עריכת הדף "מראי מקומות/בבא מציעא/טו/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

בגמ' כאן בשבח המגיע לכתפים כאן בשבח שאינו מגיע לכתפים עפרש"י, וצ"ב סב' החילוק דממנ"פ כיון דיש לבע"ח זכות לגבות בשבח המגיע לכתפים מדוע יתחייב בהוצאה, ונתקשה בזה הרשב"א (הובא בשמ"ק).

בגמ' והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפי' בשבח המגיע לכתפים ופירש"י קרוב ליקצר אלא שעדיין צריכין לקרקע, מש"כ רש"י דעדיין צריכין לקרקע, דאל"כ הו"ל פירות, ואין בע"ח גובה פירות וכדלעיל יד:, וכן מבואר בפירש"י שם ד"ה לאכילת ולקמן קי: ד"ה המגיע לכתפים, וברמב"ן לעיל יד: (ד"ה שבח) כתב שכן דעת הרי"ף ואע"פ שכתב אבל תלושין לא קיצר הרי"ף כמנהגו דכל שא"צ לקרקע הרי הוא כתלוש, וכדחזינן בשאר דיני התורה דדינו כתלוש, ודעת הר"מ פכ"א ממלוה ה"ב דבע"ח גובה גם פירות שא"צ לקרקע, וכן פסק השו"ע סימן קט"ו סעי' א', ועי' ש"ך ס"ק י"ח ובהגר"א שם שהקשו בסתירת הר"מ דבכ"מ ס"ל דעומד ליתלש כתלוש דמי, ועי' או"ש שם, עוד כ' הש"ך שם בס"ק י"ט דאע"פ שדינו בכ"מ כקרקע, מ"מ הכא הטעם דמטלטלי לא משתעבדי משום דלא סמך דעתו ע"ז [וכמש"כ רש"י לקמן סז: דיכול להצניען ולאבדן, וזה שיייך אף בפירות] וסב' זו מבוארת בסנהדרין טו. תוד"ה בענבים, ובדעת החולקים צ"ל דכבר גדרו חז"ל דקרקע משתעבדת ומטלטלין אינם משתעבדים, ודעת בעה"מ (ז. מדפי הרי"ף) דגם פירות שצריכים לקרקע אין בע"ח גובה, ומה שאמרו בשבח המגיע לכתפים שבע"ח גובה הוא בשבח שבא ע"י טרחא, וכ"כ תוס' בב"ק צה: ובב"ב מב:, ועמש"כ לעיל יד: ברש"י ד"ה לאכילת. ודברי הראשונים אזדו בזה לשיטתם האם מימרא דשמואל הוא בשבח דמחמת הוצאה ושבא ע"י טורח, או בשבחא דממילא, דלדברי הראשונים דבשבחא דממילא גובה אף במקבל מתנה ליכא לפרושי שבח שאינו מגיע לכתפים כשלא בא ע"י טורח, וכמבואר כ"ז בריטב"א (הובא בשמ"ק).

בגמ' הא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא דיהיב לי' שבחי' ומסליק לי' ופירש"י והאי דנקט למלתי' בלשון יציאה ולא תנא נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבע"ח לאשמועינן היא גופא אתא דהיכא דיציאה יתירה על השבח אין לו אלא יציאה שיעור שבח, וכ' הרמב"ן והרשב"א (הובא בשמ"ק) דנראה דרש"י מפרש דמסיק בי' כדי הקרקע ושבחא דממילא כגון שהקרקע שוה אלף והשבח דממילא מאה ודמחמת הוצאה מאה ומסיק בי' אלף ומאה גובה אלף ומאה, והק' הרמב"ן דא"כ לעולם גובה הבע"ח כנגד חובו ואין חילוק בין שבח להוצאה, ובברייתא לא תני הכי, ועי"ש עוד כמה קו' לפירושו של רש"י וכן הקשה במלחמות (ז: מדפי הרי"ף), והקצוה"ח סימן קט"ו ס"ק ט' תי' בהקדם א. דהשבח היותר על היציאה או שבחא דממילא גובה הבע"ח מדינא, ואילו שבח שכנגד היציאה הוא מתקנ"ח והוא מדין דאיקני, ב. דאין הלוקח יכול לסלק הבע"ח שיגבה מדאיקני כיון דיש לו מקום לגבות מעיקר השעבוד, ומעתה ביאר דהתנא בא לומר דהבע"ח גובה את כל הקרקע ונותן ללוקח דמים, ולא מצי הלוקח למימר שיגבה קרקע ושבח כנגד חובו, משום דהקרקע והשבח שיותר על היציאה משועבד לו מדינא, וא"כ אינו יכול לדחותו לשבח שכנגד היציאה שאינו משתעבד אלא מדאיקני, ואשר ע"כ אילו הוה קתני נוטל כנגד חובו מבעל הקרקע והמותר מבע"ח, א"כ לא הי' נוטל מבע"ח אלא הי' נותן לו קרקע ושבח כנגד חובו, ע"כ תני לה בלשון יציאה, דכנגד היציאה, כיון דהוא מדין דאיקני אין הלוקח יכול לסלק הבע"ח שיגבה מזה, וכ' הקצוה"ח והוא כפתור ופרח, והנתה"מ בס"ק ט' נחלק עליו דבודאי בשבח היותר על היציאה בעינן לדאקני, [ונתבאר בזה בע"א, דמבואר כן בחי' הרמב"ן] ועוד בעיקר דבריו דיוכל הלוקח לסלק לבע"ח בקרקע ושבח, נחלק הנתה"מ דכיון דהשבח מדינא הוא של הלוקח, אלא משום נעילת דלת עשאוהו כאילו קנה ומכר, כ"ז הוא כשאין בקרקע כשיעור חובו, אבל כשיש בקרקע כשיעור חובו בזה א"צ לתקנ"ח והשבח הוא של הלוקח לגמרי, ובודאי אינו יכול לסלקו בזה, ועי' במשובב מש"כ ע"ז, ובחי' ר' נחום הקשה דבאופן דהקרקע שבא הבע"ח לטרוף מיד לוקח היא ג"כ מדין דאיקני, א"כ בזה יוכל לסלקו לשבח.- ובעיקר ישוב הקצוה"ח הוא רק בדברי רש"י, אבל הבעה"מ ג"כ ס"ל ביסוד דינא כרש"י, ושם לא שייך ישוב הקצוה"ח, דהא ס"ל שאין גוה שבח כלל.

בתוד"ה הא תימה כיון דלא מסיק אלא שיעור ארעא אמאי נוטל שבח היתר על היציאה בהגהות הגר"א כ' ול"נ דזהו קושית גמ' באמת הניחא כו' כדין יורד שלא ברשות וכמו באפותיקי עכ"ד, וכ"ה בראשונים, ומתבאר דלמ"ד דלא מצי לסלוקי בזוזי ניחא הא דנוטל המלוה כל הקרקע ואינו נותן ללוקח אלא יציאה, ותמה הש"ך סימן קט"ו ס"ק כ"ו דמאי תליא האם מצי לסלוקי בזוזי, וביארו עפ"ד תוס' בגיטין מ: דאם לא מצי לסלוקי בזוזי מודה רבא דלמפרע הוא גובה, ובמהרש"א שם מבואר דהוא אף כשהלוה מצי לסלוקי בזוזי, מ"מ מאחר שהלוקח לא מצי לסלוקי בזוזי אמרינן למפרע הו"ג וצ"ע בזה, ועמדו הפנ"י וק"ר שם בדברי המהרש"א, ויעויין בק"ר שם דקודם הזמן הלוקח ג"כ יכול לסלקו בזוזי, וא"כ לא יהא ארעאי אשבח. ועוד צ"ע דכתבו תוס' בב"ק לג: דאף למ"ד למפרע הו"ג לא אמרינן כן אלא על הקרקע עצמה ולא על הפירות, ודוח"ל דהראשונים נחלקו בזה, והתוס' לשיטתם לא פירשו כדברי הראשונים, ויקשה משור תם דלא מצי לסלוקי בזוזי ואעפ"כ אינו זוכה בשבח עי' ב"ק לד., וממנ"פ יקשה מ"ט אינו גובה גם פירות, וע"כ דמודו הראשונים דלא אמרינן ע"ז למפרע הו"ג, ובחי' הריטב"א ישנים בסוף הפרק (ד"ה ומה שכתב הרב) מתבאר דדין שבח תליא במכאן ולהבא הו"ג עיש"ה.

וביסוד החקירה בגדר סלוקי בזוזי האם הגדר דיש כאן פרעון החוב, או דיכול לסלקו משעבודו ע"י שנותן לו דמים תמורתם, והוא כפשנ"ת בב' דרכים א. דיסוד השעבוד הוא דמי הדבר, ולא החפץ בעצמו, ב. נתבאר בע"א ברש"י ד"ה יפה דיסוד הגבי' מלקוחות הוא משום שיש לו זכות וטענה על הלוקח שהפסידו, וזה לא שייך כשרוצה לפורעו ממקו"א, ובאפותיקי דלא מצי לסלוקי בזוזי מתבאר היטב די"ל דהתם זכותו בקרקע עצמה וכדחזינן שיש בזה דין ארעאי אשבח, וכן י"ל דבאפותיקי א"צ לבא מכח תביעה על הלוקח, והא קמן דלא אמרינן בזה הנחתי [ויל"ע בזה מאפותיקי סתם דנחלקו הפוסקים אם יכול לומר הנחתי וכמשנ"ת לעיל יד: בתוד"ה תריץ, ואעפ"כ מצי לסלוקי בזוזי] וא"כ בזה אין לו כח לסלקו בזוזי.

