עריכת הדף "מראי מקומות/בבא קמא/כז/א"

{{ניווט כללי עליון}}

'''בגמ'''' ריב"ב אומר בזא"ז האחרון חייב ובבת אחת מודה ריב"ב ועפרש"י לעיל י: ד"ה פטורין, ובסנהדרין עח. ד"ה כל פי' באופ"א, ועי' דבר אברהם, ונתבאר בסנהדרין שם. – ע"ע רשב"א לק' נג: בדין שור ואדם שדחפו לבור דליהוי כשנים שהכו, ונתבאר בסנהדרין שם.

'''בגמ'''' בא שור וקבלו בקרניו כ' הרש"ש דלחכמים דריב"ב השור פטור ממיתה כדין שור שהרג טריפה כדאיתא בסנהדרין עח., וא"כ ה"ה דפטור מן הכופר, וכדבריו מפורש לק' מ. בתוד"ה שור, ולק' נג: ד"ה לענין, וכ"ה בשיטה מקובצת כאן בשם הר"ש, והם הוסיפו דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, והי' מקו' לדון דהוא סב' עצמית בכופר, דאינו חייב אא"כ יש כאן הריגה שחייבים עלי' מיתה, ועמד בזה החזו"א סי' ב' ס"ק ט"ו, ויעויין בחשק שלמה דכ' דמה"ט השמיט הר"מ ד"ז דלהלכה דקי"ל כחכמים דריב"ב אין חיוב בזה. – וילה"ע בזה דהנה החזו"א סי' ב' סוס"ק ט"ו נסתפק בספק נפלא דהנה בהכוהו עשרה בנ"א בעשרה מקלות פטור אבל הכה אדם א' בעשר מקלות חייב, [ובטעמא דמילתא עמשנ"ת בסנהדרין עח. דמצטרפים ב' ההכאות דיש כאן כל נפש עי"ש עוד, ויעויין בחי' ר' שלמה סו"ס ד' שכתב לדמותו לזורק כלי לדעת הרמב"ן דאף למ"ד בתר תבר מנא אין לו דמים מיד, מ"מ כשנפל לארץ חייב] ומה"ט אם זרק תינוק מראש הגג וקדם הוא עצמו וקבלו בקרניו חייב, דה"ז כהכהו בעשר מקלות, ומעתה נסתפק החזו"א בזרק תינוק מראש הגג ובא שורו של הזורק וקבלו בקרניו האם יתחייב מיתה, דכאן אין לפוטרו מדין כמיתת הבעלים כך מיתת השור כיון דאילו בעלים עצמם היו עושים כן היו מתחייבים מיתה, (ויל"ד טובא בזה ואכמ"ל, ועמש"כ בסנהדרין עח.), ולפ"ז נמצא דאף להלכה יש נפ"מ בדינא דשמעתין ובכה"ג דספיקת החזו"א ודו"ק, ועמש"כ לק' מ. שם, וע"ע בסמוך.

'''שם''' כ' החזו"א (שם) ועיקר חיוב בבא שור וקבלו, צ"ל משום תחלתו בפשיעה דמציאות תינוק באויר הוי כרוח שאינה מצוי' ומועד סגי בשמירה פחותה, ובשמר שורו אינו חייב בכופר כדאמר מ"ה א' ב', אלא הכא תחלתו בפשיעה לענין נגיחת קרן וכו' עכ"ד, ויל"ע לדברי הנמוקי יוסף והרשב"א לעיל כא: דלא אמרינן תחילתו בפשיעה בקרן שאינו פשיעה גמורה, [והעירוני די"ל דקרן מועד הוא אורחי' והכא במועד, אכן יל"ע להרשב"א דבעינן תחילתו בפשיעה גמורה, ועוד דלא נעשה מועד כיון דבנגיחות הראשונות הי' אונס וכדלהלן] ובהכרח צ"ל דיעמידו בכופר דרגל וכמש"כ החזו"א שם, ויל"ע עוד דכל שלא שמר אין פטור אונס.

'''בגמ' '''פלוגתא דרי"ש בנו של ריב"ב וכו' דמי ניזק ופירש"י האי לא הו"ל דמים ופטור, ולכאו' הוא כמ"ד בתר מעיקרא [ומתבאר היטב אי נימא דהוא ג"כ מימרא דרבה, ועחזו"א שם] א"כ חשיב שאין לו דמים, אבל למ"ד בתר תבר מנא כשם דהשובר חייב ה"ה ייחשב שיש לו דמים, והמלחמות ע"פ דרכו אדרבה פי' דשמעתין כמ"ד בתר תבר מנא, אבל למ"ד בתר מעיקרא אין חיוב כופר דגברא קטלא לגמרי קטל, ומכאן הוכיח המלחמות כשיטתו דאף למ"ד בתר תבר מנא חשיב שאין לו דמים מדפטור מכופר למ"ד דמי ניזק, ודבריו צ"ב מאי ראי' לשיטתו הא לשיטת רש"י שמעתין כמ"ד בתר מעיקרא, וע"כ חשיב אין לו דמים, וראיתי לבאר דהרמב"ן ס"ל דהי' מקום לחלק דלענין מיתה א"א לדון בתר מעיקרא וזהו שהוכיח דאין לו דמים עיש"ה.

