בעינן לשֵם פאה הרי כאן הוא מספק, אבל ידך וידו שוין יש כאן. ויעוי"ש עוד מירושלמי במפריש פחות מכשיעור דרשאים העניים לזכות וחייבין במעשר אלמא דהפוטר הוא מחמת שֵם פאה.

בחזו"א הקשה מגמ' גיטין מז. דפאה שזכו בו עכו"ם חייבת במעשר ומ"ש מסוגיין שזכה בעה"ב דפטור משום שהיתה שעה אחת פאה וזה תליא במשנ"ת.

המל"מ פ"ב מתרומות ה"ט כתב דפאה פטורה מן המעשר רק משזכו בו עניים. [והובא בתורע"א פ"ד דפאה מ"ח עי"ש] ותמהו ע"ז רבים מסוגיין דאף כשזכה בעה"ב פטורה, ובקה"י זרעים סי' א' תי' דבכל פאה אפשר לפטור גם מדין יאוש בעלים דהו"ל הפקר, אלא דכל פאה אדרבה הוא פאה השייכת לעניים ולא לעשירים, אבל בסוגיין דלא חל שם פאה דעשה תנאי א"כ הרי חזר הדין דהו"ל יאוש שנתייאש שבודאי יטלוהו עניים וממילא אסח דעתי' מיני' ופטור מטעם הפקר, ובתור"ז פ"ד דפאה מ"ט הביא מפי' הרא"ש פ"ה מ"ד דמבואר כהמל"מ, ובדר"א הל' תרומות פ"ב בצה"ל רי"ב כתב דברא"ש הנדמ"ח מכ"י ליתא זאת, והדברים מוכיחים שם שהוא ט"ס ושייך לשורה אחרת.

'''בתוד"ה''' זה וזה ופאה דמפטרא מן המעשר לא מטעם הפקר וכו' הקו"ש ח"ב סי' י"ד אות ט"ז הקשה דל"ד להפקר לעניים ולא לעשירים שאין כאן הפקר כלל משא"כ הכא דחל ההפקר, והביא דהתורע"א רפ"ה דפאה כתב סב' זו ועי"ש מש"כ בזה, ועחת"ס על הירושלמי רפ"ה דפאה מש"כ דכל מה שאמרו ידך וידו שוין הוא רק כשיש לו נחלה מאת ד' ולא כשאדם הפקיר ובזה הוא רק ילפותא לב"ש מלשו"פ ולב"ה משמיטה עי"ש.

'''בא"ד''' בתוס' מבואר דהפקר פטור לא משום ידך וידו שוין אלא מקרא דתעזוב, ולקמן סט. בתוד"ה כל כתבו דטעם הפטור משום ידך וידו שוין, ומה"ט ביאוש ג"כ פוטר עי"ש, וכ"ה ברש"י סוכה לט: וגיטין מז., [וברשב"א הובא בשיטה מקובצת כ' דרש"י ס"ל דפאה מיפטרא מטעם הפקר] ובפה"מ להר"מ ריש מעשרות פטר מטעם זרעך ולא הפקר, וביד החזקה רפ"ב מתרומות כתב משום דגנך, ועי' בחי' רח"ה פ"ח מביכורים ה"ו (ד"ה אלא דצ"ע) מש"כ דאיכא תרי דיני בהפקר דמטעם זרעך מיפטר בשעת חובתו דהיינו בשעת הבאת שליש ובשעת מירוח, אבל מטעם ובא הלוי מיפטר בכל עת שהפקירו, וצ"ב דלמ"ל זרעך תיפו"ל משום ובא הלוי, ושמא זרעך איצטריך למעט הקדש ומילי אחריני, וכבר עמד הכפות תמרים בסוכה לט: (ד"ה פטורין) למ"ל תרי קראי, וכתב דאי מחד קרא, הו"א דאינו חייב להפריש אבל אם רצה להפריש יש לו דין תרומה קמ"ל קרא תניינא דאין לו דין תרו"מ, ועי' מקדש דוד מש"כ בביאו"ד, וע"ע בתורת זרעים פ"ק דפאה מ"ו (ד"ה ואשר) מש"כ לבאר למ"ל תרי קראי.- וע"ע בפסחים נז. ברש"י ד"ה אין נותנין פירש"י דשביעית הפקר הוא והפקר פטור ממעשר דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חי' אוכלת ופטורה ממעשרות וכו' עכ"ד, וק' מ"ט לא פירש"י משום ובא הלוי, ובאחרונים האריכו בד' רש"י עי' טו"א ר"ה טו. חזו"א שביעית סי' ט' ס"ק י"ח ואכ"מ.