סלוקי בזוזי

וי"ל עוד בזה ויסוד הדברים בחי' ר' נחום (אות תקצז) בשם מו"ח הגרח"ש דהפלוגתא אי מצי לסלוקי בזוזי, הוא בעיקר זכות המלוה בשדה המשועבדת האם יש לו קנין גמור או רק זכות לגבות את חובו, והדברים מבוארים בפנ"י וז"ל אבל הרמב"ן בספר המלחמות כתב שקושיית התוס' גופא היא קושית הגמ' בעצמו דכיון דמצי לסלוקי בזוזי נמצא שהיא מכורה לו ואין לב"ח עליו אלא שיעבוד גרידא א"כ אין שום סברא שיטול הב"ח יותר מחובו כלום בשבח שהשביח הלוקח משא"כ אי לא מצי לסלוקי בזוזי הי' אפשר שהיא כמכורה לב"ח בשעת הגוביינא וא"כ נוטלה עם השבח ונותן הוצאה וכו' כנ"ל כוונת הרמב"ן אף שקיצר בלשונו ובזה נתיישב דבריו ממה שהשיג עליו הש"ך בס"ק כ"ו ע"ש עכ"ד.

ויש לבאר דהוא כעין חפץ לדמיו, שיש לו זכות רק בדמים, וי"ל דמה"ט אין בזה ארעאי אשבח, שאין החפץ שלו, אבל אם לא מצי לסלוקי בזוזי פירש"י דהלוקח כיורד שלא ברשות, וא"כ אדרבה הוא של הבע"ח ויש בו דין ארעאי אשבח, [אבל רש"י גופי' לא סובר כן, וס"ל דלעולם אינו גובה שבח יותר על החוב] [ולכאו' יל"ד עוד בזה ע"פ דרכו של הגר"ח בפכ"א ממלוה בגדר זכות שעבוד האם הוא קנין בגופו של קרקע, וממילא אין בזה ארעאי אשבח, אכן אין בזה טעם שיגבה יותר מחובו ודוק], ובע"א הובא מהרמ"ה בב"ב פ"ט (אות קסה) שכתב וז"ל אבל גבי בע"ח דשעבודא בעלמא הוא ומצי לסלוקי בזוזי, לא אלים שעבודא בגופא דארעא לשעבודי' לי' לבע"ח שבחא דאתי בתר הכי והו"ל דשלבל"ע עכ"ד, ויש לכוין בדבריו כמשנ"ת, ויעוין ברמב"ן (הובא בשמ"ק) ועוד ראשונים דג"כ כתבו כעי"ז עי"ש. ויעויין בריטב"א בכתובות צא: דג"כ מתבאר כדרך זו. וכ"ז צ"ע דמ"מ בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה, ומדוע יגבה יותר מחובו, והרי לא קרקעו השביחה.

ובאוסף חדו"ת להגרא"ק סימן כ"ו, ויסוד הדברים כ' בנחל"ד (ד"ה ולעד"נ) דיסוד הדין דיורד לשדה חבירו שלא ברשות ידו על התחתונה אין הטעם משום שארעאי אשבח עדיפא, אלא שאין לו זכות להשביח בשל חבירו, דבעל הקרקע מסלקו שלא יינק משדהו, וכן שלא ישתמש בבנינו בתוכו, ואינו רוצה להיות שותף עמו, [והיורד ג"כ אינו רוצה ליטול את השבח דאם יטול העצים לא יהנה, ע"כ בהכרח זוכה בעל הקרקע בשבח, ע"י שמשלם לו היציאה] ולו יצוייר שיוכל להשתמש בשבחו באופן שלא יהא הפסד לבעל הקרקע ה"ז שלו, ומה"ט כ' הנחל"ד דפירות שצמחו ונגמרו יטלם היורד, ועמשנ"ת לעיל יד: מהאב"ע פ"ט מגו"א ה"ח בדרך זו, ומאחר שאין לו זכות להשביח בשל חבירו ממילא זוכה בעל השדה, וזה תליא אם מצי לסלוקי בזוזי, א"כ יכול הלוקח לסלק לבע"ח מן השבח, אבל אם לא מצי לסלוקי הדר דינא שאין ללוקח זכות להחזיק השבח שם, וע"כ הדין דבע"ח נותן לו יציאה. והעירוני דלפ"ז ביוקרא לא יגבה את כל הקרקע וצ"ע. וא"ש לפ"ז מה שהקשה החזון איש חו"מ סימן י"ד ס"ק ט' לדברי הרמב"ן דלמ"ד לא מצי לסלוקי בזוזי גובה שבח יתר על חובו, כיצד יפרנס המשנה בערכין פ' שום היתומים שעושים הכרזה הרי ממנ"פ מה שמוסיף על שומתה הו"ל כנתייקרה, ויגבה הבע"ח, ולפמשנ"ת דביוקרא מודה הרמב"ן א"ש, ובחזון איש כ' לחדש דבשבחא דממילא אינו נוטל יותר מחובו.- וע"ע חזון איש חו"מ סימן י"ד ס"ק ט' מש"כ בביאור הסוגיא ובדברי הרמב"ן מ"ט גובה יותר מחובו.

בגמ' הניחא למ"ד אי אית לי' זוזי וכו' הקצוה"ח סימן קט"ו ס"ק ד' (הובאו דבריו לעיל בגמ') הקשה דעד כאן לא אמרינן דלא מצי לסלוקי אלא בזוזי, אבל יכול לסלקו מקרקע המשועבדת לו, ובשלמא לדעת הב"ח (הובא לעיל יד: בתוד"ה תריץ) דלא מצי למימר הנחתי על דאיקני א"ש, אבל לדעת המהרש"ל דמצי למימר הנחתי על דאיקני תיקשי, ותי' דכיון דהשבח אינו משועבד אלא מתקנ"ח ע"כ אינו יכול לסלקו, והביאו דבראב"ד לקמן קי: (הובא בשמ"ק שם) מבואר דאף במסיק שיעור ארעא משתעבד השבח, והטעם י"ל דהרי אם הוזלה הקרקע ואין בה כדי חובו בזה משתעבד השבח, א"כ תיקנו דלעולם ישתעבד השבח, והרי אפשר שתוזל. והנתה"מ תי' דכל שעבוד השבח הוא כדי שיהא לבע"ח מאין לגבות, אבל כשיש לו מהיכן לגבות לא תיקנו, ובשי' הגרש"ר (אות ריג) הקשה ע"ד הקצוה"ח במה שתלה זאת בפלוגתת הב"ח והמהרש"ל, דהא מודה המהרש"ל שאינו יכול לסלקו בנכסים שלא היו בשעה שקנה, והכא הרי הנכסים לא היו בשעה שקנה, דהרי השביח אח"כ, ועי"ש משכ"ב, ואמרו בזה דיסוד דין הנחתי הוא מיוסד על שבתחילה הי' ביד מוכר, והי' בזה דין דנפרע מבנ"ח ולא ממשועבדין, ע"כ אע"פ שאח"כ מכרו אמרינן הנחתי, אבל בשבח דלעולם הוא משועבדים לא אמרינן הנחתי.- ובעיקר קו' הקצוה"ח לפמשנ"ת מדברי הראשונים דהנידון כאן הוא בעיקר זכותו בשעבוד אם יכול לסלקו בזוזי או לא, ואם א"א לסלקו בזוזי אין ארעאי אשבח, א"כ י"ל דשפיר יכול לסלקו בשבח מדין השעבוד, אבל מאחר דבזוזי אין יכול לסלקו ממילא יש ארעאי אשבח לבע"ח ודוק.

ובעיקר הפלוגתא אי מצי לסלוקי בזוזי מקשים מדוע לא יוכל לסלקו בזוזי מדין פורע חובו של חבירו והוכיחו מכאן הגריי"ר והגרשש"ק דפורע חובו של חבירו הוא רק מדעתו, ולא דמי ללוה עצמו דאף בעל כרחו יכול לפורעו כדאיתא בגיטין עה., אבל אחר אינו יכול לפורעו בע"כ, ועוד אמר הגריי"ר דכל הדין דאפשר לפרוע חובו של חבירו הוא משום דהמלוה מוחל, אבל א"א לפרוע חוב חבירו, וא"כ בודאי בעינן דעתו, ויעויין חזון איש יו"ד סו"ס קפ"ה דא"א לפרוע חובו של חבירו לא בע"כ של המלוה ולא בע"כ של הלוה עי"ש. ובשי' הגרש"ר (אות רכד) הובא שכשנאמרו למרן הגרי"ז זצ"ל הוכחת הגרשש"ק מכאן שא"א לפרוע בעל כרחו של המלוה, ואמר שאין זו ראי' דהא יכול המלוה לומר שעבודי אני נוטל, וביאר הגרש"ר דביד המלוה להעדיף את השעבוד ואין זכות לסלקו בפרעון, ולמ"ד דמצי לסלוקי בזוזי היינו דבזה מתקיים גביית השעבוד.