כתב הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) ור"ח ז"ל פירש בהיפך דלרבנן דאמרי' דמי ניזק חייב בעל השור בכופר שהרי שורו הרג ולרי"ש דאמר דמי מזיק פי' המזיק הוא היה חייב (מיתה) מפני שלא שמר שורו וכאלו הוא הרגו ורחמנא חס עלי' לשלם כופר לפי שלא עשה מעשה בידים והכא אפילו הוא בעצמו בכה"ג לא הי' מחייב דהא דרבנן דפליגי עלי' דריב"ב פטרי לי' וכ"ש שורו עכ"ד, והנה מה שאמר דדמי מזיק פטור היינו כרבנן דריב"ב דאין כאן רציחה, וע"ז פי' הר"ח דמ"ד דמי מזיק סבר דהחיוב הוא כאילו הרג, וכיון דלא הרג כל הנפש אין כאן חיוב כופר, משא"כ למ"ד דמי ניזק, וד' הר"ח צ"ב בתרתי א. למ"ד דמי ניזק הרי אין השור בסקילה וכקו' הרש"ש הנ"ל דהא מאחר דמוקי שמעתין כרבנן דריב"ב א"כ אין השור בסקילה, ועמד בזה החשק שלמה. ב. מ"ט יש לו כופר הרי אין לו דמים ואין כאן דמי ניזק, והקו' בתרתי א. דאין חיוב כופר למ"ד כופר דמי ניזק דאין לו דמים ב. כיצד ישלם הרי אין לו דמים, וע"ד קו' א' כתב החזו"א סי' ב' ס"ק ט"ו דמיירי ברגל דבזה חייב כופר אע"פ שאין השור בסקילה וכדלעיל כו., ובחזו"א הכריח כן, דאי מיירי בקרן הרי אינו משלם את הכופר אלא במועד, ומועד ליגח אינו מועד לקבל בקרניו, ודוח"ל דהי' מועד לקבל בקרניו, והעירוני דרש"י כ' בא שור מועד משמע מועד דקרן, וכן מבואר לכאו' מדברי השיטה מקובצת הנ"ל דהק' דאין השור בסקילה והא ברגל א"צ שהשור יהא בסקילה, אכן פלוגתא היא בתוס' לק' מד. וע"ד קו' הב', הנה על הקו' כיצד ישלם כ' החזו"א (שם) דשיימינן אילו הי' חי, ובלא"ה אין התשלומין בעד היזיקו שהרי אין דמים לבן חורין, ולק' מ. כתבנו ליישב עפ"ד הראב"ד (הובא ברשב"א בשיטה מקובצת לק' מג.) דכופר דמי ניזק הוא כקצב הערכין וא"צ לשומו בבי"ד, וא"כ לק"מ דיש לו שומא, אכן צ"ב מסב' דכיון דאין לו דמים אין כאן חיוב דמי ניזק, וע"ז י"ל דניחא יותר אם יסבור כהמלחמות דשמעתין כמ"ד בתר תבר מנא, ואע"ג דהשובר פטור שאין לו דמים, מ"מ יש חיוב כופר דמי ניזק, ועוד ראיתי לתרץ לפמשנ"ת לעיל בדעת המלחמות דהי' מקו"ל דלענין מיתה אין דנים כלל דמהשתא אין לו דמים ודוק.- ע"ע באו"ז מש"כ בדרכו של ר"ח.

החזו"א (שם) נסתפק בבא שור וקבלו בקרניו לענין שלשים של עבד מהו, די"ל דאע"ג דפטור מכופר מ"מ חייב בשלשים של עבד, וכתב דלא מבעיא לפר"ח דלמ"ד דמי ניזק חייב כופר, ה"ה בשלשים של עבד חייב לשלם, ואף לרש"י י"ל דכשם דלמ"ד דמי מזיק חייב כופר ה"ה בשלשים של עבד שא"צ שומא, או"ד דלכו"ע פטור דכל שאין חיוב תביעת נזקין אין חיוב קנס, ולא דמי לכופר דהתם משום חומר נטילת נשמה הוא ואפי' חיי שעה חשיבא, וסיים דנראה דפטור.

'''דין כוונה בבושת'''

'''בגמ'''' ואינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוין ובגירסת הב"ח ומהרש"ל לק' פו: ילפי לה מקרא, וכ"ה ברשב"א (הובא בשיטה מקובצת לעיל כו. ד"ה בדיבור) ובר"מ פ"א מחובל ה"י, ויעויין רע"א שהקשה למ"ל קרא האיכא למילפי' מהא דצריך למעט שור מבושת, ועמש"כ לקמן לה. (בד"ה בגמ' שורו) עי"ש. ויש לחקור בהא דבעינן מתכוין בבושת האם הוא דין דבעינן מזיד, והוא חסרון במעשה, או"ד דהוא דין כוונה בעלמא, והנה הק' התוס' לק' נג: ד"ה שור בהא דאדם שדחף שלא בכוונה חבירו לבור חייב בבושת, והרי אין בושת אלא במתכוין, ותי' כיון שידע האדם בשעת נפילת חבירו וחשיב בכוונה מידי דהוה אנתהפך דסופ"ב עכ"ד, והק' הר"א מגרמישא ז"ל (הובא בשיטה מקובצת שם) דהכא נתהפך כדי ליפול והי' יכול ליפול על א', משא"כ בבור דלא הי' יכול להצילו, ונחלק ע"ד תוס'.

ומדברי תוס' נמצינו למדים שאין זה דין במעשה אלא ילפותא בדין כוונה.- ע"ע בסי' תכ"א סעי' י"ג בהגה באחד שחבל בחבירו וחזר השני וביישו פטור על הבושת דלא נתכוין לבייש ועי"ש עוד. והנה כ' תוס' לעיל ה. ד"ה המטמא דלא חשיב בתני ר"א מטמא ומדמע ומנסך כיון שאין חייבין בשוגג והק' הגליון (הובא בשיטה מקובצת) דהרי בושת שאינו חייב בשוגג עד שיתכוין, ותי' דמצינו שם בושת שחייב בלא כוונה כגון בנתכוין לבייש את זה ובייש את זה, אבל מטמא ומדמע ומנסך לא מצינו חיוב בשוגג כלל, ולדברי תוס' בדף נג: לק"מ דבבושת הוא דין כוונה בעלמא אבל חייב בשוגג, ונפ"מ בנתכוין לאחר המעשה דחייב, ויעויין בחי' רא"ל סי' ע"א ביסוד הדברים.- ע"ע בשיטה מקובצת לעיל ד. בשם הגליון שהקשה בהא דמוקי לאדם בישן דא"כ אינו חייב בבושת, וה"ה בכל ד' דברים.

והנה הקשו תוס' לעיל כו: ד"ה ש"מ דבקרא דפצע תחת פצע כתיב נמי צער ומ"ט פטור בשוגג, וברשב"א (הובא בשיטה מקובצת כו.) תי' בשם הראב"ד ז"ל דכיון דבשבת וריפוי בעינן או צד פשיעה גמורה או מתכוין צער נמי לא מפלגי מינייהו, וכתב ע"ז הרשב"א ואין תירוצו נראה דהא ע"כ כולהו ד' דברים ליתנהו בחדא גוונא דהא בשת לא מחייב אלא במתכוין דוקא לבייש, ובחי' רא"ל ביאר בדעת הראב"ד דבדין אדם מועד לעולם שוה בושת לכל הד' דברים אלא יש דין נוסף דכוונה. 

