עריכת הדף "מראי מקומות/בבא מציעא/פ/א"

{{ניווט כללי עליון}}
== אם נשבר הקנקן פטור ==
;מהו קנקן
נחלקו הראשונים מהו קנקן המוזכר במשנה:
{{ממק|רש"י}} פירשו שקנקן הוא היתד של המחרישה, וה'ערוך' אף מוכיח זאת מפסוקים.

דעת הראב"ד שהקנקן זה חלק העץ שנמצא במחרישה, ונקרא קנקן בגלל שהקנקן הוא החלק שתופס את היתד, וקנקן הוא מלשון כלי קיבול, או בגלל שקנקן זה החלק שמחבר בין הבהמה למחרישה, ונקרא על שם קנוקנות שהם עצים עקומים {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא מציעא/פ/א|שיטה מקובצת]], [[ריטב"א/{{כאן}}|ריטב"א]]}}. ודחה הוכחת הערוך מהפסוק.

דעת הרמב"ם שקנקן הכוונה לכל המחרישה.

ברש"י שברי"ף ובפסקי הרי"ד כתוב שהכוונה זה לברזל הננעץ באדמה.

;טעם הפטור
צ"ל דהוא אונס דאל"כ יתחייב השוכר, דקי"ל שוכר כשו"ש.

וכתב הנמו"י (מד: מדפי הרי"ף) דהשוכר פטור לפי שיותר הי' ראוי לישבר בהר מבבקעה, וכ' ולפיכך תנן להדיא פטור דאילו היו הנערים שכורים למלאכה זו עכשיו לא ה"ל למתני פטור סתמא שהרי יש לחייב דנקיט מנא כדאיתא בגמ' אע"פ ששכרו לחרוש בהר וחרש בבקעה מ"מ א"א לשבירה זו בלא פשיעה עכ"ד, ובמהרש"א כ' דזהו ג"כ כוונת רש"י, וכ' התויו"ט ע"ד הנמו"י ולשון עכשיו לא הבינותי, ונראה דבלאו דוקא אלא כלומר שהם נעריו דהיינו בניו ולא הגיעו לכלל חיוב עי' פ' החובל מ"ד [ויותר נ"ל שר"ל, דהשתא מיירי שאינם שכורים] עכ"ד, וצ"ב במש"כ הנמו"י וכפי שפי' התויו"ט שאינם שכורים מ"מ מדוע לא יתחייבו, ולכאו' צ"ל דהו"ל אונס וכדלהלן, וצ"ע דהנמו"י סיים שא"א לשבירה זו בלא פשיעה, ולדברי הנמו"י נמצא דבגמ' מיירי בפועלים השכורים למלאכה, ובמשנה מיירי כשאינם שכורים וצ"ע. והר"מ [[רמב"ם/שכירות/ד#א|פ"ד משכירות ה"א]] והשו"ע [[שולחן ערוך/חושן משפט/שט#ד|סימן ש"ט סעי' ד']] כתבו הרי השוכר פטור ודין בעל הפרה עם האומנין שחרשו, וכ"כ הר"מ בפה"מ.

'''במשנה''' בבקעה וחרש בהר אם נשבר הקנקן חייב והיינו שהשוכר חייב וכמבואר בתוד"ה היכא, וכ"ה בר"מ פ"ד משכירות סוף ה"א, והיינו מדין שוכר, ולמ"ד שוכר כשו"ח צ"ל דיש כאן פשיעה במה ששינה, [ועי' להלן משה"ק בזה] ולענין האומנין השכירים שהלכו עם הקנקן, בתוד"ה היכא מבואר שאין כאן חיוב אדם המזיק שכתבו ולא קבלנו שמירת הקנקן בהר אלא בבקעה, וכ"ז שייך אם בנידון משום קבלת אחריות, אבל אי חיובו משום אדם המזיק לא שייך טענה זו, וכ"ה מוכרח לדבריהם בסוד"ה ואי שכתבו שהיה לכל אחד ליתן לב על חבירו ולהזהירו, ובכה"ג אין כאן אדם המזיק. ומסתברא דאין כאן אדם המזיק דהרי הרבה הולכים בהר ובבקעה.