ובעיקר הקו' דיסלקו מדין פורע חובו, אמרו דיש נפ"מ בזה וכפשנ"ת בע"א ברש"י ד"ה את השבח דמדין פורע חובו אין שעבודו אלא מעכשיו, וכן לא נכתב ע"ז שעבוד נכסים, וכן אינו אלא כשיעור שיווי הקרקע עכשיו, ומדין הטירפא י"א דהוא כפ"מ שמכר לו, אבל כשהוא מסלקו בזוזי בזה חשיב שיש כאן גבי' על השדה, וכמו שהוכיח החזון איש חו"מ סימן י"ד סוס"ק ו' מהא דבע"ח מאוחר אינו יכול לבא ולגבות וכמש"כ הרא"ש מירושלמי [וכן מוכח מיני' ובי' כשמסלקו בזוזי ואינו מסלקו מכל החוב, א"כ אכתי יטרוף על שאר החוב, ועי' להלן] וכ' החזון איש אלא הפרעון הוא כעין גבי' של המלוה שמגבהו הלוקח מעות וזוכה בשעבודו עכ"ד, ויל"ע בזה היטב בדברי הרמב"ן והרא"ש בכתובות צא: דנראה כן, אמנם הוכיחו מדברי הרשב"א והר"ן שם צב. דמחלקים בין פייסימן בזוזי לפייסימן בקרקע נראה שאין הגדר כן וצ"ע שם [ועמש"כ לעיל יד. להקשות מזה על הגרי"ז בגדר חיוב אחריות דהוא ביטול המכירה דזה לא שייך כשמסלקו בזוזי], ויל"ד עוד דפורע חובו של חבירו פטור דהו"ל מבריח ארי, ועמשנ"ת בע"א ברש"י שם, ויל"ד עוד דמדין פורע חובו לא יוכל לסלקו בשבח, אלא בדמים, ובאחרונים דנו לענין פדה"ב האם אחר יכול לפדות בן של חבירו, עי' פ"ת יו"ד סימן ש"ה ס"ק ט"ז מש"כ מדברי האחרונים בזה, ובחמד"ש יו"ד סימן ל"ב נדפס מכתב מהגאון מליסא שנתקשה בהא דשוקל לו את שקלו איך שוקל עבור חבירו, ודן שם דהוא מדין עבד כנעני.

כתב רש"י לקמן קי: ד"ה אי אית לי' סלוקי בזוזי שיעור דמי החוב, ובר"מ פי"ח ממלוה ה"ח כתב דמי מה שהוא טורף, והנה בתורת חיים הקשה להס"ד מ"ט במסיק שיעור ארעא ושבחא לא מצי אמר הלוקח אילו הוה לי זוזי הוה מסלקנא לך השתא הב לי גריוא דארעא שיעור יציאה, וכ' דכל שאינו מסלקו כנגד כל החוב יכול הבע"ח להעלותו בדמים דשוה לו הקרקע ככל החוב. ויעויין בש"ך סימן קט"ו ס"ק ל"ז משכ"ב, וע"ע קצוה"ח סימן קי"ד ס"ק א. 

ובאוסף חדו"ת להגרא"ק סימן כ"ו אות ד' ביאר יסוד החקירה דתליא בגדר סלוקי בזוזי האם הביאור כאילו גבאו וחזר ומכרו לו, או דא"א לזכות בקרקע בע"כ של המלוה, אלא יכול לבא מדין פרעון החוב, ולפ"ז צריך שיסלקו בכל החוב, משא"כ לטעם הראשון, ובעיקר הדין האם יכול לסלקו, כשאינו מסלקו בכל החוב, והביא באות י"א דהוא פלוגתא בירושלמי פ"ד דכתובות מובא ברמב"ן ובסה"ת ובהגר"א סימן קי"ד ס"ק כ"א עי"ש. עוד דנו האם יכול לסלקו במטלטלין או רק במעות, ובקצוה"ח סימן ק"ז ס"ק ד' הביא סמ"ע דיורש מצי לסלוקי במטלטלין, ותמה עליו מדברי הב"י דכתב דאינו יכול לסלקו במטלטלין אלא במעות [ועי"ש בב"י שכתב טעם מחודש בהא דיכול לסלקו במעות, ותמה הקצוה"ח דתיפו"ל דכשם דלוקח יכול לסלק כך יורש, וראיתי לתרץ למש"כ בחי' הרי"ם בכתובות צא: (ד"ה תרי) וקדמו המהר"ם חלאוה בפסחים לא. בטעמא דמצי הלוקח לסלקו בזוזי משום סברת אי שתקת א"כ זה לא שייך ביורש וצ"ע שם, וע"כ בעינן לטעם חדש ביורש, וצ"ע בדבריהם שם דא"כ ה"ה באפותיקי יוכל הלוקח לסלקו בזוזי מטעם זה, ויעויין בחי' הריטב"א ישנים בסוף הפרק (ד"ה הרי) שכתב בתו"ד וז"ל י"ל דלא דמי סילוק דלוקח לסילוק דיתומים דכי אמרינן גבי יתומים דמצו מסלקו לי' בזוזי משום דהוי כרעא דאבוהן דכי היכי דאבוה מצי מסלק לי' ה"נ אינהו ולא נתמעטה זכיתו של ב"ח מפני זה הסילוק אי לא מסלקי לי' בזוזי אבל גבי לוקח דלאו כרעא דלוה הוא ואפ"ה מצי מסלק לי' לב"ח בזוזי נמצא שאין קנייה לב"ח בזה הקרקע כיון שלוקח שהוא אחריו ואין לו זכי' בו אלא מחמת קנייה מצי לסלוקי מיני' כן נראה לר"ש שי' עכ"ד, ויש לבאר דבריו דיורש מצי לפרוע החוב כיון דהוא כרעי' דאבוה, ואיך זה ראי' על גריעות כחו של הבע"ח בקרקע, משא"כ לוקח הוא דין סילוק בזוזי ודוק, ועי' בריטב"א להלן שם (ד"ה ודין לוקח) דג"כ כתב כדבריו הנ"ל.], ובחזון איש ב"ק סימן ט"ו ס"ק י"ז (ד"ה והדברים) נסתפק האם לוקח יכול לסלק במטלטלין, וכ' במוסגר אח"כ ראיתי דנחלקו הסמ"ע והקצה"ח אי יורשין מצו לסלוקי לבע"ח במטלטלין בס' ק"ז בקצוה"ח ס"ק ד' עכ"ד, ולא כ' החזון איש דלפ"ז ה"ה בלוקח, ובאהא"ז פ"ח מנז"מ הי' אות א' (ד"ה ועיקר) כתב שבין בלוקח ובין ביורש לא מצי לסלוקי במטלטלין, ואף במטלטלין שירש מאביו כיון דלא משתעבד, ופי' הטעם וז"ל וטעמא משום דמעות זהו עצם הפרעון ויש להלוקח רשות לפרוע עיקר החוב שלא יגבו מהנכסים המשועבדין, אבל מטלטלין אינם עצם פרעון אלא דין גבי' שמגבה לו נכסים בעד החוב, ואין רשות ללוקח להגבות את הבע"ח מנכסים שאינם שייכים לשעבודו עכ"ד, ולכאו' זה תליא בחקירה הנ"ל האם סלוקי בזוזי הוא דין פרעון החוב או דיש לו זכות לזכות בקרקע המשועבדת כשנותן מעות בעבורם, ולפ"ז יוכל ליתן אף במטלטלין. ובמש"כ האהא"ז דחלוק בגדרו פרעון חוב במעות מבמטלטלין, עמשנ"ת בס"ד לקמן סה. בזה.

וכן להמבואר בתוס' בכתובות צא: ד"ה מאי דהוא מדין שהלוקח יכול להעלותו בדמים עי"ש, דזה מתבאר ג"כ אם תביעת הבע"ח הוא על הלוקח, ע"ז י"ל דהלוקח הוא בע"ד לומר דרוצה להעלותו בדמים, אבל אם היתה תביעתו על הקרקע לא שייך בזה עילוי בדמים, דאינו בע"ד להעלותו בדמים, [ועי"ש בריטב"א דנראה כן] וא"כ באפותיקי שאינו בא בתורת תביעה על הלוקח, אלא מכח זכותו בקרקע בזה אינו יכול לסלקו בזוזי.

במ"מ פכ"ב ממלוה הט"ז מבואר דסלוקי בזוזי הוא מדין שומא הדרא, ולפ"ז מבואר דבאפותיקי לא אמרינן שומא הדרא, ועי' שעה"מ סימן ק"ז ס"ק ג' שעמד בזה. ויעויין בשו"ע שם סעי' ג' דיורש יכול לסלקו בזוזי, ולפ"ז יהא מוכח דשומא הדרא ליורש, והכי איתא בשו"ע סימן ק"ג סעי' ט'.

גביית שבח באפותיקי

בגמ' הב לי גרבא דארעא שיעור שבחאי כ' הרמב"ן (הובא בשמ"ק) ר"ח פי' דלא קשה לי' אלא אמאי אינו נוטל בהוצאתו קרקע וכו' מאי קושיא דילמא מאי נוטל נוטל בקרקע ואע"ג דקתני מב"ח כיון דארעא גבי דידי' היא מב"ח הוא דשקיל ומי קתני נוטל במעות ורש"י יפרש בעל כרחו כדברי ר"ח ז"ל לפי סוגייתו שכתבנו למעלה וכמו שמפורש בפירושיו עכ"ד.