תנן לק' פו: ישן שבייש פטור וכו' עד שיהא מתכוין, וכ"ה בר"מ פ"א מחובל ה"י וז"ל המבייש אינו חייב על הבושת עד שיהי' מתכוין שנאמר ושלחה ידה אבל המבייש חבירו בלא כוונה פטור לפיכך ישן וכיו"ב שבייש פטור עכ"ד, ותמה בחי' ר' מאיר שמחה דהא ישן פטור מכל ד' דברים וכמש"כ הר"מ שם הט"ו, ועמשנ"ת לעיל כו..

'''נפל ברוח שאינה מצויה'''

'''בגמ'''' ואמר רבה נפל מראש הגג ברוח שאינה מצוי' וכו' חייב כ' התוס' בע"ב ד"ה ושמואל דרוח שאינה מצוי' הוא אונס כעין אבידה, ואדם המזיק חייב בו, והרמב"ן בב"מ פב: נחלק ע"ז וכ' וז"ל וסוף דבר כיון שהזכירו חכמים באונס נזקין אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפל מן הגג ברוח שאינה מצוי' הרי הזכירו סוף האונסין כלם דרוח שאינה מצוי' אפילו כאותה של אליהו במשמע דרוח מצוי' הזכירו לענין ש"ח אבל רוח שאינה מצוי' לא הוזכרה בתלמוד אלא לענין אונס דהוא מן האונסין הגדולים שבעולם עכ"ד. 

כתב הטור בסי' שע"ח, דאדם המזיק אינו חייב ברוח שאינה מצוי', ותימה מסוגיין, וכתב הלח"מ פ"א מחובל הי"ב, דמיירי הכא באופן שראוי ליפול ברוח מצוי', ולבסוף נפל ברוח שאינה מצוי' דע"ז אמרו דחייב בנזק, והיינו מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, אבל ד' דברים פטור, והיינו דתחבו"ב לא מהני לחיוב ד' דברים, והעירוני דלכאו' א"צ כאן לתבו"ב אלא כל רוח שאינה מצוי' תיפו"ל משום דלא גרע מרוח מצוי'.

כתב החזו"א סי' א' ס"ק א' דחיוב אדם שנפל ברוח מצויה הוא נלמד מהצד השוה מאדם ואש, דא"א למילפי' מאדם לחוד דמה לאדם שכן הולך ומזיק, אבל מאש לחודי' אפשר ללומדו, מ"מ ילפינן לי' נמי מאדם ליתן לי דין אדם ודינו כאדם וחייב בד' דברים, וצ"ע כיצד אפשר לחייבו ד' דברים הרי אין מלמד לזה, וביותר תימה דהתוס' בכתובות לג: סוד"ה דלמא כ' דנפל מן הגג ברוח מצוי' גולה, ולדעת החזו"א דבעינן דלמילפי' מאדם ובור, לא שייך זאת לענין מיתה, וכבר נתקשה החזו"א סי' ב' ס"ק ב' (סוד"ה ונראה דאפי') בד' תוס' ומטעם אחר, עוד הק' ע"ז מד' תוס' בדף ה: ד"ה כי דמבואר דאף אי לא הוה ידעינן אש, מ"מ אדם שנפל מראש הגג חייב, ויעויין בחי' רע"א בתוס' שם שעמד בזה עי"ש.

במכות ט: פליגי תנאי בשונא גולה, והק' התוס' בד"ה נשמט היכי משכח"ל דגולה עי"ש, וכתב וז"ל וי"ל מ"מ משכח"ל כגון שנפל מן הגג עליו דידוע לכל שלא נפל מדעת שהרי היה בסכנת מות עכ"ד, וכתב ע"ז בליקוטי הלכות למרן הח"ח זיע"א בעין משפט אות ש' וז"ל והנה בדברי התוספות יש לי קצת עיון אי היה רוח מצויה הרי נחשב קרוב למזיד כדמוכח בב"ק דף כ"ז ואי היה רוח שאינה מצויה כשנפל מן הגג הרי הוא קרוב לאונס ובקרוב לאונס פטור מגלות כמש"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' רוצח ה"ז, וצ"ע עכ"ד, וצ"ע ע"ד הח"ח שלא הביא מתוס' בכתובות לג: דבנפל ברוח מצוי' מסתברא בגולה, עכ"פ חזינן לדעתי' דמס' ס"ל שאינו גולה שהוא קרוב למזיד וכמו שנתקשה החזו"א בדברי התוס' בכתובות. 

והנה נסתפק החזו"א סי' ד' ס"ק ו' בנפל ברוח שאינה מצוי' ובא אחר ונתקל בו קודם שהי' לו לעמוד האם חייב משום אדם או משום בור, וכתב דכיון דהניזק הולך אל המזיק צריך לרבויי מבור, וכיון דאינו חייב משום בור ברוח שאינה מצוי' כדאמר לק' כט. ה"נ פטור, ודבריו צע"ט דהא בשמעתין מבואר דיהבינן לי' דין אדם וחייב בנזק, ואם צריך ללומדו מאש הרי פטור על רוח שאינה מצוי', ובחזו"א לא ביאר ד"ז מ"ט בשמעתין חייב ברוח שאינה מצוי' וצ"ע. [ועמש"כ בסי' ב']. וצ"ל דהכא עדיפא דהוא צורת מזיק דאדם וצ"ב. ויעויין בחזו"א סי' ד' ס"ק ד' (סוד"ה עוד) שדן באדם השוכב ברה"ר ונתקל בו אחר האם חייב בד' דברים דכיון דנלמד מהצד השוה לא יתחייב בד' דברים, וכתב דלפמש"כ בסי' א' ס"ק א' דאדם הנופל מראש הגג ילפינן מצד השוה מאדם ואש, ואעפ"כ אמרו בסוגיין דחייב בד' דברים ה"ה באדם השוכב, ומבואר דהחזו"א דימה זל"ז.