ולדעת הרמב"ן לקמן פב: שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק, א"כ אין כאן אדם המזיק, ואף לשיטת תוס' (שם) דלא ס"ל יסוד זה, מ"מ ס"ל דאדם המזיק באונס כעין גו"א פטור, והכא מבואר בנתה"מ סימן ט"ש ס"ק ה' דמיירי באונס כעין גו"א, [ואף לדברי הרמב"ן דאומן פטור כ' הקה"י בב"ק סימן כ"ד דהוא רק בכעין גו"א, אבל בפשיעה חייב], והעירוני דלקמן ע"ב שקו"ט אי מתני' סברה שוכר כשו"ח או כשו"ש, וממשנתינו מוכח דהוא כשו"ש, ואי משום שאמר לו בקעה ושינה להר לכאו' אינו מחוייב בדרגת גניבה וכדחזינן במשנה הסמוכה דאם שינה במשא ולא הוסיף על משאוי החמרו פטור, והעירוני דכל ד' תוס' דהוא דרגת גניבה הוא כלפי הנערים שצריכים לשים לבם שלא יוזק, וזה דרגת גניבה ואבידה, אבל כלפי השוכר כיון ששינה להר ה"ז פשיעה והיא סב' נכונה, עוד העירוני דבמשא ג"כ אם מתה מחמת זה חייב, וה"נ דהרי נשבר מחמת השינוי.

'''ברש"י''' ד"ה השוכר ונעריו הולכין עם בהמתו העירוני דא"כ הו"ל שמירה בבעלים, למאי דמספק"ל לקמן צו. דאף ע"י שליח הוא שמירה בבעלים, ולפמש"כ הרע"א סימן ש"ט דכששינה אין פטור בעליו עמו (הובא לעיל עח.) א"ש, וע"ע לקמן צט. בתוד"ה באומר ויעוי"ש בר"ן שנחלק ע"ד תוס' ודוק.

'''בגמ'''' היכא דלא שני בה מאן משלם ופירש"י איזה מהן פושע בשבירת הקנקן, והא דהשוכר אינו משלם, דהרי לא שמרה, משום דהו"ל מתה מחמת מלאכה, ועי' נתה"מ סימן ש"ט ס"ק ד'.- והראב"ד (הובא בשמ"ק) פי' היכא דלא שני מבקעה להר אלא שאירעה הפשיעה בחרישתם כגון שנשמטה הפרה וברחה לה ושברה את העצים ושאלנו מי פושע בבריחתה ובשמיטתה.

הנה דנו הראשונים בשנים שקיבלו לשמור האם כל אחד חייב בכולו או כ"א חייב מחצה, וענמו"י בריש המפקיד (יט. מדפי הרי"ף) ובפ' השואל (נה. מדפי הרי"ף) דכל א' חייב מחצה, והוא ערב על חיוב חבירו, וא"כ אף את"ל דאחד פושע יותר, מ"מ כל א' יש לו דין שומר ולא שמר, וכ"א יתחייב מחצה, וממנ"פ מדוע יתחייב א' בכולו הרי חבירו ג"כ שומר, ועמשנ"ת בתוד"ה ואי מדברי הרע"א.

'''בתוד"ה''' היכא וא"ת היכא דשני וכו' הר"מ פ"ד משכירות ה"א וב' כתב דאף בשני דין בעל הפרה עם האומנין שחרשו, וכ"ה בשו"ע סימן ש"ט סעי' ד', והרמ"א הביא ד' תוס', ומ"מ יש חילוק דבלא שינה [או ששכר להוליך בהר והוליך בבקעה] השוכר פטור ודין בעל הפרה עם האומנין, אבל בשינה השוכר חייב ודינו של שוכר עם האומנין, וכ' הגר"א בס"ק ד' דמדברי רש"י במשנה שפי' שנעריו עמו מבואר כדברי תוס', דרש"י כ"כ כדי ליישב הקו' מ"ט מספק"ל רק בלא שני, ובדעת הר"מ כ' הגר"א ונראה שהרמב"ם מפרש מה שלא אבע"ל בשינה משום דפשטא דמתני' ה"א שהוא עצמו חורש לכך אמרי והיכא דלא כו' דקאמרת פטור ע"כ שאין חורש בעצמו עכ"ד, וע"ע מאירי.- ולדברי הר"מ דהשכירים חייבים לשוכר, לכאו' מבואר דהו"ל פשיעה דאל"כ מדוע חייבים הרי אינם שכירים של השוכר שנחייב אותם כדין שוכר.

'''בא"ד''' אחד מן הפועלים שפשע משמע דיש כאן פשיעה, וכ"ה בסוד"ה ואי, ועמשנ"ת בגמ' דהוא כעין גו"א.