בגמ' כגון שעשאו אפותיקי עפרש"י ומבואר בבעה"מ ברמב"ן וברשב"א (הובא בשמ"ק) דלרש"י אף למסקנא דמיירי באפותיקי אין המלוה גובה השבח, אא"כ מסיק בי' כשיעור ארעא ושבחא, אמנם הר"ן (הובא בשמ"ק) כ' דכ"ד רש"י הוא בהו"א אבל למסקנא דמוקי לה באפותיקי הוא אע"ג דלא מסיק בי' כשיעור ארעא ושבחא, ובש"ך סימן קט"ו ס"ק כ"ו הביא מהנמו"י כדברי הר"ן, אכן כ' הש"ך דברש"י משמע דאינו גובה השבח, וכ"כ בכו"ח תניינא (ברשימו"ת) דמדברי רש"י נראה דמוקמינן באפותיקי כי היכי דלא מצי לסלוקי בזוזי, והקשה דא"כ מדוע הוצרכו לאוקמי באפותיקי מפורש, הא אף באפותיקי סתם ג"כ אין הלוקח יכול לסלקו בזוזי.

ובהא דמבואר בשמעתין דבאפותיקי לא מצי לסלוקי בזוזי, מ"מ מבואר ברא"ש (סימן ל"ט) דהלוה עצמו מצי לסלקו בזוזי, וכ"כ לקמן פ' איזהו נשך (סימן כ"ט) ושם הוסיף בטעמא דמילתא וז"ל דאל"כ לא מיקרי אפותיקי דמעתה היא מכורה מקצת או כולה עכ"ד, וביאו"ד כמו שביאר במשנת רבי אהרן הל' שכנים דכל שחייב חפץ לחבירו ואינו יכול לסלקו בדמים ממילא ה"ז קנוי לו.

ובפשוטו מה דיכול הלוה לסלקו בדמים היינו משום דיכול לפרוע את החוב, וממילא פקע זכות האפותיקי, אכן הנה הרא"ש (בסימן ל"ח) כ' הנפ"מ בדינא הוא דאזיל ראובן כו' לענין אפותיקי דהלוה יכול לסלקו בזוזי והלוקח אינו יכול לסלקו, וכ"כ הרשב"א ונמו"י ועוד ראשונים שם, והובא לעיל שם מדו"ח רע"א מכת"י שהקשה דא"צ להיות בע"ד, אלא דמאחר שפורע חובו ממילא א"א שיגבה מהאפותיקי, ולכאו' מוכרח מדברי הראשונים דבאפותיקי הפרעון הוא בזה, ואין לו זכות לפורעו בדמים, אלא דללוה יש זכות לסלקו בזוזי, ולזה בעינן שיהא בע"ד, ויעויין בקונטרס השעבוד להגרשש"ק סימן ה' אות ב' שכתב דבשעבוד בעלמא יש להמלוה זכות לגבות סכום החוב מנכסים של הלוה, אבל אין לו זכות לזכות בעצם מיוחד, ובאפותיקי הוא זכות בעצם השדה המיוחדת לזכות בה, ושיעור החוב הוא רק להגביל מידת וחלק הקרקע שיזכה, וכל שיש לו זכות בעצם לא שייך סילוק בזוזי, ומה שיכול הלוה בעצמו לסלקו בזוזי הוא בעל כרחך כעין תנאי שאם יתן דמים לא יזכה בהקרקע עכ"ד.- עי' ש"ך סימן קט"ו סוס"ק כ"ו דיכול המוכר ליתן הרשאה ללוקח שיסלקו בזוזי.

בתוד"ה כגון השתא מצי איירי דמסיק בי' אפי' שיעור ארעא ושבחא ואפ"ה כיון דשויא אפותיקי צריך ליתן היציאה כדין יורד וכתבו תוס' לעיל ד"ה הא דלמאי דמוקי באפותיקי הוא אע"פ דלא מסיק כשיעור ארעא ושבחא, וכן פסק הרמ"א סימן קט"ו סעי' כ', ובש"ך ס"ק כ"ו הביא שכן דעת הרי"ף ורה"ג בספר המקח רמב"ן רשב"א ורא"ש, והביא מ"מ שהביא שיטה אחרת שלא יפה כח האפותיקי לטרוף יותר משיעור חובו אלא שיכול לסלק הלוקח בדמים ואינו מחוייב לתת לו קרקע, והיינו כמשנ"ת ברש"י ובעה"מ, ובש"ך הקשה כמה קושיות לדרכם של תוס' בפי' הסוגיא, וכ' ועוד דהך סברא דבאפותיקי אמר ארעאי אשבח משום דאפותיקי הוי כמכורה לא הוזכרה בש"ס כלל וסברא רחוקה היא גם לא ידעתי היאך אפשר לומר כן דמאיזה זמן יהי' כמכורה אם נאמר שהיא קנויה לו למפרע מיום ההלואה שנעשית אפותיקי הא ודאי לא דא"כ אפילו שבח שהשביח המוכר יטול הבע"ח והרי הה"מ גופי' כתב בשיטת רב האי וההלכות שאינו נוטל השבח שהשביח המוכר או האב רק השבח שהשביח הלוקח או היתומים ושכ"כ הרמב"ן וכ"כ הנ"י פ' המקבל בשם מפרשים וכו' [א"ה וכן מבואר בראשונים לעיל יד. שכתבו הנפ"מ בדינא הוא דאזיל ראובן וכו' לאופן שעשאה אפותיקי, ואם יגבה מהלוקח יגבה עם השבח אע"פ דלא מסיק אלא כשיעור ארעא, אבל אם יגבה מהמוכר לא יגבה אלא כשיעור חובו] עי"ש שהביא דהרא"ש כ' שכתוב בשטר אם לא אפרע לך עד זמן פלוני תהא שדי קנוי' לך מעכשיו וכ"כ תוס' בכתובות ר"פ אע"פ ד"ה ולשבח, וכ' דאין כוונתם שקנוי' ממש מעכשיו דא"כ יטול הבע"ח שבח שהשביח המוכר, וכן יוכל המלוה למוכרו ולהקדישו, עוד הקשה בעיקר שיטה זו דא"כ יגבה ג"כ פירות כשם שגובה שבח, [וברא"ש סימן ל"ט כ' דגובה גם פירות, [וכ"כ הטור סימן קט"ו דגובה פירות, ומ"מ משמע דפירות שאכל אינו גובה, וי"ל דהגדר דמקנה לו מעכשיו הזמן שלאחר הגבי'] ויעוין בש"ך מה שהקשה ע"ז מסוגיא דלעיל מ"ט לא משני כן, ובנחל"ד כ' דדברי הרא"ש הם דעת יחיד, וברמ"ך (הובא בשמ"ק) כ' דאינו גובה פירות] עוד הקשה דא"כ לשמואל דלוקח מגזלן ל"ל שבחא דמיחזי כרבית ה"ה באפותיקי כיון דבטלה המכירה, [ועי' בתוס' בסוה"ד משכ"ב] ולכאו' לפמש"כ רש"י לעיל יד: ד"ה לא בבע"ח בטעמא דמודה שמואל בלוקח מבע"ח משום שאם פרע המוכר מעותיו לבע"ח הרי הוא מסולק ממנו, א"כ טעם זה שייך אף באפותיקי, ובש"ך מסיק דאע"ג דרוב הראשונים סברי כדברי תוס' מ"מ יכול הלוקח לומר קים לי כרש"י ובעה"מ והמ"מ, ועוד דהמוכר יכול לסלקו או לשלוח את הלוקח שיסלקו ובכה"ג לא גבי שבחא, וכמש"כ הרא"ש לעיל יד. בדינא הוא דאזיל ראובן דנפ"מ באפותיקי, ועמשנ"ת שם.

ובדבר קו' הש"ך מ"ש כשגובה מהלוה אינו נוטל שבח הרי פי' לו שאם לא יפרענו ה"ז שלו מעכשיו, ותי' הקה"י סו"ס כ' דכל מש"כ הראשונים דה"ז כמכורה לו מעכשיו הוא רק כשיגבנה בתורת שעבוד, אבל כשגובה מהלוה, אינו גובה מתורת שעבוד אלא מדין מיני', ואף את"ל שאינו יכול לסלקו בדבר אחר, מ"מ בקרקע זו יכול לפורעו מדין מיני', ובכה"ג אינו זוכה למפרע, ועי' מאירי (סוד"ה דברים) מש"כ פלוגתא בד"ז, [ויש לדקדק בדברי הרא"ש שכתב וז"ל דמירי התם דשוויה אבוהון אפותיקי לבע"ח וכו' ועבר הזמן אחר מיתת אביהם עכ"ד, משמע דאם הגיע זמן בחיי אביהם אין נפ"מ מי השביח, והעירוני לדקדק מדבריו דכשהגיע הזמן ממילא זכה בזה ועי']- וציין הקה"י לנחל"ד שכתב פי' חדש ונחמד באופ"א, וזה שלא כדברי הראשונים דפי' דהוא מדין ארעאי אשבח, והוא כדרכו הנ"ל, וכ"כ באוסף חדו"ת להגרא"ק דא"צ לדין ארעאי אשבח כדי לזכות בשבח, אלא דמאחר דאין ללוקח זכות להחזיק שבחו בקרקע שאינו שלו, ממילא הוא של בעל הקרקע, וזה הטעם דפירות אינו גובה, דהפירות יכול הלוקח ליטלם לעצמו, והדברים מיוסדים על משנ"ת בגמ' דבלא מצי לסלוקי בזוזי בזה נוטל שבח אע"ג דלא מסיק אלא כשיעור ארעא, וכפשנ"ת בביאור השקו"ט לעיל, א"כ באפותיקי דלא מצי לסלוקי בזוזי נוטל הכל, וע"ע פנ"י מש"כ בישוב קו' הש"ך. וע"ע בקונטרס השעבוד להגרשש"ק סימן ג' וסי ה' אות ב'.- ע"ע בחי' הריטב"א (ישנים) בסוף הפרק (ד"ה ותימה) דתמה כתמיהת הש"ך הנ"ל איך יגבה יותר מכדי חובו.