'''בגמ'''' ואם נתהפך חייב אף על הבושת עפרש"י, הראב"ד (הובא בשיטה מקובצת) נתקשה טובא היכי משכח"ל נתכוין להזיק ולא נתכוין לבייש, ותי' עפ"ד הירושלמי שנתכוין להזיק במקום שאינו נראה והזיקו במקום הנראה, ובמאירי (שם) כ' דכיון דנתכוין להצלתו ולא לבייש ע"כ איצטרך קרא לרבויי. ויעויין בחזו"א סו"ס ב' שדן אי נתהפך היינו באופן דהי' יכול שלא ליפול על האדם, או"ד דאף באופן דבלא"ה הי' נופל על האדם, אלא דמ"מ ניחא לי' בהפיכה ויש כאן מעשה זוטא בנפילתו, והוכיח כצד הא' עי"ש. – ודינא דנתהפך הוא אף בנפל ברוח שאינה מצוי' וכמבואר בר"מ פ"ב מחובל הי"ב, וצ"ע בטור דלכאו' לא נראה כן. וכבר עמד הלח"מ פ"א מחובל הי"ב ע"ד הטור ששינה מלשון הגמ'. – ע"ע פלוגתת רש"י והר"מ לעיל כג. האם יש חיוב בושת באש ולדברי תוס' בדף נג: דכל שיודע בשעת הבושת, א"כ בודאי שייך בושת באש בכוונה.

'''בגמ'''' שנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש עי' חי' רע"א (הנדמ"ח) בתשובתו לבית מאיר שנחלקו בבושת שלא במקום נזק האם יש כאן נתכוין להזיק עי"ש.

'''בגמ'''' ואמר רבה הניח לו גחלת על לבו ומת פטור בטעם פטורו יש לפרש בשתי אופנים א. דהו"ל אונס דהי' סבור שיסלקה ב. דהניזק גרם הנזק לעצמו, ויעויין בחזו"א סי' ח' ס"ק ט' שכתב ב' הדרכים, ויעויין חי' הגרשש"ק, ונתבאר בארוכה בסנהדרין, ונתבאר שם עוד אופן דלא חשיב מעשה דידי' כיון דבאופן טבעי לא יארע הדבר, ואף לענין חובל בשבת לא יתחייב עי"ש, ועמש"כ לעיל כב: תוד"ה והיה, ועי' בסמוך.- כ' התר"פ (הובא בשיטה מקובצת) דעל לבו לא"ד וה"ה אחד מאיבריו, דכיון דיש לו צער הו"ל לסלוקי, וראי' מדלא אשכח חיובא רק על בגדיו.

'''בגמ'''' על בגדו ונשרף פטור הקשה הקה"י סי' י' (אות א') דתוס' בדף י' ב' ד"ה לא נצרכה כתבו שאין לחייב על פחת נבילה משום דהניזק הי' יכול למוכרה, ומ"ש מהכא דלא אמרי' שהי' לו לסלקה, ועי"ש מש"כ לייסד בדברי תוס' שם ואכ"מ. ומתחילה כ' לחלק בין ממון המזיק שחיובו על הפשיעה בזה פטור כשהניזק גרם לעצמו שהי' יכול למוכרו, אבל באדם המזיק חיובו על מעשה המזיק, ויעוי"ש משה"ק ע"ז, ובהערה כ' שהעירו לו שחילוק זה כ' האבן האזל פ"ז מנזקי ממון כ"ה (ד"ה איברא).

'''בגמ'''' קרע את כסותי וכו' ע"מ לפטור פטור הק' התוס' בכתובות נו: ד"ה הרי (נמשך מע"א) מ"ט לא הוי מתנה עמש"כ בתורה ותי' בשם ה"ר אלחנן דאם הי' אומר ע"מ שאין לי עליך דין נזק באמת הוא מעמשכ"ב אבל למחול יכול, ובקצות החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/רמו#א|סימן רמ"ו ס"ק א']]}} למד מדברי השיטה מקובצת בכתובות לו: דטעם הפטור משום דהו"ל מזיק ברשות עי"ש, ויעויין בחי' הגרשש"ק בכתובות סי' כ"ה אות א' שעמד בזה מדברי תוס' בכתובות ע"ד הקצוה"ח, ועמשנ"ת בכתובות שם.

'''בגמ' '''בעי' רבה הניח גחלת על לב עבדו ברש"י מבואר דהספק הוא לענין חיוב תשלומין לאדון, והנה אם הפטור מטעם אונס דבודאי יסלק, אין מקום לספק דבודאי יפטר, דבודאי העבד יסירנה, אבל אם הפטור מטעם איהו דאזיק אנפשי' י"ל דהכא דחיוב התשלומין הוא לאדון ע"ז יש מקום להסתפק במה שהעבד גרם הנזק האם זה פוטר מלשלם לאדון, כן ביאר הגרשש"ק סי' כ"ה אות ב', ויעויין בבעה"מ ומלחמות בפ' הפרה (כג. מדפי הרי"ף) דדעת בעה"מ דטעמא דשור פקח שנפל ביום פטור משום דאיהו הוא דאזיק אנפשי', ומדמי לגמ' מז: לבהמה שאכלה פירות והוזקה דאמרי' הו"ל שלא תאכל, והמלחמות כ' ע"ז שאין פשיעת דעת השור בשלא עיין פשיעה להפסיד בעליו הואיל וזה פשע עכ"ד, והמלחמות לא ביאר מ"ש מהו"ל שלא תאכל וכהוכחת בעה"מ, וכפה"נ שזהו שדקדק המלחמות וכ' שאין פשיעת דעת השור, משא"כ הו"ל שלא תאכל דהוא ע"י מעשה וה"ה בשמעתין, ובשמעתין י"ל עוד דהכא גרע דאין כאן מעשה של הניזק שגרם את הנזק אלא דיש כאן שלילת המעשה במה שלא סילקו ועי'. 