'''בא"ד''' ולא קבלנו שמירת הקנקן בהר עמש"כ בגמ' לדקדק מדבריהם דהחיוב מדין שומר ולא מדין אדם המזיק, וצ"ע אם יש ללמוד מכאן דכל פועל חייב בשמירת החפץ, ועי' לקמן ע"ב ולקמן קיח:, וק' דאדרבה אם כל פועל הוא שו"ש, א"כ מהו לא קבלנו שמירה, הא לכאו' א"צ קבלת שמירה.

'''בתוד"ה''' ואי ואין נראה דלא קי"ל כסומכוס אלא כרבנן דעת הרשב"ם בב"ב קסו: ד"ה תיקו דקי"ל כסומכוס, ומ"מ שיטת רש"י דאין הלכה כסומכוס וכמש"כ בקוה"ס כלל א' סעי' א' בשם הסמ"ג.- עוד ילה"ע דתוס' תוס' בבכורות מח. ד"ה דאמר כ' דכשהחכמים מסופקים בהוראה מודה סומכוס דהמע"ה, וכ"ה ברשב"ם בב"ב שם, וא"כ בשמעתין לכאו' הוא ג"כ ספיקא דדינא, וי"ל דהכא יסוד הספק הוא במציאות, ועי' קוה"ס שם אות ב'.- עוד צריך לבאר בהאי ענינא, דהרי אם הי' ספק בין אומן לבעה"ב הי' יחלוקו, והבעה"ב הי' נוטל רק מחצה, ומדוע הכא ע"י שיש ספק בין שני אומנין נוטל בעה"ב הכל, והביאור פשוט דהכא בודאי מגיע לבעה"ב הכל, והספק ממי, וע"כ שניהם חולקים בשוה.

הקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/שפג#א|סימן שפ"ג ס"ק א']]}} כתב מקור לדברי הר"מ פ"ו מחובל הי"ד דשנים שהזיקו יחד ואין ידוע ע"י מי אירע הנזק משלמין בשוה, דמקורו משמעתין, אכן הביא לדברי תוס' שהקשו דמספק יש לפטור דהמע"ה, ותמה ע"ד הטושו"ע דסתמו כדברי הר"מ, והרי לדברי תוס' מבואר דיש לפטור, וכתב דאף לדברי רש"י י"ל בישוב קו' תוס' כמש"כ תוס' בפ' המוכר את הבית סב: ד"ה איתמר דיש מקומות שנראה לחכמים לעשות יחלוקו, וי"ל דה"נ הוא מהנך מקומות [וכ"כ הרש"ש] וא"כ היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר, ואין ללמוד כאן למקומות אחרים, ונסתפק דשמא י"ל דהכא כללא איתמר דכל שנים שהזיקו ואין ידוע מי הזיק מספק משלמין תרוייהו, וילה"ע דנתבאר בתחילת הסוגיא דהכא אין כאן מזיק אלא מדין שומר, וא"כ יל"ע האם יש ללמוד מכאן לשנים שהזיקו, ובעיק"ד הקצוה"ח שפי' בדעת הר"מ דדינא הוא דשנים שהזיקו ואין ידוע מי הזיק משלמין בשוה ומקורו משמעתין, לא נתבאר בקצוה"ח טעמא דמילתא, והרי לכל א' נימא המע"ה.

'''בא"ד''' ואי הוה ספק הוי שניהם פטורים הקשה הרע"א הא י"ל כיון שקבלו שניהם לחרוש הויין כמו ערב זה לזה וכמבואר בחו"מ סימן ע"ז וא"כ גובה מכל אחד החצי בממנ"פ או שהוא פושע או שהוא מחוייב מדין ערב, ותי' עפ"מ דאיתא בבכורות מט. דכשיש ספק בשני יב"ש מי הלוה נמי הערב א"א לגבות בממנ"פ, משום דכיון דיש ספק על הלוה, והוא פטור מספק, אין החיוב מוטל על הערב, דבדליכא לוה ליכא ערב, ועי"ש משכ"ב, [ועי' שערי יושר שער ה' פ"י (ד"ה אח"כ עמ' מד) מש"כ בד' הרע"א] ומבואר בדברי הרע"א דכל א' לא יודע מי פשע, ומה"ט כתב דאמרינן בזה כי ליכא לוה ליכא ערב, דהלוה עצמו מסופק, ולהמבואר להלן מתרוה"ד דכל א' נשבע שלא פשע, א"כ לדבריו חבירו פשע, ולדבריו חבירו חייב, ובכה"ג לא אמרינן כי ליכא לוה ליכא ערב וכמבואר ברע"א שם, ועי' פ"ת סימן ל"ז ס"ק ג' בשם ושב הכהן דאף כשהלוה כופר פטור הערב.