בא"ד ואפ"ה כיון דשוייא אפותיקי צריך ליתן היציאה כדין יורד צריך לבאר דמדוע גרע אפותיקי מכל בע"ח שגובה את השבח שאינו נותן יציאה, ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, הא אפותיקי הוא לטובת הבע"ח, וגובה אע"פ דלא מסיק בי' כשיעור ארעא ושבחא, ומדוע יגרע מכל בע"ח, והביאור דבכל גביית בע"ח שבח הוא גבי' מהמוכר וכדאיתא בב"ב דהוא מדין דאיקני, וכיון דנשתעבד לו אצל המוכר א"צ ליתן הוצאה, אבל הכא הגבי' הוא מדין ארעאי אשבח, וכאן לא תיקנו דהו"ל כאילו קנה ומכר, כיון דבלא"ה יגבה שבח מדין ארעאי אשבח, וא"כ צריך ליתן יציאה.- הר"מ פכ"א ה"ו ממלוה יש לו שיטה חדשה בדין אפותיקי והשיגו הראב"ד, והמ"מ לא תי' ד' הר"מ, ויעויין בהגר"א סימן קט"ו ס"ק שהאריך בביאו"ד הר"מ, ויעוי"ש בשיטת תוס' דבאפותיקי ומסיק ארעא ושבחא גובה הכל מלוקח ואינו נותן יציאה, ומיתומים נותן יציאה. ועיין חזון איש בגלינוות שעבד ע"ד הר"מ שהשמיט הדין דבאפותיקי גבי אף בלא מסיק שיעור ארעא ושבחא.

בא"ד דהא אם אביהם השביח גובה הכל ובטעמא דמילתא פי' הרא"ש (סימן ל"ט) וז"ל אבל אי אביהם השביח בחייו ולא הוחלט ואי בעי הוה מסלק ליה בזוזי הלכך שקיל ארעא ושבחא עכ"ד, וצריך לבאר דשאני יתומים דלא מצו לסלק בזוזי כדאיתא בשו"ע סימן ק"ז סעי' ג' עי"ש.- ע"ע ברמב"ן לקמן קי: דבמסיק בי' שיעור ארעא בזה אדרבה אם אביהם השביח אינו גובה אלא כנגד חובו, אבל אם הם השביחו גובה אף יותר מחויב, ונתבאר לעיל מדברי הקה"י מ"ט מבע"ח עצמו אינו גובה יותר מחובו כיון שפורעו מדין מיני'. א"נ דכיון דהלוה מצי לסלקו בזוזי אין בו דין ארעאי אשבח. וע"כ אף כשמת אינו גובה אלא כנגד חובו.

בא"ד ומיהו אין ראי' דשאני יתומים שאין להם על מי לחזור ק' דבע"א כ' תוס' בד"ה בע"ח דגובה שבח מיתומים אע"פ שאין להם על מי לחזור ומדוע באפותיקי לא אמרינן כן, וצ"ל כמש"כ הרא"ש (בסימן ל"ט) דלא נחוש בדבר מועט כזה ליפות כח יתומים מכח לקוחות.

כתב הפנ"י בב"ק צו. דכשם דמהאב אינו גובה אם לא מסיק בי' אלא כשיעור ארעא ה"ה מהיתומים כיון דכרעי' דאבוהון נינהו, וק' דהא במסיק שיעור ארעא ושבחא מהאב גובה הכל, ואילו ליתומים משלם יציאה, ע"כ דהקרקע הוחלטה לבע"ח, א"כ אף במסיק ארעא יגבה ועי'.

בסוה"ד ואפילו מכרה אחר הזמן היה סבור לפייס בע"ח בזוזי עמש"כ לעיל לפ"ד רש"י לעיל יד: ד"ה לא בבע"ח שכתב שכיון שהי' יכול לסלקו בזוזי דחשיב דהמוכר חזר וקנאה ע"כ אינו רבית, ובחי' ר' נחום (אות תקסז) כ' דרש"י ותוס' לשיטתם, דמש"כ רש"י דהמוכר חזר וקנאה, לא יתכן לדברי תוס' באפותיקי, דהרי גובה יותר מחובו, ואם הגדר דהמוכר חזר וקנאה לא יגבה יותר מחובו, וע"כ הוצרכו תוס' לפרש דהוא משום דהמכירה חלה, ולא דמי לגזילה שאין כאן מכירה.

כתב הרי"ף (ח. מדפיו) דבלא עשאה אפותיקי שאינו גובה אלא כנגד חובו והשאר ללוקח וכדינא דאמר לי' הב לי גריוא דארעא, דכ"ז אם חזיא ללוקח אבל אם הוא מעט לוקח הבע"ח את הכל ומשלם ללוקח דמים, ועי' בפלוגתת הבעה"מ והמלחמות, וע"ע בשמ"ק בשם הר"ן והרמ"ק פרטי דינים בזה, ועי' ש"ך סימן קט"ו ס"ק כ"ב.

הכיר בה שאינה שלו

בגמ' ולקחה אמר רב מעות יש לו שבח אין לו ומסיק רבא בסוה"ע כרב דמעות יש לו שבח אין לו וכ' הרי"ף (ז. מדפיו) דכיון דהכיר בה שאינו שלו ולקח הוי זוזי גבי מוכר כי מלוה ואי שקיל מיני' שבחא השתא הו"ל כנוטל שכר מעותיו דהיינו רבית א"נ משום דסבר לה כרב דאמר אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשום פקדון, ובבעה"מ (ח. מדפי הרי"ף) כ' דאם יש לו קרקע או קנו מידו יש לו שבח, והרא"ש (סימן ל"ט) כ' בטעמא דרב דהוא רבית ואע"ג דזוזי לרב הוי פקדון מ"מ לאישתמוטי בהו יהביה ניהלייהו והוו כהלואה ומיחזי כשכר מעותיו ואפי' פירש לו את השבח לא יהיב ליה מידי, והביא לדברי הרז"ה דאם יש לו קרקע או קנו מידו יש לו שבח דהא מ"מ שמא דזבינא עלייהו ולא הוי לגמרי הלואה, וכ' ע"ז הרא"ש ולא מסתבר לי כיון דהכיר בה שאינה שלו אפי' זבינא ליומי' אין כאן ולא נתכוין לעולם לשם מכר אלא לאכול וכו' עכ"ד. וכ"כ הר"ן (הובא בשמ"ק), ובשמ"ק הביא תשובת הרי"ף שאם כתב לו אי טרפי לה מינאי מגבית לי' שבחא הוי רבית קצוצה ואם לא התנה בזה לא הוי אלא אבק רבית.

ולדברי הבעה"מ דאם יש לו קרקע או קנו מידו יש לו שבח, ומ"מ כ"ז בפירש לו את השבח, אבל כשלא פירש לו את השבח צ"ל שאין כאן אחריות על השבח, כיון דידע שאין כאן מכירה, ולא דמי לנמצאת שאינה שלו דיש לו שבח אע"פ שלא פירש לו את השבח משום דמאחר שלא ידע הלוקח א"כ נתכוונו למקח, ונתכוין לאחריות השבח, אבל בהכיר בה לא נתכוין למקח, אבל כשפירש לו את השבח נתחייב באחריות, ובריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' דלא מועיל שיש לו קרקע או קנו מידו בפירש לו את השבח שם לא שייך לומר דהמעות פקדון או מתנה ובזה תליא בפלוגתא דרב ושמואל לעיל בהכיר בה שאינו שלו דלרב שרי ולשמואל אסור אא"כ קנו מידו או שיש לו קרקע, וצ"ב דמ"מ הרי זה הלואה, ומשמע דשייך מקח אע"פ שפירש שאינו שלו. וכדברי הבעה"מ כ"ה בתוד"ה מעות דאם קיבל אחריות יש לו שבח, וכ"ה ברשב"א, (הובא בנמו"י ח: מדפי הרי"ף) [ובבעה"מ וברשב"א מבואר דהוא רק בקנו מידו או ביש לו קרקע, אבל בתוס' לא נזכר ד"ז, ונחלקו הפנ"י מהרש"א מהרמ"ש ונחל"ד בשיטת תוס'] וצ"ב כקו' הרא"ש דהרי אין כאן מכר אלא הלואה, ובראב"ד בהשגות על הבעה"מ (הובא בשמ"ק לעיל יד:) כתב שאין כאן רבית דמעות פקדון, והא דאין לו שבח הוא משום שלא פירש את השבח, (וס"ל דשרי אע"פ שלא קנו מידו ואין לו קרקע, ועי' היטב בראב"ד בשמעתין (הובא בשמ"ק), (ועי' להלן מדברי הראשונים דפקדון לאו דוקא) והמלחמות (ח. מדפי הרי"ף) נחלק ע"ד הבעה"מ, וס"ל דהוא מלוה ואין לו שבח, וכדברי הרא"ש, ולכאו' מדברי תוס' והרשב"א ובעה"מ מבואר דשייך מקח בשדה גזולה, ועמשנ"ת לעיל יד: וע"ע להלן.