'''בגמ'''' שורו כממונו פי' תר"פ (הובא בשיטה מקובצת) דספיקת הגמ' די"ל דבעבד שיש צער דאדם ע"כ מוטל לסלקו (וברא"ש סי' י"ז כתב משום דחייב במצוות) ובשורו מספק"ל משום דאיכא צער בע"ח ומסיק דכממונו, ובראב"ד (שם) כ' דמספק"ל בשור כיון דבע"ח נינהו חביב עליו כגופי' ומיבעי לי' לאצולי', ואפשר דאף התר"פ כוונתו כהראב"ד, אבל מדין צעב"ח אין חיוב לסלק צער בהמה, אכן אשכחן בחיוב פריקה דיש חיוב למנוע צער מבע"ח, אכן ברש"י נראה דהספק אם השור צריך לסלקו, דהא לרש"י מיירי שאין הבעלים לפנינו.

'''ברש"י''' ד"ה שורו שאין בו דעת לסלקה רש"י כשיטתו לעיל כב: דבגדי לא אמרי' הי' לו לברוח, ובדף סא: ברש"י סוד"ה היה כ' דאף אי נימא דבגדרי סמוך הי' לו לברוח מ"מ בגחלת לא הי' לשור ליטול, ולדברי תוס' דמיירי בכפות קו' מעיקרא ליתא.- המאירי (הובא בשיטה מקובצת לעיל כג.) כ' וי"א שלא נאמר היה לו לברוח אלא לענין מיתה הא לענין נזקין חייב עכ"ד, וצ"ב אי כוונתם למסקנא דסוגיין, או"ד דהי' לו לברוח שאני.

'''בתוד"ה '''הניח ומיירי בשלא מת העבד לכאו' י"ל דאם מת הרי בלא"ה פטור משום קלב"מ כיון דמיירי בכפות, אכן אכתי הו"ל לספוקי האם חייב מיתה, דכיון דהאדון יסלק פטרו ממיתה או לא, ושמא י"ל דס"ל דמה שהאדון יכול לסלק אינו טעם לפוטרו ממיתה על העבד, דהסב' דיכול לסלק הוא שהוא גרם לעצמו וכמשנ"ת, והספק לענין נזקין דהחיוב הוא לאדון, א"כ י"ל כיון דהי' יכול לסלקה חשיב שגרם לעצמו הנזק, ובאמת דמלשונם נראה דיש סב' לחלק בין מת להוזק, דבהוזק לא יחוש האדון לסלקו, אבל במת יחוש האדם לסלקו, ומשמע דיפטר מן המיתה כיון דהאדון יסלק, ולפ"ז מבואר דאין הפטור מטעם דאיהו דאזיק אנפשי' דא"כ מ"ט יפטר ממיתה אלא הפטור מטעם אונס דבודאי יסירנה, והעירו דכ"נ בתוס' לעיל כב: ד"ה והיה שכתבו שמחשב בלבו שהאדון יסירנה ולא יסמוך אתשלומין, משמע שמטעם פטור אונס נגעו בה, דאי משום דאיהו דאזיק אנפשי' מה לנו למחשבתו. והא דפי' הספק בכפות הוא משום דאם לא כפות בודאי העבד יסירנה, והרי הוא אנוס, כן פי' בחי' הגרשש"ק סו"ס כ"ה.

והנה בנמוקי יוסף (יב. מדפי הרי"ף) כ' דלענין מיתה ליכא לספוקי דפשיטא שההורג עבד חייב ואע"פ שאדוניו לפניו שיכול לסלקה, והוא כמשנ"ת דכל הסב' דיכול לסלקו הוא רק באדם עצמו דגרם הנזק לעצמו, א"נ דבאדם עצמו הוא מוכרח שיסלק, אבל אדם אחר שמא לא יסלק, ושמא הוא ג"כ חפץ במיתתו כהרוצח, והספק לענין נזקין והוא כמשנ"ת דכיון דהחיוב תשלומין לאדון, אם יכול לסלקו אין חיוב תשלומין, ובנמוקי יוסף פי' דאי בעבד כפות הספק בנזקין הוא משום שהאדון יכול לסלקה, ואי בעבד שאינו כפות הספק משום דהעבד יכול לסלקה לאו גיריה דמזיק נינהו, אכן בתוס' מבואר דבעבד שאינו כפות ליכא לספוקי דבודאי פטור, ואפשר דהתם הטעם משום אונס דבודאי יסלק, ויל"ד בכ"ז האם זה שייך לנידון האם יסוד חיוב תשלומין הוא לעבד או לאדון, ונתבאר בגיטין מב:. – המלחמות פי' כדברי הנמוקי יוסף, וברשב"א כ' דהספק בין במיתה ובין בנזקין.

כתב הרמב"ם סופ"ד מחובל עבדו של אדם כגופו ובהמתו כממונו כיצד הרי שהניח גחלת על לב עבדו של חבירו ומת או שדחפו לים או לאש והוא יכול לעלות משם ולא עלה ומת פטור מן התשלומין ואם עשה כן לבהמת חבירו חייב וכאילו הניח הגחלת על בגדו ונשרף שהוא חייב לשלם וכן כל כיו"ב עכ"ד, ובהשגות כ' הראב"ד דמיירי בכפות ובפני חבירו, וכתב הלח"מ דהראב"ד הוא כדברי תוס', ואע"ג דתוס' מפרשים לענין נזקים הראב"ד ז"ל מפרשה לענין מיתה, וכבר נתבאר דהרשב"א מפרש אף לענין מיתה, ומדברי הר"מ מבואר דמיירי באינו כפות דומיא דסיפא, והספק לענין חיוב תשלומין לאדון, ואין כאן קלב"מ דאינו חייב מיתה, והוא כדברי רש"י ור"ח וכמש"כ ה"ה. – ובדברי הראב"ד צ"ב כיון דמיירי בכפות א"כ יפטר מדין קלב"מ, וי"ל כמשנ"ת בדברי תוס' דאף ממיתה יש לפוטרו משום דהאדון יכול לסלקה, ועי' כ' הגרי"ז ערכין יד..'''

{{מרכז|'''פרק המניח'''}}


'''במשנה '''המניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בה, יש לשאול מדוע איירי התנא באדם שנתקל ולא בבעלי חיים וכפירקי קמאי דמיירי בנזקי ממון, ולהמבואר בהמשך הסוגיא לא יקשה מכמה פנים דו"ק ותשכח, ועיין מאירי.