באולם המשפט סימן שפ"ג כתב דיש לחייב כאן משום דכל א' שומר והו"ל מחוייב שבועה שלא פשע ואינו יכול לישבע ומשלם, וכ"כ מעייני החכמה, ובדעת תוס' כ' האולם המשפט בסימן ט"ש דאין כאן חיוב שבועה כיון דהיא שבורה לפנינו, ועיקר חיוב השבועה הוא אינה ברשותי, והשבועה שלא פשעתי היא שבועת הגלגול, וא"כ אין כאן חיוב שבועה כלל.

וכבר עמד התרוה"ד בסימן של"ג ע"ד תוס' דהא צריכים לישבע שלא פשעו ואינם יכולים לישבע, ותי' וז"ל וי"ל דהתם גבי מנהיג ואוחז ביתד לדידהו לא מספקי כלל דכל אחד טוען אני לא שניתי במלאכתי כלום ושמרתי ועשיתי כדרך פועלים במלאכה כזאת ומישתבענא אהא דלא שניתי מידי דהא דפירש"י דהוי מוטל בספק אינו רוצה לומר דהן טוענין בספק אלא ר"ל דלב"ד מספק"ל וכו' ואע"ג דחד מינייהו מישתבע בשיקרא לא קי"ל כבן ננס אלא כרבנן דשניהם נשבעין ונוטלין וכ"ש דשניהם נשבעין ונפטרין עכ"ד, ועקצוה"ח סימן ש"מ ס"ק ד'.

'''בא"ד''' ולהזהירו וכו' כ' הב"ח סימן ט"ש דאם הזהירו פטור המזהיר, וכ' דהטור סתם ולא חילק, ומשמע דבכל גווני חייב.

== המוכר לחבירו כו' הרי זה מקח טעות ==
;שייכות דברי רבי יוחנן למשנה
כתב ב'דרכי דוד', שדברי רבי יוחנן אינם שייכים לדברי המשנה, ויש להבין מדוע הביאו רבינא ורב אשי לדבריו כאן.

עוד שאל ב'מעיני החכמה', מדוע הוי מקח טעות והלא פסק שמואל שאדם שמכר בהמה עם מום, יכול לטעון שמכר אותה לשחיטה. ויישבו שמדובר באדם שידוע עליו שקונה בהמות לעבודה ולא לשחיטה, ובכהאי גוונא אף שמואל מודה שהרי זה מקח טעות.

== נגחנית היא נשכנית היא וכו' ==
;טעם שנקט דברים אלו
קחשיב ואזיל קרן ותולדותיה כדאיתא בבבא קמא {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/ב/ב|ב:]]}}.

'''בד"ה''' שפחה מכאן קשה לפ"ה וכו' הרמב"ן בקידושין יא. תי' וז"ל איכא למימר מומין הללו ניכרין הם מיד ואין לחוש לשמא ימצא בה סמפון מאחר שאין לה עכשיו וכי קתני ה"ז מק"ט בשלא ראה אותה א"נ ראה ולא שהה כלום כדי שיכיר בה א"נ כ"ש דהנהו קלא אית להו ואין חוששין להם א"נ לא שכיחי ולא גזור בהו רבנן עכ"ד.

'''בסוה"ד''' ובריש המוכר פירות תניא בהדיא נמצא ליסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הש"ל הר"מ פט"ו ממכירה הי"ג כ' דאם נמצא לסטים מזויין ה"ז מום וה"ז מקח טעות, ודעת ההשגות כדעת רש"י, וכ' ומה שאמרה התוספתא פ' המוכר פירות וכו' ליסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הש"ל לא שיאמר לוקח למוכר אלא המוכר אומר ללוקח וכו' וה"ק הרי שלך לפניך שאתה היית יודע בו עכ"ד, וכ' ה"ה שדעת רוב המפרשים כפי' התוס'.- ע"ע ברמב"ן בקידושין (שם) שתי' שהוא מחלוקת תנאים עי"ש.

== תניא נמי הכי המוכר שפחה לחבירו כו' ==
;טעם שהוצרך רבי יוחנן לכפול דברי הברייתא
המפרשים{{דיוק מקור}} הקשו מדוע הוצרך רבי יוחנן לומר דין זה המוזכר כבר בברייתא במפורש, ותירצו שדין זה אמר רבי יוחנן לפני ששמע מברייתא זו.