בנחל"ד הקשה ע"ד הרמב"ם שהביא בהל' מתנו"ע פ"ב הי"ג דזו"ז פאה והרי בסוגיין מסיק דהוא לפוטרו מן המעשר, ובמעשה רוקח ופאת השולחן ותור"ז [עמ' קלו] כתבו דהר"מ לא העתיק ברייתא דסוגיין אלא מיירי בנותן בכוונה ב' פאות והיא ברייתא בתוספתא עי"ש, [ועמל"מ פ"א ממתנו"ע הט"ו בדין הפרשת ב' פאות בזא"ז]. ומו"ר בשיעורי הגר"ד זצ"ל תי' דעיקר שינוייא דהש"ס דחל תורת פאה ובהו"א סבר הש"ס דאין כאן פאה אלא דכוונת התנא דהעניים יטלוהו, אבל למסקנא משני דהו"ל פאה, והנפ"מ לפוטרו מן המעשר דאילו לעניים אסור ליקח וזהו מדין גזל.

'''חיוב כיבוס הבגד'''

'''בגמ' '''אר"י אמר רב ל"ש אלא שטינפו כליו במים. הקשה חזו"א סי' י"ג ס"ק ב' ע"ד הטור סי' ש"ז ס"ו שהביא פלוגתא בשוכר פרה מחבירו ונולד בה מכה בפשיעה די"א שאם זה מכה שיש לה רפואה אין חייב לשלם דאין שבת בבהמה ויש מחייבין משום דבבהמה שעומדת למכירה, א"כ הרי נפחתה מדמי' בשעה זו, ונקט החזו"א דלענין ריפוי כו"ע לא פליגי דפטור, דכל שאפשר לסלק את הנזק אין חיוב נזק, והקשה החזו"א דא"כ מדוע יש חיוב בכלים שניטנפו והרי אפשר לכבסם.

וביאר החזו"א וז"ל ומיהו דוקא בבעל חי שייך לומר דכל שאפשר לחזור ברפואה לקדמותו לא קרינן לי' נזק אלא קרינן לי' גרם טורח, אבל כלי שפגמו לעולם מקרי נזק שזה שאומן מתקנו הוא כלי חדש ואין כלי חוזר לקדמותו לעולם ודוקא בחי שיש לו כח להרפא מעצמו במקרים רבים ואף במקום שמרפאים בסמא הוא רק עוזר לרפואה של כח החי שאין הסמים מרפאים בשר המת, והלכך קרי לי' לעולם חזרה לקדמותו אבל לא בכלים וכו', וכן טינפו כליו חשבינן נזק כדאמר ב"ק כ"ח ב' ומשמע אפי' אפשר להעביר הטינוף וכן מבואר בהדיא נדה נ"ח א' דאם נכתם הבגד ביד השואל חייב לכבדו, ונראה דמראה מקרי מציאות וכשמכבסו יוצר בגד מלובן וחשיב הכתם נזק והליבון תיקון מחודש עכ"ד, וע"ע קצות החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/שסג#ד|סימן שס"ג ס"ק ד']]}} מש"כ דשחרוריתא דאשייתא לא חשיב מזיק, ובנחל"ד לעיל כ: תמה ע"ז עי"ש.

'''כתב''' החזו"א סי' ו' ס"ק ג' לייסד דאע"ג דבמזיק אמרינן לקמן דף נ"ח ע"ב דשמין על גב שדה אחר ואם אכלה ערוגה שמין אותה בששים מ"מ מי שקלקל כותל בית חבירו אין שמין אגב כל הבית דא"כ לא יצטרך לשלם כלל דלא נפחת הבית מדמיו. וייסד החזו"א דדבר שאינו עומד למכירה חייב לשלם הוצאות התיקון, וכתב דמה"ט איתא בנדה נ"ח א' דשואל חלוק ונכתם החלוק חייב לכבסו, דהוא חיוב לשלם הוצאות התיקון, ודקדק כן מרש"י שם [ועיין נתה"מ סי' ש"מ משה"ק בההיא דנדה דנימא הרי שלך לפניך] אמנם בליקוטים סי' י' ס"ק ו' כתב דמיירי התם באפחתי' מכספי' ומשלם הפחת, דאל"כ אין חיוב כיבוס דאין ריפוי בכלים.

ונידון זה ל"ש לנידון הראשון דבין אם נפרש דהוא חיוב לשלם הוצאות התיקון ובין אי מיירי באפחתי' מכספי' מ"מ אם אין חיוב ריפוי ובכ"ד שחוזר לקדמותו אין חיוב תשלומין א"כ ה"נ לא יהא חיוב תשלומין, אכן בחזו"א מבואר דבאופן דאפחתי' בכספי' היינו שא"א לתקנו.


{{ניווט כללי תחתון}}