'''בגמ' '''למאי נפ"מ והקשה הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] למ"ל כל הני מתני' הא סגי בחדא זימנא, ותי' דמתני' לא לאשמועינן האי דינא אתי אלא באורחיה תני להו דהיינו כד היינו חבית וכי קאמר מאי נפ"מ אדיוקא דגמרא דקא דייק עלה קא מהדר מאי נפ"מ וכו' עי"ש. והעירוני דלכאו' תרתי מתניתא איצטריך וכמש"כ תוס' דאיכא כאן תרי דיני חדא דאם אמר כד נכלל בזה חבית וב' דאם אמר חבית נכלל בזה כד, ולכאו' שמעינן לה מתרי משניות, שו"ר בנחל"ד שהרגיש בזה, ועע"ש במש"כ דלהרשב"א ניחא דלא תיקשי לרב דהולכין בממון אחר הרוב כיצד יפרש למשנתינו, דלהמבואר ברשב"א אין כאן דיוק מדין המשנה ודו"ק.

'''בגמ'''' ל"צ דרובא קרו וכו' קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. הא דתליא הכא בדין רוב בפשוטו הוא לקבוע האם הם מאותם האנשים הקוראים לכד חבית ולחבית כד, והוא כדין רוב דבכ"מ, ולקמן בפ' הפרה מבואר דאיכא ג"כ רוב באופן שאין הנידון איזה גברא הוא, ומ"מ הרוב קובע שהמקח הוא כפי הרוב, ובפנ"י בקו"א לכתובות אות ל"ט [לדף י"ב ע"ב] פי' דלמ"ד הולכין בממון אחר הרוב כיון שמשפט הממון לילך אחר הרוב לא הי' לו לפרש שסמך על הרוב, משא"כ למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב. [ועיין כתובות דף ע"ו א' תוד"ה על].

'''בתוד"ה''' המניח תרוייהו צריכי וכו' ואם התנה לתת לו חבית ונתן הלוקח דמים יכול לומר לו המוכר לא אתן לך אלא כד, והוסיף בהגהות אשר"י, דנפ"מ גם באופן שלא נתן לו דמים, מיהו גם הלוקח יכול לומר לא קניתי אלא חבית ולא אתן לך מעות עד שתתן לי חבית.

יש כאן הערה גדולה שעמד עליה הגאון ראמ"ה מפינסק ונדפס בספרו אהל משה ח"ב סי' ק"ך, דקשה דאף לטענת הלוקח [באופן הראשון של תוס'] שהוא מהאנשים שקוראים לחבית כד מ"מ הרי כד בודאי נקרא כד וא"כ לו יהא שכוונתו לחבית מ"מ הרי כיון שלא פירש, הרי המוכר בית לחבירו ולא פירש איזה בית יכול להראותו בית גרוע וכדאיתא במנחות דף ק"ח ע"ב דבית בביתי אני מוכר לך מראהו נפול, ויעוי"ש שכתב דמהגמ' בסוגיין אין הכרח לפרש כהנפ"מ דתוס' די"ל כמה נפ"מ במה שחבית נקרא כד א. לפמש"כ תוס' בהמשך דמיירי במכר לו כדים שוה מאתים זוז וא"כ י"ל דהמוכר רוצה ליתן לו חבית כיון שחבית ג"כ נקרא כד. ב. במכר לו כל נכסיו ושייר כד דהמוכר משייר לעצמו חבית דחבית ג"כ קרוי כד. אבל לא שמענו שיוכל הלוקח לתבוע שהמקח הי' על חבית, ויעויין במה שהשיבו המלבושי יו"ט בחלק חו"מ סי' ה', ונחלק עליו וס"ל דבאמת כל כה"ג אם לא נתן הלוקח דמים יכול לתבוע את המובחר, וכ"כ הבית מאיר בתשובה ט"ז, וע"ע מש"כ החזו"י פ"ד דב"ב סוף ה"א לחלק דהכא הם שני מיני חפצים דבזה שפיר מהני תביעת הלוקח דכוונתו לחבית, אבל כשאמר בית סתם בזה בודאי כל בית בכלל, ואף אם הלוקח לא שילם דמים ג"כ המקח חל בתורת ודאי על הגרוע.

'''שם''' בטענת הלוקח לא אתן לך דמים, קשה כיון דהקנה לו בקנין סודר א"כ בודאי מחוייב לו דמים ומה היא טענתו, ובפשוטו י"ל דטוען הלוקח דהוא מקח טעות דאדעתא שתתן לי כד לא הי' דעתי למקח זה, ופטור אני מן הדמים.

והנה בקונטרס הספקות כלל ז' סעי' ו' הביא קושית אחיו, דכיון דביד המוכר לקיים את המקח ויתן לו חבית א"כ הרי חיוב הלוקח ברור, ויחוייב לשלם דמים עי"ש בכ"ד, ויעוין בחי' הגרשש"ק משה"ק ע"ד, וע"ע בהגרשש"ק שם במה שדן דמדברי התוס' משמע שאם ירצה המוכר ליתן לו חבית יתקיים המקח [וכן נקט הקוה"ס] ומדוע, והרי כיון שכוונת המוכר הי' לכד וכוונת הלוקח הי' לחבית א"כ לא הי' כאן מקח ביניהם כלל, ואיך יוכלו עכשיו להעמיד את המקח על חבית או על כד עי"ש בכ"ד.

'''בא"ד''' ואם התנה וכו' ונתן הלוקח דמים הק' הרש"ש מדוע כ' תוס' כן, הא אף בלא נתן דמים ג"כ המוכר יכול לומר לא אתן אלא כד, והביא כן מהגהות אשר"י.

'''בא"ד '''ואור"ת דאפי' רב וכו' דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט, בפשוטו הביאור דהכא כדי לבטל המקח סגי בדעת אחד מהם וכל שהמוחזק אומר שכוונתו למיעוט בטל המקח, משא"כ התם דכדי לקיים המקח בעינן שכוונת שניהם יהא כהמיעוט ואין המוכר יכול לומר על הלוקח שהוא מהמיעוט.- ויסוד ד' ר"ת הוא דמודה רב בהצטרפות ברי עם מוחזק לא אזלינן בתר רוב, כן ביאר הקוה"ס כלל ז' סי' ו'.