;בסיפא מפורש כדברי רבי יוחנן
עוד שואלים{{דיוק מקור}} מדוע הביאה הגמרא רק את הרישא של הברייתא העוסקת בשפחה והלא כדינו של רבי יוחנן מפורש בהמשך הברייתא העוסקת בפרה. ויישבו שכיון שהדין שווה בפרה ושפחה לא טרחה הגמרא להביא את כל דברי הברייתא וסגי לה ברישא.

'''בגמ' המוכר שפחה לחבירו וכו' וסנפו בין המומין.''' יעויין בהגר"א סימן רל"ב ס"ק ט"ז שהאריך בביאור השיטות, ודברינו הם בשיטתו. רש"י מפרש שבדק וראה שאין בה מקצת מומין, וסבור שמסתמא אין בו המום שמקפיד עליו, ולפ"מ דמספק"ל בגמ' דהיו בו כל המומין ע"כ דלא בדק, ובזה פירש"י דסבור שכולל המוכר מומין שאין בה.- והר"מ פט"ז ממכירה ה"ז כתב שמנה המוכר מומין גלויין ומומין שאינן ניכרים ולא הי' בה מומין מאותן הגלויים, והיינו דלא מיירי ע"י בדיקה אלא מומין הגלויים.

הראב"ד (הובא בשמ"ק) מפרש שהי' בו מום אחר שלא הזכירו וס"ד הואיל וקיבל עליו מומין גדולים הי' מקבל גם מום זה קמ"ל דהוא מק"ט. וע"ע רי"ף (מט: מדפיו) וכ"ה בריטב"א (הובא בשמ"ק).

'''בגמ'''' מום זה ומום אחר אין זה מק"ט ופירש"י דכיון דאותו מום לבדו הזכיר בו הי' לו לבדוק, והיינו דמיירי דומיא דרשיא דבדק בשאר מומין ומצא שאין בו, וע"ז אמרינן דלא דמי לרישא דמקח טעות דסבר דמשקר כיון שבדק ומצא שאין בו, דהכא הי' לו לבדוק במום זה, ותוס' פי' דלא בדק והיו בה המומין האלו, ולא דמי לרישא דבדק ומצא שאין בה מקצת ממה שאמר, וסבר מדמשקר בהא משקר נמי בהא, ולהס"ד דגמ' דברישא מיירי שהיו בה כל המומין ולא בדק כלל דאמר מדהא ליתא הא נמי ליתא, וזה לא שייך כשהזכיר לו מום א' בפירוש, והרי"ף פי' שהראה לו מום זה ואמר יש בה עוד מום פלוני שאינו ניכר אין זה מק"ט, ופי' הריטב"א (שם) דהי' לו לחוש שאומר אמת כשם שאמר אמת במום זה.

'''בגמ'''' היו בה כל המומין הללו רש"י מפרש שהספק שסבור הי' שכולל מומין שאין בה, והוא אינו מקפיד אלא על מום אחד, ובאמת יש בה מומין, אלא שסבור שאין בה כל המומין, והתוס' פי' דסבור שאין בה מום כלל, וכ' המהרש"א שרש"י הוכיח כן מדקתני הי' בה מום אחד, והרי להצד דאף בהיו כל המומין אין זה מק"ט, הברייתא ג"כ מיירי בהכי, וע"כ פירש"י דהי' בה מום אחד שמקפיד ע"ז.

והתוס' פי' דהוא סבור שאין בה כל המומין, וממילא אין בה כלל מומין, ולמסקנת הגמ' הוא ע"י שבדק וראה שמום א' אין בה, ולהס"ד דברישא היו בה כל המומין, הוא משום דתולה בדעתו דמסתמא אין בה כל המומין. וכ' המהרש"א דהתוס' לא ניח"ל לפרש בפשיטות [כדברי רש"י] דסבור שהמום שמקפיד עליו אין בה, דאין לנו לתלות בדעתו בזה עי"ש. וצ"ב בטעמו של רש"י דמהיכי תיתי שאין בה המום שמקפיד עליו, כיון שהמוכר הזכיר שיש בה מום זה, ושמעתי לפרש דמיירי שראה מום א' מאותן שהזכיר המוכר, ואינו מקפיד ע"ז, וכסבור שמסתמא אין בה כל המומין, אלא שהמוכר סינפו עם שאר מומין, וסובר שיש בה רק מום זה, ואין בו המום שמקפיד עליו, אמנם הגר"א לא פי' כן.- הראב"ד פי' ע"פ דרכו דהספק האם הברייתא מיירי שקיבל עליו כל המומין ואינו רואה המומין האלו ואם הי' אומר לו שיש בה המום שמקפיד ע"ז לא הי' קונה, או"ד כשהיו בה כל המומין ואעפ"כ הסכים למקח י"ל דאף אם הי' מזכיר לו מום האחר הי' קונה.