בדברי הרי"ף בשבח מחמת הוצאה שנוטל מנגזל

עוד כ' הרי"ף (ז. מדפיו) דכל הדין דאין לו שבח הוא בשבחא דממילא אבל שבח דמחמת הוצאה נוטלו מנגזל, והביא מגמ' ב"ק צו. אמר רבא גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר ומה שהשביח מוריש בעי רבא השביח לוקח מהו בתר דבעיא הדר פשטה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכו', והבעה"מ (ז: מדפי הרי"ף) נחלק ע"ז, וכ"ד הגמ' הוא בגזילת מטלטלין דקנה בשינוי ואין ראי' לקרקע שאינה נגזלת, וכ"כ הר"ר אפרים ז"ל, וכ"כ תוס' בב"ק צו. ד"ה כל [ובהגר"א שם הביא ד' הרי"ף עי"ש] וכ"כ הרא"ש (סימן ל"ט), ובמאירי (ד"ה זה שבארנו) כ' דבהכרח מיירי התם בשינוי החוזר דאל"כ הא קנאה בשינוי, וא"כ אין סב' לחלק בין קרקע למטלטלין. וע"ע לעיל יד: תוד"ה ויש לו דשבח יתר על היציאה אין הנגזל משלם לו.

ובמלחמות (ז. מדפי הרי"ף) הקשה ע"ד הבעה"מ דבגמ' בב"ק מפרש הטעם משום תקנת השבים, ולא קונה את הגוף אלא את השבח, ובדעת בעה"מ ודעימי' צ"ל דלא תיקנו תקנת השבים אלא באופן שיש גזילה, ולא בקרקע שאינה נגזלת.

וכתב המלחמות דמ"מ כ"ז ההוצאה אבל שבח היתר על ההוצאה הוא של הנגזל, ודלא כמו שלמד הבעה"מ בשיטתו, [וכ"כ בחי' הריטב"א ישנים בדעת הרי"ף שנוטל הכל] וכן השיגו הראב"ד בס' כתוב שם (הובא בשמ"ק טו.) והקשה ג"כ על רבינו אפרים שלמד כן ברי"ף, ולפ"ז ליכא פלוגתא בין תוס' והרא"ש והבעה"מ לרי"ף, דתוס' והרא"ש ג"כ מודו דנוטל מהנגזל וכמש"כ הש"ך סימן שע"ג ס"ק ז' עי"ש באורך שתמה ע"ד הרמ"א שם שהפסיד גם ההוצאה, וכ"ה בהגר"א ס"ק ח', וע"ע בהגר"א סימן שנ"ד ס"ק א' באורך. ובפנ"י האריך לתמוה ע"ד הרמ"א, וכ' שלא מצא שום טעם לזה מדוע יפסיד ההוצאה אם לא שנאמר דהוא קנס על שקנה שדה גזולה, ועי"ש שכתב דלפ"ז א"ש ד' הרי"ף שהוכיח ממטלטלין לקרקע דשמעינן מניה דלא קנסינן לי'.

בגמ' וגמר ונתן לשום פקדון נתבאר לעיל מדברי הרא"ש (סימן ל"ט) דמ"מ נתן לו רשות להשתמש בזה, וכתב הרא"ש דלא יוכל להוציא מידו כ"ז שלא טרפוה ממנו דאדעתא דהכי נתן לו להשתמש, ובריטב"א (הובא בשמ"ק) כתב פירוש לאו לשם פקדון דא"כ ל"ל רשותא למוכר לאנפוקינון וגם אם נגנבו או נאנסו לא יהא חייב באחריותן ואין לזה מעות והא לא מסתבר דא"כ למאי טרח וזבין וכו' אלא ודאי לשם מלוה קאמר א"כ לשם פקדון שהוא כמלוה כמפקיד אצל שולחני מעות מותרין ובדין הוא דמצי למימר וגמר ונתן לשם הלואה אלא משום דפעמים שאדם קונה במלוה בתורת מקח נקט הכא לשם פקדון עכ"ד, וע"ע בשמ"ק בשם השיטה דפי' מה שאמרו פקדון, הוא דהנותן נתן לצורך שישמר מעותיו.

מקח בשדה גזולה

ובמש"כ הרא"ש שאין הלוקח יכול להוציא המעות מידו, כ"מ בגמ' דקאמר לכי אתי מרי' דארעא זוזאי נהוו לרב דאמר פקדון וכו' משמע דעד שבאו הבעלים אין נפ"מ, דאינו יכול להוציא המעות מידו, ובמשנה למלך פ"ט מגו"א ה"ז (ד"ה ודע דבהכיר) הביא בעל התרומות סוף שער מ"ז דאם רצה מעות חוזרים מיד בעינייהו ולא דיינינן בהו כסתם הלואה ל' יום וכ' והמדקדק היטב בדבריו יראה שחולק על הרא"ש, וכתב המשנה למלך דבלא הניר בה אף הרא"ש מודה דיכול לחזור ולתבוע מעותיו, והובאו דבריו ברע"א בג' השו"ע סימן שע"ג שנדפס בספר כו"ח סימן נ"ב (עמ' רכ) עי"ש.

והנה כ' הסה"ת ותדע דלאו פקדון ממש הוו דאילו אתי איניש אחרינא ונחית לה לארעא א"נ אתי מוכר למהדר בי' וא"ל לאו בע"ד דידי את דפקדון בעלמא דאפקדית לן ומהדרנא לך פקדונך אבל בארעא לית לך ולא מידי והא ודאי לאו כל כמיני' אלא קיימא בידי' עד דאתי נגזל ונחתי תרוייהו לדינא הלכך כל כה"ג דמי מקח הוו ומחייב באחריותן עכ"ד, והנתה"מ סימן ס' ס"ק י"א הביא ד' סה"ת, ולמד מזה דיש מקח בשדה גזולה, וביאוה"ד דהמקח נעשה בין שניהם, ואע"פ שאין כאן שדה, והנתה"מ כ' דמה"ט אין הלוקח יכול לתבוע המעות וכמבואר בשו"ע, ובסימן קפ"ב סוס"ק ח' כתב דמה"ט אם נמצאת מקצת שדה גזולה לא אמרינן מקח שבטל מקצתו בטל כולו, כיון דאף בשדה גזולה יש כאן מקח, ודברי הנתה"מ מחודשים מאד, ותמהו עליו האחרונים, ועוד תימה דדעת הסה"ת דיכול לתבוע המעות וכמשנ"ת, וע"כ דמה שאין המוכר יכול להוציא מידו משום דאמר לו לדבריך הרי השדה גזולה ואינה שלך וכשיבא הנגזל יטרפנה, וצ"ע בלשון הסה"ת דכתב דמה"ט אחר ג"כ אין יכול להוציא מידו, ולכאו' משמע דיש כאן מקח כלפי המוכר ולא כלפי הלוקח, ועמש"כ לקמן טז. מהמקו"ח להיפוך. וע"ע מש"כ לעיל יד:, ועמש"כ לעיל מדברי הראב"ד בהשגות הרי"ף (הובא בשמ"ק יד:) דמפרש פקדון כפשטי'.

[הרמב"ן בכתובות צא. סוף ע"א הביא מי שכתב דמי שמת והניח נכסים מרובין שהבנים יורשים והבנות ניזונות, ואח"כ נמצאת שדה שאינה שלו והו"ל כמרובין ונתמעטו, וכ' ע"ז הרמב"ן וליתא.

וביסוד הנתה"מ דיש כאן מקח, כ"כ בספרו בכמה מקומות עי' בסימן ל"ז רס"ק ג' [עי"ש שכתב דכשטרפו נגזל לא חשיב מקח טעות] ובסימן קפ"ח ס"ק ח', וכ"כ בסימן רל"ה ס"ק ד' דמה"ט ליכא רבית, וכתב דמה"ט בקטן פחות מבן עשרים שמכר שאינה מכירה ה"ז רבית, ובסימן רכ"ז ס"ק י"ט כתב דכ"ז בקרקע דקיימא לאגרא דיכול לאכול ולהשתמש בו, ויעוי"ש מש"כ מהסמ"ע בסימן רכ"ה דמבואר יסוד הדברים דאין הלוקח יכול לבטל המקח אע"פ שאסור לו להשתמש, וצ"ע היטב שם.- ע"ע משנ"ת לעיל יד: מהש"ך סימן קט"ו ס"ק י' בטעמא דנגזל משלם יציאות לגזלן דהוא מדין מה מכר, ואין זה ראי' דיש כאן מכירה על השדה, ובאמר"מ סימן ל"ב אות ל"ה הביא קו' העויו"ט או"ח סימן כ"ט במה שדנו הראשונים בשינוי רשות ואח"כ יאוש האם קנה, והא אין כאן מעשה קנין כלל דאינו שלו, והעויו"ט הוכיח מזה דבשינוי קונה למפרע, וע"כ יכול למכור, והאמר"מ באות ל"ז האריך דשייך קנין בדבר הגזול, והביא מדברי סה"ת כאן, וכן מב"ק צו. גזל ומכר והשביח דאמרינן מה מכר, וכ' דמוכר הקניני גזילה, ומ"מ מבואר מדבריו דאף בקרקע יכול למכור.

ובמהר"ם אלשיך סימן נ"ג כתב בטעמא דנמצאת שאינה שלו אין בזה משום רבית, משום דיש כאן מקח דאם חזר ולקחה מבעלים הראשונים ה"ז מכורה, וכדאמר רב מה מכר וכו' אלמא דיש כאן מכירה, ויעוי"ש שכתב דמה"ט אין מחזיר הפירות- ע"ע בציונים והערות שבסו"ס חמדת שלמה סימן י' שהאריך בענין זה.