[ובאמת דיש לחלק עוד דהתם הכל תלוי בדעת הלוקח אם קונה לרדיא או לנכסתא, ואין תלוי כלל בדעת המוכר דהמוכר מוכר לכל דבר, וא"כ אין המוכר יכול לומר מה הי' בדעת הלוקח ופשוט, וכן פירש היש"ש, ועיין בשיטה מקובצת ב"ב דף צ"ב א' בשם הרא"ם שמתבאר כן.- ולכאו' יסוד הדברים א' הוא כנ"ל].

וכתב הרש"ש דבאופן הב' שכתבו התוס' לעיל שהתנה לתת לו חבית ונתן הלוקח דמים, שם לדעת רב לא יוכל המוכר לומר לא אתן לך אלא כד, דהרי לא סגי במה שיאמר המוכר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט ויקיים את המקח, דשמא הלוקח הוא מהרוב וכוונתו לחבית, ובזה לרב ניזיל בתר רובא. וכתב הרש"ש דמ"מ נפ"מ באופן דההגהות אשר"י כשהלוקח לא נתן דמים דע"ז יוכל הלוקח לומר לא אתן דמים אם לא תתן לי חבית. ועי' חי' הגרשש"ק סי' כ"ו וברכ"ש סי' כ"א מש"כ ליישב קו' הרש"ש. ויעויין בברכ"ש שם שכתב דחלוק ביסודו השו"ט דשמעתין מהמוכר שור לחבירו, דהכא הספק הוא בלשון מהו כד ומהו חבית, ואין הדבר תלוי בכוונה, ואף אם כ"א נתכוין לדבר אחר ה"ז דשב"ל, כיון דכך קוראים לו, והספק על כל א' מהו לשונו, אבל במוכר שור לחבירו אין ספק בלשון דשניהם קרויים שור והספק בכוונה עי"ש.

והעירוני דבתוס' ב"ב דף צ"ב ע"א ד"ה וליחזי הביאו לדברי ר"ת על אופן הב' ושאומר המוכר '''כשהתנה עמו חבית לא יתן אלא כד, '''והי' מקו"ל דמיירי שלא נתן דמים וחפץ המוכר לבטל המקח, אכן לשונם לא משמע כן, וראיתי בבית מאיר תשובה ט"ז שעמד בזה, וכתב דס"ל לתוס' דהכל תלוי בדעת המוכר וע"כ אם אומר קים לי בנפשאי מהני, ושוב הקשה מהתוס' בסוגיין דמבואר דתליא בדעת שניהם עי"ש.

'''שם. '''בתורע"א תמה ע"ד התוס' מסוגיא בב"ב דף צ"ב ע"ב דפריך אדרב מהמשנה דאלמנה נשאתיך ואין לך אלא מנה ולא אזלינן בתר רובא דרוב נשים בתולות נשאות, והא מודה רב בדאיכא טענת ברי, ואשר ע"כ פי' דכ"ד ר"ת הוא דאם המוחזק טוען ברי והמוציא שמא כדהכא דהמוציא אינו יודע דעת השני וא"כ הוא טוען שמא בזה מודה רב דלא אזלינן בתר רובא, אבל בברי וברי מוציאין ממון, ויעוי"ש שהביא תוס' בכורות דף (י"ט) [כ' ע"א ד"ה ורבי] דכ"ד רב דהולכין אחר הרוב הוא רק באופן שהמוציא טוען ברי אבל בשמא ושמא לא, וכתב הרע"א דלפ"ז כ"ש בברי וברי עי"ש שנשאר בצע"ג, בקצרה בתוס' בבכורות מבואר דבשמא ושמא מודה רב דאין הולכין אחר הרוב, ובתוס' דידן מבואר דאם התובע שמא והנתבע ברי אין הולכין אחר הרוב.- ולהמבואר בתוס' נמצא דבמוכר שור לחבירו יש ללוקח טענת ברי שבטל המקח והמוכר הוא שמא, נמצא שיש כאן ברי ושמא כנגד רוב, ומבואר דאף בכה"ג לא מהני להוציא ממון, והאריכו בזה בכתובות ואכ"מ וצ"ע.

והנה מדברי הפנ"י בסוגין מבואר דלמד בכוונת תוס' שאין הטעם משום טענת ברי אלא דהכא '''רובא גרוע הוא''' עי"ש שכפל זאת, וכפה"נ ביאו"ד דכשיש ספק עליו מהו לשונו והוא אומר בברי שהוא מהמיעוט, ל"ש כאן רוב, וצ"ב לפ"ז מאי דדייק מהכא דאין הולכין בממון אחר הרוב, ועיין שיעורי הגר"ד ואילה"ש.

'''בשיטה מקובצת''' הביא להר"ר ישעי' דכתב מטעם אחר דמודה רב הכא, דרובא לשחיטה זבני ידוע ומפורסם יותר מהאי רובא, וע"ע בפנ"י מש"כ דמדברי רש"י בד"ה אין הולכין, מתבאר דס"ל דתליא בפלוגתא דרב ושמואל.

'''הדמים מודיעים'''

'''בא"ד''' וא"ת ונחזי אי דמי כדא וכו' ושם אפרש בע"ה דאפילו לרבנן וכו', ולפ"מ שציינו התוס' לקמן דף מ"ו ע"א ד"ה ונחזי לרשב"ם בפ' המוכר פירות שפירש בענין אחר, לפ"ז בסוגין תליא בפלוגתא דר"י ורבנן ולרבנן אין הדמים מודיעים, וכ"כ הנמוקי יוסף והר"ר ישעי' [הובא בשיטה מקובצת] דלרבנן אין הדמים מודיעים וסוגיין כרבנן.