כתב הר"מ פט"ו ממכירה ה"ו כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא דבר השלם מכל מום ואם פירש המוכר ואמר ע"מ שאין אתה חוזר עלי במום ה"ז חוזר עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח, ובמ"מ פי' טעמו כדין האונאה דבדלא ידע ומחיל לא מהני, והטור פי' כדין מוכר דבר שאינו מסויים דדעת הר"מ דלא חל המכירה, וכ' הכס"מ דמדברי הר"מ שסיים עד שיפרש כמו המפרש בהוני', נראה כדברי ה"ה.

ולכאו' ילה"ק מהכא דמום זה ומום אחר אין זה מק"ט, ותיפו"ל דלא פי' לו המום, ולדברי רש"י דמיירי שנמצא בו המום שפירש א"ש, דכ"ד הר"מ הוא דאם לבסוף נמצא מום ה"ז מק"ט, אבל הכא לא נמצא המום, אלא מה שפי', וע"ז אמרי' דמחל ואשה"ט, אבל לדרכו דהרי"ף ק', שו"ר דהר"מ בהלכה ט' מפרש הראה לו המום שיש בה ואמר לו מום זה יש בה ומום פלוני ומום פלוני אע"פ שאותן המומין שמנה אינן נראין ונמצאו בה או מקצת אין זה מקח טעות, הרי דמיירי שפי' מום פלוני, וכ"ה ברי"ף, וא"כ לק"מ, שו"ר בנמו"י (מט: מדפי הרי"ף) שכתב בשם הרמ"ה שלמד דינו של הר"מ משמעתין עי"ש. [וצ"ע בדינא דהר"מ בזמנינו שיש מוכרים בתנאי שלא יוכלו לבטל המקח האם מהני תנאי זה].

'''בתוד"ה''' היו כיון שאין מזכיר אלא אחד משמע שאם מזכיר שנים בזה הוא כדינא דרישא, ועי' להלן מתוספתא, ועבהגר"א סימן רל"ב ס"ק ט"ז, ובשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות פא) ביאר כוונתם דהזכיר מום א' מפורש, ואמר שיש עוד מום ולא הזכירו.

'''בא"ד''' בתוספתא דכתובות משמע וכו' לדברי התוספתא החילוק בין הרישא לסיפא הוא בין סינפו עם הרבה מומין או עם מום אחד, ומיירי דבדק מקצת מומים ולא מצא, וברישא אמרינן דלא הוצרך לבדוק כולם דמהא ליתא הא נמי ליתא, אבל בסיפא דהוא שני מומין הי' צריך לבדוק שניהם, ועמהרש"א.'''


== הוסיף על משאה ==

'''במשנה''' להביא לתך חטין והביא לתך שעורין פטור כ' המאירי ומ"מ נותן לו שכרו משלם ואינו מנכה לו מצד מה שלא הוכחשה הבהמה כל כך עכ"ד, והטעם דהוי כשוכר שלא השתמש בחפץ שחייב בכל שכרו.

כתב הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/שכירות/ד#ו|פ"ד משכירות ה"ו]]}} השוכר את הבהמה לתת עליה משקל ידוע והוסיף על משאו אם הוסיף חלק משלשים על השיעור שפסק עמו ומתה חייב, וכתב ה[[מגיד משנה/שכירות/ד#ו|מגיד משנה]]}} שמדברי הרמב"ם נראה דאע"פ שלא הוסיף על כח משא הבהמה, אלא על מה שפסק עמו חייב. וכתב שהרמב"ן חולק דדוקא אם הוסיף על משאה הראוי לה, ומ"מ לכתחילה אסור להוסיף וכדין שכר לרכוב איש לא תרכב אשה.

וכתב הבית יוסף {{ממ|[[בית יוסף/חושן משפט/שח|סימן שח]]}}: שהמדובר כאן הוא במקרה שכשסיכמו עד כמה מותר לו לסחוב על הבהמה, וידע המשכיר שבהמתו חולה היא ולא יכולה לסחוב כפי שסוחבים במקום זה, והשוכר שסחב פשע שהוסיף. אך אם הבמה בריאה אף על פי שסיכמו על כמות מסוימת פחות ממה שיכולה הבמה, אם הוסיף השוכר יהיה פטור, שהרי שכרו לפי לפי המשא, אך ישלם על התוספת שהוסיף.