בגמ' ונימא לי' לשום פקדון סבר לא מקבל צ"ב כפשנ"ת מדברי הרא"ש דנתן לו להשתמש, א"כ ממנ"פ אם המוכר אינו רוצה להשתמש מדוע לוקח המעות, וצ"ל דלאחר שהמעות בידו הדרך להשתמש.

בגמ' וגמר ונתן לשם מתנה התוס' לעיל יד: ד"ה ושמואל הוכיחו מכאן דמיירי בלא פירש האחריות, וא"כ ה"ה בנמצאת שאינה שלו מיירי דלא פירש האחריות, וערמב"ן שם שדחה ראי' זו.

בגמ' רב אמר מעות חוזרין אדם יודע וכו' כ' החזון איש אהע"ז סימן קמ"ח לדף מו: דלא יועיל במה שיפרש אח"כ כוונתו בין לרב ובין לשמואל דהו"ל דברים שבלב.

בגמ' והא פליגי בה חדא זימנא הק' הגליון (הובא בשמ"ק) דמ"ט לא קאמר דאיצטריך הכא משום סב' דבסמוך דמקשי בין לרב בין לשמואל האי לארעא במאי קא נחית ועי"ש בתי'.- עי' מהריט"א פ"ח דבכורות (אות עד) מה שהקשה בדברי רש"י שם מט. דהפודה בנו תוך ל' דאמרינן מעות מתנה דלכאו' תליא בדינא דשמעתין עי"ש. וע"ע ברע"א (הנדמ"ח) כתובות קח. בחילופי מכתבים עם הגאון בית מאיר, ויעוי"ש ברע"א (ד"ה ומ"ש חביבי) מש"כ בקו' הב"ש סימן כ"ח ס"ק נ"ג דהקשה בסתירת הרא"ש דבשמעתין ס"ל דהמעות פקדון, ובמקדש באיסוה"נ כ' דמעות מתנה, ועי"ש מדברי הבית מאיר סימן נ' סעי' ב' מש"כ לתרץ, והרע"א כ' לענ"ד וכו' דבמכר איסוה"נ כיון דנתן המעות דרך תשלומין על המכר הוי כאומר מפורש דאין לו לחלוטין כדרך כל תשלומי מכירה דנחלטין הדמים להמוכר, דאם נימא דנתן אותם לו לפקדון, ממילא מיד יכול לתבוע הדמים ממנו, דאיזה זמן תגביל לזה, וא"כ לא נתקיים ענין תשלומי מכירה כלל, מש"ה דנין דנתן לו לחלוטין כדרך לשון תשלומין, ושאני בהכיר בה שאינו שלו דאמרי' דנתנו לו בדרך תשלומין של מכירה אך רק שיתקיים המקח בידו, אבל כי אתי מרי' ויקחה ממנו מחזיר לו המעות וכעין אחריות, ולגבי דבר זה הוי כפקדון וכו' עכ"ד.

בגמ' ונימא לה לשום פקדון סבר לא מקבלה מיני' הק' בס' הערות בקידושין (שם) הא השתא נמי לא נתחייבה באחריות, וע"כ דמשום דאדם יודע שאין קידושין, א"כ גם היא יודעת וכוונתה לפקדון ומקבלת אחריות, ועי"ש משכ"ב, ולפמשנ"ת לעיל דהוא הלואה א"כ כשמשתמש חייב באחריות.

בגמ' דלא עבדי אינשי דיהבי מתנות לנוכראה וכו' וק' דא"כ מ"ט פליגי בתרתי הו"ל לפלוגי במקדש אשת איש או בקונה לאחותו, ועמד בזה התומים סימן קמ"ו ס"ק כ', ויעויין במאירי גיטין מה., ש"ך סימן קמ"ו ס"ק י"ז, ובלח"מ פ"ו מזכי' ה"כ מש"כ בישוב שיטת הר"מ ע"פ סב' זו, אכן הוכיח הלח"מ מהמ"מ דלא כסב' זו, דכתב דאף המקדש אשת איש המעות מתנה, וע"ע בסמוך.

בגמ' בין לרב וכו' כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) י"א דהוא לשון רב יהודאי גאון, ועי"ש מה שביאר בזה.

בתוד"ה מעות וי"ל דהתם מיירי כשקיבל עליו אחריות עמשנ"ת דדעת הרי"ף דאף כשפירש לו את השבח ג"כ אינו נוטל דשכר מעותיו עומד ונוטל, א"כ קו' תוס' במקומה עומדת, ועפנ"י משכ"ב.- עבהגר"א סימן שע"ג ס"ק ט' דלדעת תוס' א"צ קנו מידו ויש לו קרקע עי"ש.

בגמ' אמר רבא וכו' הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו כ' הרא"ש (סו"ס ל"ט) ומהא דפסק דמעות יש לו אין לדקדק דהלכה כרב במקדש אחותו דדלמא שאני בין אחותו לנוכראה עכ"ד, ובלח"מ פ"ו מזכי' ה"כ כתב בדעת הר"מ דפסק הכא דמעות חוזרין ובמקדש אחותו מעות מתנה, דסבר הר"מ דבשדה גזולה סבור שהמקח קיים וכדמצרכינן לעיל וכדפירש"י שם בד"ה בין דסבור הי' שיהא המכר קיים ולא הי' בקי בדין, ובשבו"י ח"ג סימן קפ"א הקשה דא"כ מ"ט אין לו שבח, ולדברי הראשונים דהוא משום רבית א"ש.

כתב הרמ"א סימן קמ"ו סעי' י"ח בשם שו"ת הרשב"א דמי שקנה קרקע ב' פעמים ותובע המוכר מעות השניים צריך לברר טענתו ואם אמר שידע שלקחה וחזר וקנאה המעות מתנה, והש"ך בס"ק י"ז הביא שו"ת הרשב"א דהלכה כשמואל, ותמה הש"ך דהא רבא פסק דלא כשמואל וקי"ל כוותי', וכ' דדוחק לומר דשאני הכא דהכיר בה דשל עצמו רבא מודה, ועוד דהרשב"א כ' משום דהלכה כשמואל. עוד כ' הרמ"א בסימן שנ"ו סעי' ב' דהקונה בגנב מפורסם וידע שהוא גנוב א"צ להחזיר דמים, והקשה הש"ך בס"ק ז' מדינא דשמעתין דקי"ל מעות יש לו, והקה"י סימן כ"א ויסוד הדברים כ' השבו"י ח"ג סימן קפ"א (ציינו הרע"א בסימן שנ"ו) דהכא יש לו מעות מדין אחריות עי"ש. ועמש"כ לעיל בשיטת הר"מ, וע"ע בהגר"א אהע"ז סימן כ"ז סוס"ק כ"א משכ"ב.

בגמ' אחריות ט"ס הוא בין בשטרי הלאוה בין בשטרי מו"מ הרמב"ן (הובא בשמ"ק) הביא יש מי שמשבש ואומר דה"מ כשאמר כתבו את השטר אבל בלא כ' שטר לא אמרינן אחריות ט"ס אא"כ קיבל עליו בפירוש אחריות, ונחלק ע"ז הרמב"ן דא"כ היכי איכא קלא לאחריות בלא שטר אלא מתוך שכל מקח יש לו אחריות וכי זבין בפרהסיא זבין מש"ה גובה, ועמש"כ לעיל יד. סותוד"ה שעבוד.

הר"מ פ"ט מגו"א ה"ו כתב דנוטל שבח וכ' הראב"ד אמר אברהם בשקבל עליו אחריות, ותמה ה"ה דהא מסקינן הכא דאחריות ט"ס וכ' די"ל דכ"ז על הקרן אבל על השבח לא אמרינן אחריות ט"ס אא"כ כתב לו אחריות ואע"פ שלא פירש לו את השבח גובה, וכ' ולא כן פירשו המפרשים ז"ל, ועמש"כ לעיל יד: בתוד"ה ושמואל.- ובביאו"ד הראב"ד וכפי שכתב ה"ה דעל השבח לא אמרינן אחריות ט"ס ביאר האב"ע דבשלמא כשיש מקח י"ל דמדין העמדת המקח חייב באחריות, אבל בהכיר שאינה שלו דאין כאן מקח במה יחול חיוב האחריות, ואם כתב לו אחריות י"ל דמאחר דכתב לו אחריות אע"פ שלא פירש לו את השבח, אמרינן דהשבח נכלל באחריות, אבל כשלא כתב אחריות איך יתחייב אחריות, ובדעת הר"מ צידד דיש כאן מעשה מקח וכדברי הנתה"מ הנ"ל, וע"כ חייב באחריות, ועמשנ"ת לעיל יד. בגדר אחריות ט"ס דה"ז כמי שנכתב וזה שייך אף לענין השבח, ויעוי"ש שנתבאר כן בשיטת הרשב"א, ואשה"ט הרשב"א לשיטתו (הובא בשמ"ק בע"א) דס"ל דאחריות ט"ס על השבח.