והנה בכתבי הגר"ח [בענין הדמים מודיעים] כתב ליישב קושית התוס' בדף מ"ו ע"א מדוע במוכר שור לחבירו הדמים מודיעים אף לחכמים, ופירש דדוקא בצמד ובקר דהספק בלשון האם צמד כולל בקר בזה סברי חכמים שאין הדמים משוים לשון, והרי אין ספק על הכוונה אלא על הלשון, אבל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן שהספק על הכוונה בזה שפיר הדמים מוכיחים על הכוונה. א"כ בסוגיין דהספק הוא על הלשון ולא על הכוונה וכמו שביאר הברכ"ש בהרחבה, בזה לחכמים דקי"ל כוותי' אין הדמים משוים לשון, וא"ש קושית תוס' כאן, והתוס' לשיטתם בדף מ"ו דלא ס"ל כחילוק הגר"ח ודו"ק, ויעויין בשיטה מקובצת בשם הר"ר ישעי' ז"ל ואפשר שכוונתו כדברינו.

'''בא"ד '''וי"ל דלא שייכא הכא הודעת דמים דקרובים דמי הכד לדמי החבית ופי' הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] שלא אמרו הדמים מודיעים אלא כשיש חילוק בדמים בכדי שאין הדעת טועה או בכדי ביטול מקח, וכן הביא המאירי [שם] די"א דכל שאין שתות אין הדמים ראי', ובשיטה מקובצת ב"ב דף צ"ב ע"א הביא להרא"ם דס"ל דהדמים מודיעים אף בפחות מכדי אונאה, וכן מבואר בראב"ד (הובא בשיטה מקובצת) ב"מ מ: ד"ה רבי.

'''בחיוב לשלם זוזי'''

'''בא"ד''' ומיירי דאית ליה זוזי דלא שייך לומר שקול כדך בזוזך, ביאו"ד דלפ"מ שפירשו שמכר לו כדים או חביות שוה מאתים זוז א"כ כל המשא ומתן הוא כלפי חלות המקח ואין כאן נידון של הפסד ממון, וא"כ ק"ל שיאמר המוכר [לגירסת המהרש"ל] - באופן שנתן לו הלוקח דמים, - שקול כדך בזוזך, ובמהדו"ב ורש"ש הקשו ע"ז דהרי המוכר צריך ליתן ללוקח חבית [להצד דכוונתם היתה לחבית] אם יש לו חבית שהרי הקנה לו החביות בסודר, ואיך יוכל ליתן לו כד, וע"כ פירשו דמיירי להיפוך דהלוקח אומר למוכר - באופן שלא נתן עדיין דמים - שקול כדך בזוזך. ולד' המהרש"ל בהמשך דברי התוס' ע"כ ג"כ צריך לפרש כן.

'''בא"ד''' אי דליתנהו להנך זוזי וכו', ביאו"ד דהתוס' לקמן בפ' הפרה הביאו פלוגתא האם במקח טעות צריך המוכר להחזיר זוזי אף באופן שנתאכלו המעות ששילם הלוקח, ולדעת הסוברים שצריך להחזיר זוזי גרסי שם דמקשי דאם אין למוכר זוזי יאמר ללוקח שקול תורא בזוזך, אבל י"א דאין המוכר חייב ליתן זוזי אא"כ מעות שנתן לו הלוקח קיימים, וע"כ גרסי דאם ליתנהו להני זוזי, דהיינו דאם אין מעות המכר קיימים יאמר לו המוכר שקול תורא בזוזך.

והתוס' מדמי לסוגיין דמיירי בהיפוך שהלוקח אומר למוכר שקול כדא בזוזי, [וכן התוס' בב"מ י"ד ע"א סוד"ה עד] ולמדנו מזה דהפלוגתא דקמאי לקמן אין זה פלוגתא בדין מקח טעות האם יש חיוב לשלם במעות אלא הפלוגתא בכל חוב האם יש חיוב ליתן דמים.

והעירוני די"ל דהתוס' אזלו בשיטת ה"ר חיים כ"ץ זצ"ל שהביאו בב"ב דף צ"ב ע"ב ד"ה אי דס"ל דאף בבע"ח ג"כ יכול לשלם במטלטלין וע"כ ס"ל לדמות מקח טעות שמחזיר המוכר דמים לחיוב הלוקח דמים, ובאמת דכן מדוקדק בל' התוס' בב"מ הנ"ל דכתבו דאפילו אית ליה זוזי מצי לסלק ליה '''לבע"ח '''בשאר דברים ודו"ק. 

והנה כ' הריטב"א בב"מ דף מ"ה [הובא בשיטה מקובצת שם סוף עמוד ב'] והובא בשו"ע סי' ק"א סעיף ו' דהמוכר סחורה חייב ליתן לו דמים ואינו יכול ליתן לו חפצים, ובש"ך ס"ק ד' כתב שכן הוא דעת תוס', ובתומים ס"ק ה' הוכיח מדברי תוס' דידן דפליגי ע"ד הריטב"א, דאל"כ הכא הלוקח בודאי מחוייב ליתן מעות, וכבר עמד הקצוה"ח שם בס"ק ג' כעי"ז מדברי התוס' בב"מ, ותי' דמודה הריטב"א דיכול להחזיר את המקח עצמו למוכר במקום דמים, [והסברא נותנת כן, דכל סברת הריטב"א דאדעתא שיפרע לו בחפצים לא מכר לו, אבל אותו חפץ שמכר לו שפיר מחזיר לו דלא נפסד המוכר יותר ממה שהי' לו, אמנם בקצוה"ח מבואר דהוא מטעם אחר עי"ש] וא"כ ה"נ הרי מחזיר לו את הסחורה עצמה. [ויעוין בהגהות הגר"א לעיל דף ט' ע"א אות ג' דמבואר דלא כהקצוה"ח], אך צ"ע דא"כ מה תלו התוס' קושיתם בגירסא דפ' הפרה, הא שאני הכא שמחזיר החפץ עצמו, וצ"ע ד' הקצוה"ח.

עוד הוכיח התומים מדברי תוס' דפליגי עמש"כ הנמוקי יוסף [הובא בקצות החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/רמג#ד|סימן ר"ג ס"ק ד']]] דיכול לקצוץ שיפרע לו ממין מסויים, א"כ הו"מ התוס' לאוקמי הכא בפשוטו שסיכמו שיפרע לו בדמים, ומדוע הוצרכו לאוקמי בגוונא דחיקא שהקנה לו אגב קרקע.


{{ניווט כללי תחתון}}