וכ' הקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/שח#א|סימן שח סק"א]]}} דלר"מ אין הטעם משום דתלינן דמחמת ריבוי משאה מת, דהרי לא הוסיף על משאה הראוי לה, ודן לחייבו מדין שולח יד בפקדון. וכ"כ אהא"ז (שם).

והתרוה"כ (שם) הוכיח מדברי הר"מ שאין כאן חיוב מדין שליחו"י, דהר"מ לא מחייב אלא אם מתה או נשברה, דאמרינן דמחמת התוספת מתה אבל אם אירע אונס אחר כגון שלקחוה לסטים מודה הר"מ דפטור, וע"כ דכיון דעומדת לשכור אין בזה גזילה. וע"ע דאם הוא גזלן א"כ יפטר מתשלום על התוספות, והר"מ כ' דחייב לשלם על התוספת, ויעויין היטב בב"ק צז. ובדברי הריטב"א לעיל עח. ובמשנ"ת שם בס"ד, אכן בר"מ ושו"ע כ' דחייב על התוספת שכר בהוסיף פחות מכשיעור, ובכה"ג אינו גזלן, והעירוני מ"ש משוכר חמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה דשנינו לעיל דחייב, ונתבאר שם מדברי ה"ה פ"ד משכירות ה"א דהר"מ השמיט ד"ז וס"ל דפטור, וא"כ מ"ש הכא דשינה חייב, ולהנתבאר דהכא החיוב מדין שולח יד א"ש, דכ"ז במוסיף על משאה דיש כאן שליחו"י, משא"כ במשנה במקום הליכתה אין שליחו"י, וצריך לבאר להיפוך לדעת הרמב"ן דפטור כששינה והוסיף על משאה, מ"ש מהר ובקעה דבפשטות הסוגיא בדף עח. מבואר דחייב, ועמד בזה הרמב"ן ותי' דהתם בידוע שחמור זה אינו רגיל לילך בבקעה, א"נ שמתה ודאי מחמת השינוי, משא"כ הכא שאינו ידוע.- בב"י סימן ש"ח הביא תלמידי הרשב"א שחילקו בין אם אמר המשכיר שיתן עלי' לתך, די"ל דמכיר חמורו שהוא חלוש, משא"כ כשאמר השוכר.- ויעויין חזו"י פ"ז ה"ו מש"כ לבאר בטעמו של הרמב"ן מדוע אינו חייב מדין שליחו"י, דכיון ששכרו לתשמיש, אע"פ שהוסיף על משאה אין כאן שליחו"י, ועי"ש מדברי הראשונים בזה.- הגר"א סימן ש"ח ס"ק ד' כתב דהר"מ דקדק כן מהמשנה דברישא לא קתני שכר להביא לתך- ובעיקר הדברים עי' בראשונים לעיל עט: בשכר לרכוב איש והרכיב עליה אשה, ועולה דפליגי בזה הראשונים וכשיטתם, וע"ע בקצוה"ח סימן ש"ח ס"ק א' ובנתה"מ שם מש"כ בדעת הרא"ש.

דעת הנמו"י (נ. מדפי הרי"ף) כשיטת הרמב"ן דדוקא אם הוסיף על שיעור משא החמור, וכ' אז הוא דחייב אם מתה אע"פ שלא ידענו מפני מה מתה, וכ"נ ברמב"ן שכתב שאם מתה מפני התוספת חייב אע"פ שלא הוסיף על שיעור משאו, וא"כ בדין המשנה דהוסיף על שיעור משאו, הוא אע"פ שלא ידענו מפני מה מתה, וכ' הקצוה"ח סימן ש"ח סוס"ק א' דהא דכשמתה מחמת התוספת חייב, הוא כשהוסיף לה א' משלשים, דמש"כ הנמו"י דאע"פ שלא ידעו מפני מה מתה לאו דוקא אלא אפי' ידוע שמחמת אונס מתה כיון שהוסיף חלק שלשים על החמור מדרכו כיו"ב חייב באונסים, אבל בפחות מיכן פטור וראי' לדבר מדברי הגמ' בסמוך בקב לכתף.

כתב התרוה"כ סימן ש"ח דעד שיעור א' משלשים דרך התגרים להוסיף והוי כאילו התנה שיוסיף, ויל"ע האם מה"ט שרי לכתחילה להוסיף.- ובר"מ פ"ד משכירות ה"ו כתב שנותן לו שכר התוספת, ומבואר דאינו כלול לגמרי בשכירות, ודעת הריטב"א (הובא בשמ"ק) דאינו מוסיף על שכרו, ומבואר דכלול בשכירות.