כתבו הנמו"י (ח: מדפי הרי"ף) והר"ן (הובא בשמ"ק ד"ה נקטינן) דיש חילוק בין אחריות כשנמצאת שאינה שלו לבא בע"ח וטרפה, שבנמצאת שאינה שלו חוזר המעות שנתן ואלו בבע"ח הוא כשעת טריפא, והריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' דאף בנמצאת שאינה שלו הוא כשעת טירפא, ועמש"כ לעיל יד. בתוד"ה עד שכן מבואר בקצוה"ח סימן קט"ז ס"ק ב' ועי"ש ובדף יד: משנ"ת בזה.- ובבית אפרים הובא בפ"ת סימן שע"ג ס"ק ב' הביא ד' הריטב"א, ועי"ש מש"כ לדון בזה לדינא.

חזר ולקחה מבעלים הראשונים

בגמ' בעא מיני' שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים עמש"כ בסוגיא דלעיל מדברי הנתה"מ סימן ס' ס"ק י"א שהוכיח מזה שיש מעשה קנין בשדה גזולה, ולכאו' להמבואר להלן מדברי הראשונים בטעמא דקנאה הלוקח דהוא משום מעשה קנין שעושה אח"כ, א"כ אין ראי' כלל, אבל לשיטת תוס' וכ"ה דעת רה"ג דהמעשה קנין עתה וכדין שדה זו לכשאקחנה יל"ד בזה.- ולפמשנ"ת להלן מהריטב"א בשם רבינו אפרים דשמעתין כשטרפוה, אבל אם לא טרפוה קנאה הלוקח בלא הטעמים האמורים כאן, וכן לדברי תוספות הרא"ש להלן במה מכר מבואר דיש כאן מקח.

ובר"מ פ"ט מגו"א ה"ט כתב המוכר שדה שאינה שלו אין ממכרו ממכר ולא קנה לוקח כלום כמו שביארנו חזר הגזלן אחר שמכרה ולקחה מבעליה נתקיימה ביד הלוקח מן הגזלן וכו' עכ"ד, משמע שאין כאן קנין חדש, אלא קנין הראשון מועיל, דהר"מ לא פי' שיש קנין חדש, ועי' להלן טז. בדין הספיקות.

בתוד"ה חזר בלא הכיר בה מיירי וכן דעת הרי"ף והגאונים ז"ל, ופי' הראשונים דאם הכיר בה לא שייך הטעמים שנאמרו בגמ', דהרי נתן לו המעות אדעתא דפקדון או מתנה. ויל"ע בקנאה באחריות האם ג"כ אמרינן דכוונתו למתנה ופקדון, [ויל"ד עפ"ז בגמ' לקמן עב:]- ובפנ"י חו"י סימן ל"א בהגר"א סימן שע"ד ס"ק ו' נחל"ד בה"ל ח"א סימן ח' אבי עזרי הקשו ע"ז מלקמן דף ע"ב, דאמרינן התם דשטר שנכתב על שדה גזולה הוא שטר הניתן ליכתב, כיון דאם חזר ולקחה מבעלים הראשונים קיים המכירה, ולתוס' כאן לא יועיל בהכיר בה, ויעויין באב"ע שם מה שהקשה בסתירת הרמ"א דהביא ד' התוס' דדוקא בלא הכיר בה, ובדינא דשטר ניתן ליכתב לא חילק, ועי"ש מש"כ ליישב.- ובגלהש"ס ציין הרע"א לר"ש פ"ו דתרומות מ"ג ושם מבואר דאף בהכיר בה הדין כן, [ובתשו' קל"ד כתב דחידוש הוא שלא הובא בפוסקים דהר"ש חולק] וכ"כ בסה"ת שער מ"ז (הובא במשנה למלך פ"ט מגו"א ה"ט ד"ה ודע דהטור), וכ"כ הריטב"א (הובא בשמ"ק) וכתב דאע"ג דאמרינן שגמר ונתן לשם מתנה או לשם פקדון הא פרישנא וכו' וסמך שאולי יעמידנה המוכר בידו ולא עוד אלא דכ"ש שהמוכר רוצה להעמידה בידו וניח"ל דליקום בהימנותי', ולא ליקרייה גזלנא כיון שזה נתן מעותיו על קרן הצבי לאמונתו וגמר ונתן לסוף לשם מתנה או לשם פקדון וכן נראה דעת רש"י ז"ל לקמן וכו' עכ"ד, ובמש"כ הריטב"א שכ"נ דעת רש"י ז"ל לקמן, יעויין בריטב"א לקמן טז. (הובא בשמ"ק) שהביא כן בשם רש"י, וליתא לפנינו, וע"ע בהגר"א סימן שע"ג ס"ק ו' שנקט בדעת הר"מ ושו"ע דלא כתוס', דהר"מ ושו"ע סתמו ולא פירשו דמיירי בלא הכיר בה, ובתשב"ץ ח"ד טור ב' סימן כ"ב דקדק מהר"מ כדברי תוס', והמאירי נחלק ע"ד תוס'.

בגמ' א"ל מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הקשה הריטב"א (הובא בשמ"ק) הרי אין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו, והביא מספר המקח לרה"ג (שער כ"ט) שפי' דהכא רב הוא דקאמר לה, וסבר לקמן טז. כר"מ דאדם מקנה דבר שאינו ברשותו, [וכ"ה בתוס' לקמן טז. ד"ה בההיא] והריטב"א הק' ע"ז כמה קושיות, ואשר ע"כ פי' דסמיך אדלקמי' דכשחזר ולקחה קנאה לצורך הלוקח, ועי' בסמוך.

בגמ' מ"ט הקשו הראשונים הא מפרש הטעם משום מה מכר, והריטב"א (שם) פי' ע"פ דרכו דלעיל לא הוה טעם בפני עצמו [דהרי אין כאן מכירה וכמש"כ הריצב"ש] אלא סמיך על הטעמים האמורים כאן, וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והר"ן (הובא בשמ"ק), [והרמב"ן והר"ן הוסיפו דאף את"ל דרב סבר כר"מ, מ"מ שמואל היכי קיבלה מיני', ועוד דאף לר"מ צריך שיאמר לכשאקחנה] והרא"ש (שם) בשם רבינו מאיר תי' דבא לפרש מ"ט לא אמרינן איפכא דהנגזל מכר לגזלן הזכות שיוכל להוציא מיד לוקח, וע"ז מפרש הטעמים כאן, ומבואר מדברי הרא"ש דיש כאן מכירה גמורה וכדברי הנתה"מ, אמנם למסקנת הסוגיא בדף טז. פי' כדברי הראשונים, וכן נתבאר לעיל מדברי מהר"ם אלשיך סימן נ"ג וכתב כן אף למסקנא, דיש כאן מכירה דקונה הגזלן בשליחות הלקוח.

כתב בחי' הריטב"א (ישנים) בשם רבינו אפרים דמסתברא דכל הספק בחזר ולקחה מבעלים הראשונים הוא לאחר שטרפה הנגזל, אבל אם הוא ביד לוקח בודאי קנאה לאוקמי' קמי לוקח ועי"ש עוד כמה ראיות משמעתין, וכן האריך המאירי, וכ' דבכה"ג שעדין לא טרפה הוא אף בירושה, ומאידך הביא שיטה דמיירי בשלא טרפה, אבל אם טרפה לא.

וע"ע שמ"ק בשם הר"ר יהונתן דפי' דמיירי בטרפה הנגזל מיד לוקח ואחר חודש או שנה חזר הגזלן ולקחה מבעלים הראשונים, אכן לא פי' מה הדין אם עדיין לא טרפה, וברש"י ד"ה מהו מבואר דמיירי דעדיין לא טרפה, וצ"ע מדוע פי' כן וי"ל דרש"י פי' כן, משום הגמ' לקמן טז. דאם עמד בדין וטרפוה תו לא אמרינן הסב' דקנאה לצורך הלוקח, ועמשנ"ת שם מדברי הרשב"א. ועי' בהמשך הסוגיא הוכחות מדברי הראשונים בזה.

בגמ' מ"ז אמר ניח"ל דלא נקריה גזלנא וכו' פי' הרמב"ן והרשב"א דכשלקח לצרכו של לוקח לקח ונעשה כשלוחו, ועי"ש מש"כ ע"פ הסוגיא בב"ק קב: מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל מעות עי"ש, ויעויין קצוה"ח סימן קפ"ג ס"ק ד' מש"כ להוכיח מגמ' לקמן טז. בדין זה, ויבואר להלן בעזה"י.

ולכאו' צ"ל דנתינת הגזלן המעות מהני ללוקח מדין עבד כנעני, ולשיטת הר"מ פ"א ממכירה דלא מהני עבד כנעני במכר י"ל דיפרש דקנאה בחזקה, א"נ כדברי הנמו"י (ט. מדפי הרי"ף ד"ה ואמרינן) והר"ן דהקנין מתחילה הוא לגזלן ואח"כ חוזר ומקנה אותה ללוקח בההיא הנאה וכדלהלן.

בתוד"ה דמית פרש"י אחר שלקחה כ' הראשונים (הובאו בשמ"ק) דרש"י נדחק לפרש כן מדקאמר בתר הכי איכא בינייהו דמית גזלן.- ועכו"ח תנינא מש"כ בדברי רש"י ותוס' ע"ע ריטב"א (שם) פי' נוסף.- בחי' רבי חיים מטעלז (עמ' קמד) הקשה לדברי תוס' בדף טז. דהקנין הוא בשטר הראשון לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו, א"כ אם מת הלוקח קודם שלקחה הגזלן מהנגזל איך יקנה אח"כ, וכתב לחדש דבמעכשיו מהני אף בכה"ג וצ"ע.


{{ניווט כללי תחתון}}