'''בגמ'''' רבא אמר קשה למשאוי תנן עפרש"י דמיירי שהביא שעורים במשקל חטים, ונפח השעורים הוא התוספת, לכאו' הי' מקו' לומר דנפח השעורים של לתך הוא קשה למשאוי, אכן מדברי הר"מ פ"ד משכירות ה"ד שכתב מאתים לטרין חטים והביא מאתים לטרין שעורין חייב דהנפח קשה למשאוי, מבואר דאינו לפי חשבון הלתך, ומה"ט אם שכר להביא לתך חטין והביא לתך שעורין והוסיף ג' קבין חטין דהשתא שוה המשקל ללתך חטין חייב משום נפח, אע"פ שאין הנפח שוה להוסיף שעורין עד שיהא במשקל החטים דצריך יותר שעורים, דמ"מ יש כאן תוספת נפח, וי"ל דאה"נ יפטר, ובעינן שהנפח יהא ביחס ריבוי השעורים לחטים, וצ"ע אטו שכר להביא סאה חטים והביא שעורים יהא חייב, לשיטת הר"מ שא"צ שיוסיף משאוי החמור, אלא על מה שהתנה, ויתחייב משום תוספת הנפח וצ"ע.

כתב הרמ"ך (הובא בשמ"ק) שכרה להביא עליה לתך שעורים והביא עליה לתך חטים אפילו פחות ממנו ג' קבין חייב דהרי משקלו גדול ממשקל לתך של שעורים ואע"ג דלעיל לא מחייב אא"כ הביא עליה מן השעורים כמשקל החטים או קרוב להן הכא מיחייב אע"ג דנפחא זוטר טפי כיון דתיקלא טפי חלק א' מל' דתיקלא קשי טפי ממאי דמקבל נפחא וצ"ע עכ"ד, ולכאו' אזיל בשיטת הר"מ דתוספת על משאוי הוא על מה שהתנה, דאל"כ הרי משאוי החמור הוא לתך חטים, א"נ דנפ"מ באופן שראינו שמתה מחמת זה.

'''בגמ'''' אביי אמר קשה כמשאוי תנן הק' הרמב"ן תימה הוא לאביי היכי אפשר דנפחא כתקלא והלא גלוי וידוע לכל שהחמור מוליך כפלי כפלים תבן מן התבואה וכו' אלא משמע דלאביי כל המשנה ידו על התחתונה ותולין בו בדברים שאין דרכן בכך ואזדא לטעמי' דאמר בפשע בה ומתה כדרכה חייב ולית הלכתא כוותי' עכ"ד, ומקשים דדעת הרמב"ן לעיל עח. דמה ששינה מדעת בעה"ב לא חשיב פשיעה לענין תחילתו בפשיעה, כיון שאין כאן פשיעה אלא חסרון שמירה ושינוי מדעת בעה"ב, והעירוני עוד בדברי הרמב"ן דמאחר דמאחר שהחמור מוליך כפלי כפלים מתבן מדוע יש כאן שינוי מדעת בעה"ב, ואף לכתחילה יוכל לשנות, ובחי' הר"ן כתב דאביי ס"ל דכל המשנה ידו על התחתונה, ולא הוסיף דאביי לטעמי', וע"ע ברמב"ן מש"כ בשם הראב"ד.- ולכאו' קו' הרמב"ן לשיטתו דהחיוב כשמוסיף על משא הראוי לו, אבל לר"מ דכל ששינה במשאו והוסיף חייב, א"כ ה"נ הרי שינה, והעירוני דמ"מ לדברי אביי דחייב כששינה אע"פ שהוא בכלל משאוי החמור וכקו' הרמב"ן שעינינו רואות שהוא בכלל משאו ואעפ"כ חייב, א"כ ה"א בשינה יתחייב, ובדברי הרמב"ן להלן מבואר דאף לדעת אביי פטור בשינה וצ"ע.

'''בגמ'''' שעורין והביא שעורין כמה יוסיף על משאו ויהא חייב וכו' העירוני דיש מכאן ראי' לר"מ דהוסיף על משאו חייב הוא על מה שהתנה אע"פ שלא הוסיף על משאוי החמור, דהכא משמע דשכרו להביא לתך שעורים והביא שעורין והוסיף על משאו, והרי משא חמור הוא לתך חטים ולא שעורים, ושמא מיירי בידוע שמתה מחמת ריבוי משאה.


{{ניווט כללי תחתון}}